בתי המשפט

- נ ג ד -

                        נתיבי איילון בע"מ

                   ע"י ב"כ עו"ד א' בליזובסקי                                                          צד ג'

פסק??דין

(בהודעת צד ג')

א.         רקע עובדתי ותיאור ההליך

1.         לפני הודעה לצד ג' ששלחו עירית חולון (להלן: "העיריה") והועדה המקומית לתכנון ובניה חולון (להלן: "הועדה המקומית", ושתיהן תקראנה יחד: "שולחות ההודעה") לחברת נתיבי אילון בע"מ (להלן: "נתיבי איילון"). בבסיס ההודעה עומדת דרישה לשפותן בגין תשלום פיצויי הפקעה לחברת שיכון עובדים בע"מ (להלן: "שיכון עובדים") במסגרת התביעה העיקרית, וכן החזר הוצאות ניהול ההליך מול שיכון  עובדים. לאחר שנדונה התביעה העיקרית, ושולחות ההודעה שילמו פיצויי הפקעה לשיכון עובדים, עומד סכום השיפוי הנדרש מנתיבי אילון על סך 4,518,816 ¤ (נכון ליום 7.10.07).

2.         שיכון עובדים היתה הבעלים הרשום של חלקות 250 ו- 251 בגוש 7162, ששטחן הכולל כ-940 מ"ר (להלן: "החלקות"). בהתאם לתוכנית בנין עיר מאושרת ח/1 משנת 1958 יועדו שתי החלקות לבניה למגורים. בשנת 1982 התקיימה פגישה בין העיריה לבין שיכון עובדים, בה התחייבה העיריה לפצות את שיכון עובדים בגין העובדה שנמנע מן האחרונה לבנות על החלקות (סיכום הפגישה הוגש כמוצג נ/2). על התחייבות זו חזרה העיריה פעם נוספת בשנת 1985, בסיכום פגישה בין נציגי עיריית חולון לבין נציגי שיכון עובדים (נ/3). זמן קצר לאחר קיומה של הפגישה ב-1982 סללה נתיבי איילון, לבקשת העיריה, כביש פנימי קטן אשר תפס כ-25% משטח חלקה 251 (סעיף 7 לתצהיר אלון פריאל, ממונה על נכסי מקרקעין בנתיבי איילון, להלן: "פריאל"). בסמוך לאחר הפגישה הקימה העיריה על החלקות, או חלק מהן, גינה ציבורית (עדות מר חזי ברקוביץ, לשעבר מהנדס העיר חולון (להלן: "ברקוביץ"), בעמ' 10).

הרקע להתחייבותה של העיריה כלפי שיכון עובדים, והסיבה לכך שכבר בשנת 1982 הובהר לשיכון עובדים כי לא תוכל לבנות על החלקות, לא הוברר בהליך זה" שולחות הודעה טענו כי הדבר קשור לכביש המיועד להרחבת נתיבי אילון, ואילו האחרונה כפרה בכך וטענה כי החלקות הופקעו על ידי העיריה כבר בשנת 1982 לצרכיה. מחלוקת זו והשלכותיה תידון בהמשך.

3.         בשנות השמונים של המאה הקודמת התגבשה במשרד התחבורה תוכנית לסלילת כביש מטרופוליני המחבר את ראשון לציון, בת-ים וחולון לתל-אביב, שלימים נודע כנתיבי אילון דרום (להלן: "הכביש" או "איילון דרום"). ביום 4.7.88 נחתם בין שולחות ההודעה מחד גיסא, לבין משרד התחבורה ונתיבי איילון (שהינה חברה ממשלתית בבעלות המדינה ועיריית תל אביב) מאידך גיסא, הסכם עקרונות לפיתוח תשתית כבישים במטרופולין גוש דן (נספח א' לתצהיר מיכאל גופר, מהנדס העיר חולון בשנים 1987-1999; להלן: "גופר", וכן "הסכם העקרונות"). בהסכם העקרונות נקבע כי משרד התחבורה והעיריה ישתתפו במימון מערכת כבישים מטרופוליניים, אשר הקמתם תבוצע בידי נתיבי איילון. עוד נקבע בהסכם כי העיריה תשתתף במימון כל פרויקט, בהתאם לסכומים האמורים בנספח א' להסכם, וכי ביצוע כל פרוייקט יהיה על פי חוזה מפורט שיחתם בין הצדדים, ואשר יכלול התייחסות גם להסדרי התשלום (סעיף 7 להסכם). לגבי הכביש נשוא תיק זה, נקבע  בנספח א' להסכם העקרונות כי עירית חולון, עירית בת-ים ועירית ראשון-לציון יחדיו תשתתפנה ב-50% מהוצאות מימון הפרוייקט.

לטענת נתיבי אילון, הכלל הלא-כתוב שהנחה את הצדדים להסכם בכל הנוגע להשתתפותם בעלויות סלילת הכביש, היה שהעיריה מוותרת ללא תמורה על חלקות שהן בבעלותה ובחזקתה לטובת סלילת הכביש, ואילו לגבי חלקות המצויות בבעלות פרטית, ואשר העיריה תידרש להפקיען ולשלם בגינן פיצוי, תהא העיריה זכאית לשיפוי מנתיבי איילון. כלל זה מוצא את ביטויו במכתב שיפוי של נתיבי אילון לעיריה מיום 16.7.01 (נספח י' לתצהיר גופר), שלטענת נתיבי אילון עצמה איננו חל על החלקות נשוא הדיון (ענין זה יידון בהמשך). הרציונל לכלל נטען זה היה שהעיריה נהנית מפיתוח הכבישים המטרופוליניים בשטחה, והויתור על החלקות שבבעלותה הינו תרומתה לטובת הפרוייקט (ראה עדותו של מר אלי אורצקי, ראש אגף תכנון עיר וסביבה בנתיבי איילון, להלן: "אורצקי", בעמ' 27-29). זה הבסיס לטענתה העיקרית של נתיבי אילון, כי היא אינה חייבת לשפות את העיריה בגין פיצויי הפקעה ששילמה לשיכון עובדים עבור החלקות, שכן היא הפקיעה חלקות אלו ותפסה בהן חזקה לצרכיה היא כבר בשנת 1982.

4.         על מנת לקדם את סלילת אילון דרום, פעלה העיריה לשינוי ייעודן של החלקות אשר תוואי הכביש המתוכנן עבר בשטחן. ביום 11.5.89 פורסמה הודעה בדבר הפקדת תכנית מתאר ח/289, לשינוי תכנית בנין עיר ח/1, שמטרתה שינוי ייעודן של חלקות 250 ו-251 ממגורים לדרך ושטח ציבורי פתוח (סעיף 12 לתצהיר גופר). ממסמך שצורף לתצהיר גופר (נספח ב') עולה כי תכנית ח/289 נדונה בועדה המקומית ביום 31.5.87, וביום 5.3.91 הוחלט להעבירה לאישור הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב (להלן: "הועדה המחוזית"). ואולם, ביום 26.3.92 הודיעה הועדה המחוזית לאדריכל הראשי של שיכון עובדים, כי נוכח העובדה שנתיבי איילון יוזמת תכנית לדרך פרברית מהירה, שהינה מקיפה יותר מתוכנית העיריה, ותחול גם על חלקות 250 ו-251, אין טעם להמשיך בהליכים למתן תוקף לתוכנית ח/289, שהיא תוכנית נקודתית המתייחסת רק לשתי החלקות הנ"ל (נספח ד' לתצהיר גופר).

5.         התכנית אותה יזמה נתיבי איילון, ואשר במסגרתה שונה בסופו של דבר ייעודן של החלקות, הינה תכנית ח/237 לשינוי תכנית בנין עיר ח/1. במסגרת תכנית זו שונה ייעודם של מקרקעין בתחום שטח השיפוט של עירית חולון לייעוד דרך ושטח ציבורי פתוח. מפאת היקפה הנרחב של תוכנית ח/237 היא חולקה לשניים – תכנית ח/237א' התייחסה לחלקו הדרומי של הכביש המתוכנן, ותוכנית ח/237ב' – לקטע הכביש הצפוני. חלקות 250 ו-251 נכללו בחלק ב' של התוכנית. תכנית 237/ב' פורסמה למתן תוקף ביום 24.2.98 (סעיפים 15 ו-22 לתצהיר גופר). כפי שאישר פריאל מנתיבי אילון, כביש נתיבי אילון דרום, שנסלל בשנות האלפיים, עובר בחלקות 250-251 (עמ' 31).

המהנדס גופר העיד כי העיריה היתה יכולה להפקיע את החלקות רק מכוח תוכנית ח/237ב', שאושרה בשנת 1998, אך נתיבי אילון דרשה זאת מהעיריה כבר בשנת 1987, שאז החל תכנון הכביש של נתיבי אילון (עמ' 13). נתיבי אילון היא זו שיזמה ותכננה את הרחבת הכביש, ולשם כך הגיש משרד התחבורה את התוכנית ח/237. בסעיף 9 לתוכנית נאמר כי מגיש התוכנית הוא משרד התחבורה, ובסעיף 8 נאמר כי המתכנן הוא נתיבי אילון. לכן נראה כי העובדה שנאמר בסעיף 7 שהיוזם הוא העיריה נובעת מכך שרק הועדה המקומית היתה יכולה ליזום תכנית מתאר (ראה תקנון התוכנית בנספח ה' לתצהיר גופר). המהנדס גופר מדגיש בתצהירו (סעיף 11) כי נתיבי אילון היא הגוף שיזם, תכנן וביצע את הרחבת הכביש, לרבות הפקעת החלקות (ראה גם עדותו בעמ' 21-22). עדות זו מתיישבת עם העובדות דלעיל, ועם קביעתו של כב' השופט ד"ר ג' קלינג, שתפורט בהמשך, לפיה החלקות הנדונות הופקעו בשם ועבור נתיבי אילון. 

6.         ביום 17.8.95 הגישה שיכון עובדים בקשה על דרך המרצה נגד העיריה והועדה המקומית לתכנון ובניה חולון. הבקשה הוגשה לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), לתשלום פיצויי הפקעה בגין חלקות 250-251 (המרצה 9974/95). בבקשה טענה שיכון עובדים כי בשנת 1982 תפסו העיריה והועדה המקומית חזקה בפועל בחלקות 250 ו-251 בגוש 7162 שבבעלות שיכון עובדים, וכי בסמוך למועד תפיסת החזקה בחלקות הן התחייבו לפצות את שיכון עובדים בגין הפקעת החלקות. למרות זאת, טענה שיכון עובדים, התחמקו השתיים מתשלום פיצוי כאמור.

יצויין כי שיכון עובדים הגישה בתיק זה גם תביעה על דרך המרצת פתיחה נגד העיריה והועדה המקומית, למתן פיצוי על דרך של הענקת זכויות בניה ל- 32 יחידות דיור (ה"פ 1549/95). תביעה זו, שנדונה יחד עם הבקשה לפסיקת פיצויי הפקעה, נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 31.7.00 (כב' השופט ד"ר ג' קלינג), ופסק הדין בענין תביעה זו הפך לחלוט (לא הוגש ערעור עליו). אין לנושא זה קשר להודעת הצד שלישי נשוא פסק דין זה, הנוגעת לפיצוי ההפקעה ששילמו שולחות ההודעה לשיכון עובדים, כמתואר לקמן.

7.         בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בתיק זה, ולאחר שהעיריה והועדה המקומית טענו כי יש מחזיק נוסף במקרקעין (נתיבי איילון) אשר יש לצרפו כמשיב לבקשה, החליט בית המשפט לצרף את נתיבי איילון לתובענה (ראה פרוטוקול הישיבה מיום 2.6.96). ביום 26.2.97 החליט כב' השופט ד"ר ג' קלינג, לבקשת שיכון עובדים, למחוק את נתיבי איילון מהתובענה. עם זאת, עירית חולון ושיכון עובדים הגיעו להסדר דיוני, במסגרתו הוסכם כי העיריה תוכל להגיש הודעת צד ג' נגד נתיבי איילון, וזו תידון בנפרד לאחר מתן פסק דין בתביעה העיקרית (פרוטוקול מיום 23.11.97). העיריה והועדה המקומית אכן שלחו לנתיבי אילון הודעת צד שלישי ביום 16.12.97.

בישיבה מיום 15.12.97 הבהיר כב' השופט קלינג כי אין בהחלטה, לפיה תידון הודעת צד ג' לאחר שיינתן פסק הדין בתובענה העיקרית, כדי למנוע מב"כ נתיבי איילון להתייצב לדיונים ואף לחקור את העדים. ב"כ נתיבי אילון אכן נכחה בחלק מן העדויות (ראה הפרוטוקול מיום 17.12.98). לפיכך, הממצאים שנקבעו בפסק הדין שניתן ביחסים בין שיכון עובדים לשולחות ההודעה מחייבים את נתיבי אילון. משמעות נקודה זו תוברר בהמשך.

8.         פסק הדין בתובענה העיקרית ניתן ביום 31.7.00 על ידי כב' השופט ד"ר ג' קלינג. בפסק הדין נקבעה חבותן של העיריה והועדה המקומית לפצות את שיכון עובדים בגין הפקעת החלקות. בדחותו את טענת העיריה, לפיה טרם קמה לשיכון עובדים זכות לקבלת פיצויי הפקעה כל עוד לא פירסמה העיריה הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות ולא תפסה את המקרקעין בפועל, קבע כב' השופט קלינג כדלקמן:

"טיעון זה אינו יכול להועיל לעיריה. הן העיריה הודתה שנתנה ידה להפקעת המקרקעין מטעם נתיבי איילון. אלמלא שיתוף הפעולה של העיריה, לא היה בכוחה של נתיבי איילון להפקיע את המקרקעין ולתפוס בהם חזקה. העיריה, שהסכימה להפעיל סמכויותיה השלטוניות ולסייע בידי נתיבי איילון, אינה יכולה לסגת בשלב זה... לאור האמור, זכאית המבקשת לפיצוי על המקרקעין שהופקעו".

כב' השופט ד"ר קלינג פסק כי החלקות נתפסו והופקעו על ידי העיריה עבור ומטעם נתיבי אילון (למרות שלא פורסמה הודעה לפי סעיף 5 לפקודה), והפנה בהקשר זה למכתב השיפוי של נתיבי אילון לעיריה (נספח יא' לתצהיר גופר), בו נאמר:

"רכישת קרקעות, למימוש התוכנית (ח/237א' – ע.ב.) תעשה על ידי חברת נתיבי אילון בע"מ בדרך של משא ומתן או בדרך של הפקעה, שתבוצע מטעם החברה, מכח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 ו/או פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943".  

אשר לגובה פיצויי ההפקעה, סבר כב' השופט קלינג כי לא ניתן לאמץ את השומה שהגישה שיכון עובדים, וקבע כי החלטה באשר לסכום הפיצוי תינתן לאחר הדיון בהודעה לצד שלישי. על קביעה זו ערערה שיכון עובדים, ובית המשפט העליון קיבל את הערעור והחזיר את התיק לשופט קלינג, על מנת שישום את הנזק. בשלב זה קיבל כב' השופט קלינג את שומת הפיצוי שהגישה שיכון עובדים, וקבע בפסק דינו המשלים כי סכום הפיצוי המגיע לשיכון עובדים הינו בסך בשקלים השווה ל-680,000 דולר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת השומה. העיריה והועדה המקומית הגישו ערעור על החלטה זו. אך בטרם נדון הערעור הושג בין הצדדים הסכם פשרה להפחתת סכום הפיצוי לסך של 500,000 דולר, והסכם זה קיבל תוקף של פסק דין. בעקבות הסכם הפשרה השיבה שיכון עובדים לעיריה ולועדה חלק מסכום הפיצוי ששולם לה, באופן שבסופו של דבר שילמה העיריה לשיכון עובדים פיצויי הפקעה בסך 4,225,263 ¤ נכון ליום 7.10.07 (סעיף 7 לתצהיר גזבר העיריה, דני פדר, להלן: "פדר").

9.         ביום 21.1.96, לאחר הגשת התביעה על ידי שיכון עובדים, ובטרם הוגשה ההודעה לצד שלישי, פנה גופר בענין זה למנכ"ל נתיבי איילון. באותה עת טרם אושרה תוכנית ח/237. במכתבו ציין גופר כי אף שבתכנית ח/289 (התוכנית שקדמה לתוכנית ח/237) נאמר כי חלקות 250 ו-251 יופקעו וירשמו על שם עירית חולון, הרי שעמדת העיריה היא כי פיצויי ההפקעה יחולו על חברת נתיבי איילון, כמי שיזמה ומבצעת דרך זו. על מכתב זה השיב אורצקי בכתב ביום 23.1.96, על פי בקשת מנכ"ל נתיבי איילון (עדותו בעמ' 30 לפרוטוקול), כי חלקות 250 ו-251 כלולות בתכנית 237/ב', אשר טרם נדונה בועדה, ולכן "פיצויי ההפקעה יחולו בעתיד לאחר אישור התכנית על פי שיפוי 70%" (נספחים ח'-ט' לתצהיר גופר). מסמך זה מהווה, לטענת שולחות ההודעה, בסיס לתביעת השיפוי שהגישו נגד נתיבי אילון. נפקותו ומשמעותו ידונו בהמשך.

10.       המכתב דלעיל של נתיבי אילון מתייחס לשיפוי בשיעור של 70% בלבד.  אך שולחות ההודעה מסתמכות גם על מכתב מאוחר יותר של נתיבי איילון מיום 16.7.01,  המתייחס לפיצויי הפקעה שיידרשו שולחות ההודעה לשלם בעקבות אישור תוכנית ח/237ב' (בה מצויות החלקות נשוא הדיון). בסעיף א' לכתב השיפוי נאמר:

"הננו מתחייבים לשפות את הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון בגין כל פיצויי ההפקעה שתידרש לשלם, ממועד חתימה על כתב שיפוי זה ואילך, עקב ביצוע ההפקעות של המקרקעין, שאינם בבעלותה ו/או בחזקתה של עיריית חולון, על פי תוכנית ח/237ב'..." (נספח י' לתצהיר גופר; להלן: "כתב השיפוי").

שולחות ההודעה מפנות גם לתכתובות נוספות שהתנהלו בינן לבין נתיבי איילון, הכוללות התחייבויות של נתיבי איילון לשפות את שולחות ההודעה בגין מלוא סכום הפיצויים שישולמו לפי פרק ט' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 עקב אישורה של תכנית ח/237א' (נספחים יא' ו-יב'1-יב'4 לתצהיר גופר). במכתבה של נתיבי אילון מיום 22.1.89 נאמר כי היא מתחייבת "לשפות את הועדה המקומית לתכנון ולבניה מרחב חולון על כל תביעות הפיצויים שיוגשו לה... עקב אישורה של תוכנית מפורטת מספר ב/237א'". כך גם נאמר במכתבה מיום 12.7.89. אולם במכתבה של נתיבי איילון מיום 23.1.89 (נספח יב1 לתצהיר גופר), המתייחס לנושא השיפוי הנ"ל, ואשר נשלח לאדריכל העיר חולון, מציין אורצקי: "עלי להזכירכם כי הנכם שותפים במימון הפרוייקט עפ"י הסכם עם משרד התחבורה וחברת נתיבי איילון. מכאן חלקכם היחסי בהוצאות בגין תביעות שונות הוא 50%". מכאן עולה לכאורה, כי נתיבי איילון סברה שהיא צריכה לשפות את הועדה המקומית אך ורק בגין מחצית מן הסכומים שישולמו בגין פיצויי הפקעה. סברה זו איננה ברורה, שכן בנספח א' להסכם העקרונות נקבע שעירית חולון, עירית ראשל"צ ועירית בת-ים תשתתפנה יחדיו ב- 50% ממימון הפרויקט (ראה סעיף 3 לעיל).

ודוק: תכתובות אלו אינן נוגעות במישרין לחלקות נשוא תיק זה, אלא לתוכנית ח/237א'. הן גם מתייחסות לפיצויים לפי פרק ט' לחוק התכנון והבניה, קרי: פיצויים בגין תוכנית פוגעת, ולא בגין הפקעה. לעומת זאת, כתבי השיפוי הנ"ל מיום 23.1.96 ומיום 16.7.01 מתייחסים לתוכנית ח/237ב', ול"פיצויי הפקעה".

11.       בהודעה לצד שלישי טענו העיריה והועדה המקומית כי בניגוד לאמור בתביעה העיקרית של שיכון עובדים, כי העיריה תפסה חזקה בחלקות - נתיבי איילון היא שיזמה בשנת 1982 הקמת כביש מטרופולי, ובעקבות יוזמה זו תפסה חזקה בחלקות 250-251. שולחות ההודעה הבהירו כי אף שבמועד משלוח ההודעה החלקות טרם הופקעו באופן רשמי, ואף שטרם נכנסה לתוקף התכנית לשינוי ייעוד הקרקע (ההודעה לצד שלישי הוגשה ביום 25.11.97, בטרם אושרה תוכנית 237/ב' ובטרם הופקעו החלקות באופן רשמי) – הרי שנתיבי איילון תפסה חזקה בפועל בחלקות והכביש נסלל. לטענת שולחות ההודעה, נתיבי איילון התחייבה במספר הזדמנויות לשפותן בגין תביעות פיצויים שיוגשו נגדן בעקבות הפקעת חלקות לצורך סלילת הכביש, ומשהוגשה נגדן תביעה כזו על ידי שיכון עובדים, על נתיבי איילון לשפותן בגין כל סכום שיידרשו לשלם.

ההודעה לצד השלישי איננה קוהרנטית באשר לשיעור השיפוי הנדרש מנתיבי אילון. לאורך כל סעיפי ההודעה נדרש שיפוי מלא בגין כל סכום שהעיריה והועדה המקומית יחויבו לשלם כפיצויי הפקעה (ראה סעיפים 3, 20, 26). עם זאת, בסעיף 10 להודעה נסמכות שולחות ההודעה על מכתבה הנ"ל של נתיבי איילון מיום 23.1.89, בו היא מדגישה כי העיריה שותפה "בהוצאות בגין תביעות שונות" בשיעור של 50%. אכן, בסעיף 20 להודעה דורשות שולחות ההודעה, לחלופין, לחייב את נתיבי אילון "לשאת במחצית הפיצוי שעירית חולון תידרש לשלם עקב הפקעת החלקות". אך בכך לא תמה אי הבהירות בנושא, שכן בסעיף 14 להודעה נסמכות שולחות ההודעה על מכתבה של נתיבי אילון מיום 23.1.96, בו היא מגבילה את שיעור התחייבותה לשיפוי בגין פיצויי הפקעה ל-70% בלבד. יתר על כן, בסעיף 25 להודעה נאמר: "נתיבי אילון חייבת לשפות את עירית חולון בשיעור של 70% מסכום הפיצויים שייפסק בהתאם לסעיף 119ד'(א) לחוק התכנון והבניה...". סעיף זה מתייחס למקרה בו הוגשה תוכנית דרך על ידי המדינה או מי מטעמה (במקרה דנא הוגשה התוכנית על ידי משרד התחבורה, כעולה מסעיף 9 לתקנות התוכנית), ואז מוטלת על מגיש התכנית חובת שיפוי בשיעור של 70% במקרה של פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, קרי: פיצויים בגין פגיעה במקרקעין בשל אישור התכנית, להבדיל מפיצויי הפקעה.     

12.       בכתב ההגנה להודעת צד ג' טענה נתיבי איילון כי לא יזמה את סלילת הכביש בגינו נדרשה הפקעת החלקות, וכי מעולם לא תפסה חזקה בחלקות. היא מונתה על ידי משרד התחבורה והעיריה לנהל את סלילת הכביש, ותפקידה, כפי שאף עולה מהסכם העקרונות, הסתכם בביצוע סלילת הכביש. לטענתה, כתבי השיפוי שצורפו להודעה אינם נוגעים לכביש אילון דרום ולתוכנית נשוא הודעה זו, כי אם לתוכניות עתידיות ולכבישים שטרם נסללו במועד מתן ההתחייבות.

ב.         טענות הצדדים

13.       בסיכומיהן טוענות שולחות ההודעה כי השאלה בה נדרשת הכרעת בית המשפט במקרה דנן הינה למעשה, מי ראוי שישא בעלויות סלילתו של הכביש המכונה "נתיבי איילון" – תושבי העיר חולון (באמצעות עירית חולון), או שמא תושבי המדינה כולה, באמצעות חברת נתיבי איילון (שהינה זרועה הארוכה של המדינה לעניין זה). שולחות ההודעה סבורות כי מכיוון שמדובר בעורק תחבורה מטרופוליני, ממנו נהנים כל תושבי גוש דן ואף תושבי המדינה כולה, אין הצדקה לכך שרק תושבי חולון ישאו בעלויות הכרוכות בהקמתו. אם נתיבי איילון לא היתה יוזמת את ביצוע הכביש, החלקות לא היו מופקעות. שולחות ההודעה מבססות דרישתן לשיפוי מחברת נתיבי איילון הן על התחייבותה בכתב, כפי שזו באה לידי ביטוי במכתבים שצורפו כנספחים ט-יב לתצהיר גופר, והן על טענות של עשיית עושר וצדק חלוקתי (מושג שלא הוזכר בהודעת צד ג' ומהווה הרחבת חזית). הן אף מדגישות כי נתיבי איילון נשאה בפועל בעלויות של הפקעות שביצעו רשויות מוניציפליות אחרות לצורך כביש 20, וכי אין מקום למדיניות שונה בנוגע לעירית חולון דווקא.          

14.       טענתה המרכזית של נתיבי איילון, הינה כי העיריה היא זו שתפסה חזקה בחלקות בשנת 1982 והפקיעה אותן, במועד בו הכביש המכונה "נתיבי איילון" לא היה עדיין באופק, וכי היא עשתה זאת למטרותיה שלה, מבלי שנתבקשה לכך על ידי נתיבי איילון. לכן אין קמה כל חובה של נתיבי אילון לשפות את שולחות ההודעה. נתיבי איילון סבורה כי העובדה ששנים רבות לאחר שהעיריה הפקיעה את החלקות לצרכיה היא, יזמה המדינה פרוייקט ציבורי להרחבת הכביש, אינה מטילה עליה חובה לשפות את העיריה בגין תשלום פיצויי ההפקעה. עוד טוענת נתיבי איילון כי אף אחת מהתחייבויות השיפוי עליהן מתבססות שולחות ההודעה איננה חלה במקרה דנן. מדובר בהתחייבויות שנחתמו כולן שנים רבות לאחר שהעיריה תפסה חזקה בחלקות, והתחייבה לפצות את שיכון עובדים בשל כך. ההתחייבות היחידה המתייחסת לתוכנית ח/237ב' הינה כתב השיפוי משנת 2001, ואולם זה אינו חל על החלקות שכן הוא צופה פני עתיד. אשר למכתבו של אורצקי משנת 1996, טוענת נתיבי איילון כי אין מדובר כלל בהתחייבות: המכתב אינו מנוסח כהתחייבות, ואינו עונה על הדרישות שנקבעו בפסיקה באשר להבטחה שלטונית. שולחות ההודעה גם לא הסתמכו על המכתב ולא שינו מצבן לרעה בעקבותיו, שכן כאשר המכתב נשלח, היו החלקות בחזקת העיריה מזה שנים רבות.   

ג.         דיון ומסקנות

15.       טעתה העיקרית של נתיבי אילון היא שאין היא חייבת לשפות את שולחות ההודעה בגין פיצויי הפקעה ששולמו עבור חלקות שהיו בהחזקתה או בבעלותה של העיריה מאז שהופקעו על ידה בשנת 1982. על-פי הראיות שהובאו בפני קשה לקבוע מדוע תפסה העיריה חזקה בחלקות בתחילת שנות השמונים, והאם עשתה זאת מסיבותיה היא, או לפי בקשת נתיבי איילון. איש מן העדים שבפני לא יכול היה להעיד מידיעה אישית על מה שאירע לפני יותר מ- 25 שנה. כמו כן לא ברור כיצד ומתי בוצעה ההפקעה. העובדות שניתן לקבוע הן אלו:

א.         בשנת 1982 נתבקשה נתיבי איילון על ידי עירית חולון לסלול כביש עירוני שחלקו נסלל על חלקה 251 (פריאל בסעיף 7 לתצהירו). המהנדס גופר טען כי נתיבי אילון יזמה את סלילת הכביש המטרופוליני העובר על החלקות כבר בשנת 1982 (סעיף 6 לתצהירו). אך בחקירתו הודה כי מעורבותו בפרויקט החלה רק בשנת 1987, וכי הוא איננו יודע מה היה קודם לכן (עמ' 12). גופר אף אמר כי לפי השערתו, בשנת 1982 "תוכניות נתיבי איילון לא היו עדיין באופק ולכן הנושא של הפיצוי בשנת 82' היה בין שיכון עובדים לבין ראש העיר..." (עמ' 17). אכן, אין כל ראיה לכך כי בעת שניתנה בשנים 1982-1985 התחייבות העיריה לשיכון עובדים לפצותה, או להעמיד לרשותה מגרשים חלופיים במקום חלקות 250-251, היתה נתיבי אילון בתמונה (מוצגים נ/1-נ/2).

ב.       המהנדס גופר אמר בעדותו כי דרישתה של נתיבי איילון להפקיע את החלקות הועלתה החל משנת 1987, כאשר היה ברור ששתי החלקות תדרשנה לצורך הרחבת הכביש של נתיבי אילון דרום, מעבר לכביש הצר שנסלל על ידי נתיבי אילון בשנת 1982 (עמ' 13). בעקבות שיתוף הפעולה בין העיריה לבין נתיבי איילון, יזמה העיריה את תוכנית ח/289, לשינוי ייעוד החלקות ממגורים לדרך ולשטח ציבורי פתוח (עמ' 13-14). שיתוף פעולה זה שבין העיריה לנתיבי אילון בא לידי ביטוי גם בהסכם העקרונות שנחתם ביניהן (ובין המדינה) ביום 4.7.88 (ראה סעיף 3 לעיל). שיכון עובדים שותפה בתוכנית הנ"ל, שכן היא היתה הבעלים של החלקות, ומכאן ברור שהן לא הופקעו עדיין באותה עת, לפחות לא בצורה הסטטוטורית המוכרת (סעיף 12 לתצהיר גופר).

ג.         תוכנית ח/289 הנ"ל לא קודמה, ובמקומה באה בשנות התשעים תוכנית ח/237, שלפיה נסלל כביש נתיבי אילון העובר בשטח חלקות 250-251. חלקה 251 יועדה בתוכנית ח/237ב' כל-כולה להרחבת כביש נתיבי אילון דרום, כמו גם רוב-רובה של חלקה 250, ותוכנית זו אושרה 1998 (סעיפים 24-31 לתצהיר גופר). יתרת חלקה 250, שאינה משמשת לדרך, נותרה ללא שימוש, וכיוון שנתיבי אילון לא תחזקה אותה – דאגה העיריה לתיחזוקה, ופיתחה שם גינה ציבורית קטנה (גופר בסעיף 32 לתצהירו, ופריאל בסעיף 14 לתצהירו).

ד.       נתיבי איילון טענה כי לא הפקיעה את החלקות ולא החזיקה בהן (סעיפים 7-8 לתצהיר פריאל). משנשאל גופר מי עשה שימוש בחלקות בין השנים 1982 ל-1987, השיב כי היתה זו עירית חולון, וכי העיריה אף פיתחה את השטח והקימה עליו גינה ציבורית (עמ' 15-14). כך גם שימש חלק מחלקה 250 כשביל מעבר לבית כנסת (גופר בעמ' 23 לדיון בפני כב' השופט קלינג). בדומה העיד גם מר ברקוביץ, מהנדס העיר חולון בין השנים 1999 ועד 2005, כי העיריה תחזקה את החלקות במהלך השנים שקדמו לסלילת איילון דרום, וכי למיטב זכרונו היתה על החלקות גינה ושביל סלול שהוביל לגן ילדים (עמ' 10). לענין זה יש להבחין בין תיחזוק מקרקעין לבין שאלת החזקה המשפטית בהם. כביש נתיבי אילון דרום נסלל רק בשנות האלפיים (פריאל בעמ' 32).

16.       לסיכום האמור לעיל, יש לומר כי לא ניתן לקבוע מדוע תפסה העיריה חזקה בחלקות שהיו בבעלות שיכון עובדים בשנת 1982, שכן לא בוצעה אז הפקעה של חלקות אלו באחת מן הדרכים המוכרות בחוק, וגם אין כל ראיה שהעיריה עשתה שימוש בחלקות אלו, למעט תיחזוק שלהן כגינה ציבורית ושביל המוביל לבית כנסת. אך גם אין ראיה כי תפיסת החלקות באותה עת היתה קשורה לנתיבי אילון, או כי העיריה ציפתה באותה עת לקבל מנתיבי אילון שיפוי בגין ההפקעה שתדרש בחלקות אלו. במועד זה התחייבה העיריה לפצות את שיכון עובדים, בכסף או במגרשים חלופיים, בלא שדרשה אז מנתיבי אילון כתב שיפוי. חיזוק למסקנה זו אפשר למצוא בדבריו של המהנדס גופר בחקירתו, כי "היה פה צירוף דברים שלא קשורים אחד לשני", שכן בשנת 1982 נתיבי אילון עדיין "לא היתה באופק" (עמ' 17).

עם זאת, ברור מן הראיות דלעיל כי לפחות משנת 1987 היה ברור לנתיבי אילון כי יהיה צורך להפקיע את שתי החלקות דלעיל לצורך סלילת כביש נתיבי אילון דרום, והיא גם ידעה שחלקות אלו נמצאות בבעלות שיכון עובדים (שהיתה שותפתה לתוכנית ח/289). העיריה אמנם תחזקה את החלקות כל אותן שנים עד לסלילת הכביש, אך היה ברור שהן מוחזקות עבור נתיבי אילון ותופקענה לצורך מימוש תוכנית ח/289, שהוחלפה בתוכנית ח/237. על רקע זה דרשה העיריה והועדה המקומית מנתיבי אילון את כתב השיפוי בשנת 1996, בטרם נתנו הסכמתן לאישור התוכנית. נתיבי אילון בוחרת להתנער ממכתבו של אורצקי משנת 1996, אשר נכתב לבקשת מנכ"ל נתיבי איילון, ועוסק באופן ישיר בשאלת השיפוי המגיע לעיריה בגין פיצויי ההפקעה שהיא תידרש לשלם עקב שינוי הייעוד של החלקות הנדונות. 

17.       כתב השיפוי משנת 2001, עליו מבססות שולחות ההודעה את זכותן לשיפוי מלא מנתיבי אילון בשיעור של 100%, איננו חל על המקרה דנן, כפי שטוענת בצדק נתיבי אילון. בכתב השיפוי, הנושא תאריך מיום 16.7.01, נאמר במפורש כי נתיבי איילון מתחייבת לשפות את הועדה המקומית בגין פיצויי הפקעה שתידרש לשלם ממועד כתב השיפוי ואילך בנוגע לתוכנית ח/237ב', ואינני רואה כיצד ניתן לטעון כי יש להחילו באופן רטרואקטיבי, לגבי פיצוי שתשלומו נדרש בתיק זה כבר בשנת 1995. זאת, גם אם גובה סכום הפיצוי נקבע ושולם בסופו של דבר רק לאחר עריכת כתב השיפוי. במועד בו ניתנה ההתחייבות מיום 16.7.01, היתה תלויה ועומדת בתיק זה הודעת צד ג' של העיריה והועדה המקומית נגד נתיבי אילון, אשר טענה כי אין עליה חובה לשפות את שולחות ההודעה בגין פיצויי הפקעה הנוגעים לחלקות 250-251. קשה להאמין שהכוונה של נתיבי אילון, בעת שחתמה על כתב השיפוי משנת 2001, היתה לחזור בה מהתנגדותה לשיפוי ספציפי זה, בלא שהדבר מצא ביטויו בהודעה לבית המשפט שדן בתיק זה.

18.       במכתב השיפוי מיום 16.7.01 נאמר כי חובת השיפוי תחול על "מקרקעין שאינם בבעלותה ו/או בחזקתה של עירית חולון" (נספח א' לתצהיר ברקוביץ). על סמך זה, בין היתר, טוענת נתיבי אילון כי היא איננה חייבת לשפות את שולחות ההודעה בגין חלקות 250-251, שהופקעו והוחזקו על ידה משנת 1982. טענה זו של נתיבי אילון – דינה להדחות. כאמור לעיל, כתב השיפוי משנת 2001 אינו חל כלל החלקות נשוא הדיון. אך גם אם נכונה טענת נתיבי אילון בדבר קיומו של כלל לא-כתוב, לפיו ניתן שיפוי על ידי נתיבי אילון רק לגבי מקרקעין שלא היו בחזקתה או בבעלותה של העיריה (אורצקי בעמ' 27-29) – הרי שאין כל ראיה לכך שבוצעה הפקעה של המקרקעין בשנת 1982, והחלקות בוודאי לא נרשמו על שם העיריה. העיריה תיחזקה חלקות אלו, ואולי גם החזיקה בהן בהסכמת שיכון עובדים, אך לא ננקטו הליכי הפקעה לפי חוק התכנון והבניה או פקודת הקרקעות. בשנת 1987 מופיעה שיכון עובדים כצד מתכנן בתוכנית ח/289 וחתומה עליה כבעלי הקרקע (נספח ב' לתצהיר גופר). כב' השופט ד"ר ג' קלינג פסק כי יש לראות את העיריה כמי שהפקיעה את המקרקעין, למרות שלא ננקטו ההליכים החוקיים לשם כך, אך אין כל בסיס לטענה כי ההפקעה בוצעה בשנת 1982. זאת ועוד: ההפקעה בוצעה בפועל, כפי שפסק כב' השופט קלינג, בשם ועבור נתיבי אילון, ומכאן שההפקעה קשורה לתוכנית הרחבת נתיבי אילון דרום, החל משנת 1987, כפי שטען המהנדס גופר.   

19.       אולם העיקר הוא זה: נתיבי אילון איננה יכולה להתנער ממחוייבותה על-פי כתב השיפוי שניתן בשנת 1996 לגבי החלקות הנדונות, ושבו לא נכללה הסתייגות כלשהי הנוגעת להיות העיריה מחזיקה בחלקות. נתיבי אילון עצמה לא סברה, בעת שניתן מכתב השיפוי בשנת 1996, כי העיריה נחשבת כמי שמחזיקה בחלקות, שהיו מיועדות להרחבת הכביש, או שיש בהחזקה מעין זו כדי למנוע ממנה את זכות השיפוי בגין פיצויי הפקעה שישולמו עבור חלקות אלו. כאשר פנה מהנדס העיריה, מר גופר, במכתב מיום 21.1.96 לנתיבי אילון בעניין חלקות 250-251, וטען כי נתיבי אילון צריכה לשאת בפיצויי הפקעתן, הורה מנכ"ל נתיבי איילון למר אורצקי להשיב בשמו על המכתב, ולומר כי ינתן לעיריה שיפוי בשיעור של 70% מפיצויי ההפקעה שישולמו בגין חלקות אלו לאחר אישור תוכנית 237/ב' (מכתב אורצקי מיום 23.1.96, נספח ט' לתצהיר גופר, שמנכ"ל נתיבי אילון קיבל העתק ממנו על-פי הרשום בתחתיתו). אורצקי חזר בו בעדותו מן הטענה המקוממת שהועלתה בתצהירו, כאילו לא היה מוסמך להתחייב בשם נתיבי אילון, ואישר כי המכתב נכתב "ברשות ובסמכות" (עמ' 30). כתב השיפוי כולל התחייבות מפורשת, והוא ניתן בסמכות. לכן יש לדחות את טענת נתיבי אילון כי מכתב השיפוי אינו מהווה התחייבות שלטונית תקפה.

מכתבו של מר גופר התייחס במישרין לחלקות 250-251, ולמרות זאת אין זכר במכתבו של מר אורצקי לטענת נתיבי איילון לפיה ככל שהדבר נוגע לחלקות הנ"ל, אין כלל חובת שיפוי. מכתב זה, יש בו כדי ללמד כי נתיבי איילון הכירה עוד בשנת 1996 בקיומה של חובת שיפוי ביחס לחלקות נשוא הדיון, וכי הטענה לפיה החלקות היו בבעלות או בחזקת העיריה זה מכבר, ולכן היא איננה זכאית כלל לשיפוי בגין הפיצוי שתידרש לשלם עבורן, הינה טענה אשר נולדה לצורך כתב ההגנה בהודעה לצד ג' (טענה זו הועלתה לראשונה ביום 9.2.97 בתצהיר התגובה של נתיבי אילון לבקשת העיריה והועדה המקומית לצרפה לבקשה לתשלום פיצויי הפקעה לשיכון העובדים, ולאחר מכן ביום 15.12.98 בכתב הגנה להודעת צד ג'). כתב שיפוי זה זה בא במענה לדרישה מפורשת של העיריה למתן התחייבות של נתיבי אילון לשפותה בגין פיצויי הפקעה שישולמו עבור החלקות נשוא תיק זה (נספח ח' לתצהיר גופר). נתיבי אילון הבינה שגם אם העיריה תפסה חזקה בחלקות אלו בשנות השמונים – הרי שבסופו של דבר הן הופקעו עבור נתיבי אילון, לצורך הרחבת הכביש, ולכן היא חייבת לשפות את העיריה בגין תשלום פיצויי הפקעה לשיכון עובדים.             

ויודגש: העיריה והועדה המקומית דרשו לקבל מנתיבי אילון התחיבות שיפוי לגבי חלקות אלו כתנאי לאישורה של תוכנית 237/ב'; רק בעקבות מתן ההתחייבות לשיפוי, אושרה  התוכנית בשנת 1998 (גופר בעמ' 23 וסעיף 2 למכתב הדרישה של העיריה, נספח ח' לתצהיר גופר). נסיונה של נתיבי אילון להתנער מהתחייבותה הברורה במכתב זה, שבהסתמך עליה אושרה התוכנית, אינו ראוי.

20.       הרעיון העומד מאחרי הסייג הנוגע למקרקעין שבבעלות או בחזקת העיריה, הוא שרק כאשר ההפקעה היא מבעלים פרטי קמה חובת תשלום פיצויים. במקרה דנא פסק כב' השופט קלינג, בהליך שנתיבי אילון צד לו, כי העיריה חייבת לשלם פיצויים בגין הפקעת החלקות 250-251, וכי חלקות אלו הופקעו על ידי העיריה עבור נתיבי אילון. לכן אין בסיס לטענת נתיבי אילון כי הופקעו מקרקעין שהיו בבעלות או בחזקת העיריה, וכי אין חובת שיפוי של נתיבי אילון בגין חלקות אלו.  

בענין הליכי הפקעה ודרך ביצועה ניתן לציין כי מהבקשה לתשלום פיצויי הפקעה שהגישה שיכון עובדים, ומתצהירי התגובה שהוגשו על ידי העיריה ונתיבי אילון (שהתנגדה לצירופה לבקשה), עולה כי בשנת 1994 עדיין היתה שיכון עובדים רשומה כבעלים של החלקות (נספח ב' לבקשתה), וטענתה היתה שהחלקות הופקעו ממנה דה-פקטו. בתוכנית ח/239 (ששיכון עובדים היתה צד לה) נקבע שהחלקות יופקעו וירשמו על שם העיריה (נספח ו' לבקשה סעיף 10). אך תוכנית זו לא מומשה, אלא הוחלפה בתוכנית ח/237ב', שבה משום מה לא נכללה הוראת הפקעה. לכן, במועד הגשת הבקשה בשנת 1995 לא הופקעו החלקות, שכן תוכנית ח/237ב' אושרה רק בשנת 1998. לכן טענה נתיבי אילון בבקשה שהגישה שיכון עובדים, כי לא בוצעה כלל הפקעה (סעיף 12 לתצהיר עודד אהרונוביץ). העיריה, לעומת זאת, טענה בתצהירו של גופר שהחזקה בחלקות נתפסה על ידי נתיבי אילון, וכי היא זו שהפקיעה אותן בפועל.    

בפסק דינו קבע כב' השופט ד"ר קלינג כי "אלמלא שיתוף הפעולה של העיריה, לא היה בכחה של נתיבי אילון להפקיע את המקרקעין ולתפוס בהם חזקה" (סעיף 5, וכן ראה סעיף 6 לפסק הדין). מכאן שבית המשפט סבר שדווקא נתיבי אילון היתה המחזיקה בקרקע מעת שזו הופקעה. לא ברור מפסק הדין, ואף לא מן העובדות שהובאו בפני, מתי נתפסה הקרקע, ומתי בוצעה ההפקעה, שכן כפי שעולה מפסק הדין של כב' השופט קלינג העיריה לא פרסמה הודעת תפיסה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), וגם אין כל ראיה על שם מי רשומות החלקות כיום. אך מן העובדות שפורטו לעיל עולה בבירור כי לכל הפחות מעת תחילת תכנון הרחבת כביש נתיבי אילון דרום העובר בחלקות, קרי: משנת 1987, יועדו החלקות להפקעה עבור נתיבי אילון, ובפועל אף הופקעו עבורה, וזה הבסיס להתחייבות השיפוי שנתנה לעיריה.

21.       לאור כל אלו, אין לקבל את טענת נתיבי אילון כי היא פטורה משיפוי שולחות ההודעה משום שבמועד מתן ההתחייבות לשיפוי היתה העיריה המחזיקה בחלקות. הגורם המכריע נעוץ בעובדה שהעיריה שילמה לשיכון עובדים פיצויים בגין הפקעת החלקות לצורך הרחבת כביש נתיבי אילון דרום במסגרת תוכנית 237/ב', וכי נתיבי איילון התחייבה לשפותה בכל מקרה בו תאלץ העיריה לשלם פיצויים בגין הפקעת חלקות לאורך תוואי הכביש אותו יזמה והקימה. תביעתה של שיכון עובדים (שהוגשה בהמרצה 9974/95) היתה תביעה לתשלום פיצויי הפקעה לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, ולא תביעה חוזית לתשלום הפיצוי שהובטח לה בשנת 1982. פסק דינו של כב' השופט ד"ר ג' קלינג איננו מבוסס כלל על ההתחייבות משנת 1982. יתר על כן, בפסק דינו המשלים מציין השופט קלינג במפורש כי לא ראה לנכון לאמץ את השומה שהגישה שיכון עובדים בשל העובדה ששומה זו התבססה על התחייבותה של העיריה משנת 1982, בעוד שהתביעה הוגשה לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (סעיף 5 לפסק הדין המשלים). העובדה שבסופו של דבר נאלץ השופט קלינג לקבל את השומה הנ"ל, בהעדר קנה מידה אחר להעריך את פיצויי ההפקעה, איננה מלמדת דבר. חבותה של העיריה, כפי שקבע השופט קלינג, התבססה אך ורק על העובדה שהעיריה הפקיעה את המקרקעין עבור נתיבי איילון, ועקב כך תפסה נתיבי איילון חזקה במקרקעין (סעיף 5  לפסק הדין העיקרי).

22.       החלקות שהופקעו לא היו בבעלות העיריה במועד ההפקעה, והיא חויבה לשלם לשיכון עובדים פיצויים בעקבות הפקעתן, כאשר ההפקעה בוצעה לבקשת נתיבי איילון. קביעות אלו נקבעו בפסק דינו של כב' השופט קלינג. הן מחייבות את נתיבי איילון ואינן נתונות עוד במחלוקת (ראה סעיף 7 לעיל). אין לקבל את ניסיונה של נתיבי איילון לחמוק מהתחייבותה לשפות את העיריה בהתבסס על הטענה כי החלקות היו כבר בחזקתה של העיריה במועד בו הופקעו. כפי שהבהירה נתיבי איילון עצמה, הכלל שהנחה אותה ביחסיה עם הרשויות המקומיות אשר בסמוך להן עובר תוואי הכביש היה שהרשות "תורמת" חלקות שהן בבעלותה ובחזקתה לטובת סלילת הכביש, וזאת כתמורה להנאה שהיא מפיקה מקיומו של הכביש. אך כאשר הרשות נאלצת להוציא מכיסה כספים לשם תשלום פיצויים לבעלים פרטיים של חלקות שהפקעתן נדרשת לצורך סלילת הכביש - היא זכאית לשיפוי מנתיבי איילון. עיקרון זה בא לידי ביטוי במספר מסמכים בהם הודיעה נתיבי איילון על מחוייבותה לשפות את העיריה (נספחים ט'-יב 4 לתצהיר גופר), ואינני רואה עילה לסטות ממנו במקרה זה.

23.       אשר לשיעור השיפוי לו זכאיות שולחות ההודעה, נאמר כבר בסעיף 11 לעיל כי ההודעה ששלחו לנתיבי אילון איננה קוהרנטית בנקודה זו. גם הראיות שהובאו בענין אינן מצביעות בהכרח על התחייבות לשיפוי בשיעור העולה על 70%, שהוא השיעור לו התחייבה נתיבי אילון בכתב השיפוי מיום 23.1.96, ואשר מתייחס באופן ספציפי לחלקות הנדונות כאן (ראה סעיף 9 לעיל). אין כל ראיה כי שולחות ההודעה הגיבו או חלקו על מכתבה של נתיבי אילון, בו צמצמה את התחייבותה לשיפוי בשיעור של 70%. כתב השיפוי מיום 16.7.01 איננו חל על חלקות אלו, כפי שנקבע לעיל (ראה סעיף 17), ואילו כתבי השיפוי האחרים שהוצגו נוגעים לפיצויי פגיעה ולתוכנית ח/237א', שאינה קשורה אף היא לחלקות הנדונות (ראה סעיף 10). אורצקי העיד אמנם כי כאשר שיפתה נתיבי איילון רשויות מקומיות אחרות בגין פיצויי ההפקעה ששילמו, היא שיפתה אותן בשיעור של 100% מן הסכום ששילמו (עמ' 28 לפרוטוקול). אך ברקוביץ אישר בעדותו כי נתיבי איילון היתה מתמקחת עם העיריות על גובה השיפוי (עמ' 11). זאת ועוד, במכתבו של אורצקי מיום 23.1.89 צויין כי בהתאם להסכם העקרונות בין העיריה לבין נתיבי איילון ומשרד התחבורה, העיריה שותפה במימון הפרוייקט, לרבות בהוצאות בגין תביעות שונות, בשיעור של 50% (ראה סעיף 10 לעיל). לאור כל אלו, יש לקבוע כי שולחות ההודעה לא הוכיחו את זכותן לקבלת שיפוי מנתיבי אילון בשיעור העולה על 70% מפיצויי ההפקעה המשולמים בגין חלקות 250-251. 

נתיבי איילון לא טענה דבר בסיכומיה לגבי שיעור השיפוי, והתייחסה רק לאופן בו היה צריך לחשב את שווי החלקות. לגישתה, הפיצוי צריך היה להיות מחושב לפי שווי החלקות בייעוד דרך, ולא בייעוד מגורים, כפי שנקבע. טענה זו יש לדחות. נתיבי איילון היתה צד להליך שהתנהל בין שיכון עובדים לעירייה, והיתה זכאית לחקור את המומחה מטעם שיכון עובדים על השומה שהגיש, ואשר היוותה בסיס לפיצוי שנפסק בתביעה העיקרית. משלא עשתה כן, אין היא יכולה להישמע כעת בטענה כנגד אופן חישוב שווי החלקות, ופיצויי ההפקעה שנפסקו לשיכון עובדים מחייבים אותה.           

24.       שולחות ההודעה מבקשות בנוסף להחזר הסכום ששילמו כפיצויי הפקעה לשיכון עובדים גם החזר של הוצאות המשפט הכרוכות בניהול התיק העיקרי נגד שיכון עובדים. הכוונה לשכ"ט עו"ד והוצאות משפטיות בסכום כולל של 293,553 ש"ח לפי תצהיר הגזבר פדר והקבלות שצורפו אליו (סעיף 8). נתיבי איילון טוענת כי האחריות להוצאות אלה מוטלת על שולחות ההודעה לבדן, שכן הן ניהלו הליך מיותר, והיה עליהן לשלם לשיכון עובדים את הפיצוי המגיע לה כבר בשנת 1982. בטענה זו מתעלמת נתיבי איילון מקביעתו של השופט קלינג, כפי שהובהרה לעיל, לפיה הפיצוי ששולם לשיכון עובדים הינו פיצוי בגין הפקעת החלקות בשם ועבור נתיבי אילון, ולא בגין התחייבותן של שולחות ההודעה משנת 1982.

יש לדחות את דרישת שולחות ההודעה לשיפוי בגין הצואות המשפט נגד שיכון עובדים. ראשית, הן לא טרחו להצביע על הבסיס המשפטי לטענתן כי נתיבי אילון חייבת לשאת בהוצאות ניהול המשפט נגד שיכון עובדים. כתב השיפוי עליו נסמכות שולחות ההודעה מתייחס לשיפוי בגין "פיצויי הפקעה" – הא ותו לא. שנית, אם בחרו שולחות ההודעה להתנגד לדרישתה הצודקת של שיכון עובדים לתשלום פיצויי הפקעה, וטענו כי טרם קמה הזכות לפיצוי - טענה שנדחתה על ידי בית המשפט – אין להן להלין בענין הוצאות המשפט אלא על עצמן. אין מקום לפצותן בגין ניהול הליך כושל מול שיכון עובדים. אמנם ניהול ההליך הביא להפחתת שיעור פיצויי ההפקעה שנדרשו ואף נפסקו בערכאה הדיונית, ומכך נהנית גם נתיבי אילון. אך לו היו שולחות ההודעה מסכימות בתחילת ההליך למינוי שמאי מוסכם שיקבע את גובה פיצויי ההפקעה שישולמו לשיכון עובדים, ומתמקדות במחלוקת שבינן לבין נתיבי איילון, היו נחסכות מהן הוצאות משפט מיותרות. אך הן בחרו להתנגד לעצם החובה לשלם פיצויי הפקעה, ועליהן לשאת בהוצאות בחירה זו.

 ד.        התוצאה          

25.       סיכומו של דבר: נתיבי אילון הפרה את התחייבות השיפוי שנתנה לשולחות הודעת צד ג', שעל פיה היא מחוייבת לפצותן בגין פיצויי ההפקעה שישולמו עבור חלקות 250-251. חלקות אלו הופקעו עבור נתיבי אילון ולפי דרישתה, ולשם כך ניתנה ההתחייבות לשיפוי. משקיימת התחייבות ברורה, אין צורך לדון בטענתן החלופית של שולחות ההודעה, בדבר עשיית עושר ולא במשפט, ואף לא בטענה של "צדק חלוקתי" המהווה הרחבת חזית. סך פיצויי ההפקעה ששילמה העיריה לשיכון עובדים בגין חלקות אלו, לפי פסק הדין של בית משפט זה, הינו בסך 4,225,263 ¤ נכון ליום 7.10.07. אך כאמור לעיל, שולחות ההודעה זכאיות לשיפוי בשיעור של 70% בלבד, קרי: 2,957,684 ¤ נכון ליום 7.10.07. הדרישה לשיפוי בגין הוצאות ההליך נגד שיכון עובדים נדחית. 

26.       לפיכך אני מחייב את נתיבי אילון לשלם לשולחות ההודעה סך של 2,957,684 ¤ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.10.07 ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן תשלם נתיבי אילון לשולחות ההודעה הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ¤, וכן שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ¤ בצירוף מע"מ כחוק. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

27.       המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.      

ניתן היום, כ"ד בכסלו, תשס"ט (21 בדצמבר 2008), במעמד הצדדים.