הפניקס הישראלי חברה נ. אמזלג


 

   

בתי המשפט

ע"א 2308/08

בית המשפט המחוזי ירושלים

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


 

 

28/12/2008

 

 

כב' השופטת מרים מזרחי

כב' השופט נ?עם סולברג

כב' השופט משה סובל

לפני:

 

 



 

הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

בעניין:

המערערת

המשיבה שכנגד

ע"י ב"כ עו"ד עוזי לוי ועו"ד ארקדי פולונסקי


 


 

 

נ  ג  ד

 

 


 

1. אלן אמזלג

2. מיכאל אמזלג (קטין)

3. רפאל אמזלג (קטין)

4. יונתן אמזלג (קטין)

5. ליאה אמזלג (קטינה)

 

המשיבים

המערערים שכנגד

ע"י ב"כ עו"ד עדנה אוריון ועו"ד אירה ליבשין

 

 

פסק דין


           

1.       ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם) מיום 28.4.2008, בגדרו נתקבלה באופן חלקי תביעת המשיבים והמערערים שכנגד (להלן - המשיבים), לפיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו להם כתוצאה ממותו של אבי המשפחה בתאונת דרכים. המשיבים הם אשתו וילדיו של סמי אמזלג ז"ל (להלן - המנוח), שקיפח חייו בתאונת דרכים ביום 6.5.99, ואת תביעתם השתיתו על הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397) ועל נגזרותיה.

 

2.       בית משפט קמא פסק פיצויים לטובת המשיבה 1, דחה את תביעתו של המשיב 2 והורה על הפסקת התובענה בעניינם של המשיבים 3-5.

 

3.       המערערת טוענת כי המשיבה 1 אינה נכנסת לגדרי הלכת אלסוחה וכי אינה זכאית לפיצויים בגין נזקים נפשיים, שכן, לשיטתה, חוותה המשיבה 1 תגובת אבל פתולוגית על עצם אובדן בעלה, ונכותה - שאיננה קשה - לא נגרמה בשל העובדה שראתה את התאונה או את בעלה בימיו האחרונים. עוד טוענת המערערת כי לא היה מקום להפסקת תביעתם של המשיבים 3-5, אלא צריך היה לדחותה?, מאחר והם אינם עומדים בתנאי הלכת אלסוחה ולא זכאים כלל לפיצויים. ועוד זאת טוענת המערערת, כי בית משפט קמא הפריז בסכום הפיצויים שפסק לטובת המשיבה 1 בגין הפסדי שכר בעבר, עזרה בעבר ובעתיד, פגיעה בכושר השתכרות בעתיד והוצאות רפואיות.

 

4.       מנגד טענו המשיבים בערעור שכנגד כמה וכמה טענות. על-פי המלצתנו, הם הסכימו למחיקת ערעורם.

 

5.       ארבעה תנאים נקבעו בהלכת אלסוחה לזכאותם של נפגעים משניים שניזוקו בעקיפין מעוולה שגרמה נזק לאחר, לפיצויים בשל פגיעה נפשית: קרבת משפחה מדרגה ראשונה לניזוק העיקרי; התרשמות ישירה מן הארוע, או התרשמות מכלי שני בנסיבות שבהן צפוי נזק; קרבת מקום וזמן בין היווצרות נזקו של הנפגע המשני לבין הפגיעה בניזוק העיקרי; פגיעה נפשית קשה.

 

6.       כאמור, לטענת המערערת, נזקה הנפשי של המשיבה 1, ככל שהוא קיים, לא נובע מהתרשמות ישירה מתאונת הדרכים, ומכל מקום החלק הארי בנכותה? נגרם מחסרונו של בעלה וקשייה של המשיבה 1 בשל החלל שהותיר אחריו במותו, והטיפול בילדים ללא בעל תומך. המערערת טוענת עוד כי נכותה הנפשית של המשיבה 1 אינה קשה, באשר היא ממשיכה לנהל את חייה ולעבוד כמקודם, יוצרת קשרים עם בני זוג חדשים ומקדישה את הזמן הראוי לטיפול בילדיה.

 

7.       שקלנו את טענות ב"כ המערערת בעניינה של המשיבה 1, אך לא ראינו לקבלן. אכן, לא מכלי ראשון נחשפה המשיבה 1 לתאונת הדרכים. תוצאתה הנוראה נודעה לה מכלי שני והתרשמותה מן הארוע באה לידי ביטוי גם בשבתה שלושה ימים ולילות לצד מיטתו של בעלה המנוח בבית החולים. משהו?דע לה על התאונה ועל מצבו הקשה, נחרדה. היא ראתה את בעלה מחובר למכונות, מונשם, עם נזק מוחי, ללא הכרה, ולמעשה לא הייתה עוד תקווה שיחיה. כעבור ימים אחדים מת.

          בית משפט קמא קבע כי גרסתה של המשיבה 1 היא מפורטת וקוהרנטית לעניין הקירבה הסיבתית הדרושה בין נזקה?-שלה לבין הפגיעה במנוח, הגם שלא נכחה במקום התאונה. המשיבה 1 לא נחקרה בעניין זה ובית משפט קמא קיבל את גרסתה.

 

8.       למקרא דברי תצהירה של המשיבה 1 לאור ההלכה הפסוקה, לא ראינו טעות שנפלה בתשתית העובדתית כפי שנקבעה, ולא במסקנה המשפטית: "אפשר שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת לתוצאות התאונה (להבדיל מהלם מיידי) יקים את התנאי האמור" (דברי כבוד השופט א' ריבלין בע"א 3662/05 עזבון מיכל שרוין ז"ל נ' אליהו - חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 5.9.2007)). כך גם בענייננו, ובשים לב למתואר בחוות דעת המומחית על תגובותיה של המשיבה 1 בימים הראשונים שלאחר התאונה ועל אופן התנהלותה ותיפקודה הירוד בשנה הראשונה שלאחריה, שבה התקשתה לעכל את גודל האסון וציפתה לחזרתו של המנוח אליה. הו?כחה ק?רבה סיבתית כנדרש בין נזקיה הנפשיים של המשיבה 1 לבין הפגיעה הקטלנית במנוח.

9.       כיוצא בזה לעניין מידת הפגיעה. המומחית ד"ר רמונה דורסט עמדה בחוות דעתה על כוחותיה הדלים של המשיבה 1, על הבלבול שבו היא נתונה, חוסר ריכוז, בכי, קשיים בהתבטאות ובהבחנה בין עיקר לטפל, תפוקה ירודה בעבודה והעדר כוחות. המומחית אבחנה את המשיבה 1 "כסובלת מדיכאון חרדתי תגובתי למות בעלה, לקשייה הגדולים עם ילדיה ולאי יכולתה לנהל את חייה בצורה מסודרת וסבירה... האסון שקרה לה עם מות בעלה הותיר אותה בודדה וזנוחה, ללא כוחות, במצב של דיכאון וחרדה. נכותה הנפשית מוערכת על ידי בשיעור של 40% למשך שנה וחצי ראשונים לאחר האירוע, ולאחר מכן ב-25% נכות נפשית צמיתה". המומחית לא נחקרה על חוות דעתה, וב"כ הצדדים חלוקים בדעותיהם על מי מוטל היה לחקרה ולחובת מי ראוי לזקוף את ההימנעות מחקירתה.

 

10.     אנו סבורים כי המערערת לא עמדה בנטל לסתור את גרסת המשיבה 1. חוות הדעת אינה עומדת בבדידותה. נוספה עליה עדותה של המשיבה 1 בעצמה, על אשר חוותה סמוך לאחר התאונה ובהמשך לאחריה, על חוסר יכולתה להתמודד עם אופן מותו של בעלה ולעכל את האירועים, על אדישות שפיתחה למתרחש סביבה, על חוסר רצונה לעשות דבר, ועל כך שנזקקה לטיפולים רבים מאד. המשיבה 1 לא נחקרה על גרסתה-זו ולא על יכולתה התפקודית הירודה. בית משפט קמא קיבל לחלוטין את עדותה של המשיבה 1 שאותה מצא מהימנה. אין סיבה טובה לנו, כערכאת ערעור, להתערב ולשנות ממה שקבע בית משפט קמא. משקלן המצטבר של עדות המשיבה 1 וחוות דעת המומחית, העביר את הנטל אל המערערת לנסות ולסתור את ממצאי חוות הדעת; וכזאת לא עשתה. אמת נכון הדבר, כטענת ב"כ המערערת, יש בחוות הדעת אמירות המלמדות גם על אבל פתולוגי, על הנכות אשר נובעת מחסרונו של המנוח, להבדיל מעצם החשיפה לתוצאות התאונה. ברם, "אלה ואלה כרוכים זה בזה. אכן, תחושת האבדן והחשש מפני הגרוע מכל פוקדים לעיתים את האדם כבר ברגע העמידה על תוצאות התאונה, ותוצאות החשיפה הזו נמשכות לעיתים תקופה ארוכה" (שם בעניין שרוין הנ"ל). ומכל מקום, שומה היה על המערערת להבהיר עניין זה בחקירתה הנגדית של המומחית, דבר שלא עשתה.

 

11.     עובר לתאונה הייתה המשיבה 1 בריאה לחלוטין, היא תיפקדה היטב בעבודה תובענית ומאתגרת, בד בבד עם ניהול משק בית וטיפול מסור בילדיה. לאחר התאונה שוב אין המשיבה 1 כמקודם. לדעתנו, מסקנתו של בית משפט קמא לפיה נגרם לתובעת, כנפגעת משנית, בשל התאונה, נזק מהותי - שהשפעתו על חיי היום-יום ועל כושר עבודתה ואפשרויות תפקודה, רבה ומשמעותית - מעוגנת בחומר הראיות שהובא בפניו. אין הצדקה לשנותה?.

 

12.     אשר לילדיה של המשיבה 1. המשיבים 4 ו-5, תאומים, היו בני פחות משנה במועד התאונה. בעניינו של המשיב 4 סברה המומחית, ד"ר גולומב, כי לא ניתן לגבש עמדה ברורה באשר למצבו העתידי ואף-על-פי שיש לצפות להטבה, מצבו יכול גם להחמיר. בעניינה של המשיבה 5 לא מונה כלל מומחה רפואי, בהעדר ראשית ראיה להצדקת המינוי, ומשכך, נקבע בפסק הדין, "אין בפנינו כל ראיה לעניין נכותה והנזק הנפשי הנטען, שנגרם מהתאונה" אף-על-פי-כן, נעתר בית משפט קמא לבקשת ב"כ המשיבים ובשל גילם הרך של המשיבים 4 ו-5 ולנוכח העמימות באשר למצבם הנפשי אשר טרם נתגבש, החליט על הפסקת התובענה בעניינם עד אשר יגיעו לבגרות. כמו כן החליט בית משפט קמא על הפסקת התובענה בעניינו של המשיב 3, המבוגר בשנתיים מן המשיבים 4 ו-5, ועל דחיית תביעתו של המשיב 2.  

 

13.     ב"כ הצדדים חלוקים בשאלת התקיימותם של תנאי הלכת אלסוחה בעניינם של המשיבים 3-5. לדעתנו, במה שנוגע למשיב 4, לפי גילו במועד התאונה, נראית האפשרות שבעתיד, כשיגיע לבגרות, ימלא אחר תנאי הלכת  אלסוחה, דחוקה ורחוקה. בהחלט ניתן היה להגיע למסקנה כי דין תביעתו להידחות. ואולם, לאור חוות דעתה של המומחית, מחמת העמימות שהעתיד צופן בחו?ב?ו לגביו, בהיותו יתום מאב וכשבית המשפט א?מון על טובתו, ניתן היה להחליט כפי שבית משפט קמא החליט בעניין שמסו?ר לשיקול דעתו, קרי, על הפסקת התובענה. בתנאים שקבע בית משפט קמא, יש כדי להבטיח שלא ייעשה בעתיד "מקצה שיפורים" סתמי ופסול ושלא יישלל מאת המערערת יתרון שרכשה בהתדיינות עד כה. 

 

14.     דעתנו שונה במה שנוגע למשיבים 3 ו-5. לבטח לא התקיים בעניינו של המשיב 3 התנאי הרביעי שבהלכת אלסוחה, באשר נותרה לו נכות צמיתה של 5% בלבד. אין מדובר אפוא בנזק נפשי קשה וממשי. בית משפט קמא בא לכלל מסקנה בעניינם של המשיב 2 (שלא נותרה לו נכות צמיתה כלל) והמשיב 3 כי "פגיעתם אינה מצדיקה מתן פיצוי על נזקיהם ויש לדחות את תביעתם" (עמוד 12 לפסק הדין). מסקנה זו מקובלת עלינו, על יסוד נימוקי בית משפט קמא ואין צורך לפרטם. ואולם, דווקא משום כך, איננו מקבלים את החלטתו של בית משפט קמא להפסיק את ההליכים בתביעתו של המשיב 3 ולא לדחותם. עצם העובדה שבעניינם של שניים מילדיה האחרים של המשיבה 1 (המשיבים 4 ו-5) החליט בית משפט קמא להפסיק את ההליכים, אינה מצדיקה לעשות כן גם לגבי אחיהם (המשיב 3). משגיבש בית משפט קמא את דעתו כי דין תביעת המשיב 3 להידחות, הרי שיש בהחלטה על הפסקת ההליכים בעניינו כדי לקפח את המערערת ולשמוט ממנה יתרון שזכתה בו. כיוצא בזה לגבי המשיבה 5. משלא באה בפני בית משפט קמא ראיה ממשית כלשהי לעניין נכותה והנזק הנפשי הנטען, ובאין אינדיקציה מקצועית לאפשרות החמרה, דין תביעתה להידחות. החלטנו אפוא לקבל את הערעור בנקודה זו ולהורות על דחיית תביעתם של המשיבים 3 ו-5, חלף הפסקת ההליכים.

 

15.     מכאן לנזקיה של המשיבה 1. בית משפט קמא קבע כי בשל התאונה נגרעה יכולת השתכרותה בשיעור של 20% משכרה?. לטענת המערערת טעה בית משפט קמא בכך שלא הביא בחשבון את מחלת הסרטן שבה לקתה המשיבה 1 ואשר פגעה בכושר עבודתה ובכושר תפקודה הכללי. מנגד טענו ב"כ המשיבה 1 כי לא הונחה תשתית לטענתה של המערערת, לא על המשמעות הרפואית ולא על ההשלכות התפקודיות האפשריות של מחלת הסרטן שבגינה טופלה המשיבה 1 במשך תקופה קצרה.

          איננו מקבלים את טענת המערערת. היות ובבית משפט קמא לא ביקשה למנות מומחה לעניין מחלת הסרטן שבה לקתה המשיבה 1 וממילא לא ניתנה חוות דעת שכזו כנדרש בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 על מנת להעלות טענות שברפואה, הרי שלא היה מקום להביא בחשבון את מחלת הסרטן לעניין יכולת ההשתכרות של המשיבה 1.

 

16.     המערערת טוענת כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא על אודות הפסדי שכר בעבר, מלמדים תלושי המשכורת וטפסי 106 על עלייה בשכרה של המשיבה 1 מאז התאונה. אלא שלעלייה זו ניתן הסבר על-ידי המשיבה 1, ובית משפט קמא נתן בה את א?מונו. לכלל העובדים במקום עבודתה של המשיבה 1 - והיא בכללם - ניתנה העלאת שכר, ולפיכך, חרף הירידה בהיקף עבודתה, הרוויחה המשיבה 1 יותר. יצויין גם, בניגוד לטענתה של המערערת, כי לאחר התאונה, בחודש יולי 1999, לאחר חזרתה של המשיבה 1 לעבודה, ירד שכרה ב-20%, כעולה מתלוש המשכורת. בהקשר זה צריך להזכיר כי קדמה לתביעה נשוא ערעור זה, תביעת המשיבים נגד המערערת בבית משפט זה (ת"א 1482/99), בהיותם היורשים והתלויים במנוח. שם נקבע כי שכרה של המשיבה 1 ערב התאונה עמד על סך של כ-7,500 ¤ נטו. המערערת ביקשה להסתמך בטיעונה? על ממצא זה. הצדק ע?מה, אלא שגם ממצאים נוספים שנקבעו שם מחייבים את שני הצדדים בתביעה נשוא ערעור זה. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה 1 הפחיתה את שעות עבודתה השבועיות מ-30 ל-20 וזו פלוגתא פסוקה ומחייבת. לבד מכך, כאמור, ולצורך העילה שנדונה בתביעה נשוא ערעור זה, ציין בית משפט קמא כי "עדותה של התובעת לעניין שכרה והירידה בהיקף משרתה (העולה גם מתלושי השכר), מהימנה ומקובלת עליי" (עמוד 16 לפסק הדין). לא ראינו אפוא להתערב בעניין זה. כך גם לעניין הפסדי שכר בעתיד. עצם עליית שכרה, אין בה כדי ללמד על כך שהמשיבה 1 לא צפויה הייתה להרוויח יותר. אין מקום לטענת המערערת על כך שטענות המשיבה 1 על קשייה בעבודה הן "מגמתיות ומדומות" (סעיף 51 לעיקרי הטיעון), באשר טענותיה אלה הו?כחו היטב להנחת דעתו של בית משפט קמא. אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בעניינים העובדתיים הללו שמסורים לערכאה המבררת. כיוצא בזה גם לגבי סכומי כסף שנפסקו על דרך האומדן לגבי עזרה וסיעוד בעבר (50,000 ¤) ובעתיד (75,000 ¤) והוצאות רפואיות לעבר (15,000 ¤), סכומי כסף שאינם חריגים ואין הצדקה להתערב ולשנותם. על-פי הקבלות שהוגשו לבית משפט קמא, דומה שסכום הכסף שהוציאה המשיבה 1 בפועל, למועד פסק הדין, היה בשיעור גבוה עוד יותר ממה שנפסק.

 

17.     סכום הפיצויים המצטבר שנפסק לטובת המשיבה 1 הוא אכן משמעותי, כטענת ב"כ המערערת, ונוטה לצד הגבוה, אך ניכר בפסק הדין של בית משפט קמא שהביא במניין שיקוליו את אשר נפסק בתביעת התלויים הנ"ל (ת"א 1482/99) וידע להבחין בין אובדן שרותי הבעל לבין הפועל היוצא ממצבה הנפשי של המשיבה 1.

 

18.     סוף דבר. הערעור נדחה ברובו, למעט במה שנוגע למשיבים 3 ו-5. החלטת בית משפט קמא על הפסקת ההליכים בעניינם מבוטלת בזאת; תביעתם נדחית. הערעור שכנגד נמחק, כאמור, בהסכמה.

          המערערת תישא בהוצאות הערעור וכמו כן תשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ¤ בצירוף מע"מ. 

 

 

ניתן היום, א' בטבת תשס"ט (28 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.


 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 


 

 

מרים מזרחי, שופטת               נ?עם סולברג, שופט               משה סובל, שופט

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/1BB82A0E2B5AE6B94225752D0055B03F/$FILE/7D2F901A655EF153422575260023CD64.html
תאריך: 
28/12/08
Case ID: 
2308_8
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : מרים מזרחי
מרים מזרחי
עורכי דין : עדנה אוריון ועו"ד אירה ליבשין עוזי לוי ו
עדנה אוריון ועו"ד אירה ליבשין
עוזי לוי ו
Powered by Drupal, an open source content management system