עו"ד כהן נ. עיריית תל-אביב
בתי המשפט
א 055733/06 |
בית משפט השלום תל אביב-יפו |
||
|
|||
21/12/2008 |
תאריך: |
כב' השופט רחמים כהן |
בפני: |
|
עו"ד כהן אורי |
בעניין: |
|
התובע |
יואב שרון |
ע"י ב"כ עו"ד |
|
|
נ ג ד |
|
|
|
עיריית תל-אביב יפו |
|
|
הנתבעת |
דפני פרי-שרון |
ע"י ב"כ עו"ד |
|
פסק??דין
התובע, מר אורי כהן, עו"ד (להלן- התובע), הגיש תביעה נגד עיריית תל אביב (להלן- הנתבעת), על סך של 258,415 ¤, בגין הפרת הסכם עבודה, הפרת חובת תום הלב ועוגמת נפש.
תמצית טענות התובע
עניינה של תביעה זו הוא בחיוב הנתבעת בגין הפרת הסכם עבודה, "שלא במסגרת יחסי עובד- מעביד, עוד לפני שהחל בעבודתו בפועל" (מתוך ההקדמה לכתב התביעה).
הנתבעת, רשות שלטונית, הפועלת באמצעות מנהליה, נהגה בניגוד לאמות מידה מקובלות וניצלה את כוחה לרעה. מנהליה נהגו כלפי התובע בחוסר תום לב, תוך הפרת הסכם והתנערות מהתחייבויותיהם, ללא כל נימוק.
התובע הוא עורך דין במקצועו, אשר עבד בתקופה הרלוונטית הן כעצמאי והן כשכיר. הנתבעת היא רשות סטטוטורית, הפועלת על פי פקודת העיריות.
במהלך חודש אוגוסט 2004, הודיע לו חברו, עו"ד רן בלטמן (להלן- עו"ד בלטמן), אשר עבד אצל הנתבעת במחלקת נכסים, כי הנתבעת מחפשת עורך דין למחלקה. התובע הביע הסכמתו לעבוד אצל הנתבעת ונקבע לו ראיון אצל מנהלת המחלקה, גב' חנה רומנו (להלן- גב' רומנו). בתחילת חודש ספטמבר 2004 התקיים הראיון. הראיון התנהל ברוח טובה, גב' רומנו תיארה לתובע את מהות העבודה ודרישותיה ולבסוף מסרה לו, כי היא מקבלת אותו לעבודה וכי עליו לעבור ראיון נוסף, לצורך התרשמות אצל מנהל האגף, מר אלי לוי (להלן- מר לוי).
גב' רומנו מסרה לתובע במהלך הראיון, כי העסקתו תהיה במסגרת חוזה העסקה לשנה ואם לא יסתיים הפרוייקט שלשמו נשכרו שירותיו, יחודש חוזה ההעסקה. כמו-כן, סוכמו תנאי העסקתו, שהיו ידועים לו זה מכבר, לאור היכרותו את עו"ד בלטמן - 46 ¤ לשעה בתוספת מע"מ ומינימום 180 שעות בחודש.
כעבור מספר ימים התייצב התובע לראיון אצל מר לוי, בנוכחות גב' רומנו. הראיון התנהל ברוח טובה, מר לוי חזר על תנאי השכר והדרישות ובסיום הראיון אישר את העסקתו של התובע. מר לוי טען בפני התובע, כי בהתאם לנהלי הנתבעת העסקתו תועבר לאישורה של ועדה פנימית וכי זהו הליך פרוצדורלי לחלוטין, שאין בו מניעה להעסקתו. במעמד הראיון נאמר לו, כי יחל עבודתו בחודש נובמבר 2004.
התובע ראה את העסקתו בעירייה כדבר מוגמר והודיע על כך במקום עבודתו. התובע סיכם עם מעסיקו, כי ימשיך לעבוד באופן חלקי במשרד, במקביל לעבודה בעירייה. גב' רומנו הסבירה לתובע, כי אין מניעה לעבוד בעבודות נוספות, כל עוד הן אינן מתנגשות עם תפקידו בעירייה.
באמצע חודש נובמבר 2004, פנה התובע מספר פעמים לגב' רומנו וביקש לדעת, מתי הוא מתחיל את עבודתו. גב' רומנו דחתה את תחילת מועד ההעסקה, תוך שהיא מודיעה לתובע, כי עניין העסקתו סגור ומועד תחילתה נדחה בשל פרוצדורה בעירייה, עבודה איטית בעירייה וכדומה.
ביום 6.1.05 התקשר התובע שוב לגב' רומנו. למרבה ההפתעה נאמר לו באותה שיחה, כי הוחלט שלא להעסיקו. לשאלת התובע "מדוע", השיבה, כי מצאה אנשים מתאימים יותר ממנו וכשביקש הסבר מנומק נענה, "ככה החלטתי".
בתכוף לשיחה זו נשלח מכתב למר לוי, המיידע אותו בעניין זה ומבקש את עמדתו. ביום 7.2.05 נשלחה תגובת מר לוי הדוחה את דרישות התובע, תוך העלאת נימוק חדש ומפתיע לאי העסקתו, לפיו, העסקה כפופה לקבלת אישורי תקציב וועדות. נימוק זה הוא ניסיון להכשיר בדיעבד את התנהלותה המבזה של הנתבעת והפרת ההסכם עם התובע. התובע השיב למר לוי, כי טענתו משוללת כל יסוד, נטענת בחוסר תום לב ויש בהתנהלות העירייה משום הפרת הסכם וביקש ממר לוי למצוא פתרון הולם, אולם מר לוי החליט לדבוק בהודעתו הקודמת.
מאחר והנתבעת בחרה לנהוג בחוסר תום לב, תוך שהיא מפרה את ההסכם עם התובע, החליט התובע להגיש תביעה נגד העירייה. אולם, עקב החשש, כי הגשת התביעה תגרום לפיטוריו של עו"ד בלטמן, עיכב התובע את הגשתה. בחודש יוני 2006 סיים עו"ד בלטמן את עבודתו אצל הנתבעת ולאחר קבלת משכורתו הוסרה המניעה להגשת כתב התביעה.
הנתבעת התנהגה בניגוד מוחלט לאמות מידה שלטוניות וציבוריות, תוך שגב' רומנו מנצלת שלא כדין את כוח השררה ונוהגת בחוסר תום לב.
תנאי ופרטי ההסכם גובשו ונכרת הסכם מחייב אותו הפרה הנתבעת, כמו גם את חובתה לקיים חוזה בתום לב, על פי סעיף 39 לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג- 1973 (להלן- חוק החוזים).
הנתבעת הפרה את חובתה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, על פי סעיף 12 (א) לחוק החוזים, התנהלות אשר מנעה חתימה על החוזה. הנתבעת עשתה שימוש בכוח הניהול שלה בחוסר תום לב, בחוסר הגינות ובחוסר יושר ונהגה כלפיו בדרך שאינה מקובלת, תוך הפרת חובת האמון.
כתוצאה מהפרת חוזה עבודתו ומההתנהגות העוולתית של הנתבעת, נגרמו לתובע נזקים רבים.
הבסיס לחישוב נזקיו של התובע הוא שכר העבודה החוזי המובטח והמוסכם, שהיה צפוי לו בנתבעת, בצירוף הפסדי השתכרות מוכחים, פיצויי קיום בגין הפרת ההסכם והפרת חובת תום הלב, אשר פגעה באינטרס הציפייה שלו ופיצויים בגין עוגמת נפש.
הפסד השתכרות בסך של 125,660 ¤ - תנאי העסקתו של התובע היו ברורים- עבודה למשך שנה לפחות, 180 שעות בחודש, 46 ¤ לשעה. אי לכך, ההשתכרות שנמנעה ממנו עומדת על סך של 99,360 ¤ (46*180*12), קרן.
נזק בגין רווח שנמנע בסך של 109,263 ¤ - הפרת ההסכם עם העירייה מנעה מהתובע רווח והשתכרות שהיה אמור לקבל מחברת דרכים. בחודש נובמבר 2004 פנה לתובע מר שלמה מלניק, מנכ"ל חברת דרכים (להלן- מר מלניק) והציע לו לעבוד עם החברה, בתשלום חודשי. התובע הודיע למר מלניק, כי הוא אמור להתחיל לעבוד בעיריית תל אביב ועל כן, עליו לדחות את ההצעה.
בשל דחיית ההצעה, לא גובש הסכום החודשי אותו היה אמור התובע לקבל. יחד עם זאת, משיחה שניהל התובע עם מר מלניק לצורך תביעתו התברר לו, כי היה מוכן לשלם לו סך של 1,000$ לחודש. בחודש ינואר 2005, לאחר הפרת ההסכם על ידי העירייה, פנה התובע למר מלניק ושאל, האם ההצעה עומדת בעינה, אולם נענה בשלילה. לאור האמור זכאי התובע לפיצוי בגין הרווח שנמנע ממנו, בהתאם לשכר שהיה מקובל בחברת דרכים בסך של 94,600 ¤ (1,000$*4.3*22), קרן.
פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 23,492 ¤ - התנהלותה הבזויה של הנתבעת והפרת ההסכם גרמה לתובע מפח נפש, פגיעה בכבודו ובשמו. התובע, שציפה לתחילת עבודתו בעירייה, הודיע על כך לחבריו ולמעסיקיו. הפרת ההסכם על ידי העירייה העמידה אותו במצב לא נעים ובחוסר נוחות אל מול כל אלו. התנהגותה של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם כללי משחק מקובלים לנהוג בתום לב, בהגינות וביושר. התובע חש פגוע ומושפל וכמי שהולך שולל על ידי העירייה.
בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 258,415 ¤.
תמצית טענות הנתבעת
הנתבעת היא רשות מקומית הכפופה, בין היתר, לפקודת העיריות ולחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. הנתבעת מעסיקה עובדים הכפופים להסכמים, להסדרים, להוראות והנחיות החלים ביחסי העבודה ולעיתים אף מתקשרת עם נותני שירותים.
התובע הוא עורך דין במקצועו, אשר הציע את שירותיו לעירייה, כנותן שירותים עצמאי.
במסגרת פרויקט ייחודי באגף הנכסים בנתבעת, בשם "פרויקט תיקייה" (להלן- הפרויקט), אשר המימון לו ניתן במסגרת תקציב זמני ובלתי רגיל התקשרה הנתבעת עם נותני שירותים משפטיים.
בחודש ספטמבר 2004, לאחר סיום התקשרות עם נותן שירותים במסגרת הפרויקט, פנה עו"ד בלטמן והמליץ על התובע כמועמד מתאים לאיוש התפקיד.
בעקבות המלצתו זומן התובע לפגישה עם גב' רומנו. כבר בתחילת הפגישה ניתן היה לראות בבירור, כי התובע בקיא בפרטי ההתקשרות נשוא מועמדותו, בעקבות קבלת מלוא הפרטים מעו"ד בלטמן, אשר היה קשור עם הנתבעת בתקופה זו. על אף זאת, נמסרו לו במהלך הראיון מלוא פרטי ההתקשרות הרלוונטיים.
לתובע הוסבר, כי מדובר בהתקשרות עצמאית, בניגוד להתקשרות שעניינה כינון יחסי עובד- מעביד. מאחר וכך, מסרה גב' רומנו, כי התובע רשאי להמשיך לעבוד בעבודות נוספות, בניגוד להגבלות החלות על עובדי הנתבעת. עוד נמסר לתובע, כי מדובר בפרויקט זמני מתקציב בלתי רגיל ולכן לא ניתן להעריך את משך ההתקשרות, מה גם שהדבר תלוי באישור תקציבי, הנבחן מדי שישה חודשים.
ככל שהיה נחתם הסכם התקשרות בין הצדדים, תניה מתניותיו הייתה, כי לצדדים קיימת אפשרות לסיום ההתקשרות בטרם תום החוזה, בהודעה מוקדמת של 30 יום.
עוד הוסבר לתובע, כי התמורה המוצעת היא 46 ¤ לשעה בצירוף מע"מ וכי הצפי בדבר היקף העבודה הוא 180 שעות, ללא התחייבות להיקף שעות עבודה מינימאלי.
בסופה של הפגישה סוכם, כי תתואם פגישה נוספת עם מר לוי. כמו-כן סוכם, כי התובע ימציא לגב' רומנו קורות חיים.
לאחר קבלת קורות החיים נתגלה לנתבעת, כי אין לתובע ניסיון בתחום המקרקעין, כנדרש לצרכי התפקיד וכפי שהוצג לנתבעת.
על אף זאת, נערכה פגישה נוספת עם התובע בנוכחות מר לוי וגב' רומנו. גם בפגישה זו הובהר לתובע, כי ההתקשרות היא לצורך פרויקט חוץ תקציבי ויתרה מכך, עשויה להסתיים תוך מספר חודשים. כמו-כן הוסבר לו, כי מאחר ומדובר במימון בלתי רגיל, תלוי הדבר באישורה של ועדה עירונית, אשר עד לאישור התקציב על ידה, לא ניתן לגבש עם התובע הסכמות סופיות.
לתובע נמסרה הערכה, כי הועדה העירונית תתכנס בנובמבר 2004 ולאחריה יועברו אליו החלטותיה. לתובע מעולם לא נמסרה טיוטת הסכם ולא נחתם עימו הסכם.
במהלך חודש נובמבר פנה התובע מספר פעמים לנתבעת על מנת להתעדכן באשר להתקשרות עימו. גב' רומנו הבהירה לתובע, כי טרם אושרה ההתקשרות עימו וכי עד לקבלת אישור הועדה, אשר מועד התכנסותה טרם ידוע, אין אפשרות להתקשר עימו. לפיכך, רשאי התובע לבחור אם להמתין להתכנסות הועדה או לחזור בו מרצונו להתקשר עם העירייה.
אם התובע הודיע למקום עבודתו על עזיבתו ולחברת דרכים על אי התקשרותו עימה, הדבר נעשה מרצונו הוא.
התובע המשיך ופנה לגב' רומנו תוך ניסיון להפעיל לחץ על הנתבעת ולזרז את ההליכים לקבלו לעבודה. התובע הרים את קולו ועשה שימוש בשפה לא ראויה. כפועל יוצא מכך הוחלט, כי לא ניתן לגבש את ההתקשרות עקב אי התאמה.
בקשר טלפוני שיצר התובע, תוך שהוא מקדים את הנתבעת, נמסר לו, כי אינו מתאים לתפקיד ולפיכך הוחלט שלא להתקשר עימו. התובע שלח מכתב לנתבעת וטענותיו נדחו במלואן.
לתובע הובהר מלכתחילה, כי גיבוש ההתקשרות עימו יהיה רק לאחר גיבוש התקציב הייחודי. משעה שלא אושרה ההתקשרות עם התובע, לא השתכלל הסכם מחייב. מעולם לא נאמר לתובע, כי אישור הועדה הוא פורמאלי בלבד.
מכל מקום, התובע נמצא בלתי מתאים לשמש בתפקיד שהוצע לו עקב העדר אמון ועקב דרישות התפקיד לנועם הליכות, יחסי אנוש טובים, מתן שירות נאות וכדומה. לכן ניתן לומר, כי התנהגות התובע היא זו אשר סיכלה ומנעה את התגבשות המגעים בין הצדדים.
הנתבעת נהגה בתום לב ובדרך המקובלת, תוך מסירת מלוא המידע לתובע. הנתבעת לא התחייבה כלפי התובע, כי קיימת הסכמה סופית להעסקתו.
התובע הוא זה שהפר את חובת תום הלב, עקב ניסיונו המגמתי להציג את הדברים בניגוד למציאות.
בין הצדדים לא התגבש הסכם מחייב ולכן הנתבעת לא הפרה כל הסכם.
לא קיים בסיס לתביעה. הנתבעת לא הציגה מצג בפני התובע, שיש לו קשר סיבתי לנזקים הנטענים.
אישור הועדה מהווה תנאי מתלה לגיבוש הסכם ההתקשרות.
יש להכיר בזכות לפיצויי הסתמכות אך ורק במקרים בהם למציג קיימת כוונה, כי המסתמך יפעל על פי המצג הנטען וכי אכן הוא פעל על פיו בפועל. בנוסף, יש צורך בקשר סיבתי בין התנהגות המפר לבין הנזק וכי הנזק היה צפוי או ניתן היה לצפותו.
אין כל שחר לטענות התובע, כי הפסיד מקום עבודה וכי הפסיד התקשרות עם חברת "דרכים", עקב התנהגות הנתבעת.
לאור טענותיו של התובע, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד הן כשכיר והן כעצמאי, הרי שלא נגרם לו נזק באי ההתקשרות עם הנתבעת.
סירובו של התובע להצעת העבודה בחברת "דרכים" נבעה מהיותו עורך דין עצמאי ולפיכך לא קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין התנהגות הנתבעת.
בין הצדדים לא התגבש הסכם מחייב ולכן יש לדחות את הטענה לפיצויי ציפייה.
לתובע לא קיימת זכות מוקנית לתקופה התקשרות מינימאלית של שנה, שכן לו היה נחתם ההסכם, היתה בו תניה המאפשרת לכל צד לסיים את ההסכם, בהודעה מוקדמת של 30 יום.
הנתבעת לא התחייבה להיקף שעות מינימאלי.
יש לדחות את טענת התובע לפיצויי הסתמכות ולפיצויי ציפייה.
על התובע היתה מוטלת החובה להקטין את נזקו. אי נקיטת אמצעים סבירים לאיתור התקשרות או עבודה אחרת מהווה הפרת חובתו להקטנת הנזק.
נוכח האמור, התובע אף לא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש. פיצויים בגין עוגמת נפש ניתנים במקרים קשים ונדירים בלבד.
הנתבעת נהגה כלפי התובע בתום לב ותביעה טרדנית זו היא ניסיון לקבלת כספי הציבור.
בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה.
העדים שהעידו
מטעם התובע העידו עו"ד רן בלטמן, מר שלמה מלניק והתובע עצמו.
מטעם הנתבעת העידו מר אלי לוי מנהל אגף הנכסים בעיריית תל אביב וגב' חנה רומנו מנהלת המחלקה לפיקוח ורישום באגף הנכסים בעיריית תל אביב.
דיון
ככלל, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו ואילו הנתבעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיהם העובדתיים של טענות ההגנה (יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד 2003, עמ' 1508).
על כך נאמר על ידי בית המשפט העליון, כדלהלן:
"... נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות... נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע..." (ע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקאות 11 ו-13 לפסק הדין).
השאלה הראשונה שיש לדון בה היא, האם נכרת הסכם בין התובע לבין הנתבעת.
כתב התביעה פותח במילים, "תביעה זו לחיוב הנתבעת בגין הפרת הסכם עבודה עם התובע...". בסעיף 22 לכתב התביעה נכתב, "גובשו כל תנאי ופרטי הסכם העסקה של התובע, בין התובע לנתבעת נכרת הסכם מחייב..." ובסעיף 30 לכתב התביעה עותר התובע לקבל שכר עבודה של שנה בשרות הנתבעת. מכתביו של התובע, נספחים ת/2 ו- ת/4 לתצהירו נושאים את הכותרת, "הפרת הסכם עבודה" וכן, בסעיף 11.9 לסיכומיו טוען התובע, שנכרת בינו לבין הנתבעת הסכם מחייב.
נדמה, שלא ניתן לקבל את טענת התובע, שנכרת הסכם מחייב בינו לבין הנתבעת.
התובע, עו"ד במקצועו, ידע שלצורך העסקתו דרוש אישור "ועדה פנימית" של הנתבעת (סעיף 10 לתצהירו), הן מהראיון והן מתשובותיה הטלפוניות של גב' רומנו, ש"תחילת העבודה נדחית בשל פרוצדורה בעירייה" (סעיף 13 לתצהיר התובע).
בחקירתו הנגדית השיב לשאלה, "ש. ידעת שצריך לחכות לאישור? ת. כן, לאיזשהו אישור. בכל שיחותיי איתה לא העלתה ולו ברמז או אמירה מפורשת, שיש מצב שאני לא אעבוד בעירייה" (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 18-20).
זאת ועוד, לעניין פקודת העיריות והצורך בחתימה של גזבר העירייה על כל התחייבות כספית, השיב התובע, "קודם כל לגבי צורך באישור של וועדת תקציב כזו או אחרת איני מודע לענין הזה ולא אמרו לי דבר כזה. מבחינת הכרת הנהלים, ידעתי ואני יודע ואני חושב שכולם יודעים שצריך לעבור איזשהו הליך עד שמתחיל עובד לעבוד, בין היתר יכול להיות גם אישור של הגזבר של העירייה, טופס טיולים. אמרו לי שזה הליך פורמלי לחלוטין נהלים של העירייה. כשמדברים בתוך המקום הזה, שכך העירייה עובדת... הם אמרו לי ועדה שלא צריכה להפריע להעסקתי, וזה הליך פורמלי לחלוטין" (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 12-18).
עו"ד רן בלטמן, חברו ושותפו לשעבר של התובע, אשר עבד עבור העירייה במחלקת הנכסים, העיד, כי חתם בעצמו על חוזה עם העירייה. בנוסף, השיב בחקירתו הנגדית, שגב' רומנו הודיעה לו שמבחינתה התובע התקבל וכי, "יש את הפרוצדורה של העירייה... תהליכים רגילים של קליטת עובד לעירייה" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 20-25).
סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע, כי חוזה שיש בו התחייבות כספית מטעם העירייה לא יחייב אותה, "אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העיר והגזבר". בסעיף 203 (א1) לפקודה נקבע, שגזבר לא יחתום על התחייבות כספית ובכלל זה התחייבות למינוי אדם לעובד העירייה, אלא אם נוכח כי התקיימו שלושת התנאים הבאים: (1) התקיימו ההוראות וההליכים הדרושים לפי כל דין לענין מתן ההתחייבות; (2) ההתחייבות מתוקצבת בתקציב העירייה לאותה שנת כספים; (3) אין בהתחייבות כדי להביא ליצירת גירעון שוטף כהגדרתו בסעיף 140ג, בתקציב העירייה.
חזקה על התובע, עו"ד במקצועו, שהוא מודע להוראות פקודת העיריות ולפסיקה בעניין זה, בה נקבעה ההלכה, כי התחייבות של עירייה אינה מחייבת אותה, מקום בו ההתחייבות אינה נושאת את חתימת ראש העיר וגזבר העירייה בצרוף חותמת העירייה.
בע"א 739/86 שם אור נ' עיריית קרית גת, פ"ד מד(2) 562, 566, נקבע כדלהלן:
"מאחר ולא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק, כאילו לא עשו דבר. לא בכדי השתמש המחוקק במילים "לא יחייבוה", שמשמעותן, כי חוזה, שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העירייה, חסר נפקות משפטית... הדרישות הללו נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור, ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד בית משפט זה שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך".
בענייננו, לא נכרת הסכם בכתב ואף לא נערכה טיוטת הסכם. הצדדים המתינו לאישורה של הועדה ולהשלמת ההליכים, בהתאם לנהלי העירייה.
בנסיבות אלה לא ניתן לומר, שהייתה גמירת דעת להתקשר בהסכם מסוים. שני הצדדים ידעו, שכריתת ההסכם מותנית בהתקיים אישור של ועדה עירונית ובחתימה על הסכם בכתב, בהתאם לפקודת העיריות.
זאת ועוד, התובע התנגד להגשת ההסכם עליו חתם עו"ד רן בלטמן (עמ' 10 לפרוטוקול) ולכן לא ניתן לומר, שפרטים על שכר של 46 ¤ לשעה בתוספת מע"מ ו- 180 שעות חודשיות, די בהם כדי לענות על דרישת המסוימות.
לפיכך, אין מקום להיעתר לדרישת התובע לתשלום "הפסד השתכרות", שהוא השכר שהיה משתכר אילו היה נחתם הסכם כדין והעבודה המדוברת, הכוללת 180 שעות בחודש למשך שנה, הייתה מבוצעת על ידו בפועל. יצוין, שהתובע לא ביצע עבודה כלשהי עבור הנתבעת.
עוד יצוין, שבע"א 739/86 הנ"ל, קבע בית המשפט העליון, ש"הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא לסיטואציות מעין אלה תרוקן את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מתוכן. ייצא, כי ראש עיר, המעוניין לעקוף את סעיף 203 הנ"ל, אינו צריך אלא ליצור מצג שווא, לפיו הוא מוסמך לכרות עם פלוני חוזה ללא צורך בחתימות נוספות, ואז חתימתו תחייב את העירייה. הרחבה מעין זו אינה סבירה ואינה רצויה. אילו היה מי מנציגי העירייה מטעה את המערער בצורה מעין זו, ייתכן שהיתה צומחת לאחרון עילה כנגד אותו אדם שהטעה אותו, אך לא כנגד העיריה" (עמ' 567).
בענייננו, לגרסת התובע עצמו, גב' רומנו ומר לוי לא הציגו בפניו מצג שווא לפיו הם מוסמכים לכרות עמו הסכם עבודה ואף מעבר לכך- התובע ועו"ד בלטמן ידעו או היו אמורים לדעת, שגב' רומנו ומר לוי אינם מוסמכים לחתום על הסכם בשם העירייה, אלא הפחיתו בחשיבות הפרוצדורה הנדרשת.
טענתו החלופית של התובע היא, שהנתבעת התנהגה בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת במשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם, בניגוד להוראות סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973.
לטענת התובע, גב' רומנו ומר לוי מצאו אותו מתאים לתפקיד וסיכמו עמו את תנאי העסקתו. לדברי התובע, גב' רומנו ומר לוי אמרו לו, שהעסקתו תובא לאישורה של ועדה פנימית וכי זהו הליך פורמלי לחלוטין שאין בו מניעה להעסקתו. עוד נאמר לו, שתחילת עבודתו תהיה בחודש נובמבר 2004 (סעיף 10 לתצהיר התובע).
התובע התקשר מידי פעם לגב' רומנו לברר מתי הוא מתחיל לעבוד ונענה, כי ענין העסקתו סגור וכי תחילת העבודה נדחית בשל פרוצדורה בעירייה (סעיף 13 לתצהיר התובע).
באופן מפתיע ורק ביום 6.1.05, כאשר התובע התקשר שוב לגב' רומנו, נאמר לו שהוחלט לא להעסיקו (סעיף 14 לתצהיר התובע). גב' רומנו טענה בפניו טלפונית, כי מצאה שאינו מתאים למשרה (עמ' 15 לפרוטוקול).
אין מחלוקת בין הצדדים, שהתובע נמצא מתאים למשרה בשני הראיונות שנערכו לו. מר לוי השיב בחקירתו הנגדית, כי "מבחינת המלצה ראשונית, התרשמות ראשונית של הגב' רומנו, התובע התאים למשרה. הוא הגיע אליי לראיון ומתוך אותה שיחה התרשמנו באופן חיובי. חשבנו שהוא יכול לבצע את אותה המטלה הנדרשת" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 21-23).
התובע העיד, שנאמר לו בראיונות, שהעסקתו תועבר לאישורה של ועדה פנימית וזהו הליך פורמלי לחלוטין שאין בו מניעה להעסקתו. זו התחושה שקיבל התובע באותם ראיונות והוא אף טרח וסיפר זאת לעו"ד רן בלטמן "בזמן אמת" (סעיף 9 לתצהיר רן בלטמן). התובע סיפר זאת גם למר שלמה מלניק, בתחילת חודש נובמבר 2004 (סעיף 4 לתצהיר שלמה מלניק). עדויות אלה מסייעות לגרסת התובע בכל הנוגע לדברים שנאמרו לו לכאורה באותם ראיונות.
לגרסת התובע, גב' רומנו אמרה לו בשיחת הטלפון מיום 6.1.05, שהוחלט שלא להעסיק אותו מפני שאינו מתאים וכאשר ביקש הסבר מנומק השיבה, "ככה החלטתי".
במכתב מיום 7.2.05 כתב מר לוי, "... הובהר לך כבר בישיבה שקוימה אצלי שההתקשרות, אם בכלל, תהא כפופה לקבלת אישורי תקציב וועדות. נושא שאגב לא אושר עד היום". מכתב זה בא בתגובה למכתבו של התובע מיום 25.1.05 בו נאמר, שגב' רומנו הודיעה לו, שהוחלט לא להעסיקו עקב אי התאמה.
בכתב ההגנה ובתצהירי הנתבעת נטען, שהוחלט שהתובע אינו מתאים לתפקיד בשל התנהגותו וזאת כאשר איבד את השליטה במזגו, הרים את קולו והתבטא בצורה לא ראויה, כשפנה לגב' רומנו, תוך ניסיון לזרז את ההליכים לקבלתו לעבודה (סעיפים 40-42 לתצהיר גב' רומנו). גרסתה של גב' רומנו נתמכת בעדותו של מר לוי (סעיף 11 לתצהיר מר לוי).
בתקופה שעברה בין הראיון השני עם מר לוי וגב' רומנו, לשיחות הטלפון ולהחלטה שלא לקדם את העסקתו של התובע, הנתבעת לא יזמה חיפוש אחר מועמדים אחרים (סעיף 39 לתצהיר גב' רומנו).
לא מצאתי חוסר תום לב בהתנהגותה של גב' רומנו בתקופה שבין הראיון השני לבין ההחלטה שלא להמשיך את הפרוצדורה לצורך העסקתו של התובע בעירייה. התובע התקבל לראיון בהמלצת חברו, עו"ד רן בלטמן, התובע נמצא מתאים למשרה והצדדים המתינו להחלטת הוועדה, בין אם מדובר בהחלטה פורמאלית ובין אם מדובר בהחלטה מהותית.
ככל שיכול להיות חוסר תום לב בהתנהגות גב' רומנו הוא יכול להיות אך בהחלטה שלא להעסיק את התובע.
לטענת גב' רומנו ומר לוי, הם הגיעו למסקנה שהתובע אינו מתאים לעבודה. התובע מכחיש את ההתנהגות המיוחסת לו ובאופן טבעי אינו יכול להציג טעם אחר להחלטה, שכן אינו יכול לדעת מה התרחש בלבה של גב' רומנו ומדוע החליטה שלא להעסיקו.
עוד יצוין בעניין זה, שהתובע אינו טוען שגב' רומנו ומר לוי אינם מוסמכים לקבל את ההחלטה שלא להעסיקו, שכן הם אלה שהחליטו להעסיקו מלכתחילה. אין מדובר בהליכי מכרז או מעין מכרז, הפניה לתובע או הפניית התובע, נעשתה בתיווכו של עו"ד רן בלטמן שלאחריה רואיין התובעת והוחלט להתחיל בהליכי "קליטה". ד
בעניין עובדתי זה, יש בפני גרסה מול גרסה גרסת התובע מול גרסת גב' רומנו ואילו עדותו של מר בלטמן ועדותו של מר לוי הן עדויות מפי השמועה.
בנסיבות אלה ומאחר ונטל השכנוע מוטל על התובע, אני דוחה את גרסתו של התובע ומקבל את גרסת גב' רומנו.
בשולי הדברים יצוין, שניתן להבין את התובע אשר ציפה לעבוד בעירייה והליכי האישור התעכבו. ניתן גם להניח, שהביע מורת רוח על העיכוב ויתכן, שמורת הרוח התקבלה על ידי גב' רומנו כהפעלת לחץ לא ראוי וכהרמת קול.
טענה נוספת של התובע היא, שהתנהגותה של הגב' רומנו מהווה עוולה של "גרם הפרת חוזה" (סעיף 29 לכתב התביעה), שכן מנעה את חתימתו של החוזה עם התובע.
לא שוכנעתי, שההליכים לקבלתו של התובע לעבודה עם העירייה בפרויקט הנדון, נמנעו עקב מעשיה או מחדליה הלא ראויים של גב' רומנו.
במכתבו של מר לוי מיום 7.2.05 נאמר, ש"אישורי תקציב וועדות" טרם התקבלו (עד אשר הוחלט שלא להעסיק את התובע). אין גם מחלוקת, שנאמר לתובע שיש צורך באישור של ועדה כלשהי, לפני קבלתו לעבודה (עמ' 17 לפרוטוקול).
גב' רומנו הצהירה, כי יש צורך באישור של "ועדת הרכישות העירונית" לצורך התקשרות עם נותני שירותים (סע' 6 לתצהירה). כמו-כן העידה גב' רומנו, שכל נושא התקציב וההתקשרויות אינם בשליטתה ואלה תפקידיהם של פקיד כוח אדם באגף ומנהל האגף (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 19-25; עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 7-8) ושהמתינה לאישורים של הנהלת העירייה (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 1-5; עמ' 40 לפרוטוקול, ש' 11-15).
גרסה זו נתמכת בתצהירו של מר לוי וכאשר נשאל לגבי הפרוצדורה שעשו לאחר הראיון השני השיב, "ראשית, אני לא אומר לך אם התקבלת או לא. אני אומר שנמצאת מתאים והפרוצדורה העירונית גם כשהמנהלים ממליצים ואנחנו בגדר ממליצים, עדיין כל המלצה כזו צריכה להגיע לאישור הוועדות המוסמכות לאישור במקרה זה וועדת ההתקשרויות או וועדת רכישת שירות. הוועדה תלויה בגובה ההתקשרות. גם במהלך הראיון וכך אני עושה תמיד, כל התקשרות מסוג כזה אני מודיע שזה תלוי ומותנה בתקציב ובאישור הוועדה, ורק לאחר שכל הפרוצדורה הזו נעשית אנחנו מגייסים... במקרה הזה פנינו וביקשנו תקציב מהגורמים הרלוונטיים שזה בדרך כלל מנכ"ל העירייה ואם מסתבר שיש תקציב וניתן לבצע גיוס אנחנו מגייסים, ואם לא ממתינים עד לאישור התקציב... אנחנו החלטנו שנמליץ עליך בפני הוועדה. הואיל ולא היה לנו תקציב עד שלא יתאשר התקציב אי אפשר להמליץ על שום דבר" (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 3-26). בהמשך השיב מר לוי, שאישור התקציב לפרויקט ניתן בסביבות חודש פברואר מרץ 2005, "תקציב מתאשר במועצה במהלך חודש דצמבר, אבל התקציב הבלתי רגיל הוא כפוף לאישור משרד הפנים, זאת אומרת רק לאחר שהתקציב מאושר במועצה בדצמבר התקציב הזה לאחר שמאושר הולך למשרד הפנים, ושר הפנים למיטב זכרוני נתן את אישורו לתקציב התב"ר בפברואר 2005" (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 16-20).
חזקה על גב' רומנו ומר לוי שהם עובדי עירייה ותיקים, שלא היו מתחייבים, התחייבות שספק אם יש לה תוקף חוקי, לגרום להעסקתו של התובע בעירייה החל מחודש נובמבר 2004.
נציגי הנתבעת הבהירו היטב את הפרוצדורה הנהוגה לגבי התקשרות בין נותני שירותים לעירייה ועדותם לא נסתרה. זאת ועוד, אין סתירה מהותית בין העדויות של השניים וככל שיש הבדלים מינוריים בין הגרסאות הרי, שהצורך באישור תקציבי ואישור וועדת ההתקשרויות, הובהר היטב.
לאור האמור, איני מקבל את טענת התובע בעניין זה.
טענת התובע בדבר קיומה של עילת "הצג רשלני" (סעיף 11.14 לסיכומי התובע) מהווה הרחבת חזית וגם לא הוכחה לגופה. לא הוכח מצג שווא רשלני ולא ניתן היה לצפות, כי התובע יסתמך על הראיונות או יפעל על פיהם. התובע עבד הן כשכיר והן כעצמאי ושיקוליו בעניין זה היו שיקולים כלכליים (עמ' 15 לפרוטוקול).
משנדחתה התביעה לגופה, אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין "עגמת נפש" שנגרמה לו.
לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. אין ספק, שהתובע חש פגוע מבחינה סובייקטיבית והוא סבור, שנעשה לו עוול על ידי הנתבעת, שאחרת לא היה מגיש את התביעה מלכתחילה. התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו, אך איני סבור שיש להשית עליו הוצאות נוספות על ההוצאות שכבר נגרמו לו בניהול ההליך.
ניתן היום, כ"ד בכסלו, תשס"ט (21 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.
רחמים כהן, שופט |