בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

א.         כללי:

 

תביעה כספית על סך של 212,898 ¤, לתשלום יתרת חוב, בעניין מתן שרותי שליחויות, איחסון וטיפול לוגיסטי, שקיבלה הנתבעת מהתובעת ולפיצויים, בשל הפרה.

 

 

ב.          על העובדות הטענות וההליכים:

 

התובעת, הינה חברה פרטית, העוסקת במתן שירותים שונים ובהם, שרותי שליחויות, איחסון וטיפול לוגיסטי. הנתבעת, חברה ציבורית, העוסקת, בין היתר, בייצור מערכות אל-פסק וספקי כוח. על פי הנטען, החל משנת 2002, סיפקה התובעת, לנתבעת, שירותי שליחויות שונים (להלן: "שרותי השליחויות"). במהלך שנת 2006 ולבקשת הנתבעת, הרחיבה התובעת, את מתן השרותים והחלה לספק לנתבעת, שירותי הובלה במשאית (להלן: "שרותי הובלה במשאית") וכן שרותי איחסון ולוגיסטיקה למכשירי אל-פסק (להלן: "שרותי האיחסון"). הסיכום בדבר הרחבת השרותים גובש בין מנהל התובעת זיו בלקינד (להלן: "בלקינד"), לאבי אטיה, מנהל הרכש אצל הנתבעת (להלן: "אטיה"), בעניין שירותי הובלה במשאית,  על יסוד מסמך הנושא כותרת: "הצעת מחיר להובלה במשאית", מיום 14/6/2006 (נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה, להלן: "הצעת המחיר") ולמשה כהן, מנהל הלוגיסטיקה (להלן: "כהן"), בעניין שירותי האיחסון וכמפורט ב"הסכם לאיחסון וטיפול לוגיסטי" (נספח ג' לכתב התביעה, להלן: "הסכם האיחסון"). על פי הצעת המחיר, העמידה התובעת לרשות הנתבעת, משאית ושני עובדים, לצורך ביצוע השליחויות. לאחר זמן מה ונוכח היקף הפעילות בפועל, סוכם, כי התשלום בגין השירות, יחושב על פי ממוצע יומי, של השירות בפועל, במכפלת ימי העבודה בחודש. בהמשך, סוכם, כי החל מחודש 10/2006, ייקבע תשלום מינימום, בגין שירותי ההובלה במשאית ובסך של 35,000 ¤, בצרוף מע"מ כחוק (נספח א' לתצהיר אטיה).

 

על פי הנטען, החל ממחצית שנת 2006, החלה "סחבת" מכוונת, מצד הנתבעת, בפרעון חובותיה לתובעת. תשלומים שונים הגיעו באופן חלקי ובאיחור ניכר ותשלומים אחרים לא שולמו כלל. פניות התובעת, נתקלו בהתחמקות ובמשיכת זמן וחרף פניות רבות, שיחות ופגישות שהתקיימו בין הצדדים, עמדה הנתבעת בסירובה, לשלם את חובה. הנתבעת הגדילה לעשות והודיעה לתובעת, כי חוזרת בה מכל הסיכומים שנעשו מטעמה, על ידי מנהל הרכש – אטיה. בנסיבות אלו ועקב הפרה יסודית של ההסכמים בין הצדדים, לא נותרה בידי התובעת הברירה, אלא להפסיק את ההתקשרות, למתן שרותי הובלה במשאית, בסוף חודש 11/2006 ואת מכלול שירותיה בחודש 1/2007. לטענת התובעת, יתרת חובה של הנתבעת, עבור השירותים שסופקו ואשר לא שולמו, הגיע לסך של 137,898 ¤ וכמפורט בחשבוניות שצורפו (נספח ד' לכתב התביעה – להלן: "החשבוניות"). עוד נטען, כי עקב הפרות ההסכמים, על הנתבעת לפצות את התובעת, על נזקיה, בסך של 132,000 ¤ ואולם, משיקולי האגרה, הועמד סכום הנזק, סך של 75,000 ¤, בלבד.

 

בכתב הגנתה, לא הכחישה הנתבעת, את קבלת שירותי השליחויות, החל משנת 2002 ובעניין שירותי הובלה במשאית, הודתה בקבלת הצעת המחיר ואולם, טענה, חרף האמור, כי לא נכרת, בעניינה הסכם מחייב. הנתבעת הוסיפה, לעניין דרכי ההתחשבנות בין הצדדים, כי נתגלו ליקויים חמורים בהנה"ח של התובעת ורישומיה, כאשר מקצת החשבוניות, הכילו דרישות מופרזות, אשר לא שיקפו נאמנה את המציאות והפעילות שבוצעה בפועל, על בסיס התעריפים שסוכמו, לרבות כפי שעלה מהצעת המחיר. בהמשך, הכחישה את טענות התובעת, בדבר סירובה המוחלט, לשלם את התמורה, בגין שירותי השליחויות והדגישה, כי ככל שעוכב ביצוע תשלומים כלשהם, כנגד החשבוניות, היה הדבר, עקב ליקויים ופגמים מהותיים ואשר כללו חיובים, בגין פעולות שלא בוצעו, בהיקף ובמועדים הנטענים, חיובים כפולים בגין אותה פעולה וחיובים ביתר, בהשוואה לתעריפים המוסכמים בין הצדדים. בעניין זה, הדגישה הנתבעת, כי פרעה, את הסכומים שלא היו במחלוקת ואולם, לא זו בלבד, שפרעה את החוב במלואו, אלא אף שילמה ביתר והוסיפה, כי זכאית לבצע קיזוזים, בגין חיובי יתר ששילמה. באשר לעניין התמורה, נשוא הצעת המחיר, דחתה הנתבעת, את הטענה, לתשלום על בסיס ממוצע יומי, הוסיפה, כי בפועל, הצדדים לא פעלו באופן שיש בו, כדי לתמוך בטענת התובעת. כמו כן, הכחישה את הטענה, לתשלום לפי סכום מינימום, קבוע, שאיננו מקובל בענף והדגישה, כי לא ניתנה הסכמתה, לסטיה כלשהי מהצעת המחיר, כפי שפורטה שם. כך לעניין שירותי המשאית ובעניין שירותי האיחסון, הודתה, כי אכן הועלו הצעות בעניין זה על ידי התובעת ואולם אלה, לא התקבלו על ידה ומכל מקום, לא הבשילו לכדי הסכם מחייב, בשל פערים נרחבים בין עמדות הצדדים והוסיפה, כי הסכם האיחסון, איננו רלוונטי, שכן איננו נושא את חתימתה ומהווה רק חלק מהמו"מ שהתנהל. על יסוד כל האמור ובעיקר, בשל הפגמים והליקויים שנפלו בחשבוניות, טענה, כי לא הפרה את הסכמי השירותים וביקשה לדחות את התביעה כנגדה ולחילופין, כי יש לקזז מכל סכום המגיע לתובעת, את תשלומי היתר ששילמה, נוכח הליקויים בחשבוניות התובעת, כאמור.

 

הצדדים עשו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. מטעם התובעת, הוגש תצהירו של בלקינד, אשר חזר על הנטען בכתב התביעה. כמו כן, הוגש תצהירו של אייל טל, לעניין מתן שרותי איחסון ולוגיסטיקה וכן זומנו למתן עדות על ידי התובעת, אטיה וכהן, לעניין תוקפו של הסכם המשאית, שינוי המחיר, על פיו ובעניין קבלת שירותי האיחסון. מנגד, הגישה הנתבעת את תצהירו של  עמוס חגי, מנהל הפעילות בנתבעת (להלן: "חגי"), אשר,  חזר על טענותיה והוסיף, כי הצעת המחיר לא אושרה על ידי הנתבעת (ס' 8), הסיכום על פיה, בעניין שינוי המחיר, שגובש, על פי הנטען, עם אטיה, נעשה ללא ידיעת מנהלי הנתבעת ובחריגה מסמכות ומשכך, אינו תקף, כלפיה והיה על בלקינד לדעת זאת (ס' 13) ואף אם הנתבעת שילמה מכוחו, סך של 35,000 ¤, בתוספת מע"מ, אין לראות בכך, הודאה בתוקפו. יוער, כי לתצהירו, צורף העתק של הצעת המחיר ואולם, בעניין מחיר השירות, נוספה שורה מודגשת, מודפסת: "מחיר חודשי מינימלי 35,000 ¤ (החל מפעילות המשאית באוקטובר)" וכן, כיתוב בכתב יד "עמוס תסביר לי את זה". מכל מקום, הדגיש חגי, כי החשבוניות לא תאמו את הצעת המחיר ונכללו בהן טעויות רבות וחיובים כפולים ומשכך, סרבה הנתבעת לשלמם. חגי הוסיף והצהיר, כי בניכוי התשלומים ששולמו, החיובים הכפולים והחיובים ביתר, עולה, כי הנתבעת שילמה לתובעת 61,500 ¤, ביתר (ס' 28), אותם יש "לקזז", מחיובי הנתבעת. כמו כן, הוגש תצהירו של ג'רמי אלביק, שעיקרו, טכני ואין בו, כדי להוסיף, לענייננו. במהלך הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה, יינתן פסק הדין בפשרה ועל פי הקבוע בס' 79א לחוק בתי המשפט התשמ"ד – 1984 ואולם, הנתבעת חזרה בה מהסכמתה ומשכך, נקבע המשך הדיון, לשמיעת ראיות. בעניין זה, יצויין, כי הנתבעת, לא דייקה, בסיכומיה (ס' 53), לעניין הסכמתה למתן פסיקה בפשרה. כל שהיה הוא, כי בסיום שמיעת הראיות, הסכימה הנתבעת, כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה ואולם, הוסיפה תנאי, לפיו, הפסיקה לא תחרוג מהגבולות שהציבה, להן, התנגדה התובעת (בדיעבד, בצדק), נוכח הסכום הנמוך, שהוצע כרף עליון. הצדדים ויתרו על חקירתם של אייל טל וכהן, לאחר שנמצא, כי שרותי האיחסון, סופקו לנתבעת ואין חולק, בדבר קבלתם (עמ' 11 ש' 9). מנגד, נחקרו, בלקינד, אטיה וחגבי וכן הגב' פזית קליין, אשר הנפיקה, מטעם התובעת, את החשבוניות (וצרופותיהן). בהמשך, הוגשו סיכומי הצדדים והתיק הובא בפניי למתן פסק דין, כדלקמן.

 

 

ג.          השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת וההכרעה בתמצית:

 

מעיון בכתבי הטענות, ראיות הצדדים וסיכומיהם, עולה, כי הנתבעת אינה חולקת באמת בעניין סמכותו של אטיה, להתקשר עם התובעת, על פי הצעת המחיר, אלא קובלת כנגד שינוי המחיר וקביעתו, על פי תשלום ממוצע יומי ובהמשך, על פי תשלום מינימום, קבוע, לחודש ובסך של 35,000 ¤ בתוספת מע"מ, באשר לטענתה, שינוי המחיר, נעשה, תוך חריגה מההרשאה. אם כן, הצדדים חלוקים, איפוא, על המחיר שיש לשלם, בגין שרותי המשאית (שאין חולק בדבר קבלתם ובגין חובתה של הנתבעת, לשלם עבורם), האם על פי תשלום ממוצע יומי ובהמשך, לפי תשלום מינימום קבוע, כטענת התובעת, או שמא, על פי עלות השירות בפועל, כטענת הנתבעת. כמו כן, חלוקים הצדדים, בעניין יתרת חובה של הנתבעת, נוכח טענתה לחיובים כפולים וטעויות שנפלו בחשבוניות והכל, כפי שפורט בהרחבה, בתצהירו של חגי (ס' 50-23) ובסיכומיה (ס' 137-110, 196-165) וכן, בעניין הנזקים הנטענים, שנגרמו לתובעת, בשל הפרת הסכמי השרותים.

 

יאמר מיד ובכל הכבוד, כי אין ממש בטענת הנתבעת, לעניין החריגה מההרשאה, בקשר לשינוי המחיר, כפי שסוכם, בין אטיה לבלקינד, שכן, הראיות מלמדות בעליל, כי פעולותיו של אטיה, נעשו ברשות ובסמכות ולמצער, כי התובעת לא ידעה על החריגה הנטענת ובנסיבות העניין, לא היה עליה לדעת. יחד עם זאת, שוכנעתי, כי החשבוניות, כללו חיובים כפולים ולמצער, אי דיוקים ולאחר בחינתן, מצאתי, כי חובה של הנתבעת לתובעת, הינו בסך של 91,852 ¤, בלבד.

 

זאת ועוד, על אף שנמצא כי הנתבעת הפרה את חיוביה כלפי התובעת, משלא שילמה את יתרת החוב, עבור השרותים שקיבלה, הנני סבור, כי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לתובעת, נוסף על יתרת החוב, בהעדר זיקה סיבתית, רלוונטית, בין ההפרה לנזקים הנטענים ומשלא הוכח, כי הנתבעת התחייבה לקבל שרותים עתידיים, מהתובעת, לתקופה בלתי קצובה, חרף הקשר הממושך ביניהן.

 

בטרם נדון בטענות הנתבעת, לגופן, בקשר ליתרת החוב, יש להדרש בקצרה, לטענתה המקדמית, בסיכומיה (ס' 46-36), לעניין קבילות החשבוניות וצרופותיהן (פירוט המשלוחים לתקופה הרלוונטית). על פי הנטען, אין לראות בהן, רשומה מוסדית ומשכך, אין להכיר בקבילותן. לטענה זו, אין בידי, בכל הכבוד, להסכים, בשל כל אחד ואחד מהטעמים, יחד ולחוד, כדלקמן. תחילה, מטעם דיוני. בהחלטתי מיום 24/2/2008 (עמ' 3, ס' 2), קבעתי, בעניין הגשת תצהירי העדות הראשית, כי הצדדים יצרפו לתצהיריהם מסמכים רלוונטים לתובענה, שבדעתם לסמוך עליהם ואלה "יתקבלו כראיות קבילות בתובענה, אלא אם כן תעלה, בתחילת הדיון הראשון שלאחר הגשתם, טענה כנגד קבילותן" (שם, ש' 14-13). בדיון שהתקיים לאחר הגשת התצהירים (מיום 28/5/2008), לא העלתה הנתבעת, כל טענה, בעניין קבילות מסמכי התובעת ובכלל זה, החשבוניות על צרופותיהן, אם כי, נוכח בקשתה, הודיע ב"כ התובעת, כי ידאג להתייצבות העדה מטעמו, שערכה את הצרופות והחשבוניות, לחקירה. אכן נכון, בתחילת שלב ההוכחות (פרוט' מיום 27/11/2008 ומיום 8/2/2009), ביקשו הצדדים, לשמור על זכותם, לטעון, במסגרת הסיכומים, ל"עניין קבילות הראיות שהוגשו על ידי הצדדים במהלך הדיון וכן שינוי והרחבת חזית" (עמ' 7, ש' 5-4, עמ' 17, ש' 5-4) ואולם, עמדתם זו, נגעה לעניין קבילותן של ראיות, ככל שהיו מוגשות, במהלך שמיעת הראיות ולא נועדה לאפשר לנתבעת, לטעון  בסיכומיה, לעניין קבילותם של מסמכי התובעת, כפי שהוגשו, קודם לתחילת הדיון ובמסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה. לפיכך, אין להתיר לנתבעת, את אשר טענה, לראשונה, בסיכומיה ודין טענתה להידחות. זאת ועוד, אין לקבל את טענתה, גם מטעם ענייני. סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971, קובע את תנאי הסף, לקבילותה של רשומה מוסדית ושוכנעתי, כי החשבוניות על צרופותיהן,  עומדות בתנאים שנקבעו, שהרי, כפי שטוענת הנתבעת, בסיכומיה, העידה עורכת החשבוניות, הגב' פזית, על דרכי הפקתן (עמ' 14 ש' 29 ואילך) ומהן, ניתן ללמוד, כי התובעת נוהגת במהלך עסקיה הרגילים, לערוך רישום, של נושא הרשומה, בסמוך להתרחשותו. כמו כן, ניתן ללמוד, כי ככלל, דרך איסוף הנתונים, יש בהם, כדי להעיד, על אמיתות תוכנה של הרשומה, שהרי, "...הנפקת החשבוניות היא אוטומטית" (עמ' 15, ש' 1). לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבעת, באשר לקבילותן של החשבוניות וצרופותיהן (י. קדמי, "על הראיות" חלק שני, עמ' 849-844). אכן נכון, מעדותה של פזית, עולה, כי זו התקשתה, במתן הסבר, לעניין אי דיוקים, שנפלו ברשומות (עמ' 15, ש' 11) ובתשובה לשאלת בית המשפט, הודתה, בקיומה של כפילות ולא ידעה ליתן הסבר לכך, חרף העובדה, כי "...הדו"ח יוצא אוטומטית, ללא התערבות" (שם, ש' 16) ואולם, אין בין זה, לבין קבילות החשבוניות והיותן רשומה מוסדית ולא כלום. הלכה היא, כי רשומה מוסדית, העומדת בתנאי הקבילות, מהווה ראיה לכאורה, בלבד, לאמיתות תוכנה וככזו, חשופה, ככל ראיה, לתקיפת משקלה הראייתי (קדמי לעיל, עמ' 851). מכאן, הגם שאין  לקבל את החשבוניות, כראיה קונקלוסיבית ומכרעת, לאמיתות תוכנן, אין לומר, כי יש לדחות, על הסף, את קבלתן, שהרי, אף אם החשבוניות התקבלו כראיה, משקלן הראייתי, איננו עולה, אלא כדי "ראיה לכאורה", שמשמעה, העברת נטל הבאת הראיות (במובחן מנטל ההוכחה), אל כתפי הנתבעת וזו רשאית להציג תשתית ראייתית, אחרת, בסתירה לאמור בהן או לתקוף את משקלן הראייתי ורק בסיום הדיון, ייקבע, אם יש בהן, כדי לבסס את טענות התובעת, במידה הדרושה ונדמה, כי הדברים פשוטים וברורים. ואכן, בחינת טענות הנתבעת, בסיכומיה, מעלה, כי חרף טענתה, לעניין קבילות החשבוניות, זו ביקשה למקד את טענותיה, באשר לאמינותן, נוכח הכפילויות ואי הדיוקים, שנמצאו בהן. מכל המקובץ עולה, כי אין ממש, בטענת הנתבעת, באשר לקבילות החשבוניות, הגם שאין בכך, כדי ללמד על משקלן, כאמור. בעניין זה, יודגש, כי הנתבעת, הגם שחלקה על מכלול החיובים בחשבוניות (ובעיקר, בצרופותיהן), לא הציגה חשבון נגדי,מפורט, אחר, אלא טענה באופן נקודתי, באשר לחיובים מסויימים (וטענותיה אלה, יבחנו לגופן, כאמור, להלן). לפיכך, נוכח התנהלותה הדיונית ובהעדר תשתית ראייתית, נוגדת ומפורטת (בעניין כל החיובים נשוא החשבוניות), אין לבטל את משקלן הראייתי של החשבוניות, לחלוטין, אלא להדרש לתוכנן (ועל פי טענות הנתבעת, בסיכומיה) ולקבל את החיובים נשוא החשבוניות (אלה, שלא נסתרו), בהיותן ראיה מספקת, לאמיתות תוכנן. בשולי הדברים, יש להצר על טענת הנתבעת, (ס' 32), בעניין מעשה הזיוף, שהרי אף אם נפלו שיבושים ואי דיוקים בחשבוניות, אין בכך, לבדם, כדי ללמד, על זיופם של החשבוניות ועדיף היה לה, לטענה, לו לא הובאה, משהובאה. 

 

מתכונת הדיון תהיה כדלקמן: תחילה נדרש לשאלת יתרת החוב של הנתבעת, בגין כל אחד מהשרותים בנפרד ולאחר מכן, לשאלת הנזקים הנטענים וגם כאן, בגין כל אחד מהשרותים בנפרד.

 

 

ד.          דיון והכרעה:

 

שרותי השליחות:

לטענת התובעת, בהתאם לחשבוניות (נספח א' לתצהיר בלקינד), נותרה הנתבעת חבה סך של 27,691 והכל כמפורט בסיכומיה (ס' 96). מנגד, טענה הנתבעת, לקיזוז, בשל טעויות בחשבוניות וחיוב ביתר. דין טענת הקיזוז להידחות, משלא הובאו ראיות של ממש, לביסוסה, מקום בו מוטל עליה הנטל, להוכחתה (ראה: ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3) 744). אמת, טענת הקיזוז, הועלתה בתצהירו של חגי (ס' 40-49) ואולם, זו לא נתמכה בראיות של ממש. זאת ועוד, בחקירתו, העיד חגי, "...אני לא מסוגל לרדת לפרטים ואני מבצע קיזוז חד צדדי... משמעות המילה "קיזוז" היא באשר לסתירות הפנימיות, אם הוא הציג חשבונית אני מוכן חלק ממנה לשלם עד שיפרטו לי על מה החיוב... אני כרגע חולק על החשבונית וכדי לא לתקוע את הספק – אני משלם בתחילה חלק. אם הייתי שקט עם החשבונית הייתי מאשר את כולה" (עמ' 18, ש' 9-5). מעדותו, עולה, כי "הקיזוז", נעשה באופן שרירותי ושלא על בסיס נתונים מבוססים ומפורטים ומשכך, אין לקבלו. מנגד, בתצהיר תשובתו, התייחס בלקינד, לכל פריט, אשר כלפיו נטען לקיזוז (ס' 9-15), תוך הסתמכות על ריכוז המשלוחים ופרוט השרות שניתן לנתבעת, בגין אותם פריטים (נספחים א' וכ"ה). בלקינד לא נחקר בכל הנוגע לחשבוניות הנוגעות לשרותי השליחויות ומכאן, יש לראות בנתבעת, כמסכימה לאמור בתצהירו (קדמי לעיל, חלק שלישי, עמ' 1699). יחד עם זאת ולנוכח טענות הנתבעת, בסיכומיה, נדרש לטענות "הקיזוז", כפי שפורטו שם, כדלקמן:

 

חשבונית 8788 - נטען בתצהיר חגי (ס' 43), כי חיוב בסך 330 ¤ מיום 24/12/2006 אינו מוכר לנתבעת וכן נטען (ס' 191 לסיכומי הנתבעת) כי החיוב מתאים לחיוב דומה, מיום 7/12/2006 ולפיכך, קיים, לכאורה, חיוב כפול. אולם, עיון בכרטסת התובעת (נספח כד) מגלה שאין המדובר בחיוב כפול אלא, במשלוח שבוצע פעמיים, מכיוון שנמען סרב לקבל את החבילה בפעם הראשונה ולכן החיוב שנעשה, הינו כדין.

 

חשבונית 2009- כאן נטען שאין לסמוך על החשבונית בהעדר דו"ח עבודות (ס' 44 לתצהיר חגי). בתגובה, צורף דו"ח העבודות לתצהירו המשלים של בלקינד (נספח כה) ואין ממש בטענה שהמסמך אינו קביל, לאור קביעתי לעיל (ס' 191 לסיכומי הנתבעת).

 

חשבונית 8351-  כאן נטען כי החיוב בסך 2,250 ¤ אינו סביר (ס' 45 לתצהיר חגי). בתצהיר התשובה (ס' 11) השיב בלקינד, כי המדובר בחיוב בגין משלוחים בשלושה סבבים של משאית ולעניין זה, גם אם החיוב צורף לשרותי השליחויות, הרי משלא נטען כי השליחות לא בוצעה, אין לקזז את הסכום ויש לדחות הטענה (ס' 192 לסיכומי הנתבעת), כי היה על התובעת לחייב בסך 175 ¤, בלבד, עבור היעדים הנוספים, שכן אין המדובר ביעדים נוספים, אלא בשלושה סבבים שונים של משלוחים במשאית, אשר עלות כל אחד מהם היא 750 ¤.

 

חשבונית 11512 - אין חולק כי המדובר בחיוב עבור אחסון ולא משלוחים (ס' 12 לתצהיר התשובה של בקינד) וודאי שבכך אין עילה לקיזוז, ולעניין זה יש לדחות הטענה הסתמית כי לא ידוע לנתבעת על מה מדובר (ס' 193 לסיכומיה), שכן אין היא מבוססת ומנגד, צורפו התכתובות והפרוט לגבי האחסון שבוצע (נספח כז).

 

חשבונית 8650 -  נטען לקיזוז 55 ¤ בשל חיוב ביתר ועל פי סיכום עם עובד התובעת (ס' 48 לתצהיר חגי). מנגד, נטען כי הסיכום אינו מוכר לתובעת (ס' 14 לתצהיר התשובה של בלקינד). הטענה לסיכום כאמור, לא גובתה בראיות כלשהן ולכן יש לדחותה.

 

חשבונית 20011 - נטען כי שלושה משלוחים בוטלו ולא בוצעו (סעיף 49 לתצהיר חגי). גם כאן, לא הובאו ראיות לביטול המשלוחים ומנגד, הוכח, כי המשלוחים בוצעו (ס' 15 לתצהיר בלקינד) ובתמיכה, צורפו דוחו"ת פעולה (נספח כח) ולכן, גם כאן יש לדחות את טענת הקיזוז.

 

מן האמור עולה, כי אין ממש בטענת הקיזוז ובעניין זה, מקובלים עליי טענות התובעת, בסיכומיה (ס' 110-96). לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובעת, בגין שרותי השליחויות, סך של 27,691 ¤.

 

שרותי האיחסון:

בכתב הגנתה (ס' 18), הכחישה הנתבעת את קבלת שרותי האיחסון מהתובעת. אולם, בתצהירו, הודה חגי, כי כהן היה מוסמך להתקשר בהסכם עם התובעת והנתבעת מחוייבת לסכומים שסוכמו (ס' 33-34). כמו כן, אישר ב"כ הנתבעת, את קבלת שרותי איחסון (עמ' 11, ש' 9) ומשכך, אינני נדרש לדיון, בשאלת מתן השרות והמחלוקת הינה לעניין גובה החוב, בלבד.

 

בסיכומיה (ס' 91) טענה התובעת לחוב של 35,931 ¤ בגין שרותי האיחסון וכמפורט בתצהירו של בלקינד (ס' 39) ובנספחים שצורפו (נספחים ו', ל' ול"א). מנגד, טענה הנתבעת לקיזוז ואולם, גם כאן, יש לדחות את מרבית טענותיה, מן הטעם שפורט לעיל, בהיות הטענה סתמית וכללית, שאיננה מבוססת על נתונים של ממש ובשים לב לגרסת בלקינד, כפי שהובאה בתצהירו, לעניין זה, מקום בו גירסתו,  נתמכת בראיות ובנתונים ממשיים. יחד עם זאת, מצאתי, כי יש לנכות, סך של 1,884 ¤, בגין חשבונית 20010 וכן סך של 14 ¤, בגין חשבונית 20007. מכאן, לבחינה פרטנית של החשבוניות, שבעניינן, טענה הנתבעת, לליקויים, כדלקמן:

 

חשבונית 11221 - כאן נטען (ס' 35 לתצהיר חגי) כי לא נפרעו שני חיובים בסך של 750 ¤ כ"א, בשל היותם בלתי ברורים. מנגד, הסביר בלקינד, כי המדובר בחיוב בגין אחסון של 8 משטחים ועל פי בקשתו של אטיה (ס' 16 לתצהירו) ואף צירף תכתובת בה אטיה מבקש את העברת המשטחים ממפעל הנתבעת ומחסן התובעת (נספח כט). אומנם, אין המדובר בחיוב על פי תעריף רגיל , אך מנגד, לא נטען כי המשטחים לא הועברו על ידי התובעת ולא אוחסנו על ידה ומשכך, משלא הובאו כל ראיות לסתור את תוכן החיוב ומכאן, יש לדחות את טענת הנתבעת.

 

חשבונית 8668 - כאן נטען לקיזוז בגין שליחויות שבוצעו בפועל על ידי הנתבעת (ס' 36 לתצהיר חגי). אולם, גם כאן, הטענה לא פורטה כלל ולא הובהרו טיבן של השליחויות, אשר לגביהן הועלתה הטענה. אכן נכון, ביום 1/12/2008 צירפה תעודות משלוח, אך עיון מדוקדק, מעלה, שאין בהן כדי לתמוך בטענות הנתבעת, שכן באלה, אין ראיה, כי לא בוצעו גם משלוחים ליעדים דומים. זאת ועוד, תעודות המשלוח שצורפו, מצביעות על שני משלוחים בלבד שבוצעו ליעדים דומים, לאלה שביצעה התובעת וגם זאת בעלות של 156 ¤ בלבד ולכן גם כאן יש לדחות את הטענה.  

 

חשבונית 20010 - זו חושבה בהתאם למחיר של 8 ¤ עבור איחסון של 1,631 מכשיר אל-פסק ומנגד, יתר החשבוניות חושבו על פי, מחיר של 7 ¤. בתצהירו, טען בלקינד כי החיוב על פי מחיר של 7 ¤ נעשה בטעות ואין הוא משקף את שהוסכם בין הצדדים (ס' 18) וזאת, בהתאם להסכם האיחסון (נספח ח') בו נקבע מחיר של 8 ¤ ואף שההסכם לא נחתם על ידי הנתבעת, נטען, כי הוא משקף נכונה את שהוסכם בין הצדדים. יחד עם זאת וחרף ההסכם, שלח בלקינד ביום 19/9/2006 הודעת דואר אלקטרוני לאטיה (דף  32 לנספח ח') ובגדרה, הציע הוזלת עלות שרות האיחסון, ל-7 ¤, ודוק, התובעת אכן חייבה את הנתבעת בכל החשבוניות על פי מחיר של 7 ¤, על אף האמור בהסכם האחסון. מושכלות יסוד הן, כי חוזה יכול שיכרת, בדרך של התנהגות ואף "...התנהגות הצדדים או אחד מהם, יכולה להביא לידי שינוי חוזה הקיים ביניהם (גבריאלה שלו דיני חוזים מהדורה שניה (1995) עמ' 131 ו-135). בענייננו, מהתנהגות הצדדים, עולה, כי הסך של 7 ¤, הינו המחיר המוסכם, המחייב, תחת המחיר שהוצע, בהסכם האיחסון. יצויין, כי בהודעה נוספת, מיום 04/12/2006, שנשלחה מבלקינד לאטיה (דף 32 לנספח ח), נמסר, כי החיוב נעשה בהתאם לאמור בהודעה מיום 19/9/2006 ומכאן, שאין לקבל, את טענת התובעת, לפיה, החיוב על פי מחיר של 7 ¤, נובע מטעות, שכן, הוא מאשר כי זה נעשה מלכתחילה, בידיעתו המלאה של בלקינד ועל פי המחיר שהוצע בהודעה. ודוק - אין ממש בטענת התובעת, כי ההודעה היוותה הצעה בלבד, בהעדר קיבול מצד הנתבעת, שכן, כאמור לעיל, הצדדים פעלו על פי תוכנה וההלכה היא, כי קיבול, יכול שיעשה גם דרך התנהגות (רע"א 9813/03 מדינת ישראל, משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון - פורסם בנבו - 04/02/2007, כן ראה: שלו לעיל, עמ' 131). במקרה דנן, שתיקתה של הנתבעת, מבלי שטענה בעניין החיוב, על פי 7 ¤ בחשבוניות, יש בה, ללמד, על הסכמתה להוזלת המחיר, שהרי, אין זה סביר כי הנתבעת לא תסכים להוזלה בעלות השרות שניתן. מכל האמור עולה, כי יש לחשב את חשבונית 20010 על פי מחיר של 7 ¤ לפריט ולא על פי מחיר של 8 ¤ ומכאן, כי יש להפחית סך של 1 ¤ בגין כל פריט. מחובה של הנתבעת, בגין שרותי איחסון, יש לנכות, את הסך של 1,631 ¤ ולאחר תוספת מע"מ 1,884 ¤. מנגד, יש לדחות את טענת הנתבעת (ס' 154-163 לסיכומיה), לפיה, אין התובעת זכאית לתשלום בגין אחסון הפריטים האמורים בחשבונית, שכן אלה לא הופצו ללקוחות, אלא נלקחו על ידי הנתבעת, לאור סיום היחסים בין הצדדים, שכן משבוצע האחסון על ידי התובעת ואין על כך חולק, זכאית התובעת, לתשלום, מקום בו לא נקבע כי התשלום עבור אחסון פריט מותנה בהפצה. כמו כן, יש לנכות את הסך של 14 ¤, בגין חשבונית 20007, בהתאם לאמור בתצהירו של בלקינד, המסכים, כי אין מניעה לנכות את הסך הנ"ל (ס' 19) ובסה"כ, על הנתבעת, לשלם לתובעת, בגין שרותי האיחסון לאחר הניכוי, סך של 33,933 ¤.

 

 

שרותי  המשאית:

כפי שקבעתי, לא כפרה הנתבעת, בקבלת שרותי המשאית ואחריותה לתשלום בגינם ואולם טענה, כי יש לעשות כן, על פי "תעריפי הובלה שוטפים" (ס' 9 לתצהיר חגי). כמו כן, לא כפרה, בסמכותו של אטיה, לנהל מו"מ ולגבש הסכם, על יסוד הצעת המחיר, מתוקף תפקידו ומעמדו בנתבעת. הנתבעת אף לא חלקה, בעניין שיעור המחיר, שנקבע, בין אטיה לתובעת והתמורה שנדרשה לשלם, מכוחו. טענתה היא, כי אטיה, לא היה מוסמך לאשר לבלקינד, תמורה, על בסיס מחיר ממוצע ובהמשך, על בסיס מחיר מינימום, קבוע וללא קשר להיקף השרות בפועל וככל שעשה כן, חרג מההרשאה שניתנה לו (ס' 13 לתצהיר חגי) ומשכך, הסכמתו בעניין זה, אינה תקפה ולא מחייבת את הנתבעת. טענה זו דינה להידחות, בשל כל אחד ואחד מהטעמים, להלן, יחד ולחוד, כדלקמן:

 

תחילה, מטעם ראייתי, שכן, לא הובאו ראיות מספקות לביסוסה, הגם שהנטל להוכחתה, מוטל על הנתבעת, בהיותה טענת הגנה (קדמי לעיל, עמ' 1512, 1514). הנתבעת סומכת על גרסתו של חגי, שהובאה בתצהירו, אך אין בה די, שכן, מנגד ניצבת עדותו המהימנה של אטיה ועל פיה, פעל מתוקף סמכותו, כמנהל הרכש ותוך ידיעתו של חגי ומקום בו לא נטען כלפיו, בזמן אמת, לפעולה בחוסר סמכות (עמ' 8 ש' 11-14). ודוק - בתצהירו ובחקירתו, לא זו בלבד, שחגי לא טען, כי העלה כלפי אטיה טענה על חריגה מסמכות, במהלך ביצוע ההסכם, אלא אישר, "...שכל ראש מחלקה סוגר על תעריפי שירות שוטפים מול הספקים מולם הוא עובד." (ס’ 34) ומכאן, שאין בחומר הראיות, כדי לתמוך בטענתו, לחריגה מהרשאה.

 

ועוד, מטעם משפטי, נוכח הקבוע בס’ 5(א) לחוק השליחות תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות"), לפיו, "...השליחות חלה, באין הגבלה בהרשאה, על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות". לפיכך, "...מקום שהשולח ממנה שלוח כנושא משרה פלונית יש להניח כי הוא הרשה לו לבצע בשמו את כל אותן הפעולות המשפטיות שנושא משרה כזה מורשה כרגיל לבצע" (אהרון ברק חוק השליחויות כרך א' (1996), עמ' 593) ואין צורך, בהרשאה מפורשת, לכל אחת ואחת מהן. כך למשל "...נראה כי מנהל כללי של חברה המטפלת במקרקעין מוסמך כרגיל להתקשר עם אדריכלים לביצוע עבודות בשם החברה" (שם, 594). בענייננו, אין חולק כי אטיה היה מנהל הרכש בנתבעת ועל פי עדותו, אשר לא נסתרה "...היה אחראי על כל תחום הרכישה והלוגיסטיקה, בעצם עמדתי מול ספקים לעניין רכישת סחורות ושירותים" (עמ' 7 ש' 10). משכך, במסגרת תפקידו, היה מוסמך להתקשר עם ספקים, על מתן שרותים שונים ועלותם, כולל שרותי המשאית, שהרי, כל ראש מחלקה מוסמך לסכם על מחירים עם הספקים מולם הוא עובד וברגיל, אם ניתנה למנהל הסמכות, לקבוע מחירים עם ספקים, סביר להניח שהוא מורשה גם לשנותם, במידת הצורך. מכאן, הנני קובע, כי קביעת המחיר, הינה פעולה שנעשתה בהרשאה, בהיותה פעולה הדרושה, באופן סביר, לביצועו התקין של תפקידו של אטיה, כמנהל הרכש בנתבעת, בהעדר הנחייה מפורשת, קודמת, אחרת ובהתאם לס' 5 לחוק השליחות וככזו, מחייבת את הנתבעת.

 

זאת ועוד, ס' 3 לחוק השליחות קובע כי שליחות יכולה להיות מוקנית גם על ידי "...התנהגות השולח כלפי השלוח או הצד השלישי" ובדרך של הבעת רצון השולח לקיומה, כאשר "...רצון זה אינו הרצון הפנימי הכמוס של השולח אלא הרצון הגלוי החיצוני" (ברק לעיל, עמ' 544). בענייננו, התנהגות הנתבעת, בשעה שהסמיכה את אטיה, כמנהל רכש, אשר מתוקף תפקידו,  רשאי היה, לנהל מו"מ ולהתקשר עם התובעת בהסכמי רכישה ולשנותם, יצרה מצג, כלפי התובעת, כי אטיה,  מוסמך להתקשר עם התובעת, על יסוד הצעת המחיר וממילא, זה רשאי לסכם, מטעמה, את התנאים, בעניין התמורה ושינוי המחיר. בנסיבות אלה, אין לקבל את הטענה, לפיה, אטיה לא היה מורשה לשנות את המחיר, שנקבע, גם מטעם נוסף, נוכח הכיתוב המפורש, על הצעת המחיר (נספח א' לתצהיר חגי), המלמד, בהעדר ראיה אחרת, על הסכמת הנתבעת, לשינוי המחיר ואשר יש בו, כדי לתמוך ולחזק, את גרסת אטיה.

 

מכאן, הנני דוחה את טענת הנתבעת, בסיכומיה (ס' 70-61), לעניין החריגה מהרשאה. עדותו של אטיה, מהימנה עליי. דבריו הובאו בצורה רציפה וקוהרנטית, תוך שהשיב לכל השאלות שנשאל ואף כי הודה, כי לא קיבל אישור מפורש, בעניין חישוב התמורה, על פי הממוצע היומי, הנני מקבל את עדותו, כי פעולותיו בעניין זה, נעשו מתוקף תפקידו, כמנהל רכש ומשלא הוכח, כי נדרש אישור, מראש, לבצען. ודוק – בעדותו (עמ' 11, ש' 3-2), מסר אטיה, כי חגי ידע, על הצעת המחיר שהוצעה לו ולא הביע את מחאתו (עמ' 8, ש' 13-12) ומשכך, יש לראות בשתיקתו, את הסכמתו לשינוי המחיר (כעולה מנספח א' לתצהירו) והרשאה משתמעת, אף אם לא ניתנה לכך, הרשאה מפורשת.

 

למצער, אף אם ניתן יהיה לראות, בפעולתו, בעניין שינוי המחיר, לפי תשלום ממוצע יומי וסכום מינימום קבוע, חריגה מהרשאה, הנני סבור, כי בנסיבות העניין, נוכח הקבוע בסעיף 56 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, אין בכך, כדי לסייע לנתבעת, שכן, שוכנעתי, כי התובעת לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת, על החריגה, בשים לב לטיבה של הפעולה, נסיבותיה ומשך ביצועה ומשלא הובאה כל ראיה חיצונית, פוזיטיבית, שיש בה, כדי לתמוך ולבסס, את טענות הנתבעת, בסיכומיה (ס' 95-75) ואין במסמכים שהוחלפו בין אטיה לבלקינד, באשר לסכומים שפורטו שם, כדי ללמד, כשלעצמם, על ידיעתו של בלקינד, בדבר חריגה מההרשאה.

 

מכאן, הנני קובע, כי שינוי המחיר, בגין שרותי  המשאית, בתחילה, על פי מחיר ממוצע יומי, עבור החודשים יולי- ספטמבר 2006 ולאחר מכן, על פי מחיר חודשי קבוע, בסך של 35,000 ¤, בצרוף מע"מ, עבור החודשים אוקטובר ונובמבר 2006, נעשה כדין ומחייב את הנתבעת וגם בעניין זה, מקובלות עליי טענות התובעת, בסיכומיה (ס' 58-22). חרף האמור, אין לחייב את הנתבעת, במלוא הסכום הנטען.

 

עיון בחשבוניות בגין החודשים יולי-נובמבר ופרוט המשלוחים, אשר צורף אליהם (נספח י' לתצהיר בלקינד), מגלה כי, בחשבוניות חיובים כפולים רבים והתובעת אף לא חלקה על כך, אך לטענתה, החשבוניות לא הופקו בהתאם לפרוט המשלוחים, אלא, בהתאם להסכם בין הצדדים, אם על פי מחיר ממוצע יומי ואם על פי מחיר חודשי קבוע ולכן, נטען, כי התובעת לא הקפידה על פרוט המשלוחים אשר צורפו לחשבוניות, בהעדר רלוונטיות לגובה החשבונית ומכאן שלכפילויות אין כל משמעות (ס' 62-64 לסיכומי התובעת). למרות האמור, עיון בחשבוניות ובפרוט המשלוחים שצורפו אליהם, מגלה, כי מחד, החשבוניות עבור חודשים אוקטובר-נובמבר (חשבוניות 11406 ו-11641), אכן הופקו בהתאם לסיכום בין הצדדים, על פי מחיר חודשי קבוע ובסך של 35,000 ¤, בצרוף מע"מ וללא קשר למשלוחים שבוצעו בפועל ומכאן ונוכח קביעתי, כי המחיר החודשי הקבוע מחייב את הנתבעת, יש לקבלם כהוויתם. אולם, מאידך, החשבוניות עבור החודשים יולי-ספטמבר (חשבוניות 10925, 8321 ו- 8467), הופקו, בדיוק לפי, פירוט המשלוחים, אשר צורף אליהם ובעניינם, אין לקבל את הטענה כי אלה הופקו בהתאם להסכמה בין הצדדים, על פי מחיר ממוצע יומי, שכן לו כך היה הדבר, לא הייתה צריכה להיות התאמה בין פרוט המשלוחים לגובה החשבוניות. כך עולה גם מעדותה של פזית, אשר הנפיקה את החשבוניות והעידה, כי "...הנפקת החשבוניות היא אוטומטית...העיבוד מעבד את כל הנתונים של השליחויות" (עמ' 15, ש' 1). מכאן, כאשר גובה החשבוניות תואם במדויק את פרוט המשלוחים שצורף אליו, משמע כי אלה, אכן הופקו על פי המשלוחים ולא על פי חישוב אחר. יצויין, כי בלקינד, בעדותו, לא ידע, ליתן הסבר, לעניין זה ואף העיד, כי "...יתכן כי באוגוסט החישוב נעדה על פי הפעילות בפועל ולא על פי הממוצעים" (עמ' 12, ש' 28). גם פזית, לא ידעה, ליתן הסבר לעניין (עמ' 15, ש' 11 ו-15). מכאן, ישנה משמעות מהותית, לכפילויות הרבות בחשבוניות, בגין החודשים הנ"ל ויש לנכות מהן, את כל החיובים הכפולים. יודגש, כי התובעת, בסיכומיה, לא טענה ולא הציעה חישוב אחר, אשר יש בו, כדי לשקף את הפעילות בפועל, אלא ביקשה לסמוך על החשבוניות עצמן, אשר כאמור אינן משקפות את אשר סוכם וכוללות חיובים ביתר.

 

סך החשבוניות, בגין שרותי  המשאית, עומד על סך של 215,796 ¤ (נספח י'), כאשר הנתבעת שילמה לתובעת, סך של 141,521 ¤ בלבד ונותרה, לכאורה,  חייבת סך של 74,275 ¤, כמפורט בסיכומי התובעת (ס' 21), יחד עם זאת יש לנכות את החיובים הכפולים והחיובים ביתר בחשבוניות בגין חודשים יולי-ספטמבר.

 

התעריף שנקבע תחילה, עבור שרותי המשאית הינו 750 ¤  עבור הובלה  באזור המרכז וכן 175 ¤ עבור הובלה לכתובת נוספת בציר ובנוסף נקבעו תוספות (באחוזים) עבור הובלה לאזורים גאוגרפיים מרוחקים (נספח יב). לעניין זה טענה הנתבעת בסיכומיה (פרק ט'), כי לא יכול להיות שבאותו יום יהיה תעריף כפול של 750 ¤, שכן במקרה כזה עבור ההובלות הנוספות יש לחייב על פי תעריף של הובלה נוספת בציר, קרי 175 ¤. טענה זו יש לדחות, שכן אפשר שבאותו יום יעשו מספר סבבים של הובלה על ידי המשאית, כך ייתכן כי המשאית תידרש להשיב סחורה בנוסף להובלה וכך ייתכן כי לאחר סיומה של הובלה תידרש המשאית להובלה נוספת ומכאן שאין ממש בטענות הנתבעת. עוד יצויין, כי כפי שטענה הנתבעת, בסיכומיה (סעיף 112), אכן ישנם חיובים בחשבוניות, אשר אינם מתאימים לתעריפים שסוכמו ויש לנכות חיובים אלה ולהעמיד את התמורה, לפי המחיר שסוכם ומנגד, אין לבטל את החיובים רק בשל טעות, מקום בו לא נטען כי ההובלות לא בוצעו. להלן נדרש לטענות הנתבעת, באופן פרטני.

 

חשבונית 10925 - עיון בפרוט המשלוחים אשר צורף לה מעלה כי הנתבעת חויבה ביתר של 666 ¤ ושלא על פי הצעת המחיר.

 

חשבונית 8321 - עיון בפרוט המשלוחים מעלה כי הנתבעת חויבה בגין משלוחים עליהם כבר חויבה בחשבונית 10925 ובסך של 23,111 ¤. בנוסף בחשבונית ישנו חיוב ביתר של 1,100 ¤ ובסה"כ יש לנכות סך של 24,211 ¤.

 

חשבונית 8467- עיון בפרוט המשלוחים מעלה כי הנתבעת חויבה, בגין משלוחים עליהם כבר חויבה בחשבוניות 10925 ו-8321 ובסך כולל של 9,889 ¤ (ולא 10,989 ¤, כפי שנטען בסעיף 128 לסיכומי הנתבעת) וכן בחשבונית ישנו חיוב ביתר  בסך של 3,370 ¤ ובסה"כ יש לנכות, סך של 13,259 ¤.

 

אם כן, עולה, כי מכלל החשבוניות בגין ההובלה במשאית יש לנכות את הסך של 38,136 ¤ בתוספת מע"מ ובסה"כ 44,047 ¤. לאחר הניכוי, נותרה הנתבעת חייבת סך של 30,228 ¤, בגין שרותי  המשאית.

 

 

ה.         שאלת הפיצוי:

 

בסיכומיה (123-114), טוענת התובעת, כי סרובה של הנתבעת לשלם, היווה הפרה יסודית של ההסכמים ולא הותיר בידה ברירה, אלא להפסיק לחלוטין את מתן השרותים (בהודעה מיום 08/01/2007 [נספח כ"א]) ומשהנתבעת התמידה בסירובה לשלם את יתרת החוב, נאלצה להגיש את התובענה דנא. התובעת הוסיפה וטענה בסיכומיה (ס' 133-124), כי הנתבעת הפרה את ההסכמים הפרה יסודית, שבגינה, זכאית היתה לבטלם ולקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, בשל ההפרה.

 

אכן, מהראיות עולה, כי על אף פניות חוזרות ונשנות, לא שילמה הנתבעת את חובה על פי החשבוניות וזאת, כאשר הנתבעת דוחה את התובעת, הלוך ושוב בתואנות שוא (נספח ט"ז) ומבלי שניתן טעם ממשי, עד אשר ביום 30/11/2006 הודיע חגי וללא כל הסבר, כי הוא אינו מאשר את הצעת המחיר, לעניין התשלום החודשי הקבוע (נספח י"ז). הנה כי כן,  הנתבעת עמדה על סרובה לשלם את חובה ולא הייתה מוכנה להכיר  בסיכומים, בין אטיה לתובעת (נספח כ"א) ומכאן, עולה, כי הנתבעת הפרה, את התחייבויותיה, עד כי התובעת נאלצה להודיע, ביום 8/1/2007, על הפסקתם המיידית של השירותים וביטולם, בשל הפרת ההסכמים עימה ומכאן, כי על הנתבעת, לפצותה, שהרי הזכות לתבוע פיצויים, עומדת לנפגע, גם מקום בו, החוזה בוטל, עקב הפרה (ע"א 260/80 נוביץ נ' לייבוביץ פ"ד לו(1), 537, פיסקה 12 לפסק הדין).

 

יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא, כי מטרתה של תרופת הפיצויים בדיני החוזים, הינה העמדת הנפגע, במצב בו היה עומד, אילו קויים החוזה ואילולא הופר. בכך, מגינה תרופת הפיצויים, על אינטרס הצפיות של הנפגע, להנות מביצוע החוזה (ע"א 2251/05 בנימין יעקב ואן דאם נ' דניאל כהן – פורסם בנבו – 5/7/07, פיסקה 15 לפסק הדין, רע"א 3557/02 י.י. מפעל טחינה וחלבה זהב בע"מ נ' ביקורי השדה דרום – פורסם בנבו – 28/10/03, פיסקה 5 לפסק דינו של השופט ריבלין, ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי פ"ד מב(4), 811, 834). ס’ 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות"), קובע מבחן כפול, להיותו של נזק בר-פיצוי ובעניין זה, נקבע, כי "...ס’ זה (ס’ 10 – מ.ב.) יוצר מבחן כפול לתיחום הנזק בר-הפיצוי: מבחן הסיבתיות ומבחן הצפיות. כלומר, לצורך תיחום הנזק, מאתרים את הנזקים שנגרמו על ידי ההפרה (בחינת הסיבתיות) תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות)" (ע"א 8556/96 לוביאנקר נ' משרד האוצר פ"ד נו (5), 289, 302-301). הנה כי כן, זכותה של התובעת, לקבלת פיצויים, בגין הפרת הסכמי השרותים, נגזרת מקיומה של זיקה סיבתית, בין הנזקים הנטענים, לבין ההפרה. לעניין בחינתם, נעבור לדון בסמוך.

 

בסיכומיה, טוענת התובעת, לנזקים בסך של 75,000 ¤, שעיקרם, הפסדי הכנסות (ס' 140) והוצאות שנגרמו (ס' 145), לצורך מתן שירותי המשאית ולעניין שירותי האיחסון (ס' 146-145) ואולם, אין כל זיקה סיבתית, בין ההוצאות והפסדי ההכנסות הנטענים, לבין ההפרה (ס' 10 לחוק התרופות, ע"א 8556/96, לעיל) ובהעדרה, דין הטענה לפיצוי התובע, להידחות.

 

בסיכומיה (ס' 128), טוענת התובעת, כי "...ההפרה היסודית של הנתבעת בהקשר זה שקולה לביטול ההסכם שלא כדין על ידה". לטענה זו, אין בידי להסכים. אין חולק, כי ההסכמים בוטלו על ידי התובעת (ס' 122 לסיכומיה), בשל הפרתם ומשהנתבעת לא שילמה את חובה, בגין השירותים שקיבלה. הנתבעת לא הודיעה ולא נקטה בכל פעולה, לסיום ההתקשרות ומכאן, אין בראיות, כדי לבסס את הטענה, כי הנתבעת ביטלה שלא כדין את ההסכמים והשקילות הנטענת, בין ההפרה לביטול ההסכם, אין לה על מה לסמוך. מכאן, אין לקבל את טענות התובעת בסיכומיה (ס' 141-134) והפסיקה שהובאה, שם, לעניין הסכמים לתקופה בלתי קצובה ודרך ביטולם, מחמת העדר רלוונטיות, שכן, בענייננו, התובעת היא זו שביטלה את ההסכמים (כדין ובשל הפרה – אי תשלום יתרת התמורה) ולא הנתבעת ומשכך, אין בין הנזקים הנטענים לעניין "הזמן הסביר" והפיצוי המגיע בגינו ולענייננו ולא כלום. יחד עם זאת, את טענות התובעת, לפיצויים, יש לדחות גם לגופן.

 

פיצוי בגין שרותי השליחויות:

הנני מוכן להניח לטובת התובעת, כי טענתה לנזקים נוספים (מלבד תשלום החוב) בגין הפסדי הכנסות, יש לבחון במנותק מביטול ההסכמים, על ידה וכחלק מנזקים שנגרמו, לנוכח התנהגות הנתבעת, שבפועל, סירבה לקיימם ואכן, בסיכומיה (134-141), טענה התובעת, כי מתן שירותי השליחות, נקבע לתקופה בלתי קצובה, אשר הנתבעת רשאית היתה לבטלו בכל עת, בכפוף למתן הודעה מוקדמת, זמן סביר מראש ומשלא נעשה כן, זכאית לפיצויים, בהתאם למשך הזמן הסביר אותה העריכה, בשיעור של חודשיים הכנסות, בהתחשב בתקופת ההתקשרות שקדמה לביטולה ואשר עמדה על למעלה מ- 4 שנים. בנסיבות אלה, בהתאם להכנסה חודשית ממוצעת של 19,000 ¤, העמידה את תביעתה על "דרך הצמצום", בסך של 32,000 ¤.

 

אכן נכון, מקום בו מתקשרים צדדים, בהסכם לתקופה בלתי קצובה, ניתן ההסכם לביטול, על ידי כל אחד מהצדדים "...ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש" (ראה: ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ [פורסם בנבו 17/06/2008], ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ פ"ד מז(2) 429) ומקובלת עלי הפסיקה שהובאה בסיכומי התובעת (ס' 136). אולם בענייננו, אין הנדון, דומה לראיה, שכן מחומר הראיות עולה, כי הזמנת שרותי השליחויות בוצעה באופן אקראי, על בסיס מזדמן, על ידי עובדי הנתבעת ועל פי צורכיה, באמצעות האינטרנט או הטלפון (ס' 16 לתצהירו של בלקינד) ומכאן, שהנתבעת לא התחייבה לבצע הזמנות עתידיות, לשרותי שליחויות, באמצעות התובעת, אלא, ההזמנות בוצעו ללא שניתנה התחייבות, לכמות הזמנות כלשהי ואף, ללא התחייבות לבצע הזמנות כלל ולא ניתן ללמוד מהראיות, על התחייבות שכזו. זאת ועוד, מהחשבוניות עולה, כי כמות ההזמנות השתנתה מחודש לחודש. כך למשל, עבור חודש ספטמבר 2006 (חשבונית 8351) בוצעו הזמנות בסך של 3,941 ¤ ואילו בחודש אוקטובר 2006 (חשבונית 11512) בוצעו הזמנות ב 2,806 ¤ בלבד. מכאן, ניתן ללמוד, כי הנתבעת לא התחייבה לבצע הזמנות בכמות כלשהי, אלא הכל היה לפי צרכיה ורצונה. לשון אחר, הנתבעת יכולה היתה יכולה להפסיק להזמין שרותי שליחויות בכל עת שתחפוץ והיא אינה מחוייבת ליתן הודעה מוקדמת לתובעת, על כך. לפיכך, אין כל יסוד לציפייה חוזית כלשהי מצידה של התובעת להמשך הפעילות, שכן כאמור לעיל, זו כולה תלויה ברצונה של הנתבעת ובצרכיה ואין היא זכאית לפיצוי בגין הודעה מוקדמת. באופן דומה, נקבע, כי "...כאשר קונה עצמאי רוכש בקביעות מוצרים מיצרן, בלי שיש לו יסוד חוזי לציפייה (הדגשה שלי- מ.ב) לגבי המשך ההכנסות מן הפעילות עם אותו יצרן, אין הוא זכאי לפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות החוזית עם היצרן, (ע"א 9099/96  ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג פ"ד מז(1) 252, כן ראה: ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתום בע"מ פ"ד מ"ב(3) 114).

 

מעבר לנדרש יצויין, כי מתן השרותים לנתבעת לא מנע מן התובעת להתקשר עם חברות אחרות ולספק להן שרותי שליחויות וסביר שהתובעת פעלה להגדלת מעגל לקוחותיה באותה מידה, בין כאשר עבדה עם הנתבעת ובין, כאשר הפסיקה לעבוד עימה ומכאן, להפרה ולהעדר ההודעה מוקדמת לא הייתה השפעה על התנהלותה הכללית של התובעת וגם בשל כך, אין היא זכאית לפיצוי.

 

זאת ועוד, הפרת ההסכם מצד הנתבעת היה מתמשך  שכן, כטענת התובעת, התשלומים לא שולמו באופן סדיר, החל מסמוך לתחילת מתן שרותי המשאית בחודש 07/2006, כפי שנטען (ס' 13 לסיכומי התובעת), קרי, כחצי שנה לפני הפסקת מתן שרותי השליחויות וכאשר כבר ביום 30/11/2006, קצת למעלה מחודש לפני הפסקת שרותי השליחות ולאחר שניסיון להסדיר את היחסים בין הצדדים לא צלח, הודיע חגי, כי הוא חוזר בו מההסכמות אליהם הגיעה התובעת עם אטיה לעניין התשלום החודשי עבור שרותי המשאית (נספח י"ז) ולכן למעשה, בכל מקרה, היה לתובעת זמן סביר בכדי להתארגן לקראת סיום ההתקשרות הסופי והמוחלט בין הצדדים בעקבות ההפרה.

 

נוכח האמור לעיל, אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו, בגין שרותי השליחויות. כך בעניין שירותי השליחויות וכך גם בעניין שירותי המשאית.

 

פיצוי בגין שרותי  המשאית:

לעניין זה טענה התובעת (ס' 142-144 לסיכומיה), כי היא זכאית לפיצוי של 40,000 ¤ ובגין חודש של הודעה מוקדמת שלא ניתנה.

 

גם לעניין שרותי המשאית לא מצאתי שיש לחייב את הנתבעת במתן פיצוי בגין הודעה מוקדמת, חרף הפסיקה הקובעת כי כאשר המדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה רשאי צד להביא לסיומו ובלבד שייתן לצד השני הודעה מוקדמת (ראה ע"א 4309/06 לעיל), שכן פסיקה זו אינה רלוונטית בענייננו. פרשנות תכליתית של הצעת המחיר, מעלה, כי כוונת הצדדים  הייתה לאפשר לכל צד להביא את ההסכם לסיומו בכל עת שיחפוץ וללא הודעה מוקדמת ולכל היותר, על ידי הודעה מוקדמת של ימים בודדים (לעניין פרשנות הסכם ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991)  בע"מ פ"ד מט(2) 265), שכן, הצדדים, מלכתחילה, התקשרו בהסכם, לשם ניסיון בלבד ומטבע הדברים, כוונת הצדדים, כי ההסכם יהיה לתקופת זמן קצרה, שלאחריה, רשאי כל צד, להפסיק את ההתקשרות. לשון אחר, משנקבעה תקופת נסיון, יש בה ללמד שהצדדים רצו להימנע ממחוייבות כלשהי לעתיד. כוונת הצדדים נלמדת מההודעה מיום 28/06/2006, שם מצויין כי ההסכם "כרגע רק לניסיון" (נספח י"ג) ומעדותו של אטיה, אשר העיד שהמדובר בניסיון בלבד (עמ' 10, ש' 27) ומנגד, אין בחומר הראיות כדי ללמד שהצדדים הסכימו למתן תוקף קבוע להסכם ולתקופה בלתי קצובה, שכן במהלך תקופת ההסכם שונו פעמיים המחירים, אשר הוסכמו בין הצדדים ומכאן, שהצדדים עדיין בחנו את כדאיותו והפעלתו ומבלי שנטלו עליהם התחייבות ומכאן, שכוונתם הייתה לאפשר לכל צד להביא לסיומו של ההסכם בכל עת שיחפוץ, כאמור וללא שיתחייב ליתן לצד השני הודעה מוקדמת או לכל היותר, יתן לצד השני הודעה מוקדמת של ימים ספורים בלבד.

 

עוד יצויין, כי כוונת הצדדים, לפיה, ההסכם הינו לניסיון בלבד, יש בה כדי ללמד שלתובעת לא נוצרה ציפייה להמשך הכנסות ממתן שרותי המשאית לנתבעת וגם אם נוצרה ציפייה שכזו, לא היה לה בסיס, בהיות ההסכם לניסיון בלבד וגם בשל כך אין התובעת זכאית לפיצוי (השווה: ע"א 9099/96 לעיל).

 

נוכח האמור, אין התובעת זכאית לפיצוי עבור הודעה מוקדמת, בגין שרותי המשאית. על יסוד אותם נימוקים, יש לדחות את טענותיה, גם לעניין שירותי האיחסון.

 

פיצוי בגין שרותי האיחסון:

כאן נטען (ס’ 145-149 לסיכומי התובעת) כי התובעת הוציאה 173,559 ¤, בשל השכרת מחסנים חדשים לשנה מראש וכן שיפוצם והתאמתם, כולל התקנת מיגונים וכל זאת, לצורך מתן השרות לנתבעת. מכל מקום, התובעת העמידה את תביעתה בעניין, על סך של 60,000 ¤.

 

אף לעניין זה לא מצאתי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי. אכן, בתצהירו, מסר בלקינד כי התובעת לא הייתה נדרשת להשקעות הנטענות, לו ידעה כי הנתבעת תפר את ההסכם, לאחר שלושה חודשים בלבד (ס' 101). אולם, מלכתחילה, סוכם על תקופת ניסיון, כעולה מההודעה של כהן, שלפיה, מדובר בפיילוט (דף 20 לנספח ט') ובהסכם האיחסון נקבע מפורשות, כי "...משך זמן ההסכם הוא שלושה חודשים, ההסכם יתחדש לפי דרישה" (מבוא להסכם האיחסון). מכאן, ככל שהתובעת נדרשה להוצאות גבוהות, כדי לממש את ההסכם, עשתה זאת על אחריותה וללא שהייתה לה התחייבות כלשהי, מצד הנתבעת, כי ההסכם יימשך לתקופה נוספת מעבר לשלושה חודשים עליהם הוסכם מראש ומשנמשך ההסכם לשלושה חודשים, אין היא זכאית לפיצוי כלשהו, בגינם.

 

מכל המקובץ עולה, כי על הנתבעת, לשלם לתובעת, את יתרת חובה, בגין מתי שירותי שליחויות, משאית ואיחסון, בסכומים שנקבעו לעיל ואולם, לא מוטלת עליה, כל חובה, לפצותה.

 

 

ו.          סוף דבר,

 

הנני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובעת, סך של 91,852 ¤, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התובענה וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (בהתחשב בהוצאות שנפסקו במהלך הדיון), בסך של 5,000 ¤, בצרוף מע"מ כחוק.

 

 

ניתן היום א' בסיון, תשס"ט (24 במאי 2009) בהעדר הצדדים