בתי המשפט

פסק - דין

פתח – דבר

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (סגנית הנשיא, כב' השופטת ר' זוכוביצקי), מיום 18.3.08, בתיק תד 2918/05 – במסגרתו זוכה המערער, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, מעבירה של חציית קו הפרדה רצוף, בניגוד לתקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות") אך הורשע בביצוען של העבירות הבאות: ניסיון לשיבוש מהלכי משפט - לפי סעיף 244 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), נהיגה בחוסר זהירות וגרם תאונת דרכים בה נחבל אדם וכלי הרכב המעורבים ניזוקו - בניגוד לתקנות 21(ג) ו-21(ב)(2) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה" או "הפקודה") וכן בעבירה של הזזת כלי רכב לאחר תאונה בה נפגע אדם - בניגוד לתקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה. 

            על המערער הושתו העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר על תנאי, אשר לא ירוצו, אלא אם יעבור המערער עבירות של שיבוש מהלכי משפט או ניסיון לשיבוש מהלכי משפט תוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין; 100 שעות שירות לתועלת הציבור; 3 חודשי פסילה; 3 חודשי פסילה על תנאי, אשר לא ירוצו, אלא אם יעבור המערער עבירה ממין העבירות בהן הורשע כאמור למעט עבירה של שיבוש מהלכי משפט או ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, וזאת תוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין.

פרטי האישום בעניינו של המערער

2.         ביום 11.5.04 בסמוך לשעה 19:45, נהג המערער רכב ברח' יפו בירושלים, מכיוון שער יפו לכיוון כיכר צה"ל (להלן: "הכביש"), שעה שמזג האוויר היה נאה, הראות הייתה טובה והכביש היה יבש. בקטע הכביש המתואר ישנו קו הפרדה רצוף, ומשהיה הנתיב בכיוון נסיעתו פקוק, החליט המערער לפנות פניית פרסה ולעבור למסלול הנסיעה הנגדי. לשם כך, עלה המערער עם גלגל הרכב הקדמי השמאלי על קו ההפרדה וכתוצאה מכך התנגש בו קטנוע רכוב על ידי השוטר עזמי זועבי (להלן: "זועבי" או "המתלונן"), אשר ניסה לעקוף את המערער מצד שמאל ופגע בדפנו השמאלית של הרכב. המערער וזועבי נחבלו וכן נגרם נזק לקטנוע ולרכבו של המערער. מיד לאחר התאונה פנה המערער לזועבי וביקשו שלא לדווח על התאונה עד אשר יסדיר הביטוח לרכבו. נוסף לכך הציע המערער, שהמעורבים יזיזו את כלי הרכב לקטע הדרך שבהמשך הכביש, מקום בו קו ההפרדה הרצוף מטושטש, או לחילופין ישפכו שמן על הכביש ויטענו שהחליקו.

3.         במעשיו אלה, כנטען בכתב האישום, נהג המערער בחוסר זהירות, גרם לתאונה בה ניזוקו אדם ורכוש, ניסה לעקוף קו הפרדה רצוף וכן ניסה לשבש מהלכי משפט.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

4.         בית משפט קמא הציג תחילה עובדותיו של כתב האישום, אשר אינן שנויות במחלוקת, כלהלן: המערער נסע ברח' יפו בירושלים מכיוון שער יפו לכיוון כיכר צה"ל, בקטע כביש בו ישנו קו הפרדה רצוף. מימין לקו ההפרדה ובכיוון נסיעתו ישנם שני נתיבים כאשר המערער נסע בנתיב השמאלי מביניהם מימין לקו ההפרדה האמור. זועבי נהג משמאל לרכבו של המערער והתנגש ברכבו. כתוצאה מכך נחבלו המערער וזועבי, שניהם שוטרים, וכן ניזוקו הקטנוע והרכב.

5.         בהמשך לאמור וכדי לבאר נקודות המחלוקת הציג בית משפט קמא גרסאותיהם הנוגדות של הצדדים כלהלן:

לטענת המשיבה, בנתיב נסיעתו של המערער ולפניו עמדה שיירה של כלי רכב. המערער ביקש לבצע פניית פרסה תוך שהגלגל השמאלי הקדמי של רכבו חוצה את קו ההפרדה הרצוף שבקטע הכביש. אז התנגש במערער נהג הקטנוע, אשר הגיע משמאלו והחליק לנתיב הנגדי. עוד טענה המשיבה, כי המערער ניסה לשבש מהלכי משפט כאשר הזיז את כלי הרכב לאחר התאונה, ביקש מזועבי שלא לדווח אודות התאונה בטרם יבדוק דבר קיומו של ביטוח לרכבו ואף ניסה לשכנע את זועבי לבדות גרסה שונה לקרות התאונה ולומר, כי היה כתם שמן על הכביש – בעטיו החליק המתלונן ופגע ברכבו של המערער. כן הציע המערער לזועבי, בהמשך לאמור, להזיז הרכבים לקטע כביש בו קו ההפרדה מקוטע ואף הזיז השברים שהיו במקום, במטרה לשבש מהלכי משפט כאמור. 

            ב"כ המערער טען מנגד, כי מרשו לא ביצע פניית פרסה בפועל ולא חצה קו הפרדה רצוף. מרשו חכך בדעתו האם לבצע פניית פרסה ומשכך גם הטה ההגה שמאלה אך החליט, בסופו של דבר, שלא לפנות. כשהתחדשה תנועת כלי הרכב, החל גם המערער לנסוע ושכח שרכבו מוטה מעט שמאלה. על כן, בלט רכבו של המערער שמאלה. אותה שעה הגיע רוכב קטנוע, הוא המתלונן, משמאלו של המערער, נסע בעודו עוקף את כלי הרכב שמשמאל לקו ההפרדה הרצוף ובהיותו בנתיב הנגדי, ופגע ברכבו של המערער. בשל התאונה המתוארת, "גלש" הקטנוע של המתלונן אל מעבר לקו ההפרדה הרצוף. בהמשך לאמור טען ב"כ המערער, כי סייע למתלונן שנפצע להתפנות ממרכז הכביש ודאג להזיז אחרי כן את כלי הרכב על מנת למנוע תאונה נוספת בשל מיקום התאונה המסוכן ושדה הראיה המוגבל בו. על כל פנים, המערער, לטענת בא-כוחו, לא הזיז שברי כלי הרכב ממקומם ולא ביקש את המתלונן לומר כי היה כתם שמן על הכביש.

            המתלונן הציג גרסה שונה למאורעות. לדבריו, נסע בקטנוע אחרי המערער במהירות של 30 קמ"ש בלבד, בנתיב השמאלי בין נתיבי הנסיעה הקיימים. לפתע בקש המערער, ללא איתות קודם, לבצע פניית פרסה. הוא הפנה רכבו ימינה תחילה ואחר כך הטה הרכב שמאלה. המתלונן, אשר חשש מהתנגשות ובקש למנוע תאונה, ניסה לעקוף את המערער משמאל אך לא הצליח. אז פגע בו המערער ברכבו והעיפו לנתיב הנגדי. למעשה, כעולה מדבריו של המתלונן ומהנחיותיו לאירוע התאונה, אירעה הפגיעה בתוך הנתיב השמאלי בשל סטיית המערער ברכבו, לכיוון קו ההפרדה הרצוף. בפועל, לא עבר המערער ברכבו את קו ההפרדה הרצוף.

6.         בית משפט קמא קבע, לאחר שבחן גרסת המתלונן אל מול גרסת המערער בנדון, כי ייתכן שרכבו של המערער סטה מעט לנתיב הנגדי בשל אירוע התאונה ולאחריו כמובן אך המערער לא חצה בפועל, כעולה מגרסאות הצדדים, קו הפרדה לבן. אי לכך זוכה המערער מעבירה של חציית קו הפרדה רצוף - עבירה בניגוד לתקנות 47(ה)(5) ו-36(ג) לתקנות התעבורה.

7.         בהתייחסו לאירוע התאונה גופו קבע בית משפט קמא, כי המערער בקש, באין חולק, לבצע פניית פרסה שהרי לאור גרסתו של המתלונן, החל בהטיית רכבו ימינה ואחרי כן הטהו שמאלה. לא היה ספק, לדידו של בית משפט קמא, כי המערער התכוון לבצע פניית הפרסה וייתכן שאף היה משלים הפנייה לולא התרחשה התאונה. רכבו של המערער, עובר לאירוע התאונה, מוקם לרוחבו של הנתיב השמאלי עם הטיה מסוימת שמאלה, וזאת בתוך הנתיב השמאלי (שהרי המערער לא חצה את קו ההפרדה). המתלונן נסע אחרי המערער והבחין בסטיית רכבו של המערער ימינה ומיד אחרי כן שמאלה. כשהסיט רכבו שמאלה, היה על המערער לוודא קודם שהנתיב פנוי. אילו עשה כן ואלמלא היה חוזר לנתיב השמאלי, היה המתלונן ממשיך בדרכו ולא הייתה נגרמת תאונה. בית משפט קמא ציין עוד, על פניו, כי היה על המתלונן לעצור הקטנוע עת הבחין בסטיותיו של המערער ואף ייתכן שלא עצר כיוון שלא שמר מרחק כראוי. יחד עם זאת, לא היה בהתנהגותו של המתלונן כדי לנתק הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המערער לקרות התאונה, ומשכך הורה בית המשפט על הרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות ובגרימה לתאונת דרכים בעטיה נחבל אדם וניזוקו כלי רכב, וזאת בניגוד לתקנות 21(ג) ו-21(ב)(2) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה.

8.         מכאן פנה בית משפט קמא לבחון האם ניסה המערער לשבש הליכי משפט, כמיוחס לו בכתב האישום בעניינו. בית המשפט נדרש תחילה לאופייה של העבירה הנדונה, עבירה התנהגותית גרידא הקבועה בסעיף 244 לחוק העונשין, בהבהירו כי אין צורך בזיקה בין התנהגותו של המערער לבין הכשלת ההליך השיפוטי בפועל. היסוד העובדתי של עבירת השיבוש רחב כמעין "סעיף סל", הכולל כל מעשה שהוא, אף אם על פניו מצטייר כבעל אופי תמים לכאורה, כל עוד שוללות הנסיבות אופיו התמים. היסוד הנפשי של העבירה הנו יסוד של כוונה מיוחדת, היינו: תוך שאיפה לפגוע בקיומו של ההליך השיפוטי, במטרתו, בעצם התנהלותו או בתוצאתו.

עבירת הניסיון לשיבוש מהלכי משפט נוגעת לתחילת ביצוען של פעולות, המכוונות לשיבושם של מהלכי המשפט. פעולות שכאלה חורגות משלבי ההכנה ונכנסות למעשה לתחום התחלת ביצועו של מעשה בלא שהושלם. המערער בענייננו הואשם, בין יתר הדברים בעבירה של ניסיון שיבוש מהלכי משפט בעצם הזזתם של כלי הרכב לאחר התאונה, בסמוך לקו לבן מקוטע, בבקשתו את המתלונן להמתין עם הדיווח למשטרה אודות אירוע התאונה עד אשר יברר אם ברשותו כיסוי ביטוחי, בבקשתו את המתלונן לומר כי החליק על כתם שמן בכביש ובאיסוף שברי הקטנוע והזזתם בטרם הגיע בוחן התנועה למקום.

9.         בפועל, כשם שציין בית משפט קמא, הוזזו כלי הרכב לצד הכביש, אך לא למקום הימצאו של קו לבן מקוטע, באופן המצביע על שיבוש הליכים והעלמת ראיות. המערער נהג שלא כשורה בבחירתו להזיז כלי רכב המעורבים בתאונה אשר גרמה לנפגעים בניגוד לאיסור הקבוע בנדון בתקנות התעבורה, ברם אין להרחיק ולומר, כלשונו של בית משפט קמא, כי עשה כן במטרה לשבש מהלכי משפט. 

יחד עם זאת ולאחר שהוכחה הזזת כלי הרכב כאמור, הורה בית משפט קמא על הרשעתו של המערער בעבירה של הזזת כלי רכב בעטייה של תאונת דרכים שתוצאותיה פגיעה בגוף, בניגוד לתקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה. בית משפט קמא הורה על הרשעה בעבירה שלא נכללה בכתב האישום לאחר שמצא, כי עובדותיה נכללו בפועל בכתב האישום והוכחו כדבעי, וזאת מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). 

10.       בהמשך לאמור נדרש בית משפט קמא לדיווח המאוחר למשטרה אודות דבר התאונה בשל חששו של המערער, כי אין ברשותו ביטוח תקף (אם כי בסופו של דבר התברר, כי בנמצא ביטוח בר תוקף). בית המשפט הבהיר, בהידרשו לעדויותיהם של הצדדים, כי בבקשתו של המערער את המתלונן להמתין דקות מספר בטרם ידווח דבר התאונה, לא היה משום שיבוש הליכי חקירה וגרימת עיוות דין שהרי המערער לא התכוון למנוע הדיווח לחלוטין.

11.       בית משפט קמא בחן מה דינו של איסוף השברים מן הכביש, ככל שנוגע הדבר לעבירה של ניסיון שיבוש מהלכי משפט. בהודעתו במשטרה בנדון (ת/2), אשר נגבתה כחודשיים לאחר אירוע התאונה ציין המתלונן, כי ראה את המערער אוסף חלקי זכוכיות ושברים מן הכביש ומרחיקם לעברו של קו הפרדה "מטושטש" כלשונו. המתלונן הסב תשומת ליבו של חברו דיב (שוטר אף הוא אשר הגיע לזירת התאונה   לבקשתו של המתלונן) לדבר, קרא לעברו של המערער לחדול ממעשיו והמערער חדל מיד. בעדותו בבית משפט קמא חזר בו המתלונן מדבריו וטען שאינו יודע מי פינה השברים מן הכביש משום שפונה בעצמו מן המקום באמבולנס ואינו זוכר כעת כי המערער הוא שעשה כן (על אף שאמר כן בהודעתו ת/2).

דיב, חברו של המתלונן כזכור, טען במסגרת הודעתו במשטרה (ת/13), כי המערער הזיז את כל חלקי הקטנוע והשברים במקום התאונה ("הוא ממש ניקה את הכביש" - עמ' 37 להכרעת הדין, ש' 8-9). דיב העיר למערער, לטענתו, כי עליו לחדול ממעשיו והזכיר לו שהזיז את כלי הרכב על אף שאסור היה לו לעשות כן. דיב לא ראה, כטענת המתלונן במסגרת הודעתו שלו בתחנת המשטרה, כי המערער הזיז השברים לאזור בו מצוי קו הפרדה מקוטע. בעדותו בבית המשפט ציין דיב, כי היו שברי זכוכיות "על קו ההפרדה" במקום וכן שב וציין, כי העיר למערער שלא להזיז החלקים ממקומם. המערער חדל ממעשיו ובשטח נותרו - בניגוד להודעתו במשטרה בדבר ניקיון מוחלט של הכביש משרידי התאונה - חלקי "שברים קטנים".

            בית משפט קמא הבהיר לעניין זה, כי בוחן התנועה לא מצא באזור התאונה שברים או חלקי רכב אם כי חלקים בקטנוע נשברו ונשרטו. הבוחן לא ציין האם חסרים חלקים  ובחינת התמונות שצורפו לדו"ח שערך (ת/7) מלמדת, לדידו של בית משפט קמא, כי לא נראו שברים ברכבו של המערער או בקטנוע של המתלונן, וכן לא נראה שחסרו חלקים. עוד צוין לעניין זה, כי לא ברור האם היו שברים במקום והאם הוזזו למיקום שונה בכביש או שמא נאספו על ידי המערער. אשר על כן, ומשסתרו עצמם המתלונן וחברו דיב בנדון, בעוד המערער הכחיש איסוף החלקים בטרם הגיע בוחן התנועה, הרי אין בנמצא חומר ראיות מספק להוכחת עצם הזזתם של השברים, כנטען בכתב האישום, וממילא לא הוכח ניסיון לשבש מהלכי משפט בהקשר זה.

12.       בית משפט קמא קיבל גרסתו של המתלונן, כי המערער ביקשו לציין שהחליק על כתם שמן שהיה בכביש, בעוד המערער הכחיש הדבר לחלוטין. בית משפט קמא אימץ גרסתו של המתלונן לדבר בקבעו, כי המתלונן היה החלטי ועקבי בנושא (בניגוד לגרסאותיו בדבר הזזת כלי הרכב והשברים שבכביש) וכי המערער לא יכול היה להסביר, מדוע יחפוץ המתלונן בהפללתו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בית משפט קמא הבהיר, כי מתן עצה או אמירה שמימושה ישבש הליכי המשפט הנו בגדר עבירה מושלמת, אף אילולא מומשה העצה בפועל. ברי, כי פנייתו של המערער למתלונן בבקשה לומר שנשפך שמן על הכביש אשר הביא להחלקתו, אינה משתמעת לשני פנים. המערער ביקש לשבש האמת ולבדות דברים לבל תוטל בו אשמה (בין שלצרכי ביטוח ובין שלצרכי ההליך הפלילי התעבורתי) לאחר שחשש, כשם שהודה, כי אין ברשותו ביטוח בר תוקף. כשוטר המודע לחוקי התנועה ולמשמעותם המשפטית הבין המערער השלכותיה של גרימת התאונה באין ביטוח בר תוקף. לכן ביקש לטעון, שהמתלונן החליק על כתם שמן שלא היה כלל, באופן המוכיח כוונתו לשבש מהלכי משפט, ואין נפקא מינה אם עשה המתלונן כדבריו אם לאו (שהרי בעבירה התנהגותית עסקינן). אשר על כן, הורשע המערער בעבירה של ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין בצירוף סעיף 25 לחוק, מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.

גזר דינו של בית משפט קמא

13.       ב"כ המשיבה ביקשה את בית המשפט להחמיר בעונשו של המערער בשל היותו שוטר, האמון על אכיפת החוק וחשיפת האמת וכן ציינה, כי בתי המשפט השיתו עונשי מאסר בפועל בשל עבירות של שיבוש מהלכי משפט, אשר בוצעו על ידי שוטרים. אי לכך ובשל התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער ביקשה ב"כ המשיבה את בית המשפט להשית על המערער עונש שירות לתועלת הציבור, מאסר על תנאי, פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס כספי.

ב"כ המערער טען מנגד, כי מרשו, בחור צעיר בן 31 שנים, נשוי ואב לתינוקת בת חודשיים, עובד כשוטר מזה 8 שנים ואין לו עבר פלילי (ואף עבירת התעבורה המאוחרת שלחובתו הנה משנת 2000). המערער נאבק לפרנסת משפחתו ומבצע עבודות נוספות בשכר כנהיגה ברכב משטרתי. לגופם של דברים טען ב"כ המערער, כי למתלונן היה אשם תורם בגרימת התאונה מאחר שביצע עקיפה בנתיב הנגדי, שיבוש מהלכי המשפט לא בוצע בפועל ואין גם כל ראיה לכך שהמערער התכוון לשבש את הליכי החקירה. ב"כ המערער הגיש לבית משפט קמא צילום חשבון הבנק של המערער ואישור הלוואה שנטל מן הבנק, וביקש את בית המשפט להתחשב במצבו הכלכלי הקשה של מרשו. כן ביקש את בית המשפט להתחשב באפשרות שהמערער יפוטר מעבודתו במשטרה, ולחלופין, ביקש לסווג רכיב של פסילה, ככל שיוטל על מרשו, כדי שהמערער יוכל לנהוג ברכב משטרתי. המערער ביקש אף הוא את רחמי בית המשפט בציינו, כי מצבו הכלכלי קשה, וכי הוא מפרנס ילד מנישואיו הקודמים ותינוקת מנישואיו הנוכחיים.

14.       בית משפט קמא קבע, תוך התייחסות לאמור, כי ייתכן שלמתלונן אשם תורם מסוים בהחלטתו לעקוף את המערער במהירות משמאל ואין לשלול האפשרות שהמתלונן לא שמר מרחק כראוי מן המערער ומשום כך לא הספיק לבלום הקטנוע בו במועד. על כל פנים, יש להתחשב בדבר בשאלת עונשו של המערער. בית המשפט דחה טענתו של הסנגור בדבר אי שיבוש מהלכי המשפט בפועל בקבעו, כי עבירת הניסיון הנה עבירה חמורה כשלעצמה, החותרת תחת עקרון גילוי האמת "אשר צריך להיות נר לרגלי שוטרים האמונים על חקר האמת" (עמ' 3 לגזר הדין, ש' 22). מחד, לדידו של בית משפט קמא, היה מקום להחמיר עם המערער משום שביצע עבירה חמורה בהיותו שוטר כששוטרים דווקא אמורים לשמש מופת ודוגמא. מאידך, אין למערער כל הרשעה למעט שתי עבירות מהירות משנת 2000, בעדויות אופי מטעמו הוצג כשוטר ללא דופי וכן הוא עלול לאבד מטה לחמו בשל הרשעתו בעבירות הנזכרות. בהתחשב בשיקולים האמורים, השית בית משפט קמא על המערער עונשי מאסר על תנאי, פסילה בפועל, פסילה על תנאי ושירות לתועלת הציבור.

טענות המערער לערעורו

15.       ב"כ המערער טען בערעורו, כי היה מקום לזכות את מרשו מן העבירות בהן הורשע בבית משפט קמא. תחילה התייחס ב"כ המערער להרשעה בעבירה של ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין בצירוף סעיף 25 לחוק. לטענתו, העדיף בית משפט קמא גרסתו "מלאת החורים" של המתלונן על פני גרסתו ההגיונית של המערער לדברים, כך שיש לזכות מרשו מביצועה של העבירה האמורה. כן טען ב"כ המערער, כי מרשו הורשע בעבירת הניסיון על בסיס עדותו היחידה של המתלונן, כשבית משפט קמא לא הזהיר עצמו קודם שבפניו עדות יחידה ובלא שהוסיף כל נימוק ראייתי להסתמכותו המלאה על אותה עדות יחידה. הרי המתלונן, כשוטר תנועה שרישיונו חשוב לו, העדיף להרחיק עצמו ממעורבותו באירוע תוך העמסת טענות שווא על המערער. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי כשם שזיכה בית משפט קמא את מרשו מעבירה של שיבוש מהלכי משפט, ככל שנוגע הדבר להזזת כלי הרכב או להמתנה עם הדיווח לביטוח, היה עליו לזכותו גם לעניין טענותיו אלה של המתלונן שהרי המערער, כשם שקבע בית משפט קמא, לא פעל אז מתוך מחשבה פלילית.

ב"כ המערער טען עוד, כי עבירת הניסיון לא השתכללה בניגוד לממצאיו של בית משפט קמא בנדון. הרי בית המשפט קבע, כי עבירת הניסיון חורגת משלבי ההכנה אך אין בה כדי להשלים את העבירה. המערער הורשע הגם שלא הוכחה נקיטה באמצעים כלשהם להגשמת המטרה, שהרי לא נמצאו סימני שמן על הכביש ולא היה פח שמן ברשותו של מי מן הנהגים. אי לכך, לא היה בפנייתו לכאורה של המערער למתלונן בהצעה לומר שהמתלונן החליק על כתם שמן שהיה בכביש משום השלמה של עבירת הניסיון אלא "ניסיון להכנה" בלבד, כך שיש לזכותו מן המיוחס לו. 

16.       נוסף לאמור טען ב"כ המערער, כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהיה זה מרשו אשר גרם לתאונת הדרכים. הרי המתלונן הבחין בתנועת רכבו של המערער וחייב היה, בהתאם, לעצור הקטנוע לבל תיגרם תאונה. ואולם, המתלונן אשר נסע במהירות של 30 קמ"ש (כשם שהודה בעצמו), לא שמר מרחק כנדרש וניסה לעקוף את המערער משמאל על אף שהמערער היה בנתיב השמאלי הקיצוני, נהג למעשה שלא כדין והביא לניתוק הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המערער לבין קרות התאונה (באשר אירעה בפועל במהלך ניסיון העקיפה של המתלונן). אי לכך, יש לזכות המערער מן המיוחס לו, גם לעניין זה.

תגובת המשיבה לערעור

17.       ב"כ המשיבה טען, כי אין כל מניעה להרשיע המערער על סמך עדותו היחידה של המתלונן משום שהרשעה על סמך עדות יחיד נמצאה לגיטימית גם בעטיין של עבירות קשות יותר. בהמשך לאמור יש לדחות גם, לדידו של ב"כ המשיבה, הטענות בדבר היעדר אזהרה עצמית. אמנם בתי המשפט לתעבורה נוהגים, כעניין של פרקטיקה, להזהיר עצמם בטרם ירשיעו על סמך עדות יחידה ברם הדבר אינו מחויב סטאטוטורית מכוחה של פקודת הראיות, תשל"א – 1971. ב"כ המשיבה ביקש עוד לדחות טענותיו של ב"כ המערער בדבר עבירת הניסיון לשיבוש מהלכי משפט. בית משפט קמא סקר היטב יסודותיה של עבירת הניסיון והראה מפורשות הכיצד נתקיימו כולם בענייננו. המערער הציע למתלונן לשפוך שמן על הכביש כבסיס לטענה בדבר החלקתו של המתלונן ובזאת השלים למעשה את עבירת הניסיון. אין נפקא מינה לטענותיו בדבר הלחץ בו היה שרוי, לבטח לאו ככל שנוגע הדבר לעבירה של ניסיון שיבוש מהלכי משפט. כן לא ברור, הכיצד מבקש ב"כ המערער להורות על הרשעת מרשו בעבירה של "ניסיון הכנה", עבירה שאינה קיימת כלל בספר החוקים הישראלי. במצב דברים זה אין לקבוע, כי עונש השירות לתועלת הציבור, אשר הושת על המערער, הנו מוגזם ואין להורות על ביטולו.

דיון

18.       ב"כ המערער טען כאמור, כי שגה בית משפט קמא משהורה על הרשעת מרשו בעבירות הנוגעות לגרם התאונה ולפגיעות (ברכוש ובנפש) הימנה. בהמשך לאמור טען, כי שגה בית משפט קמא בהרשעת מרשו בעבירה של ניסיון שיבוש מהלכי משפט ומשכך ביקש לזכות מרשו מביצוען של עבירות אלה ולהורות בהתאם על ביטול עונש השירות לתועלת הציבור, רכיב הענישה היחידי שטרם רוצה וביצועו עוכב עד למתן פסק דין זה.

האחריות לגרם התאונה

19.       האם היה זה המערער, אשר גרם לתאונת הדרכים, כשם קבע בית משפט קמא? -  סבורני, שהתשובה לדבר חיובית. הרי המערער, אשר ניצב ברכבו לרוחבו של הנתיב השמאלי הקיצוני, התכוון לבצע פניית פרסה. לשם כך הטה הגה רכבו ימינה (על מנת לאפשר פניית הפרסה) ואז סובב רכבו שמאלה על מנת להשלים הפנייה. בית משפט קמא קבע, כי כאשר חזר המערער וסטה שמאלה, היה עליו לוודא כי הנתיב פנוי לשם השתלבות בו בבטחה. המערער לא עשה כן והמתלונן, אשר נסע אחריו, ניסה למנוע התאונה תוך סטייה שמאלה אך לא עלה בידו לעשות כן. אילולא נהג המערער רכבו שמאלה במטרה לבצע פניית הפרסה, היה המתלונן ממשיך בנסיעתו באין מפריע והשניים לא היו מתנגשים זה בזה. אי לכך, משנהג המערער בחוסר זהירות כאמור, גרם לתאונת הדרכים על כלל השלכותיה.

20.       ב"כ המערער ביקש כאמור לטעון, כי המתלונן ניתק בהתנהגותו הקשר הסיבתי שבין מעשיו של מרשו לגרם התאונה כאשר לא שמר מרחק די הצורך, המרחק אשר היה נחוץ לבלימה ולמניעת התנגשות.

בית משפט קמא לא התעלם מאחריותו האפשרית של המתלונן לגרם התאונה, באשר היה על המתלונן לעצור אל נוכח סטייתו שמאלה של המערער וייתכן שלא עלה בידו לעשות כן, כשם שציין בית משפט קמא, בשל אי שמירת מרחק. חרף האמור קבע בית משפט קמא, כי לא היה בדבר כדי לבטל חוסר זהירותו של המערער כגורם לתאונה. המערער הסכים למעשה לממצאיו אלה של בית משפט קמא, בניגוד לדברי בא-כוחו בנדון. ניתן לראות הדבר בהודעתו ת/8, במסגרתה נשאל המערער גבי הגורם לתאונה והשיב בזו הלשון: "שנינו אשמים. אני לא הייתי צריך לסובב את ההגה שמאלה וכן חזית הרכב לא הייתה בולטת מעבר לקו הלבן. ומצד שני השוטר [המתלונן, הוספה שלי – ע.ח] לא היה אמור לנסוע בנתיב הנגדי מעבר לקו לבן רצוף" (הודעה ת/8 מיום התאונה, ש' 35-39). המערער אמנם עמד באותה הודעה (ת/8) על מהירותו המופרזת של המתלונן, כשם שטען בא-כוחו במסגרת זו ("ברצוני להוסיף שהפגיעה הייתה סמוך לקו הלבן והשוטר נפל באמצע הנתיב הנגדי מה שמראה על המהירות המופרזת שנסע" – ש' 54-56), אך לא ביטל בזאת דבר אחריותו שלו לאירוע התאונה. גם בעדותו בבית המשפט עמד המערער על חוסר זהירותו בציינו, כי שקל לעשות פרסה בשל עומס התנועה שבאזור ומשכך "שבר" את ההגה שמאלה. המערער חכך בדעתו לעשות כן הגם שבינו לבין הנתיב הנגדי לנסיעתו חצץ קו הפרדה לבן רצוף ובביצוע פרסה כאמור, לידיעתו וכשם שאמר מפורשות, היה משום עבירת תנועה (עמ' 15, ש' 7-8). על כל פנים, משנוכח כי הפקק "השתחרר", העדיף המערער להמשיך בנסיעתו היישר אך "שכח" שהגה רכבו "שבור" שמאלה. אי לכך סטה רכבו שמאלה ורוכב הקטנוע פגע בו משמאלו (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 12-14; כן בעמ' 15, ש' 5-6).

21.       מן האמור עולה, כי המערער נסע בנתיב נסיעתו ישר עד אשר נוכח בעומס התנועה באזור. משכך, החליט לבצע פניית פרסה על מנת לנסוע למקום יעדו בדרך חלופית, הגם שפניית פרסה הייתה מתבצעת על גבי קו הפרדה לבן רצוף, כעבירת תנועה. יצוין, כי המערער בחר לעשות פניית פרסה כאמור, בנסיעה על גבי קו הפרדה לבן רצוף, בידעו כי היה מבצע בזאת עבירת תנועה. המערער כבר הטה רכבו ימינה על מנת ליצור טווח ראוי לפניית פרסה וכן הספיק להטות הגה רכבו שמאלה על מנת לבצעה. ברם, משנוכח כי התנועה שבה לזרום והעומס הוקל, נמלך בדעתו ובחר בנסיעה היישר לאחר שכבר הטה הגה רכבו שמאלה. לפיכך סטה שמאלה והמתלונן, רכוב על גבי קטנוע, התנגש בו. ברי, כי המערער לא היה זהיר באופן נהיגתו (כאשר הטה ההגה שמאלה ולא יישרו בטרם המשיך בנסיעתו בנתיב) באופן שהביא להתנגשותו של רוכב הקטנוע בו. אי לכך, יש לאשר הרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה תוך חוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת למעשה, כלשון תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

22.       גם אני סבור, בדומה להרהוריו של בית משפט קמא בנדון, כי המתלונן לא היה זהיר בנהיגתו במקום. הרי המתלונן ציין בהודעתו ת/1, כי נסע במהירות של 30 קמ"ש לערך בשל עומס התנועה שבמקום כאשר המערער נסע ברכבו לפניו, מרחק של כ-3 מטרים. אז ראה המתלונן את המערער מטה רכבו ימינה ונכנס מעט לנתיב הימני. במצב זה, משהתפנה חלקית הנתיב השמאלי, בו נסעו קודם הן המערער והן המתלונן, לחץ המתלונן על דוושת הגז ("אז נתתי גז יד") כדי לעקוף את המערער. למרבה הצער, הטה המערער רכבו שמאלה והמתלונן, אשר היה צמוד כעולה מן האמור למערער, ניסה להסיט קטנועו שמאלה (אל עבר הנתיב הנגדי) על מנת להימנע מהתנגשות, אך לא עלה בידו לעשות כן (הודעה ת/1, ש' 8-19; ראו גם עדותו של המתלונן בעמ' 3, ש' 14-15; עמ' 4, ש' 10-11). המתלונן, כעולה מהודעתו, ניסה לעקוף את המערער ברכבו חרף עומס התנועה במקום והגם שרכבו של המערער ניצב עוד, בחלקו הגדול, בנתיב הנסיעה השמאלי. אך ברור הוא שהמתלונן, אשר נצמד למעשה למערער ברכבו במטרה לעקפו, לא שמר מרחק כנדרש. אילו ביצע המתלונן העקיפה בזהירות ובנסיעה איטית, כמתחייב מתנאי המקום (נתיב הנסיעה הנגדי הצמוד אליו), עומס התנועה באזור ורכבו המוטה של המערער, ייתכן שלא היה מתנגש ברכבו של המערער, עף מקטנועו וניזוק. נראה שהיה מקום לבדוק גם חלקו של המתלונן בפרשה מאחר שגם הוא הפגין, באופן נהיגתו, חוסר סבלנות ולא נזהר די הצורך. יחד עם זאת, אין בדבר כאמור כדי לשלול חלקו של המערער באשר האשם העיקרי לתאונה היה מנת חלקו כך שאין לזכותו מן העבירה הכרוכה בגרימתה.

ניסיון לשיבוש מהלכי משפט

23.       המערער הורשע בעבירה של ניסיון לשיבוש מהלכי משפט לאחר שפנה למתלונן, לאור קביעותיו של בית משפט קמא בנדון, והציע לו לומר, כי החליק בכביש וניזוק בשל כתם שמן שהיה בו (ולא ניזוק בשל אופן נהיגתו של המערער). בית משפט קמא, אשר נדרש להכריע בעניין תוך בחינת גרסתו של המתלונן בנדון אל מול גרסתו של המערער מצא, כי גרסתו של המתלונן הייתה החלטית ועקבית כך שיש לאמצה כגרסה הנכונה ולהורות בהתאם על הרשעתו של המתלונן.

            בחינת גרסתו של המתלונן, הן בהודעותיו בתחנת המשטרה והן בעדותו בבית המשפט מלמדת, כי יש להותיר הרשעתו בנדון על כנה. המתלונן, כשם שניתן לראות בחומר הראיות, מסר הודעתו הראשונית במשטרה לאחר קרות האירוע - במסגרתה ציין כי המערער הציע לו "למקם" מחדש אזור התאונה בסמוך לקו הפרדה מקוטע או לשפוך קצת שמן על הכביש ולומר כי בשל כך החליק המתלונן (הודעה ת/1, ש' 48-50). בהודעתו מיום 1.7.04 ציין המתלונן, כי המערער פנה אליו וביקשו לומר שהיה כתם שמן על הכביש, וזה הגורם להחלקתו של המתלונן. המתלונן סרב והמערער ביקש אז, לטענת המתלונן, "לארגן רכב אחר שהיה כאילו מעורב בתאונה". המתלונן אמר אז למערער שלא כדאי לו להסתבך ושלכל היותר יישלל רישיונו בשל התאונה (ראו הודעה ת/2, ש' 12-15). בעדותו בבית המשפט שב המתלונן וציין, כי המערער פנה אליו בהצעה לשפוך שמן על הכביש (עמ' 5, ש' 4-6).

אכן, וכשם שציין בית משפט קמא, גרסתו של המתלונן בנדון הייתה עקבית והחלטית. על כן, יש לאשר קביעתו של בית משפט קמא, כי המערער פנה למתלונן בהצעה לומר שהמתלונן החליק על כתם שמן בכביש.

24.       בהמשך לאמור, משהוכח דבר הפנייה למתלונן בניסיון ברור לסלף השתלשלות האירועים העובדתית, הרי אין גם להתערב במסקנתו הנכונה של בית משפט קמא בדבר גיבושה של עבירת הניסיון לשיבוש מהלכי משפט. בפנייתו של המערער למתלונן בהצעה לתאר מהלך התאונה באופן שונה (עקב החלקה כאמור על כתם שמן) יש כדי ללמד על תחילת הוצאתה של הכוונה הפלילית אל הפועל, כנדרש בעבירות הניסיון למיניהן (ובעבירה הנדונה בפרט, בהיותה עבירה התנהגותית גרידא - ראו לעניין זה גם י' קדמי על הדין בפלילים – הדין בראי הפסיקה (תשס"ו – 2006) בעמ' 1575-1576), שהרי המערער היה זקוק תחילה להסכמתו של המתלונן לדבר ולשיתוף פעולה מובטח מצידו. משדחה המתלונן הצעתו של המערער, לא עלה בידו של המערער להוציא תוכניתו לפועל ומשכך, לכאורה, לא הושלם המעשה המכוון לשיבוש כאמור. ברי, כי בעצם פנייתו למתלונן בבקשה לשיתוף פעולה מצידו, החל המערער לבצע המעשה המכוון לשיבוש ולא יכול היה להשלים תוכניותיו (בפיזור שמן על הכביש ומתן גרסה תואמת) בשל סירובו של המתלונן. אי לכך, יש לקבוע כי עבירת הניסיון שוכללה.

גם לדידי, וכשם שציין בית משפט קמא בעניין זה, די היה בהצעתו של המערער לשבש מהלכי המשפט בדרך ספציפית (טענה להחלקה על הכביש בשל כתם שמן), כדי להביא לשכלולה של העבירה העיקרית (ע"פ 236/88 אייזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 485, 510; ע"פ (ת"א) 71685/00 מסיקה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(3) 1776) שהרי אילו מומשה הצעתו, הייתה מביאה להעלמתן של העובדות כהווייתן. ואולם, משלא הואשם המערער לכתחילה בביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט, הרשיעו בית משפט קמא בעבירת הניסיון בה הואשם ואין לערכאת הערעור – אלא לאשר כן.

אשר על כן, יש להותיר הרשעתו של המערער בעטייה של עבירה זו על כנה.

סיכומם של דברים

25.       הרשעת המערער בעבירות הנזכרות בראשיתם של דברים – בעינה עומדת.

אי לכך, איני רואה גם כל טעם ראוי להתערבות ברכיבי גזר דינו של בית משפט קמא באשר גזר הדין ממחיש התחשבותו של בית משפט קמא בנסיבות האירוע, נסיבות ביצוען של העבירות ונסיבותיו האישיות של הנאשם בפרט, ומצביע על איזון ראוי ומידתי בין שיקולי הענישה הקיימים. בית משפט קמא הביא לידי ביטוי, בין יתר הדברים ובמכלול שיקוליו לענישה, את עברו הפלילי הנקי של המערער, עברו התעבורתי הקל וקשייו הכלכליים הבולטים (כך שלא השית על המערער קנס לתשלום), אך הדגיש גם עצם היותו של המערער שוטר האמון על אכיפת החוק מתוקף תפקידו ולמחייתו הוא, כשיקול לחומרת עונשו של המערער, אשר אמור לשמש סמל ודוגמא לכל אזרח מן השורה.

26.       במצב דברים זה, אין להתערב כאמור בגזר דינו של בית משפט קמא או לבטל רכיב מרכיביו. המערער יחל לרצות עונש השירות לתועלת הציבור, בהיקף של 100 שעות וכאמור בגזר דינו המשלים של בית משפט קמא (מיום 18.3.08), ביום 1.2.09.

ניתן היום, כ"ד בכסלו תשס"ט (21 בדצמבר 2008), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.