עזבון בוחניק נ' מדינת ישראל


 

 

בתי המשפט

א  021513/04

בית משפט השלום תל אביב-יפו
18/12/2008

תאריך:

השופט ירון בשן

בפני

 

 

 



התובעים

1.      עזבון המנוחה מזל בוחניק ז"ל

2.      עזבון המנוח מנשה בוחניק ז"ל

3.      דליה בוחניק

4.      רחל בוחניק

5.      שלומית בוחניק

6.      פנינה בוחניק

7.      תקוה חסן

8.      שושנה דורה

9.      ויקטור בוחניק

בעניין:

נגד

 

הנתבעת

מדינת ישראל – משרד הבריאות

 

בשם התובעים עו"ד שרון (לבנשטיין) בר-און

בשם הנתבעת עו"ד איילת סבג

 

 

פסק-דין

 

זוהי תביעת נזיקין שעניינה בתוצאות העגומות של הטיפול הרפואי במנוחה מזל בוחניק ז"ל (להלן:" המנוחה"). בינואר 2001 אובחנה המנוחה כסובלת מלימפומה אגרסיבית בכליותיה. לאחר כימותרפיה הושגה הפוגה מלאה. במסגרת מעקב אונקולוגי בבית-החולים איכילוב, הדגים מיפוי גליום מ- 11.2.02 חשד ל"ממצא בראש". ב-25.2.02 עברה המנוחה בדיקת CT מוחית שהדגימה "תהליך תופס מקום" באונה הטמפוראלית – פריטלית מימין. מאוחר יותר התברר שפענוח זה היה מוטעה והוחלפו בו צד שמאל וצד ימין. ב- 27.2.02 נבדקה המנוחה ביחידה להפרעות תנועה, נמצא שהיא סבלה מירידה בזיכרון, בלבול, אי-שקט ועצבנות. ב- 28.2.02 נותחה המנוחה בהרדמה כללית, נלקחו מהאונה הימנית של מוחה דגימות לביופסיה ונכרתו רקמות. במהלך הניתוח ירד ריכוז החמצן בדמה של המנוחה, אובחן תסחיף אויר, החל דימום מאסיבי ולמרות מתן 8 מנות דם התדרדר מצבה. כשהוצאה המנוחה מחדר הניתוח היה מצבה קשה והיא היתה משותקת. כחודש וחצי אח"כ,  ב- 12.4.02 היא נפטרה.

 

טענות התובעים

 

התובעים הם קרובי משפחת המנוחה - יורשים ותלויים. לטענתם, לפני הניתוח המנוחה הייתה אישה נמרצת ופעילה שטיפלה בילדיה ובבעלה החולה ומותה נבע מרשלנות רפואית. תחילת הרשלנות הנטענת היתה בפענוח שגוי של בדיקת ה-CT שהצביע על ממצא חשוד בצידו הימני של המוח. המשכה היה, כאשר בטרם הניתוח לא נועצו המנתחים באונקולוג, לא בדקו את עברה הרפואי של המנוחה ולא ביצעו בדיקות נוספות, אלא הסתמכו בלעדית על פענוח בדיקת ההדמיה אף שבדיקה קודמת (מיפוי הגליום) וניתוח נכון של תלונות המנוחה וממצאי בדיקותיה הצביעו על מיקום שונה של הגידול. נטען כי לא הוצעו למנוחה או לבני משפחתה חלופות לניתוח אף שהן (למשל טיפול כימותרפי) היו סבירות. נטען גם, שהוסבר לתובעים ולמנוחה, שהניתוח שבפניו היא עומדת הוא פשוט וקל ונועד לביופסיה בלבד. בפועל בוצע הניתוח במיקום שגוי ולאחר הביופסיה המשיכו המנתחים לכרות את מה שנראה להם כגידול וגרמו להתדרדרות מצבה של המנוחה תוך סבל רב עד לפטירתה בטרם עת. מעשים אלה היוו עוולת תקיפה והם פגעו באוטונומיה של המנוחה. לאחר הניתוח, חוו התובעים את ההתדרדרות במצבה של המנוחה. משהתבררה להם טעות הרופאים הם סבלו צער רב, ומצבה הנפשי של והתובעת 3 התדרדר תוך פגיעה בתפקודה היומיומי, בעבודתה ובפוטנציאל שלה לחיי זוגיות.

 

טענות הנתבעת

 

הנתבעת טוענת שהטעות בפענוח בדיקת ההדמיה לא קשורה לפטירת המנוחה. המנוחה סבלה מזה שנים מצניחת אברי אגן, הפרעות בתפקודי הכבד, דיכאון, סרטן בכליות ועוד. בחודשי חייה האחרונים התדרדר מצבה, היא שבה ולקתה בסרטן, הפעם במוח. בעת הניתוח ובלי קשר לתוצאותיו כבר היתה המנוחה חולת סרטן סופנית, שתוחלת חייה חודשים ספורים. עריכת הניתוח היה דחופה נוכח ממדי הגידול (קוטר 5 ס"מ), והסכנה המיידית לחיי המנוחה שעלתה מהמשך גדילתו. ההחלטה לנתח את המנוחה היתה סבירה. בהתחשב במצבה הרפואי הכללי, ניתוח במוחה של המנוחה לא יכול להחשב כניתוח פשוט וקל. הסברים מפורטים אודות הניתוח וסיכוניו קיבלה המנוחה מפי שני רופאים. ד"ר רהב הסביר למנוחה ולבני משפחתה אודות הניתוח וסיכוניו בעת ההחתמה על טופס הסכמה לניתוח. ד"ר רזון הסביר למנוחה אודות הניתוח שוב זמן קצר לפני תחילתו. הניתוח עצמו לא יועד להיות ביופסיה בלבד, אלא גם להקטין את הגידול ככל שניתן, ולהפחית מהסכנה המיידית לחיי המנוחה. בניתוח נלקחו קטעי רקמה מוחית שנבדקו ע"י פתולוג  והרקמה, אף שנלקחה מצידו הימני של המוח, הייתה מסוננת לימפוציטים. משמע: אף שלכאורה היה הגידול בצד שמאל, נמצאו תאים סרטניים גם בצד הימני שנותח. סיבוכים בלתי צפויים כגון תסחיף אויר, או ירידה פתאומית בלחץ הדם או הופעה של בצקת מוחית אינם סיבוכים המושפעים מעצם מיקום הניתוח אלא מהפעולה  הכירורגית, ועל כן התוצאה הייתה דומה אם הייתה המנוחה מנותחת בצידו השמאלי של המוח. הנתבעת חולקת על נזקיהם הנטענים  של התובעים ועל זכותם לפיצויים.

 

דיון

 

ניתן למיין את טענות התובעים לפרקי רשלנות שונים של הנתבעת: הטעות בפענוח בדיקת ההדמיה; עצם ההחלטה לנתח את המנוחה בכלל; החלטה לנתח את המנוחה במיקום מסוים דווקא; מהלך הניתוח עצמו. רק מעט מכך עוגן כראוי בכתב התביעה. "המוציא מחברו עליו הראיה" ועל התובעים היה לטרוח ולהוכיח את תביעתם. לפי תק' 127 לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 היה עליהם לצרף לתביעתם חוו"ד רופא כדי להוכיח ענין שברפואה. התובעת 3 צירפה חוו"ד מטעמה בנוגע לנזקיה (כ"ניזוק משני"), אך התביעה לא נתמכה בחוו"ד רופא בענין שבמרכזה, דהיינו, הטענה שרשלנות הנתבעת היא שפגעה במנוחה וגרמה למותה. במהלך התקין של תביעה בשל רשלנות רפואית, חוות-דעת כזו מצופה לפרט הן את מעשי ההתרשלות והן את הקשר הסיבתי שבינם לבין הנזק. לענין זה היו תוצאות מרחיקות לכת באשר לניהול ההליך. ראשית, לא תמיד ניתן היה לשער את הטענה העובדתית של התובעים שמפניה על הנתבעת להתגונן. בעת חקירות עדי ההגנה צצו להן מדי פעם "תזות רפואיות" שעמן נדרשה הנתבעת להתמודד ואשר לא יכולה היתה לשערן מראש (שהרי הן לא עלו בחוו"ד של התובעים). הדבר גרר, כצפוי ולעתים בצדק, מחאות בשל שינוי חזית. שנית, לא הונחה כל תשתית לכאורית ל"תזות הרפואיות" של התובעים. בהעדר חוות-דעת רפואית התבססו התובעים ככל יכולתם על ראיות ההגנה ונעזרו בשתי טענות:  1. "הודאה והדחה".  2. "הדבר מדבר בעדו".

 

"הודאה והדחה"

 

"הודאה והדחה" מתקיימת כשנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה. הפן המהותי של טענה זו הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מאוזנות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה (רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' אהרונוב. פ"ד נה(5), 193, 194-195. י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320). נקודת המוצא לדיוננו, היא עובדה שאינה במחלוקת, דהיינו, שפענוח בדיקת ההדמיה מ- 25.2.02 היה שגוי באופן שממצא שנראה בצדו שמאלי של המוח תואר כמצוי בצידו הימני. הנתבעת הודתה בטעות מיד כשהתגלתה, אלא, שהתובעים מנסים לתלות ב"הודאה" הרבה יותר ממה שיש בה. גזרת התביעה רחבה בהרבה מגזרת ההודעה.  התובעים טוענים למעשי התרשלות נוספים וגם שבשל מעשי ההתרשלות, נגרם מותה של המנוחה. הנתבעת לא מודה כלל בטענות ההתרשלות האחרות ומכחישה בתוקף את הקשר הסיבתי שבין הטעות (שבה היא מודה) לבין הנזק שנגרם למנוחה ולמותה. איני רואה דרך "למתוח" הודאה בגזרה אחת ויחידה של התביעה ולהפיק ממנה "הודאה" בגזרות אחרות לגמרי.  מכאן פועלה המוגבל מאוד של טענת "הודאה והדחה" לענין תביעה זו.

 

 "הדבר מדבר בעדו"

 

זוהי טענה מדיני הרשלנות המעוגנת בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ופועלה הוא היפוך נטל הראיה. ההצלחה בה מחייבת הצטברות  שלושה תנאים:

1. לתובע לא הייתה ידיעה, או יכולת לדעת, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.

2. הנזק נגרם על ידי נכס, שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו

3.נראה לבית המשפט, שאירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

בתביעות הנוגעות לטיבו של טיפול רפואי, מתקיימים לרוב שני התנאים הראשונים. דומה שהדבר נגזר מפער המידע בין הרופא (היודע ומבין אילו פעולות ננקטו) לחולה, שאינו תמיד ער (בכל המובנים) לפעולות שננקטו ולמשמעותן. הטעות הלא-מוסברת בפענוח בדיקת ההדמיה אכן מתיישבת יותר עם המסקנה שהפענוח היה רשלני מאשר עם כל מסקנה אחרת. האם יש בכך כדי ללמד על אי-נקיטת זהירות סבירה בעצם ההחלטה לנתח, בקביעת מיקום הניתוח, במסירת המידע למנוחה, או בדרך עריכת הניתוח? הדבר רחוק מאוד מלהיות מובן מאליו. כפי שיובהר בהמשך, בעת הערכת הראיות, לא מצאתי  בסיס כלשהו למסקנה זו.

 

ההחלטה לנתח דווקא בצד ימין של המוח

 

אגף מרכזי בטיעוני התובעים נגע להחלטת הרופאים לנתח דווקא את צידו הימני של מוח המנוחה.  התובעים ניסו בחקירותיהם הנגדיות להביא את עדי ההגנה למסקנה שהנתונים השונים שהיו בידיהם (דהיינו מיפוי הגליום, ממצאי הבדיקות הגופניות והתנהגות המנוחה) צריכים היו לעורר את חשדם שהגידול נמצא דווקא בצידו השמאלי של מוחה ולפקפק בפענוח בדיקת הדמיה. העדים לא קיבלו טענות אלה ודבקו בחשיבותה המכרעת של בדיקת ההדמיה (ומן הסתם צדקו בכך), אך דומני שאין לכך כל משמעות. התביעה הוגשה נגד הנתבעת ולא אישית נגד הרופאים המטפלים. טעותו של מפענח בדיקת ההדמיה, היא טעותה "של" הנתבעת. אם הוא התרשל ושגה ובשל שגיאתו שגו גם הרופאים בהערכת מקום הגידול, מכתימה התרשלותו את התנהגותם. ההחלטה לנתח דווקא במקום שבו ניתחו את המנוחה היתה רשלנית, לא מפני שלא היתה סבירה על סמך הנתונים שהיו בידי הרופאים, אלא מפני שהנתונים עצמם היו שגויים בשל התרשלות.

 

ההסתמכות הבלעדית של הרופאים על בדיקת ההדמיה והתעלמותם מנתונים נוספים

 

לטענת התובעים לקו מעשי הרופאים בחריגות נוספות מנורמת הזהירות. ב-11.2.02 עברה המנוחה מיפוי גליום, שהצביע על ממצא מחשיד בצידו השמאלי של המוח, עקב בדיקה זו הופנתה המנוחה לבדיקת CT (ב-25.2.02) שהראתה ממצא בצידו הימני של המוח. ב-27.2.02 נבדקה המנוחה ביחידה להפרעות תנועה שם סבלה מרעד בקול ובידיים, ירידה בזיכרון ומצב של בלבול. היא הופנתה למחלקה הנוירוכירורגית, ואז הוחלט לנתחה בדחיפות. התובעים טוענים כי הסתמכות היתר על בדיקת ההדמיה כשלעצמה היתה מעשה רשלנות. לדעתם, היה על הרופאים לפקפק במסקנה שהגידול נמצא בצד הימני ולערוך בדיקות נוספות, לאור תסמיניה של המנוחה ובשל כך שמיפוי הגליום הצביע על גידול דווקא בצידו השמאלי של המוח.  הנתבעת טענה שהעדפת בדיקת ההדמיה נבעה מאמינותה העדיפה ומכך שממצאיה התאימו לתסמינים שהפגינה המנוחה.

 

בדיון זה, סבלו התובעים מנחיתות ממשית, שכן עמדתם לא נתמכה בחוו"ד מומחה. את מה שהחסירו ניסו לתקן בחקירה נגדית של עדי ההגנה ואגב כך, לא הקפידו בהצגת עדויות עד אחד באזני רעהו. כך למשל, הוצגו לפרופ' רייכנטל שאלות הנסמכות, כביכול, על הודאה של ד"ר רזון, שאילו היה רואה את בדיקת מיפוי הגליום, היה עורך בדיקת ct חדשה. עיון בעדותו של ד"ר רזון מראה שבעצם אמר דבר הפוך, והוא דווקא היה מודע למיפוי הגליום שעליו דיווח לו ד"ר רהב. מכל מקום, פרופ' רייכנטל הסביר (עמ' 4)  את עדיפות בדיקת ה-CT על תוצאות בדיקת הגליום: "מיפוי מוח היא בדיקה בלתי אמינה... הבדיקה הזאת למעשה, כמעט ועבר הקלח" וגם מדוע לדעתו ההחלטה לנתח בצד ימין הייתה סבירה ומספקת (עמ' 15-16): "אנחנו משקללים בדיקות... רואים לפנינו אישה עם שיתוק בצד שמאל של הגוף, ואני רואה בדיקה שאני אינני מעריך אותה בסולם עדיפויות גבוה, אלא בסולם עדיפויות נמוך, ואני רואה בדיקה שאני מסווג אותה בסולם עדיפויות גבוה ואני שואל: יש לי ספק? אין ספק... ואני הייתי הולך עם הבדיקה של ה-CT... כי בעיני בדיקת הגליום כ"כ חסרת ערך... השיתוק הוא מאותו צד שבו נמצא הגידול, זה כ"כ נדיר, שהרבה יותר קל להניח שמה שטעה, זאת הבדיקה של הגליום"

 

בדיון בשאלת לגיטימיות העדפת  בדיקת ה – ct  אני מצדד בעמדת הנתבעת.

א. לא העיד  אף רופא שטען שלא היה נכון להעניק לבדיקת ההדמיה מקום מרכזי מאוד בהערכת מיקומו של גידול במוח. התובעים לא הוכיחו את טענתם.

ב. עדי ההגנה עמדו בתוקף על הלגיטימיות שבהסתמכות על בדיקת ההדמיה. טענותיהם לא הופרכו.  אפילו היה על הנתבעת להרים נטל כלשהו, היא עמדה במשימה.

ג. התובעים ניסו לתקוף את הסתמכות הרופאים על בדיקת ההדמיה. הם טענו שהתסמינים השונים אמורים היו ללמד אותם דווקא על בעיה באונה השמאלית ולגרום להם לפקפק בפענוח שגרס גידול בצד ימין. הניסיון לפרש את תסמיני המנוחה כמאפיינים דווקא גידול בצד ימין או שמאל של המוח הוא ספקולטיבי למדי. כפי שהעידו הרופאים, לא אצל כל בני האדם נמצאות אותן פונקציות באותן אונות. מכל מקום, הטענה מתעלמת ממה שידוע לנו בדיעבד על מיקום הגידול – שגם הפענוח ה"נכון" של בדיקת ההדמיה (שלפיו הגידול היה בצד שמאל) לא שיקף את המצב האמיתי במלואו. כיום אנו יודעים שבאותה עת כבר התפשט הגידול גם לאונה הימנית. מכאן, שסביר מאוד שהתסמינים שיקפו פגיעה בשני צדדי המוח.

 

 האם עצם ההחלטה לנתח הייתה רשלנית?

 

לשיטת התובעים, עצם החלטה לנתח את המנוחה לקתה ברשלנות ולכן נגרם מותה ברשלנות. אף רופא לא תמך בטענה זו. ב-25.2.02 הראתה בדיקת הדמיה חשד לגידול במוחה של המנוחה. כעבור יומיים היא ביחידה להפרעות תנועה, והוחלט להעבירה למחלקה הנוירולוגית, שם התקבלה ע"י התורן, ד"ר רהב, שהחליט לאחר התייעצות עם ד"ר רזון לנתחה בדחיפות. התובעים טוענים שזו היתה החלטה חפוזה, שכן הרופאים לא שקלו חלופות טיפוליות אחרות. לטענתם ניתן היה לעכב את הניתוח (מעבר ל-12 השעות שחלפו מההחלטה ועד לניתוח עצמו) ולהקדים לניתוח טיפול בסטרואידים שהיו מקטינים את הגידול. עוד טוענים התובעים, שלאור עברה הרפואי ומצבה של המנוחה באותו מועד, היה על הנוירוכירורגים להיוועץ עם אונקולוג, אשר יכול שהיה מבהיר להם שעדיף לטפל במנוחה באמצעים לא כירורגיים, למשל, טיפול בהקרנות וכימותרפיה. הנתבעת טענה כי במצבה של המנוחה הטיפול היחידי הראוי חייב פיתרון כירורגי מהיר שיבדוק את הגידול (=ביופסיה) ויקטין את מימדיו (=כריתה) בניסיון להפחית את הסכנה המיידית למנוחה. לעמדה זו היו תימוכין בדברי העדים והיא לא נסתרה.

 

ממדי הגידול תועדו במסמך נ/11: "נראה תהליך תופס מקום בקוטר כ-5 X 4.5 ס"מ". פרופ' רייכנטל בעדותו (עמ' 20, 37, 44) מסביר את עצם הצורך בדחיפות הניתוח: "מימדים כאלה מעמידים בסכנה את חיי החולה, וזה עוד בסכנה אפילו מיידית...  אני חושב שהגידול הזה היה צריך לצאת משום שהוא גרם לבצקת, ללא הבצקת, ביחד עם הבצקת, להרניאציה, זה דבר מסוכן, ואת זה הייתי מוציא ומוציא אותה מהסכנה בהקדם האפשרי...  הסיכוי היחידי של הגברת הזאת, היה עם הניתוח".  ברור למדי שהנוירוכירוגים  העריכו שממדי הגידול סיכנו את חיי החולה, כי המשך גידולו היה עלול לגרום לפגיעה קטלנית וכי לא יכלו לדעת מתי הגידול יגדל שוב, כאשר הגדלה נוספת במימדיו יכולה לגרום למות החולה. ד"ר רזון העיד (עמ' 10) כי: "אני לא יכול לדעת מתי יגיע הרגע שבו הגידול יגדל עוד קצת... ואז לא יהיה איפה לנתח"

 

התובעים טענו שניתן וראוי היה לעכב את הניתוח ביותר מ-12 שעות, ושאם עוכב ממילא, מלמד הדבר על כך שלא היה כל-כך דחוף. דומני שזו טעות. ניתוח המבוצע תוך 12 שעות, הוא בבירור ניתוח דחוף מאוד. הערכות לניתוח – גם של הצוות וגם של החולה – דורשת זמן כלשהו ו"קיצור תורים" כה נמרץ, במציאות חיינו, מדבר בעד עצמו.

 

התובעים מנסים לבסס את טענתם על מאמרים שהוצגו לפרופ' קוטן באשר לאפשרות לתת לחולה טיפול תרופתי כתחליף לניתוח. פרופ' קוטן עצמו התנגד לטענתם בתוקף. מכל מקום, התובעים מתעלמים לחלוטין מהצורך להתמודד עם הסכנה המיידית לחיי החולה. הגיוני, שהערכת סיכון זה תהיה בידי מי שעיסוקו במוח וזהו הנוירוכירורג. כך סבר פרופ' קוטן עצמו וכך גם העיד ד"ר רזון (עמ' 11): "ההחלטה אם לנתח או לא ואם כן סוג הניתוח, היא החלטה של נוירוכירורג". אין בפני עדות אחרת לענין זה.

 

אף שד"ר רזון  לא הכיר את כל ההיסטוריה הרפואית של המנוחה  הוא כן ידע שהמנוחה הייתה תחת מעקב אונקולוגי (עמ' 2) "ידעתי שלפני שניתחתי אותה ראיתי שמי שהפנה אותה ל-CT היה במסגרת המעקב שלה אחרי המחלה האונקולוגית". מהעדויות ברור שהנוירוכירורגים חששו משני היבטים של הגידול: א. ממדיו הגדולים. ב. הסיכון שהוא צומח יחסית מהר ואין לדעת מתי יהרוג את המנוחה. ההתייעצות עם האונקולוג, נתפסה אצלם בנסיבות כאלה, כלא נחוצה הן מפני שפעולתם של אמצעי ריפוי אונקולוגיים דורשת זמן שלדעת הנוירוכירורגים, לא היה להם והן מפני שהאונקולוגים לא היו נוקטים טיפול תרופתי בלי ביופסיה שתזהה את טיב הגידול.  כדברי פרופ' רייכנטל (עמ' 22): "התשובה שלהם  על פי רוב היא: אדוני, תעשה ביופסיה, אחרי זה נדבר". ומכל מקום, לדעת הנורוכירורגים, טיפולים לא כירורגים כגון הקרנות וכימותרפיה לא היו יכולים להיות יעילים לגידול גדול במוח. הסביר ד"ר רזון  (עמ' 12): "ההשפעה של הקרנות על גידול של 5 ס"מ הרבה הרבה פחות יעילה מאשר אם היה ס"מ אחד. וכימותרפיה לכשעצמה גם יעילותה נמדדת פעמים רבות בגודל של הגידול".  טיפול כימי הכרוך בהזרמת חומרים כימיים דרך הדם, עלול להתגלות כפחות אפקטיבי בהתמודדות עם גידול במוח מאשר עם גידולים במקומות אחרים. הסביר פרופ' רייכנטל (ע' 27): "לא כל מה שמסתובב בדם נכנס למוח, יש לנו מנגנון הגנה שנקרא- blood brain barrier, או בעברית: מחסום דם מוח. והחומרים הכימיים, חלקם הגדול איננו נכנס למוח, ולכן טיפול כימי בדר"כ לא עוזר לגידולי מוח או לגרורות".

 

התובעים לא הביאו כל ראיה היכולה להתמודד עם עדויות אלה. באותו אופן, ללא כל ביסוס מקצועי, הם טענו פוזיטיבית, שהיה על הרופאים  לטפל במנוחה בסטרואידים, כדי להקטין את הגידול.  פרופ' רייכנטל הסביר, שעד שמתחיל הטיפול בסטרואידים להשפיע חולפים ימים אחדים אך בינתיים ממשיך הגידול לצמוח והוא עלול לגרום למות החולה:  אם בפנינו סכנת חיים, אני לא הייתי נותן לה צ'אנס לשחק עם זה יותר מדי מתן זמן של סטרואידים... יש לנו תחרות בין ההשפעה של הסטרואידים עד שזה יפעל, לבין סכנת האיום על חיי החולה מצד שכנגד" (עמ' 32, 36-37). עיון בחוות-דעתו של פרופ' קוטן, אינו משאיר מקום לספק שהוא סבור שלא ניתן היה לטפל במנוחה באמצעים תרופתיים כלל.

 

בסופו של דבר, לא ביססו התובעים את טענתם, שבפני הנתבעת היו חלופות טיפול ממשיות. כתחליף לעדות מומחה מטעמן, ניסו התובעים להוכיח קיומן של חלופות אלה ב"טיעון" פולמוסי על המשמעות שלדעת באת-כוחן יש להפיק מתוך ספרות רפואית. לא כך מוכיחים ענין מובהק שברפואה. מכל מקום,  ראיות ההגנה, שכנעו שחלופות כאלה לא היו. הקרנות, כימותרפיה או סטרואידים, כל אלה אמצעי טיפול שפעולתם גוזלת זמן. בתקופת הביניים, עד שיחלו להקטין את הגידול (אם בכלל), עלול מהלך גידולו ה"טבעי" של הגידול (שעלול אף להיות מואץ עקב הגירוי מהטיפול התרופתי) להרוג את החולה. בסופו של דבר, מה שעמד על הפרק היתה הערכת הסיכון הנובע מגודלו של הגידול ("מנדרינה בינונית") הלוחץ על רקמות המוח ועלול בכל רגע לגרום למות החולה. בהערכת סיכון זו ה"מילה האחרונה" היא לנוירוכירורג – ודעתם היתה כדעת הנתבעת.

 

האם הניתוח עצמו בוצע באופן רשלני?

 

ב-28.2.02 הוחלט על ניתוח דחוף למנוחה, שבמהלכו התדרדר מצבה. הרופאים אבחנו בזמן אמת את הסיבוכים שמהם סבלה המנוחה כתסחיף אוויר, בהתאם לכך הורד ראשה של המנוחה והחלו הרופאים לשאוב את האוויר מדמה, בשלב מסוים הופיע גם דימום וורידי מאסיבי, שטופל באמצעות הידוק כלי דם ומתן 8 מנות דם. הרופאים ניסו לייצב את מצבה של המנוחה, והוציאו אותה מן הניתוח במצב קשה. ב- 12.4.02 נפטרה המנוחה.  הנתבעת טוענת, שבעת הניתוח חל סיבוך, שאינו תלוי במיקום הניתוח, אלא נובע מהמניפולציה הכירורגית עצמה. אפילו היה מנותח צידו האחר של מוח המנוחה, סביר מאוד שהיה נגרם אותו סיבוך. התובעים ניסו לחלץ סימני שאלה מעדויות עדי ההגנה. במיוחד ניסו להתבסס על דברי פרופ' רייכנטל שכביכול פתח להם פתח לטעון שהסיבוך כלל לא היה "תסחיף אוויר" אלא אולי ירידה בלחץ הדם, או התפתחות בצקת. לטענתם, בהעדר תשובה חותכת לא ניתן לדעת מה קרה למנוחה  והנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה.

 

בניתוח הוצאו דגימות שנשלחו לפתולוג (שיאבחן במעבדה את הממצא החשוד), ואז המשיכו בכריתת רקמות נוספת. כיום (אף שנעשה ניסיון לא מבוסס לתקוף זאת במשפט) ידוע שהרקמות שהוצאו בביופסיה היו נגועות בלימפומה אף שנלקחו מצד המוח ה"נקי" כביכול (ע"פ הפענוח ה"נכון" של בדיקת ההדמיה). אז החלה המנוחה לסבול מירידה בריכוז החמצן בדמה. ד"ר רזון אבחן את האירוע כ"תסחיף אוויר" והחל לטפל בו. דומני שעדותו היא הראיה הטובה ביותר למה שקרה לתובעת. הוא ראה את הדברים מתרחשים בזמן אמת ולהתרשמותו מהם ערך ייחודי. איני רואה סיבה לפקפק באבחנתו ובעצם אין בפני אבחנה חלופית. מעדותו של פרופ' רייכנטל ברור שאבחנת "תסחיף אוויר" מקובלת גם עליו. עיון בדברי פרופ' רייכנטל מראה שהוא כלל לא מנה אבחנות חלופיות לאבחנתו של ד"ר רזון – כפי שניסו התובעים לטעון – אלא ציין מכלול תסמינים (ובכללם בצקת ושינוי בלחץ הדם) שמהם הסיק את התרחשותו של תסחיף האוויר. 

 

הנתבעת טוענת, כי בניתוח באזור המוח שבו נותחה המנוחה, הסימפטומים שמהם סבלה נדירים מאוד. לכן היא לא הוזהרה שהם צפויים ולכן גם לא נערכו הרופאים כדי למנוע אותם, כפי שהיו עושים אילו היו מבצעים פעולה כירורגית שבה היו יותר צפויים. הסביר ד"ר רזון (עמ' 14, 21)  כי: "תסחיף אוויר באזור זה של המוח, שבו היא נותחה, הוא דבר נדיר, נדיר ביותר... ישנם מקומות שהם מקומות שיש סיכון של תסחיף אוויר שמנתחים בהם, מזהירים את החולה ומזהירים את הצוות לאפשרות... המקום שבו ניתחתי בפעם הזו, איננו אחד מהמקומות האלה".

התובעים לא  טרחו להביא ראיה כלשהי שהטענה אינה נכונה וכי יש במיקום הניתוח כדי להשפיע במשהו על האפשרות שמנותח יסבול מתסחיף אוויר (או מכל סיבוך ניתוחי אחר).

 

קשר סיבתי

 

אפילו אם לא עמדה הנתבעת באחת מחובות הזהירות שלה, עדיין חייבים התובעים להוכיח קשר סיבתי בין אותה חריגה מנורמת זהירות לבין הנזק ולהראות שהמעשה הרשלני הוא שגרם לנזק:

"ואף אם פטור התובע, במקרים מסוימים, מן החובה להרים את נטל הוכחת החבות במלואו, אין בכך לפטור אותו מן החובה להוכיח את הקשר הסיבתי עובדתי בין מעשהו של הנתבע לבין הנזק שהוא טוען לו. כך, משסומך התובע על הוראות פקודת הנזיקין המעבירות את נטל הראיה על הנתבע, אין בכך משום שחרורו מן החובה להוכיח את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע לבין הנזק שהוא סובל... אם המדובר הוא, כפי שקורא לעיתים קרובות בתביעות בשל נזק גוף, בהוכחת הקשר הסיבתי בין מצבו הגופני של הנפגע, לבין העוולה, יהיה על הנפגע לשכנע באמצעות מומחים בתחום הרפואי הנוגע לעניין על אודות קיומו של קשר כזה". (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, 1997, בעמ' 1237, 1239)

 

הנתבעת הפריכה את כל טענות הרשלנות שהעלו התובעים, למעט הטענה שנוגעת לפענוח בדיקת ההדמיה. הנתבעת טוענת שלטעות בפענוח לא היתה כל משמעות מעשית, מפני שגם כפי שנערכה, הצליחה הביופסיה לאתר רקמות נגועות בלימפומה. הטענה נכונה, אך אינה רלוונטית למחלוקת שבפני: עוולת הרשלנות עוסקת במעשה התרשלות שגרם לנזק. מוקדו של דיון משנה זה הוא בזיהוי ה"נזק" המדובר. אילו היו התובעים טוענים שהנזק שגרמה הטעות היה, שנערכה ביופסיה לא אפקטיבית (ולכן לא אובחן מצבה הנכון של המנוחה) היה טעם בתשובת הנתבעת, שגם כפי שנערכה, הפיקה הביופסיה ממצאים מספקים. אלא, שהתובעים לא טענו טענה כזו. הם טענו, בפשטות, שבשל הניתוח התדרדר מצבה של המנוחה והיא מתה. דומני שהאפקטיביות של הביופסיה לא נוגעת כלל להתמודדות עם טענה זו של התובעים. אין חולק כי במהלך הניתוח התדרדר מצבה של המנוחה. הדברים קרו סימולטנית ועדי ההגנה הם שהסבירו שתסחיף האוויר הוא סיבוך ניתוחי, תוצאה של הניתוח באשר הוא בלי קשר לכך שהוא נערך בצד ימין דווקא.

 

אילו מצאתי שהנתבעת התרשלה בעצם עריכת הניתוח, די היה בסיבוך ניתוחי כדי ליצור קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק. אלא, שעצם עריכת הניתוח לא היה נגועה בחריגה מנורמת הזהירות, וזו מצומצמת לקביעת מיקום הניתוח. התובעים לא הביאו שמץ ראיה לכך שמיקום הניתוח הגדיל במשהו את סיכוניו הרגילים. עדי ההגנה העידו במפורש שהסיבוך שהתרחש לא היה צפוי כלל במיקום שבו נערך הניתוח. דעתם מקובלת עלי. התוצאה היא, שלא הוכח הקשר הסיבתי בין החריגה מנורמת הזהירות ע"י הנתבעת לבין ההתדרדרות במצב המנוחה.

לאור המסקנה הקודמת, אפילו היה מוכח שמות המנוחה נבע מהסיבוך הניתוחי, לא היה קשר סיבתי בין הטעות בפענוח למוות. אלא, שמן הראוי לציין, שהקשר בין הסיבוך הניתוחי למוות, כלל לא הוכח ולא הובאה כל חוות-דעת המעידה עליו. למעשה, בכל הראיות שבפני אין כל ראיה המלמדת על סיבת המוות! בעיני התובעים העובדה שחלה תקלה קשה בניתוח מדברת בעד עצמה. איני סבור כך כלל. המנוחה היתה בת 77 וחולה מאוד. תוחלת חייה (בלי קשר לניתוח) הוערכה ע"י פרופ' קוטן בחודשים ספורים לכל היותר. פרופ' רייכנטל וד"ר רזון הסבירו את הצורך לנתח את המנוחה בחשש שהגידול, בממדיו, מסכן את חייה באופן מיידי. בהחלט יתכן שמות המנוחה נגרם בסופו של דבר מהמהלך הטבעי של מחלתה.

המסקנה מכל אלה היא, שהתובעים לא היו אפילו קרובים להוכיח קשר סיבתי בין הטעות בפענוח לסיבוך הניתוחי, או למות המנוחה והנתבעת הוכיחה פוזיטיבית שקשר סיבתי כזה לא  התקיים.

 

ההסבר שניתן לתובעת על מצבה ועל ההליך שעומדים  לערוך בגופה

 

קו אחר של טיעון שהעלו התובעים נוגע במישרין לטעות שהתרחשה בפענוח בדיקת ההדמיה. התובעים טענו שחתימת המנוחה על הסכמתה לניתוח ניתנה בלי שניתן לה הסבר מספיק על טיבו של הניתוח ועל הסיכונים הצפויים בו – ומכאן שלא ניתנה "הסכמה מדעת" הנדרשת לפי סעיף 13 לחוק זכויות החולה. לטענתם נאמר להם שהניתוח הוא פשוט וקל ולשם ביופסיה בלבד והיא לא הוזהרה באשר לקיומם של הסיכונים שגרמו בסופו של דבר למותה.  הנתבעת טענה שהסיכונים שגרמו בסופו של דבר למוות נדירים מאוד בסוג זה של ניתוח, שהוא ניתוח מוח לכל דבר וענין, אינו "פשוט וקל" ואף לא  הוצג כך בפני המנוחה. עוד טענו, ששני רופאים הסבירו למנוחה את הניתוח וסיכוניו בטרם חתמה על טופס ההסכמה (נ/ 13).

 

ד"ר רהב, שנתן למנוחה את חלק מההסבר לפני הניתוח לא העיד (ללא הסבר ממשי)  בכך בוודאי יש טעם לפגם. עדות התביעה סיפרו שרופא שוחח עם המנוחה בשפה האיטלקית שאינן מבינות. מכאן ברור שעדויותיהן על מה שנאמר בפועל, חסרות ערך. מכל מקום, ברור, שהרופאים יכלו להסביר למנוחה רק את מה שהם עצמם ידעו בעת מתן ההסבר. כידוע היום, המידע שהיה בידיהם בעת מתן ההסבר היה שגוי וממילא הם לא יכלו להציג בפני המנוחה תמונת אמת של מצבה. בעיני התובעים, ההסכמה היתה לנתח דווקא בצד ימין של המוח. אילו עמד על הפרק ניתוח בצד שמאל של המוח יתכן ששיקולי המנוחה במתן ההסכמה היו שונים. בעיני הנתבעת, ההסכמה היתה "לנתח במוח" בשל הגידול. ההסכמה התבססה  על הבנת הסיכון שיוצר גידול גדול במוח. למיקומו המדויק אין משמעות מיוחדת וממילא, המנוחה (בגילה, בנתוניה ובמצב מנטאלי שאינו מהמשופרים) לא היתה במצב שבו סביר שתשקול אם היא מוכנה להסתכן דווקא באובדן פונקציות מסוימות (הממוקדות בצד המוח המנותח).

 

לא נראה לי סביר שהמנוחה הפעילה שיקול דעת מעמיק בבחינת ההבדלים בין הפונקציות הגלומות באונות המוח השונות. איני מאמין שלמנוחה היה ענין מיוחד בשאלה היכן בדיוק יערך הניתוח, אך אני משוכנע שהיה לה ענין ברור שהניתוח יערך במקום שבו צפוי הגידול להמצא ולא במקום אחר. אין לי ספק שהמנוחה לא היתה מסכימה כלל להנתח במקום שבו לא אמור הגידול להמצא, כפי שקרה בפועל. הרי לנו שוב, תוצאתו של החטא הקדמון. השגיאה בפענוח בדיקת ה – ct  (ככל הצגה של מידע מוטעה בעת ההסבר לחולה הנותן הסכמה לניתוח) מכתימה גם את איכות ההסכמה שנתנה המנוחה לניתוח.  

 

תקיפה

 

התובעים טענו, שבמנוחה בוצעה עוולת תקיפה.  אין לי ספק לי שהמנוחה הסכימה לניתוח כפי שבוצע בפועל ושההסכמה ניתנה לאור מידע שבעת מסירתו האמינו הרופאים בכנות שהוא מידע מדויק. מכאן שהטענה שמדובר ב"תקיפה" פשוט מוטעית. מכל מקום ההלכה היא, שאת השימוש בעוולת התקיפה יש לייחד למקרים שבהם ניתן הטיפול הרפואי בלי הסכמה כלל, או כשלא נמסר למטופל על תוצאתו  הבלתי נמנעת של הטיפול. כאשר הטענה היא שהמידע שנמסר היה לקוי יש לבחון את האירוע רק במסגרת עוולת הרשלנות (ר' דברי השופטת ביניש בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" פד נג(4) 526 בעמ' 549, ע"א 4383/90 ואתורי נ' לניאדו, פ"ד נא(2) 171, ע"א 6153/97 שטנדל נ' שדה, פ"ד נו (4) 746).

 פגיעה באוטונומיה

 

הטעות בפענוח בדיקת ההדמיה גרמה לרופאי הנתבעת למסור למנוחה מידע מוטעה לפני הניתוח. כיוון שכך, הסכמתה לניתוח התבססה על מידע מוטעה. כפי שהוסבר קודם, לא גרמה טעות זו לנזק הגוף של המנוחה ולמותה. אלא, שעצם הפגיעה בחרותה של המנוחה לקבל החלטה מושכלת היא בעלת משמעות משל עצמה. אין לנו אלא לחזור על דברי בית-המשפט העליון:

 "אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש "מחיר" לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידיו... במקרים רבים שבהם תעלה תביעה לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, לא יהיה זה הסעד העיקרי המבוקש, והציר העיקרי של התביעה יהיה זכותו של החולה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם בגין הטיפול הרפואי ללא "הסכמה מדעת" של החולה. במסגרת זו, יהיה צורך לברר לא רק את השאלה אם הופרה, בנסיבות העניין, החובה לספק לחולה את כל המידע הנחוץ לו לצורך הכרעה בדבר קבלת הטיפול. על הצדדים- כמו גם על בית המשפט- יהיה מוטל גם להתמודד עם שאלת הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם"  ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" פד נג(4) 526,  581, 582, מפי השופט אור).

 

אף שלא מצאתי קשר סיבתי בין הטעות בפענוח לבין נזק הגוף שנגרם למנוחה, שוכנעתי, שהטעות בפענוח גררה עמה פגיעה באוטונומיה של המנוחה. לפגיעה זו משמעות של נזק לא ממוני.

 "המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומיננטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנא המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות העניין ועל התרשמותו של בית המשפט. על בית המשפט לנקוט בהקשר זה גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סימלי. לצד זה. בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מוגזמים". (ר' הלכת דעקה, עמ' 583, מפי השופט אור)

 

התובעים מבקשים שיפסקו בגין  הטעות בפענוח פיצויים עונשיים הרתעתיים.  בעא  140/00 עזבון  אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי  מצאנו כי "הפיצויים העונשיים, אם כן, אינם נשענים על בסיס "מרפא" או "מתקן". הרציונל מאחוריהם הוא עונשי והרתעתי" בע"א (י-ם) 1549/96 לוי נ' הדסה  נאמר כי " החלטה על פיצויים עונשיים בתיק אזרחי היא עניין חריג, במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד, ובפרט כאלה שיש עמם מעין כוונה".  אין לי אלא לאמץ דברים אלה. טעות הפענוח - מפחידה ומזעזעת כפי שהיא -  לא מצדיקה הטלת פיצוי עונשי. את הנזק הלא ממוני שסבלה המנוחה בשל הפגיעה באוטונומיה שלה אני מעריך ב- 75,000 ¤.

 

 התובעת 3 כניזוקה משנית

 

בתום הניתוח דיווחו הרופאים לבני המשפחה על מצב המנוחה ועל הטעות בפענוח בדיקת ההדמיה. התובעת 3 הרגישה ברע והתעלפה במסדרון בית החולים. לדבריה, היא שקעה בדיכאון  ומצבה הנפשי התערער. לטענתה, נבע הדבר מאובדן אמה ומתחושות האשם שהרגישה מפני שהיא ששכנעה את האם ללכת לניתוח שהוביל למותה. התובעת 3 נבדקה על ידי שלושה פסיכיאטרים. המומחה מטעם התובעים, פרופ' עמיחי לוי, קבע לתובעת נכות נפשית בשיעור של 30%. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר סטולר, קבע לתובעת נכות נפשית בשיעור של 5% והמומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' טיאנו, קבע לתובעת נכות נפשית זמנית בשיעור של 10% למשך השנתיים הראשונות ונכות נפשית צמיתה בשיעור 5%.

 

ההלכה בנוגע לתביעתו של ניזוק משני, שסבל את נזקו עקב תגובתו הנפשית לנזק שנגרם לאדם אחר ממעשה עוולה,  מעוגנת ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן ז"ל, פ"ד מד (3) 397 ובפסיקה שבעקבותיה. פסיקה זו מתנה  את ההכרה בעילת בתביעתו של ניזוק משני בכמה תנאים: 

 

זהות התובע: מדובר בתביעה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, או לפחות של אדם המקיים עם הניזוק מהמעגל הראשון קשר קרוב מאוד. התובעת 3 עומדת בתנאי זה.

 

התרשמות ישירה מן האירוע: התובע קלט בחושיו אירוע טראומתי, אף שלא בהכרח התרשם במישרין מהאירוע המזיק. דומה שהדגש בדרישה זו עומד על יסוד ההפתעה והזעזוע אך ניתן לעמוד בה גם אם הנזק הנפשי נגרם עקב חשיפה לאירוע מכלי שני, כשמתקבלת הידיעה על האירוע. קושי מסוים מתעורר ביישום מבחן זה בנסיבות עניינה של התובעת 3. קשה להשוות את האירוע שעברה התובעת 3 לאירועים שבהם דנה הפסיקה בסוגיה זו בדרך-כלל, כגון חוויות של הורים הרואים את ילדיהם הקטינים נפגעים לנגד עיניהם, או שומעים על-כך בהפתעה. התובעת 3 ידעה שאמה בת ה- 77 חולה מאוד ומנותחת במוחה. אינני סבור שהיתה לתובעת 3 סיבה כלשהי להאמין שמדובר בניתוח פשוט. הסכנה לחיי אמה חייבת היתה להיות ברורה לה עוד לפני הניתוח, אף שאני בהחלט מאמין שעצם מות האם זעזע את התובעת 3 (והרי מדובר ברגש טבעי לגמרי).

 

מידת הפגיעה המצדיקה קבלת תביעת ניזוק משני: הוגדרה כנזק נפשי קשה, לרוב עקב "מחלה" כשלרוב הכירה הפסיקה בנזקים המזכים בלפחות 15% נכות. שמעתי עדויות 3 פסיכיאטרים. התרשמתי שפרופ' לוי גילה "סלחנות" מופרזת כלפי גילויי חוסר אמינות בגרסת התובעת 3  (אין הכרח לפרטם כעת – חלקם מוזכרים בפרק ט"ו לסיכומי הנתבעת). חוסר אמינות זה בלט מאוד בעדותה המגמתית. נראה שפרופ' לוי היה מוכן לסמוך באופן מופרז, כמעט עיוור, על תיאוריה הסובייקטיביים ועל תלונותיה של התובעת 3 ולא גילה מודעות למשמעות שיש לתת ל"סימנים אובייקטיביים" או לקיום ראיות חיצוניות כלשהן בהערכת תלונות אלה. הערכות ד"ר סטולר ופרופ' טיאנו דומות מאוד. הנכות הקבועה שהעניקו לתובעת 3 היתה בשיעור 5% בלבד (קביעה שאני מקבל) – הרבה מתחת לרף המקובל שנדרש בפסיקה לקבלת תביעות של ניזוק משני.

 

קשר סיבתי:  יש להצביע על קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כאחד בין ניזקו של הניזוק המשני לנזקו של הניזוק הישיר. כפי שקבעתי, העוולה שגרמה הנתבעת למנוחה לא גרמה לנזק גוף שלה או למותה, אף שפגעה באוטונומיה שלה. ככל שנגרם לתובעת 3 "נזק משני", ברור שהוא לא נגרם מהפגיעה באוטונומיה של האם אלא דווקא ממותה. ענין זה הובהר היטב בכל חוות-הדעת, שעניינן תגובת האבל של התובעת 3, ענין  הנובע מהמוות, לא מהפגיעה באוטונומיה. ממילא אין כל קשר  סיבתי בין נזקה המשני של התובעת 3 לבין מעשה עוולה כלשהו של הנתבעת.

 

לאור זאת, תביעת התובעת 3 בגין נזקיה שלה – נדחית.

 

 

תביעת התלויים

 

מבין התובעים, רק שנים – הבעל (שבמהלך הדיון הלך לעולמו) ואחת הבנות (שהיא פסולת דין) יכולים להחשב כ"תלויים" בתובעת (שאר התובעים הם בגירים עצמאיים, אחראים לעצמם, המסוגלים להתפרנס מעבודתם שאינם זכאים לפיצוי כ"תלויים" במנוחה). מכיוון שלא מצאתי שהנתבעת אחראית למות המנוחה, נדחית גם תביעתם כתלויים.

למען שלמות התמונה עלי לציין, שגם אילו מצאתי שהנתבעת אשמה במות המנוחה, לא הייתי מזכה את התלויים בפיצוי: הנתבעת הוכיחה שבכל מקרה תוחלת החיים של המנוחה היתה קצרה ביותר, נוכח מחלתה הקשה וגילה. הספקולציות של התובעים באשר לסיכויי החלמתה ותוחלת חייה עמדו בניגוד לדעת המומחים שהעידו (למשל, עדות פרופ' קוטן בעמ' 12). אפילו לא היה נערך ניתוח, או שהניתוח היה מצליח, סביר שבגיל 77 ובמצבה הכללי, היו התובעים נאלצים לסעוד את המנוחה במחלתה בזמן הקצר שנותר לה עלי אדמות – ולא היו זוכים להפיק ממנה את השמחה וההנאות שבגין אובדנם הגישו את תביעתם.

 

 סיכום

 

הנתבעת תשלם לתובעים 75,000¤  בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% וכן אגרת המשפט ששולמה. תביעה זו באה לעולם בשל טעות מרגיזה ומפחידה. לא שמעתי הסבר ממשי מדוע התרחשה הטעות ואילו מסקנות הוסקו ממנה. לפיכך יועבר העתק פסק-הדין למנהל הכללי של משרד הבריאות, על מנת שיעשה את הדרוש כדי למנוע חזרתן של טעויות דומות.

 

המזכירות תשלח בדואר  את פסק-הדין לצדדים ולמנהל הכללי של משרד הבריאות.

 

ניתן בלשכתי, בהעדר הצדדים, היום 18 בדצמבר 2008, כ"א בכסלו התשס"ט.

 

 

 

ירון בשן, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/EF90DF2E054DE9C94225752300572689/$FILE/26C46E7B4FB53C83422575230030BDC8.html
תאריך: 
18/12/08
Case ID: 
21513_4
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : ירון בשן
ירון בשן
עורכי דין : איילת סבג שרון (לבנשטיין) בר-און
איילת סבג
שרון (לבנשטיין) בר-און
נושאים : דיני חברות דיני ירושה דיני משפחה
כל הקשור בנושאים הקשורים לדיני משפחה
Powered by Drupal, an open source content management system