ג'קובסון נ. עלקם


 

   

בתי המשפט


 

א  003146/06

בית משפט השלום ירושלים

 

04/12/2008

תאריך:

כבוד השופט רם וינוגרד

בפני:

 

 

 



 

ג'קובסון דבורה

בענין:

 

התובעת

עו"ד אירה ליבשין

ע"י ב"כ

 


 

נ ג ד

 


 

1. עלקם אברהים

2. איילון חברה לביטוח בע"מ

 

 
הנתבעים

עו"ד עמנואל סממה

ע"י ב"כ

 

 

פסק-דין

 

התובעת, ילידת 1932, המתגוררת באופן קבע בלונדון שבאנגליה, נפגעה לטענתה עת עלתה לאוטובוס שהנסיעה בו בוטחה באמצעות הנתבעת 2. האירוע התרחש במוצאי שבת 12.11.05 בשעה 23:00 לערך. העדה הנוספת היחידה מטעם שהיה בכוונת התובעת להביא בעניין התרחשות התאונה היא אחותה, שנפטרה למרבה הצער זמן קצר ביותר לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות. הנתבעים חלקו על הטענה בדבר התרחשות האירוע, ומטעם זה כפרו בחבותם לפצות את התובעת.

 

במקביל לבירור שאלת החבות, נבדקה התובעת על ידי ד"ר מיכל עמית-כהן שמונתה כמומחית בתחום האורטופדיה מטעם בית המשפט. המומחית קבעה לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% לחודשיים, ובשיעור 50% לחודש נוסף, אך לא קבעה נכות לצמיתות. למעשה גם התובעת עצמה אינה טוענת שהתאונה הותירה בה את חותמה לצמיתות, ואף ציינה בפני המומחית כי "התלונות חלפו בערך באמצע חודש פברואר [2006] והיא חזרה לעצמה" (עמ' 1 לחוות-הדעת). בדיון שהתקיים היום צמצמה התובעת פעם נוספת את התקופה בה היתה מוגבלת בשל תוצאות התאונה, כאשר מדבריה עולה שלאחר הורדת הגבס ביום 3.1.06 שבה לתפקד כרגיל (דהינו – כחודש ומחצה לאחר התאונה). ההוצאות שדרשה התובעת בגין עזרה ובגין הוצאות נוספות משתרעות אך על תקופה זו, שעד לתחילת חודש ינואר 2006.

 

על פי תיאוריה של התובעת בתצהירה, היא עלתה לאוטובוס בשעת לילה, לאחר שובה מלוויה בבית הלוויות שמגר, מהדלת האחורית של האוטובוס (סעיף 2 לתצהיר). משנשאלה בחקירתה היום מדוע עלתה בדלת האחורית הסבירה כי קו 10 בירושלים הוא קו המשמש את האוכלוסיה החרדית, ובו מופנות הנשים לישיבה מאחור בלבד ונאסר עליהן לעלות מהחלק הקדמי של האוטובוס (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 1-2). תופעה זו אכן נפוצה היא בתחבורה הציבורית בירושלים. תוך כדי עליה לאוטובוס נסגרה דלת האוטובוס על ידה השמאלית והיא חשה כאב עז (סעיף 2 לתצהיר). אחותה ניגשה לנהג כדי לרשום את פרטיו, ולאחר שזה סירב למסור לה את הפרטים, רשמה אשה אחרת את המספרים שמעל הדלת האחורית של האוטובוס (סעיפים 2 ו-3 לתצהיר העדות הראשית). במהלך הדיון היום הוגש הפתק עליו נרשמו המספרים, עליו נרשמה הערה לפיה הנהג מסרב למסור את שמו (ת/4). התובעת הבהירה כי כתב היד על ת/4 הוא בחלקו כתב היד של אחותה המנוחה ובחלקו של אדם אחר (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 14).

 

כאמור, לא הובאו עדים נוספים מטעמה של התובעת להתרחשות האירוע, ולכאורה נופל עניינה לגדרו של סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] המחייב את בית המשפט במתן הנמקה מקום בו הוא נשען באופן בלעדי על עדותו היחידה של בעל דין. על אף השענותה הלכאורית של גירסת התובעת על עדותה לבדה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את גירסתה לדרך בה התרחשו הדברים. עדותה של התובעת היתה נאמנה עלי, ודי במקרים המתאימים באמינותו של בעל הדין כדי להוות "סיוע" מספיק, כדרישת סעיף 54 הנ"ל, לצורך הכרעה על בסיס עדותו היחידה של בעל דין (ראו ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679 (1973) והשוו רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, מיום 8.5.07). מכל מקום, לעדותה של התובעת מצטרף גם הרישום שנעשה בט.ר.מ. כחצי שעה לאחר המועד הנטען, בו נרשם כי נפגעה באמת יד שמאל על האוטובוס הערב ("on bus tonight"). לגירסתו הראשונה של הנפגע בפני מוסד רפואי המטפל בו קיים משקל ראייתי מסויים, ואף בכך יש בכדי להוסיף לאמינות גירסתה של התובעת. חיזוק נוסף לדברי התובעת ניתן למצוא בפתק שנערך, לדבריה, על ידי אחותה בזמן אמת. עדות של נפגע לפיו נרשם מספר הרכב על ידי חבר, או נרשמים פרטים רלוונטיים הנוגעים לעניין זה (דוגמת הרישום לפיו הנהג סירב למסור פרטיו, ורישום מספר האוטובוס שלא ניתן לבודקו בשל ההתנהלות התמוהה ביותר של הנתבעת בנוגע לזיהוי האוטובוס) עשויה להיות קבילה מכוח החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה הידוע כ"רס גסטה" (Res Gestae). חריג זה חל, בין היתר, מקום בו מלווה אימרה מעשה ומסבירה את ביצוע המעשה (יעקב קדמי על הראיות (חלק א', תשס"ד) 518-519), בדומה לאירוע שהתרחש במקרה דנא (לעניין רישום מספר רכב כאירוע בו חל החריג לכלל השוו ע"פ 182/71 עוזר נ' מדינת ישראל, שלא פורסם). עם זאת, חלותו של החריג כפופה לכללים הקבועים בסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. לפיכך ניתן יהיה לקבל את האימרה שעה שמוסרה הובא כעד לבית המשפט, או "כאשר מטעמים אובייקטיביים לא ניתן להעיד את מוסר האימרה" (ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460, 472 (1998)). במקרה דנא, מאחר והוכח באמצעות תעודת הפטירה שאחותה של התובעת נלקחה לבית עולמה כשבועיים לפני מועד שמיעת הראיות, אין חולק כי מתקיים תנאי זה.

 

על בסיס כוחן המשולב של הראיות שנזכרו לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את גירסת התובעת לארוע ולקבוע כי היא נפגעה עת עלתה לאוטובוס. מכאן המסקנה שעל הנתבעת 2 לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בעקבות הפגיעה, המהווה "תאונת דרכים" בהתאם להגדרה שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

 

6.      על אף העובדה שלתובעת נגרמה נכות זמנית לתקופה לא ארוכה, וכפי שהובהר לעיל נראה שהשפעתה של הנכות היתה לתקופה קצרה מזו שקבעה המומחית בחוות-דעתה, פעורה תהום של ממש בין הצדדים בנוגע לפיצוי לו זכאית התובעת. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נגזר עליה לא רק להוציא הוצאות שונות בישראל (ובין היתר הוצאות רפואיות, שבשל כפירתה של הנתבעת בחבות לא הושבו לתובעת), אלא גם להוציא סכומים נכבדים ביותר בגין הוצאות שונות לאחר חזרתה ללונדון. התובעת הבהירה שמאחר והיא רווקה המתגוררת בגפה לא עמדה לרשותה עזרה זמינה כי אם בשכר. לפיכך נאלצה להיעזר לתקופה של כחודש ימים לאחר שובה ללונדון הן בלבוש (הצורך בעזרה זו הובהר בעדותה - עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 23-25), פעולה לצורכה נעזרה בעובדת משק בית של אחד השכנים (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 23-24) והן בנקיון הבית. בשל הפגיעה ביד שמאל לא עלה בידה לבשל, ולפיכך היה עליה להזמין אוכל מוכן ממסעדות כשרות באזור מגוריה מדי יום. הפגיעה מנעה ממנה את היכולת להתנייד באמצעות רכבה, ולפיכך הוציאה הוצאות נכבדות בשל השימוש במוניות בנסיעותיה השונות.

 

7.      כתמיכה לטענותיה הציגה התובעת קבלות סדורות היטב בנוגע להוצאות הנסיעה בישראל, ובנוגע להוצאות הרפואיות שהוצאו בישראל. ככל שהדברים נוגעים להוצאות הרבות שהוצאו באנגליה, צורפו קבלות בודדות בלבד. בכלל אלה ניתן למצוא שלוש קבלות המעידות על נסיעות במונית (בתאריכים 2, 10, 12 לדצמבר 2005), ושלוש קבלות שעניינן בפניה לבית חולים ולרופא, לאחר תקופת אי הכושר. שתיים מתוך קבלות אלה מתיישבות עם בקשת המומחית להמציא העתק מצילום הרנטגן שנעשה לתובעת (קבלה מיום 7.11.06) ועם דרישת המומחית מיום 17.12.06 לביצוע צילום עדכני של שורש כף היד (קבלה מיום 29.1.07). מלבד קבלות אלה כל שהוצג הוא יומן, אותו רכשה התובעת לצורך ניהול רישום ההוצאות ובו מצויים רישומים הנוגעים אך ורק לתקופה ממועד שובה לביתה ועד להורדת הגבס ביום 3.1.06. לטענת התובעת די ברישומים שביומן זה כדי להרים את הנטל בנוגע להוצאות.

 

8.      אין מחלוקת שהפגיעה בתובעת היתה בידה השמאלית הלא דומיננטית, וכי בתקופה הנטענת גובסה ידה השמאלית עד אל מתחת למרפק, דבר שיש להניח שהגביל אותה בחלק מפעולות היום יום. לפיכך יש לקבל את טענתה כי נזקקה לעזרה מסויימת בלבישת הבגדים ופשיטתם באותה עת. אף שמדובר בעזרה נקודתית, שבמהלך הטבעי של הדברים מושטת על ידי קרוב משפחה המתגורר עם הנפגע ואינה חורגת מחובתו המוסרית, הרי לנוכח מצבה המשפחתי של התובעת נראה שלא נמצא בקרבת מקום אדם שיסייע לה בפעולה בסיסית זו. טענתה לפיה היא מתגוררת בגפה וללא קרובי משפחה הגרים בקרבת מקום לא נסתרה. לפיכך יש מקום לפסוק לה פיצוי בגין עזרה זו, אף שקשה להלום את הטענה לפיה הצורך בעזרה מעין זו הצדיק שעה שלמה של עזרה בשכר בכל יום. טענותיה בנוגע לעזרה בנקיון בתקופה זו, בסדר גודל של כשלוש שעות שבועיות, הן סבירות ביותר ויש לאמצן. ככל שהדברים נוגעים להזמנת אוכל ממסעדות, ספק אם במצב בו מצויה יד אחת בגבס נמנע מהתובעת כליל היכולת להכין אוכל, ולמצער לחמם דברי מאכל מוכנים שניתן לרכוש בעלות נמוכה, ולא נראה שיש לאשר הוצאה מעין זו, מה גם שהיא לא גובתה על ידי ראיה כלשהי. הטענה לפיה לא נמסרת קבלה בעת הזמנת משלוח אוכל ממסעדה אינה עולה בקנה אחד עם הדין והנוהג בישראל, וספק אם דווקא בטבורה של האימפריה הבריטית רווח נוהג פסול מעין זה.

 

9.      בנסיבות אלה, כאשר התובעת לא הציגה ראיות חפציות בדמות קבלות, שניתן היה להניח שיכולה היתה בנקל להמציא, בפרט כתמיכה לטענותיה בעניין הנסיעה במוניות ובענין האוכל שהוזמן ממסעדות, אך כאשר מאידך נראה שאכן קיים היה צורך בעזרת הזולת באותה עת ובהוצאות נוספות החורגות מגדר הרגיל (דוגמת רכישת אוכל מוכן לחימום לחלק מהתקופה), נראה שהדרך בה יש לפסוע היא זו של פסיקת סכום הוצאות על פי האומדן. בדרך זו רשאי בית המשפט לילך כאשר משתכנע הוא שקיים נזק שמן הראוי לפצות עליו ובהיעדר פיצוי תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק. או אז ניתן לפסוק פיצוי על דרך האומדן הגלובאלי "על הצד הנמוך והבטוח, לשם שמירה על האיזון הראוי" (ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו, מיום 28.8.05, בפיסקה 9 לפסק-הדין; ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי, מיום 8.12.05, בפיסקה ו(11) לפסק-הדין). סכום זה יתוסף לסכום ההוצאות על פי הקבלות שצורפו לתצהיר.

10.  לענין זה יובהר שיש לאשר את הוצאות הנסיעה בישראל (כ- 660 ¤ נומינלית), אף אם חלקן מהוות נסיעה לביקורים פרטיים של חברים בירושלים, מאחר ויש להניח כי בימים הראשונים שלאחר התאונה כאשר תכפו על התובעת כאביה, היא התקשתה לנסוע בתחבורה ציבורית אחרת. לא ניתנה סיבה של ממש לנסיעה לנמל התעופה במונית מיוחדת חלף נסיעה במוניות "נשר", המגיעות עד לפתח ביתו של דורשן, והוצאה נוספת זו אין לאשר. יש לאשר גם את הקבלות בגין ההוצאות הרפואיות (תשלום לטר"ם ביום 12, 13 ו-22 לנובמבר 2005 וכן תשלום לד"ר רוט ביום 15.11.05; סה"כ סכום נומינלי של כ- 1,115 ¤). התובעת זכאית להשבה של ההוצאות שהוציאה בגין צילומי הרנטגן באנגליה (כ-76 ליש"ט). ההוצאה בגין הפנייה לד"ר שוורץ מיום 17.7.06 נעשתה זמן רב לאחר תקופת אי הכושר, ולא ניתן לקושרה לתאונה. ההוצאה בגין ביטול הטיול לנתניה גובתה בתיעוד המעיד על הזמנת בית מלון וביטולו לאחר מכן. טענתה של התובעת לפיה ההחזר מיום8.12.05 הוא הסכום היחיד שהוחזר לאחר ביטול נסיעה זו לא נסתרה, ומכאן שההפסד הוא כ- 310 ליש"ט. לכך יש להוסיף, כאמור, אומדן של הוצאות יתרות בשל נסיעות בלונדון ועלויות נוספות לרכישת אוכל.

 

11.  לנוכח כל האמור לעיל, אני פוסק לתובעת סכום של 7,000 ¤ בגין ההוצאות (הן אלה המגובות בקבלות והן אלה שנקבעו על דרך האומדנא) וכן סכום של 2,500 ¤ בגין הצורך בעזרה בלבוש ובנקיון הבית בתקופת אי הכושר באנגליה, עד ליום 3.1.06. סכומים אלה כוללים הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. ככל שהדברים נוגעים לתקופה ששהתה התובעת בישראל לאחר התאונה, הרי שבאותה עת זכתה לעזרת קרוביה בהיקף שאינו חורג מחובתם המוסרית. 

 

12.  על אף תקופת אי הכושר הלא ארוכה, נראה שהנאתה של התובעת מחופשתה בישראל נפגעה באורח קשה למדי בשל הפציעה וגיבוס יד שמאל. לטענתה נמנעה ממנה גם ההנאה שבנסיעה, בתקופת אי הכושר ולאחר שובה לאנגליה, לארוע משפחתי במנצ'סטר. במסגרת פסיקת הנזק הלא ממוני שומה על בית המשפט לשים נגד עיניו את מכלול הפציעות בתובענות השונות ובמגוון רחב של נפגעים, ולשמור על מדרג מסויים בין פציעות קלות וחמורות בתוך המרווח הצר למדי של שיקול-הדעת המוקנה לו מכח הוראת תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. אף לעניין הפיצוי המירבי אותו ניתן להעניק, הובהר זה כבר כי אין הוא אלא "סכום צנוע יחסית" (ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, פ"ד מג (3) 421, 426). בנסיבות העניין, ומתוך ששמתי נגגד עיני את עגמת הנפש הרבה שנגרמה לתובעת, אך גם את הפגיעה הלא קשה שנגרמה לה, אני פוסק לה סכום של 9,000 ¤ בגין הנזק הלא ממוני.

13.  לפיכך תשלם הנתבעת 2 לתובעת סכום של 18,500 ¤. לסכום זה יצורף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעת, ובכלל זה בעלויות משלוח מסמכים מחו"ל (בעלות כוללת של 150 ¤) ועלות האגרה.

14.  מאחר והתובעת הגיעה ארצה בנסיבות טרגיות ביום 11.11.08, לנוכח מחלתה הקשה של אחותה המנוחה, אין לחייב את הנתבעת בהוצאות טיסה זו. עם זאת, אם תציג התובעת בפני ב"כ הנתבעת מסמכים המעידים על מאמצים שעשתה סוכנת הנסיעות לבטל את כרטיס הטיסה המקורי של התובעת לפני יום 23.11.08, ומסמך רשמי של אל-על המעיד שבקשה זו נדחתה, תשא הנתבעת גם בהוצאות טיסה זו.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

 

ניתן היום, ז' בכסלו תשס"ט (4 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                       __________________

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/8B6B4A423B6FBBBA42257515005685EE/$FILE/0DC6A643061EA933422575150037AA8D.html
תאריך: 
04/12/08
Case ID: 
3146_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : רם וינוגרד
רם וינוגרד
עורכי דין : אירה ליבשין עמנואל סממה
אירה ליבשין
עמנואל סממה
Powered by Drupal, an open source content management system