חגי טרייסטר ואח' נגד עזרא ערוסי ואח'


 

   

בתי המשפט


 

עא 001106/05

בית משפט מחוזי באר שבע

 

28/12/2008

 

כבוד השופטים: י. טימור, סגן נשיא - אב"ד

                           נ. הנדל – סגן נשיא

                           ש. דברת - שופטת

בפני:

 

 







1.      חגי טרייסטר

2.      אליהו אליפנץ

3.      מרים שוהם

4.      דרור שור

בעניין:

המערערים

עו"ד בן צור בעז ועו"ד עמית מנור

כולם ע"י ב"כ


 

נ  ג  ד


 

עזרא ערוסי ו- 95 אחרים

המשיבים

עו"ד יעקובוביץ יאיר

כולם על ידי ב"כ


 

פסק דין

 


י. טימור, ס. נשיא – אב"ד

 

לפנינו ערעור שהוגש על פסק דין שניתן על-ידי כב' סגן הנשיא השופט ש. חמדני מביהמ"ש השלום באשדוד בתיק אזרחי 1803/00 מיום 14/4/05.

הערעור הוגש על-ידי ארבעת הנתבעים.

 

להלן עיקרי הדברים העולים מתוך פסק הדין אשר ניתן על ידי הערכאה הדיונית:

2.1               התביעה הוגשה על ידי 96 תובעים, בעלים רשומים ברובם של שטחים מסוימים בחלקה הסמוכה למושב ביצרון, בתחום המועצה האזורית באר-טוביה. התובעים רכשו את זכויותיהם מחברת ניו-יורק אחוזה אלף אינק (להלן: "החברה").

התובעים הם המשיבים בערעור זה.

 

2.2               בתביעה נתבקש בית המשפט קמא להורות על פינויים וסילוק ידם של המערערים, המחזיקים בחלקות שנים רבות, ללא שקיבלו את הסכמת בעליהם, או ללא רשותם.

בפסק הדין נשוא הערעור קיבל ביהמ"ש קמא את תביעת המשיבים, והורה על פינוי החלקות וסילוק ידם של המערערים, תוך מתן שהות בת כשנה וחצי למערערים להתארגן ולהיערך לפינוי.

 

2.3               החברה הוקמה בשנת 1915 ומטרתה היתה גאולת קרקעות לישוב חקלאים יהודים בארץ. החברה רכשה קרקעות בארץ, החל משנות ה- 30', ומכרה חלק מקרקעותיה לקק"ל ולאחרים. קק"ל מסרה קרקעות לחברי אגודת ביצרון, ביניהם המערערים.

החב' נמחקה בשנת 73'. בשנת 89' הקימו מייסדי החברה הנותרים ויורשיהם מועצת מנהלים חדשה על מנת לטפל בסיום ענייני החברה. הוחלט להעניק את שאר נכסי החברה לידי ישיבה בשם "אחוזת יעקב" (להלן: "הישיבה"). לשם כך ניתן יפוי כוח לעו"ד אליאש ואח'.

למרות פרסומים בעיתונות איש לא פנה למי מנציגי החברה וטען לזכויות כלשהן, משנות ה- 60'. לבקשת הישיבה נמכרו הקרקעות לרוכשים פוטנציאליים והתמורה הועברה לישיבה.

החלקות שבמחלוקת הנן חלקים מסוימים מחלקה 5 ומחלקה 12 בגוש 554 ו- 484 (להלן: "החלקות שבמחלוקת").

במהלך שלבי המו"מ לקראת מכירת הקרקעות לרוכשים, התברר כי החלקות שבמחלוקת תפוסות על-ידי המערערים ממושב ביצרון. לא עלה בידי המערערים להציג ראיות לעניין זכויותיהם. החלקות נמכרו במצבן AS IS, ובשל כך הופחת מחירם ב- 1,000$ לדונם. התמורה הופקדה בחשבון נאמנות.

כמו"כ, נוהל מו"מ עם קק"ל, באמצעות נציגו עו"ד הללי לפתרון הסכסוך. מושב ביצרון והמערערים לא נקטו בפעולה כלשהיא לעכב את העסקאות או למנוע אותן, והזכויות נרשמו על שם הרוכשים בטאבו. לא ננקטו כל פעולות על ידיהם למרות פרסומים בעיתונות כאמור. בעקבות הרישום הועברה התמורה לישיבה, בכך שעפ"י הוראותיה שולמה התמורה לעמותה אחות.

מתוקף בעלותם הרשומה של המשיבים, הגישו המשיבים כנגד המערערים תביעה לפינוי וסילוק ידם מהחלקות שבמחלוקת. התביעה הוגשה כנגד 5 נתבעים בסדר דין מקוצר. כתב התביעה תוקן, נמחקה הכותרת ונותרו 4 נתבעים, הם המערערים בערעור זה.

 

2.4               בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים, ופסק כי בהעדר זכות מוכחת עליהם לפנות את החלקות שבמחלוקת. נקבע, כי החברה היתה רשומה כבעלת המקרקעין משנת 32' ועד למכירתם ב- 98', מבלי שאיש, ובכלל זה המערערים, טענו לבעלות עליהם. לטענת המערערים כי הקק"ל היא זו שרכשה ו/או קיבלה את החלקות והעמידה אותם לרשותם לא היתה כל אסמכתא. אף לא הוצגה כל אסמכתא באשר למהות הזכות שניתנה למערערים להחזיק בקרקעות ולעבד אותן. כל שהוכח, שהמערערים מחזיקים בחלקות שבמחלוקת שנים רבות ומעבדים אותן בחלקן. ואולם, חזקה זו כשלעצמה לא מעניקה להם זכויות במקרקעין.

 

2.5               קק"ל אף היא לא המציאה כל אסמכתא לרכישה הנטענת, על אף שנדרשה לעשות כן. ביהמ"ש קמא דחה את טענת המערערים לפיה לא בוצע רישום קק"ל כבעלים בשל קשיים בירוקרטיים בתקופת המנדט. על המערערים היה להגיש תביעת צד ג' נגד קק"ל, והם לא עשו כן. הימנעותה של קק"ל מלעצור את העסקאות נשוא התביעה טרם רישומם, מלמדת אף היא על כל העדר זכויות המוקנות לה.

2.6               בית המשפט קמא פסק כי קק"ל העמידה לרשות חברי המושב קרקעות לעיבוד, כאשר חלקן בבעלותה וחלקן בבעלות החברה. חלקים מסוימים מהחלקות אף נרכשו ע"י המושב מהחברה, כך שאין יסוד לטענה שהחלקות כולן נמכרו בזמנו לקק"ל.

2.7               לסיכום פסק בית המשפט קמא, כי הקק"ל העמידה לרשות המערערים את החלקות שבמחלוקת, בלי שהוקנו לה עצמה זכויות בקרקעות אלה, אם ברכישה ואם בדרך אחרת.

2.8               ביהמ"ש קמא דחה את טענת ההתיישנות שהעלו המערערים. מודים המערערים שהחלקות אינן שלהם, ומשכך החזקתם אינה בגדר חזקה נוגדת המקימה עילת התיישנות. החברה לא ידעה שקק"ל עשתה בחלקות שבמחלוקת כבשלה כשהעמידה אותן לרשות המושב. משעשתה קק"ל כן, עשתה זאת ללא ידיעתה של החברה ולכל היותר בהסכמתה מכללא.

2.9               בית המשפט קמא דחה את טענותיהם הנוספות של המערערים, ובין היתר נמנע מלפסוק פיצויים לטובת המערערים, שכן הנזקים המופלגים שנטענו לא הוכחו בחוו"ד שמאי, ומנגד לא שילמו המערערים דמי שימוש.

 

כאמור הוגש ערעור על פסק הדין. פסק הדין הוא ארוך, מפורט ומנומק. אינני רואה מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו, וסבור אני כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע ביהמ"ש. לא מצאתי בפסק הדין טעויות שבחוק. אינני רואה מקום להתייחס לכל אחת מן הטענות אשר העלו הצדדים, ואתמקד בטיעון העיקרי בלבד – טיעון ההתיישנות. יצויין כי טיעון זה רלוונטי אך למערערים 1, 2 ו- 4.

 

4.       4.1        המערערים טוענים כי עפ"י חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), חלה טענת ההתיישנות בנוגע למערערים 1, 2, ו-4. לטענתם, אבותיהם התיישבו במקרקעין בשנת 35', 44' ו- 40' בהתאמה, והם עצמם ממשיכים להחזיק במקרקעין החזקה ייחודית ורציפה ומקיימים בהם משקים חקלאיים פעילים. משכך, הוכיחו לטענתם את היסודות המקימים להם חזקה נוגדת העומדת לטובתם.

4.2               מנגד, טוענים המשיבים, כי המערערים לא עמדו בנטל השכנוע הרובץ עליהם להוכחת קיומה של ההתיישנות. המערערים עצמם טוענים כי הינם ברי רשות בלבד מאת הקק"ל, אשר הוא הבעלים של המקרקעין, וכי להם אין זכות בעלות בה. עפ"י הפסיקה בהעדר טענה מכוח בעלות של המחזיק עצמו – אין התיישנות.

4.3               מקובלת עלי עמדת המשיבים.

ענין החזקה הנוגדת נדון בע"א 223/52 גרייבר נ' גרין פד"י ט 47 (וראה גם רע"א 2203/91 חאלד יוסף נגד מנהל מקרקעי ישראל ואח'  פד"י מה (5) 553, וכן ע"א 69/85 יחזקאל להבי נגד רשות הפיתוח פד"י מ (3) 625). בענייננו חל חוק הקרקעות העותמאני, 1858, מאחר ומדובר בתקופה קודם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין. שני מבחנים על החזקה לקיים כדי שתעלה טענת התיישנות עפ"י ס' 20 לחוק העותומאני. האחד, כי החזקה אינה באה מכוח זכות הבעלות של היריב אלא נוגדת את זכותו, והשני כי היא צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק. "יסוד טענת ההתיישנות אינו אלא טענת בעלות.... הטוען את הטענה הזאת אומר למעשה: 'אני בעל האדמה, אבל היות ואני מחזיק בה זמן כה רב, אינכם יכולים לדרוש ממני שאוכיח את בעלותי'. לשון אחרת:נ המחזיק באדמה במשך תקופת ההתיישנות חזקה עליו שהוא בעל האדמה" (ע"א 223/52 לעיל).

לאחר חקיקתו של חוק ההתיישנות, שאלת טיב החזקה במקרקעין אינה עוד מיסודותיה של הטענה, ואולם, כפי שהובא בע"א 213/76 גילברג נגד פאנוס  פד"י לא (2) 272: "גם היום, לאחר חוק ההתיישנות, לא עבר ובטל ענין החזקה הנוגדת במתכונתה השלמה שמלפני החוק" (ע"א 213/76 הנ"ל בעמ' 278), אך עניין זה עולה להכרעה, רק 'אם הוכיח התובע כי מקור החזקה של הנתבע היא בשכירות או ברשות של הבעלים'. רק אז על הנתבע הממשיך להחזיק בקרקע אחרי גמר תקופת השכירות או הרשות להוכיח, כי החזקתו הנמשכת 'פשטה את צורתה הקודמת ולבשה צורה הנוגדת את זכויותיו של הבעל הרשום... מחובתו להצביע על מעשה מסויים בזמן מסויים אשר בעטיו החלה החזקה הנוגדת שלו, ואשר מאז ועד להגשת התביעה עברה תקופת ההתיישנות...' (שם, בעמ' 276)".

 

4.4               חזקה נוגדת, כשמה, צריכה להיות עוינת לזכותו של הטוען לבעלות רשומה על הקרקע. יש להצביע על התנגשות אינטרסים בין המחזיק ליריבו ועל השלמה עם פגיעה בזכות, ומנגד - הסתמכות על כך שהאחר מחל על הפגיעה בזכותו (ע"א 2510/98 למד שין נ' חסיד פד"י נג (5) 721, 728).

עפ"י נסיבות מקרה זה המערערים החזיקו במקרקעין לכל היותר תוך הסכמה שבשתיקה של הבעלים ומכאן שהחזיקו במקרקעין מכוח זכותם של הבעלים וממילא חסר לכן בהחזקה יסוד הקונפליקט ומכאן שהחזקה אינה נוגדת.

 

4.5               בנסיבות המקרה שלפנינו, החזקת המערערים בקרקע היתה שלא בידיעת בעליהם הרשומים, חברה שמושבה בארה"ב, ורחוקה מלפקח על הנעשה במקרקעיה. ניתן לראות ביחסה להתנהגות המערערים, לכל היותר, כמתן רשות מכללא למחזיק להשתמש בקרקע. רשות זאת פקעה לכל המאוחר עם הגשת התביעה. עוד יש לזכור, כי החזקת המערערים בקרקע תאמה את מטרותיה של גאולת קרקעות לישוב חקלאים יהודים בארץ ישראל. המערערים עצמם טוענים כי זכותם בחלקות שבמחלוקת היא מכוח היותם ברי רשות בה בלבד. בנסיבות אלה שוב חסר יסוד הקונפליקט בין המערערים ובין הבעלים הרשומים, ומכאן שהחזקה אינה חזקה נוגדת.

ב"כ המערערים מלינים על כך שביהמ"ש קמא הורה על סילוק ידם מהמקרקעין ובנוסף דחה את דרישתם לפיצוי בשל כך. המשיבים מצידם תומכים במסקנת ביהמ"ש לפיה המערערים אינם זכאים כלל לפיצוי בגין הפינוי. תוך עיון בכתב ההגנה עולה, כי המערערים העלו טענה חילופית בלבד למתן פיצוי למקרה בו ביהמ"ש יורה על פינויים. ביהמ"ש נתבקש לפצל את הדיון, כאשר ידון בשלב ראשון בשאלת פינוי המערערים ורק אם יחליט ביהמ"ש על פינויים, יקבע אז את התנאים לפינוי ושיעור הפיצויים. בפועל ביהמ"ש לא הורה על פיצול הסעדים כפי שנתבקש. יש להדגיש כי לא הוגשה כל תביעה שכנגד לענין הפיצויים ולא ניתן כל פירוט לפיצויים הנתבעים. לא הוגשו כל ראיות לענין זה ואף לא חוות דעת מומחה. בנסיבות אלה סבור אני כי אין לראות בפסיקת ביהמ"ש בענין פיצוי המערערים משום מעשה בי-דין.

 

סופו של דבר דעתי היא שיש לדחות את הערעור. ובנסיבות הנדונות אין ליתן צו להוצאות.

 

___________________

י. טימור, ס. נשיא – אב"ד

 

 

 

 

 

 

 

אני מסכים

 

______________

נ. הנדל – ס. נשיא

 

 

אני מסכימה

 

_______________

ש. דברת  - שופטת

 

 

לפיכך ניתן פסק דין כאמור בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט  טימור.

ניתן והודע היום כא בכסלו תשס"ט (18.12.2008) בהעדר הצדדים.

 

__________________            ______________                    ______________

י. טימור, ס. נשיא - אב"ד           נ. הנדל – ס. נשיא                      ש. דברת – שופטת

 

001106/05עא 055 שולי אברהם

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/EFF7ABA949D4225D4225752D0055FC8D/$FILE/48790C1536E718394225752D002ADA36.html
תאריך: 
28/12/08
Case ID: 
1106_5
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : י. טימור
י. טימור
עורכי דין : בן צור בעז ו יעקובוביץ יאיר
בן צור בעז ו
יעקובוביץ יאיר
Powered by Drupal, an open source content management system