ברוך נ' חסון


 

   

בתי המשפט


 

    א  011648/05

בית משפט השלום ירושלים

4.12.08

 

 כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ

בפני:

 

 



 

ברוך אליס

ע"י ב"כ עו"ד אברהם המר

בעניין:

התובעת

 

 

 


 

נ  ג  ד

 


 

1 . חסון עודד

2 . חסון ליזה

ע"י ב"כ עו"ד איתי בשן

 

הנתבעים

 

 

 

פ ס ק   ד י ן

 

א. העובדות, הטענות ומסגרת הדיון

 

1.         התובעת והנתבעים היו שכנים בבית משותף ברח' ייטב 5, גבעת זאב. הנתבעים פרצו קיר של הבניין ופתחו פתח לשטח הסמוך לדירתם, שהוא חלק מגג דירתה של התובעת, גידרו אותו בגדר ועושים בו שירות כמרפסת שירות. דירת התובעת נמוכה בקומה אחת מדירת התובעים, כך שהגישה לאותה מרפסת אפשרית רק מדירתם של הנתבעים.

 

2.         בכתב התביעה טענה התובעת כי שטח המרפסת צמוד לדירתה שלה ולחלופין הוא רכוש משותף. לטענתה היא זכאית למנוע מהנתבעים את השימוש במרפסת ולהחזיר את המצב לקדמותו ע"י הריסת המעקה שנבנה. בכתב התביעה נכללה גם עילה של מטרד, אך זו נזנחה בהמשך. בתצהיר התובעת הוספה טענה נוספת, לפיה חלק מהדיירים הנוספים בבית המשותף שנתנו את הסכמתם לבניה חזרו בהם מהסכמה זו, ועל כן במידה שמדובר ברכוש משותף אין לנתבעים מספר הדיירים הדרוש כדי לאפשר הוצאת השטח מן הרכוש המשותף.

 

3.         הנתבעים הכחישו את הטענה כי שטח המרפסת צמוד לדירת התובעת. הם הפנו לנספח לחוזה המכר של הדירות בבית המשותף, בו אישרו כל הדיירים שידוע להם כי על פי תוכנית הבניה מותר להוסיף תוספות בניה לחלק מהדירות, וכי הם מביעים את הסכמתם לבניה או להוצאת היתר בניה, וניתן יהיה לעשות שימוש באותו מסמך לצורך קבלת ההיתר. עוד טענו כי הם פנו לרשות המקומית והגישו בקשה להיתר לעבודה מצומצמת. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעת הסכימה בתחילה לבניית המרפסת, וכי גם היא בעצמה בנתה "פרגולה" שהיא למעשה מבנה נוסף, תוך חריגה מההיתר שניתן לה, וקיבלה את הסכמת הנתבעים להיתר שהגישה.

 

4.         מכתבי הטענות והתצהירים של שני הצדדים עלו יחסי שכנות עכורים מאוד, שניתן להניח שגם הם העומדים ברקע הגשת התביעה.

 

ב. טענות מקדמיות

 

5.         נושא נוסף השנוי במחלוקת בין הצדדים נוגע לסמכות בית משפט זה לדון בתביעה. הנתבעים טענו שמדובר בתביעה שעניינה בעלות במקרקעין, והסמכות העניינית לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי. התובעת טענה כי קיימת סמכות לבית זה. החלטתי להשאיר את התביעה בבית משפט זה כיוון שהסעד המרכזי המבוקש הוא איסור שימוש בשטח המרפסת, שבסמכות בית משפט השלום. אולם מכך ברור שכל הכרעה בשאלה של בעלות, זכויות במקרקעין וכיוצ"ב, במידה שיהיו בפסק הדין, תיעשה במסגרת הסמכות הנגררת של בית המשפט, על כל המשתמע מכך.

 

6.         בפתח ישיבת ההוכחות השניה הודיע ב"כ הנתבעים כי הנתבעים מכרו את דירתם לאחרים ואינם מתגוררים בה עוד. הוא הבהיר כי הסעד המבוקש נגד הנתבעים – איסור שימוש והשבת המצב לקדמותו – אינו ניתן עוד לביצוע עקב חילופי הדיירים, והציע לתובעת למחוק את התביעה ללא צו להוצאות. ב"כ התובעת סרב לכך. הוא אף לא ביקש לצרף לתביעה את הדיירים החדשים בדירה כנתבעים נוספים, כך שניתן יהיה להחיל גם עליהם את פסק הדין שיינתן.

 

7.         מכירת הדירה הופכת חלק ניכר מהתביעה לבלתי רלוונטית, ואת חלקה האחר לבלתי ניתנת לביצוע. עניין השימוש במרפסת מתייתר, כיוון שממילא הנתבעים ובני משפחתם אינם עושים עוד שימוש בדירה כולה. ואילו הסעד של הריסת הבניה לא יהיה ניתן לביצוע ע"י התובעים, כיוון שאין להם כיום זכויות בדירה ובמרפסת.

            לא ברור, איפוא, מדוע התובעת נמנעה מלקבל את ההצעה לוותר על המשך הדיון, ומה התועלת בניהול התיק.

 

ג. זכויות הצדדים

 

8.         התובעת טענה תחילה בכתב התביעה כי שטח הגג שהפך למרפסת הוא שטח שהוצמד לדירתה או לחלופין רכוש משותף. בתצהירה טענה כי מדובר בשטח הצמוד לדירה, אם כי לא זנחה את הטענה החלופית בדבר הרכוש המשותף. טענת ההצמדה מבוססת על סעיף בהסכם לרכישת הדירה שנחתם בין התובעת לבין החברה הקבלנית שבנתה ומכרה את הבית, בו נאמר כי גגות, מרפסות גג, גינות, מעברים, מחסנים, זכויות בגינה וכיוצא באלה יוצאו מהרכוש המשותף ויוצמדו לדירות. אולם התובעת אינה טוענת, וברור שאין בנמצא, הוראה מפורשת המצמידה את שטח אותה מרפסת לדירתה.

 

9.         אני דוחה את הטענה.הצמדת שטחאינה יכולה להיעשות באופן כלליבלא פירוט איזה שטח מוצמד לאיזו דירה, ולא ניתן להסיק כל מסקנה מעשית מאותו סעיף כללי ובלתי מסויים בחוזה.

 

            לדירתה של התובעת הוצמדה גינה. עובדה זו הובהרה במפורש בחוזה המכר של דירת התובעת, הן במבוא המתאר את הדירה וכולל ציון ההצמדה, הן באמירה מפורשת בנספח לחוזה, הקובע כי לדירה תוצמד גינה. עובדה זו מחזקת את המסקנה שכאשר הוצמדו שטחים לדירות, נעשה הדבר במפורש ולא באופן כללי או משתמע. על כן הטענה שמדובר בשטח צמוד לדירת התובעת נדחית.

 

10.       אם אין מדובר בשטח מוצמד כי אם בשטח משותף, לא ברור על מה מבססת התובעת את תביעתה: אין מחלוקת שהנתבעים הגישו לרשות המקומית בקשה למתן היתר בניה. הטיפול בבקשה עוכב עקב הגשת התביעה שבפני, אך הבקשה עדיין תלויה ועומדת. לבקשה צורפו 14 חתימות דיירי הבית המסכימים למתן ההיתר.

 

11.       התובעת טענה כי חלק מאותם דיירים חזרו בהם מהסכמתם, וצירפה אישורים בכתב לכך. אולם הדיירים לא הוזמנו לעדות. התובעת עצמה אינה רשאית, על פי דיני הראיות, להגיש את אותם מסמכים שאין לה חלק ומעורבות בהם, כך שאין בפני ראיה קבילה לעובדת החזרה מן ההסכמה. בנוסף, לא ברור אם שינוי העמדה הובא לידיעת הרשות המקומית, באיזה מועד ומה משמעות הדבר.

 

12.              השאלה אם ליתן לתובעים היתר בניה אם לאו נתונה להחלטם של הגופים המוניציפליים. ברור שבת המשפט לא ידון בנושא זה, ודאי שלא בטרם נדון על ידי הגוף המוסמך. על כן אין מקום לקבוע אם קיים מספר מספיק של הסכמות הדיירים, אם התמלאו התנאים למתן ההיתר, וכיוצ"ב. כל עוד הבקשה להיתר תלויה ועומדת בפני הגוף המוסמך, אין מקום למתן סעד שימנע אפשרות של מתן ההיתר.

 

13.               הסעד שביקשה התובעת הוא סעד בעין בלבד. התביעה אינה כוללת בקשה לסעד כספי. התובעת לא התייחסה כלל לשאלה אם היא זכאית לתבוע סעד כזה בנוגע לרכוש המשותף, כאשר יתר הדיירים ולכל הפחות חלק ניכר מהם הביעו הסכמתם לבניה.

 

14.              סעד של מניעת שימוש והשבת המצב לקדמותו הוא סעד דרסטי, הכרוך בהריסת המעקה שנבנה. אין מקום ליתן סעד זה עתה, כאשר קיים סיכוי שהוא לכל הפחות סביר שהבניה תאושר בסופו של דבר. אמנם היה על הנתבעים להגיש את הבקשה להיתר לפני ביצוע הבניה ולא לאחריה, וברור שאין לעודד את התופעה של בניה ללא היתר וניסיון להכשרתה בדיעבד. אולם מכאן ועד מתן הסעד המבוקש כאשר הבקשה להיתר תלויה ועומדת, המרחק גדול. במיוחד אמורים הדברים כאשר התובעת עצמה לא "נטלה קורה מבין עיניה", והודתה כי גם היא חרגה מהיתר הבניה שניתן לה.

 

ד. סיכום

 

15.              מכל האמור עולה כי התובעת לא הראתה עילת תביעה, וכי הסעד המבוקש אינו סביר בנסיבות העניין ואף אינו ניתן לביצוע על ידי הנתבעים לאחר מכירת הדירה. על כן אני דוחה את התביעה.

 

16.              באשר להוצאות המשפט: מהאמור לעיל עולה כי השטח נשוא התביעה אינו בבעלות התובעת ולא הוצמד לדירתה. התובעת לא הראתה כלל זכות תביעה. בהמשך הדיון כאשר הודיע ב"כ הנתבעים כי הדירה נמכרה לאחרים, התברר פעם נוספת ומנימוקים נוספים כי אין בסיס להמשך ניהול התביעה. לתובעת ניתנה הזדמנות לחזור בה ולמחוק את התביעה ללא צו להוצאות, והיא סירבה לכך והמדיכה בניהול הליך ללא הצדקה.

 

נוכח האמור אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ¤ בצירוף מע"מ. הסכום ישולם תוך 45 יום מהיום ויישא הצמדה וריבית כדין מהיום עד תשלומו בפועל. 

 

ניתן היום ז' בכסלו, תשס"ט (4 בדצמבר 2008).

המזכירות תשלח עותקים מפסק הדין לצדדים.                                                                         

 

חגית מאק-קלמנוביץ, שופטת

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/684C9A6FB55B48204225751800561D0D/$FILE/803DC5875340C30142257515004C02CC.html
תאריך: 
04/12/08
Case ID: 
11648_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : חגית מאק-קלמנוביץ
חגית מאק-קלמנוביץ
עורכי דין : אברהם איתי
אברהם
איתי
Powered by Drupal, an open source content management system