נ. משרד הפנים CHANDER


 

   

בתי המשפט

עתמ001238/09

בימ"ש לעניינים מינהליים ת"א

 

26/05/2009

תאריך:

שופט: רונן רות

בפני:

 

 







1.      CHANDER SHEKAR

              דרכון הודי מספר  1693240 Z

2.      יעל ג'רופי ת.ז. 051090637

בעניין:

העותרים

עו"ד בכר וספיר

ע"י ב"כ עו"ד


 

נ  ג  ד


 

משרד הפנים

המשיב

אביסרור

ע"י ב"כ עו"ד


 

 


 


פסק דין

 

העותר 1 (להלן: "העותר") עותר כי המשיב יעניק לו מעמד קבע לשהייה בישראל עקב העובדה כי הוא נמצא בישראל כבר 22 שנים. לחלופין הוא עותר כי תוענק לו אשרת ב/1 מכוח חייו המשותפים עם העותרת 2 (להלן: "העותרת").

 

המשיב מתנגד לעתירה. לטענתו, דין העתירה להדחות על הסף מחמת שיהוי בהגשתה, מאחר שהעותר נהג בחוסר ניקיון כפיים ותוך עשיית דין עצמי, ויש לדחות את העתירה גם לגופה.

 

העובדות

העותר הגיע ארצה לטענתו בשנת 1987. הוא עבד כשף במסעדת טנדורי.

 

בחודש נובמבר 2005, נמסר לעותר כי עליו לעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 31.12.05. ביום 26.1.06 הגיש העותר עתירה מנהלית (עת"מ 1114/06) יחד עם הגב' גורביץ', שלטענתו היתה בת הזוג שלו באותה עת. ביום 14.6.06 הוגשה בקשה מוסכמת לבית המשפט, לפיה העתירה תימחק, ובני הזוג יגישו בקשה למשיב כדי שהוא יכיר בהם כידועים בציבור. הוסכם כי העותר לא יורחק עד שבקשתם של בני הזוג תתברר.

 

בחודש פברואר 2006, הפסיק העותר לטענתו את הקשר עם גב' גורביץ. אף על פי כן – הוא לא עזב את הארץ.

 

העותר פנה שוב למשרד הפנים ביום 19.8.07, בבקשה להסדיר את מעמדו. ביום 29.8.07 השיב לו מר עמוס ארבל, מנהל הלשכה למינהל אוכלוסין של המשיב, כי הוא אינו זכאי להוסיף ולשהות בישראל לאור התקופה הארוכה בה הוא שהה בישראל עד אותו מועד. הודע לו כי נכון לאותו מועד הוא שוהה בישראל באופן בלתי חוקי על כל הכרוך בכך. .

 

ביום 18.10.07 נעצר העותר. בפרוטוקול שמיעת שוהים בלתי חוקיים באותו מועד צוין כי:

"הנ"ל טען כי במאי 2006 פנה ביחד עם בת זוגתו בעבר דינה גורביץ למשה"פ בכוונה להתחיל הליך אחמ"ש, הנ"ל הוסיף כי מחודש פברואר האחרון הוא אינו בקשר עם האזרחית הישראלית דינה גורביץ והליך האחמ"ש בוטל, בהמשך תשאולו טען הנ"ל כי בחמשת החודשים האחרונים הוא מתגורר עם אזרחית ישראלי בשם סטלה (אינו זוכר את שם משפחתה) הנ"ל הודה כי לא הגיש בקשה בענין בשמה"פ עם בת זוגתו החדשה".

 

בדיון שנערך ביום 21.10.05, בבית הדין לביקורת המשמורת, ציין העותר כי "אני חי עם גב' דינה גורביץ' כמעט 6 שנים. לא התחתנו בישראל, לא התחתנו בחו"ל. מעולם לא היינו במשרד הפנים בענין זה". ביום 21.10.07 שוחרר העותר ממשמורת. ניתנה לו הזדמנות להגיש עתירה מנהלית לצורך בחינה מדוקדקת של אפשרות הסדרת אשרתו והמשך עבודתו בישראל.

 

ביום 29.11.07 הגישו העותרים בקשה למשרד הפנים להכיר בהם כבני זוג. ביום 16.12.07 הגיש העותר עתירה מנהלית נוספת (עת"מ 2644/07, להלן: "העתירה השניה"), בה עתר כי תוענק לו אשרת שהייה עד להחלטת המשיב בבקשת העותרים להסדרת מעמדם מכוח היותם ידועים בציבור, או להעניק לעותר אשרת שהייה מכוח היותו עובד מומחה בתחומו.

 

ביום 27.3.08 החליטה הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים, לדחות את בקשתו של העותר. הודעה על ההחלטה נמסרה לעותר ביום 16.4.08.

 

ביום 27.5.08 נערך לעותרים שימוע במשרד הפנים. ביום 5.6.08 הודע להם כי משרד הפנים לא השתכנע מכנות הקשר, וכי לכן בקשתם לא אושרה. העותרים ערערו על ההחלטה וביום 26.8.08 הוחלט על ידי משרד הפנים לדחות את הערעור. החלטה זו התקבלה אצל ב"כ העותרים ביום 2.9.08. ביום 8.1.09 ניתן פסק דין בעתירה השנייה, על פיו העתירה נמחקה בהסכמה, והוארך המועד להגשת עתירה נוספת ב-30 יום. לאחר מכן הוגשה העתירה דנן.

 

להלן ייבחנו טענות הצדדים.

 

הטענה לפיה העותר שוהה בארץ תקופה ממושכת

כאמור, הטעם הראשון בשלו טוען העותר כי הוא זכאי למעמד קבע בישראל, הוא משום שהוא נמצא בישראל כדין כבר תקופה ארוכה מאוד – 22 שנים. יוער כי המשיב חלק על טענה עובדתית זו, וטען כי אין במחשבי משרד הפנים מידע על שהותו של העותר בישראל בין השנים 91 עד 99. המשיב טען לכן כי אם העותר שהה בישראל בשנים אלה – הוא עשה כן שלא כדין.

 

ב"כ העותר טענה בבית המשפט כי בידי העותר ישנם מסמכים המעידים על כך כי היתה לו אשרת עבודה בישראל בשנים אלה, כעובד במסעדת טנדורי.

 

אינני סבורה כי יש צורך להכריע בשאלה העובדתית שלעיל (האם העותר שהה בישראל כדין בשנים 91-99) לצורך הכרעה בעתירה דנן. זאת, משום שלטעמי בין אם העותר שהה בארץ כדין במשך 22 שנים, ובין אם שהה חלק מהתקופה שלא כדין, אינני סבורה כי הוא זכאי מטעם זה למעמד קבע.

 

כידוע, למי שאינו אזרח ישראלי, אין זכות קנויה לשהות בישראל ולקבל בה מעמד. המדינה זכאית למנוע מזרים לשהות בה ולהשתקע בה (ר' למשל בג"ץ 758/88 קנדל נ. שר הפנים, פ"ד מ"ו(4) 505). לשר הפנים מוקנה שיקול דעת ביחס לשאלת זכותו של זר לשהות בארץ ולעבוד בה, ואת שיקול הדעת הזה עליו להפעיל כמובן על פי הנחיות ואמות מידה, ולא בשרירות (ר' עע"מ 6745/06 קון טסה נ. שר הפנים).

 

התקופה המקסימאלית בה זכאי עובד זר לשהות בישראל, היא תקופה של 63 חודשים (בכפוף לחריגים שאינם לענייננו). העובדה כי העותר דנן שהה בישראל תקופה ארוכה יותר (בין אם כדין ובין אם שלא כדין), איננה מקנה לו זכות להמשיך ולשהות בישראל תקופה נוספת, והיא אינה מקנה לו זכות להשתקע בישראל.

 

נהפוך הוא – עובדים זרים רבים טוענים כי יש לאפשר להם למצות את מלוא התקופה שהחוק התיר להם לשהות ולעבוד בישראל, כדי שיוכלו להחזיר הלוואות שלקחו לצורך הנסיעה לישראל, וכדי שיוכלו להשתכר את השכר שבשלו בחרו מלכתחילה לנסוע לעבוד בארץ זרה. טיעון זה איננו קיים ביחס לעובד שמיצה את מלוא התקופה המותרת לשהות בישראל, וודאי שהוא אינו חל ביחס לעותר דנן, אשר שהה בישראל – לגישתו שלו – תקופה העולה בהרבה על התקופה המקסימאלית. העותר דנן קבל הזדמנות מלאה לנצל את שהותו בישראל כדי לעבוד, להשתכר ולהרוויח.

 

יוער בשולי הדברים כי טענותיו של העותר ביחס לאורך התקופה בה הוא שהה בישראל, אינן נופלות על אוזניים ערלות. הטענות הן מובנות מבחינתו האישית של העותר. מובן שיש קושי גדול לאדם שחי במקום אחד במשך 22 שנים, לעזוב את המקום הזה. יחד עם זאת, ההבנה לטענותיו של העותר אין די בה. כפי שהובהר, העותר היה ועודנו תושב זר, אשר החלטת המשיב בעניינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, ולא ניתן לקבוע כי היא בלתי סבירה.

 

 

 

 

 

טענת הקשר הזוגי בין העותרים

העותר הוסיף וטען, כאמור, כי הוא זכאי למעמד בישראל מכוח היותו בן זוגה של העותרת. אני סבורה כי אין מקום להתיר לעותר לשהות בישראל גם מטעם זה. 

 

ההלכה הפסוקה התייחסה לשאלה האם ניתן לגרש עובד זר השוהה בארץ באופן בלתי חוקי, ומבקש להיות מוכר כבן זוג של אזרח ישראלי. בית המשפט העליון קבע בעבר כי המדיניות הגורפת של דרישה ליציאה מן הארץ של בן הזוג הזר עד שתיבחן בקשת בני הזוג להסדרת כניסתם לישראל, אינה עומדת במבחן המידתיות, ולכן היא בוטלה (ר' בג"צ 3648/97 סטמקה נ. משרד הפנים פ"ד נ"ג(2) 728). בפסה"ד בעניין אורן הוחל כלל זה גם על ידועים בציבור(ר'  עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ. אורן).

 

 יחד עם זאת, כך נפסק:

"כאשר מדובר בבן זוג השוהה בארץ באופן בלתי חוקי, משרד הפנים רשאי להקפיד עם בני הזוג ולדרוש מהם מידת ראייה גבוהה מן הרגיל להוכחת כנות הנישואין וכי במקרים בהם 'פיקציית הנישואין עולה בבירור', הרי שמשרד הפנים רשאי לדרוש מבן הזוג הזר לעזוב את הארץ קודם לעריכת הבדיקה באשר לכנות הנישואין (ענין סטמקה, בעמ' 796). לאחרונה הוחל היגיון דומה גם על טיפול בבקשות להסדרת מעמד של זרים השוהים בישראל שלא כדין, מכוח היותם ידועים בציבור של אזרחים ישראלים (ענין אורן, פסקה 31 לפסקה דינה של השופטת בייניש)" (ר' בג"ץ 9371/05 ADRIANA    GOREA נ. שר הפנים).

 

עוד נקבע כי:

"לא נפסלה בפסקי הדין הנ"ל החלתה של דרישת היציאה מן הארץ על בסיס פרטני, מקום שכבר בירור ראשוני מעלה יסוד סביר לחשש כי הקשר הזוגי הנטען הינו קשר פיקטיבי, או שניכר בבירור כי עומק הקשר אינו עולה כדי יחסי ידועים בציבור... הוא הדין מקום שבו 'הטענה בדבר קשר של ידועים בציבור עולה בראשונה לאחר שננקטו נגד האזרח הזר הליכי הרחקה'" (ר' עע"מ 4332/06 ספרו נ. משרד הפנים, ור' גם את פסק דיני בעת"מ (ת.א.) 1168/09 ויסטה ריטה נ. משרד הפנים).

 

החלטת משרד הפנים בעתירה דנן, מתייחסת לבקשת העותרים להכיר בהם כידועים בציבור, שהוגשה ביום 29.11.07. את ההחלטות של משרד הפנים יש לבחון בהתייחס להחלטה זו, על פי הנסיבות שהיו קיימות במועד הגשת הבקשה.

 

יש לבחון את ההחלטות של המשיב בהתייחס לבקשה שלעיל, לאור הקריטריונים שנקבעו בפסיקה, כדי להכריע בשאלה האם יש מקום להתערב בהחלטות הללו. יש לבחון בהקשר זה בין היתר את השאלה האם היה מקום לאפשר את המשך בדיקת הקשר בין העותרים כאשר העותר נמצא בארץ, או שיש לאשר את החלטות המשיב, שהורו לעותר לעזוב את הארץ.

 

יודגש כי בחינת החלטתו של המשיב בהקשר זה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, צריכה להיעשות בהתאם לכללי המשפט המנהלי, היינו – בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הגוף המנהלי, ומתערב בהחלטה רק אם הוא מוצא כי ההחלטה איננה סבירה באופן קיצוני.

 

אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי החלטותיו של המשיב ביחס לעותר לא היו סבירות במידה המצדיקה התערבות של בית המשפט בהן. לכן אינני סבורה כי יש להתערב בהחלטות אלה ולבטלן.

 

מספר טעמים לקביעה זאת. ראשית, העותרים לא פנו למשרד הפנים בבקשה להכיר בהם כבני זוג לפני מעצרו של העותר. כאמור, העותר נעצר ביום 18.10.07, ואין חולק כי לפני מועד זה הוא והעותרת לא פנו למשרד הפנים, ולא בקשו להתחיל בהליך מדורג מכוח היותם בני זוג. כעולה מהפסיקה שהובאה לעיל, ענין זה כשלעצמו יש בו כדי להכביד באופן משמעותי על העותר, ולהקים חשד לכך שהטענה בדבר הקשר בין העותרים הועלתה רק כדי למנוע את הרחקתו של העותר מהארץ.

 

מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי העותר טען כבר בעבר שהיה לו קשר עם אזרחית ישראלית, וכעולה מהעתירה השנייה שהוא הגיש, הוא היה מודע לכך כי קיים הליך איחוד משפחות במשרד הפנים. אף על פי כן, ולמרות שהעותר היה מודע לכך כי הוא שוהה בארץ שלא כדין, וכי עליו להכשיר את שהייתו בישראל, הוא לא פנה יחד עם העותרת למשרד הפנים לפני מעצרו.

 

זאת ועוד, כעולה מפרוטוקול שמיעת הטענות בפני בית הדין מיום 18.10.07 שצוטט לעיל, עולה כי במועד זה טען העותר כי יש לו קשר עם אזרחית ישראלית בשם "סטלה", ששם משפחתה אינו ידוע לו. זה איננו שמה של העותרת. אם אכן התכוון העותר בדבריו לעותרת, כי אז יש לתמוה כיצד שמה הפרטי לא היה ידוע לו. וודאי שענין זה כשלעצמו מעורר חשד כבד ביחס לשאלת ההיכרות בין העותרים, והאותנטיות של טענת הקשר ביניהם.

 

אם היה העותר לטענתו בקשר עם אזרחית אחרת ביום מעצרו, הרי שבקשתם של העותרים להכיר בהם כבני זוג – שהוגשה ביום 29.11.07, מתייחסת לקשר שארך לכול היותר חודש ימים, ושקדם לו קשר של העותר עם אזרחית ישראלית אחרת – זאת לגישת העותר עצמו.

 

יוער כי אין ספק כי לעותר – כמו לכול אדם אחר – יש זכות ליצור קשרים זוגיים עם בנות זוג שונות, ולבסס קשרים אלה. יחד עם זאת, מכלול העובדות שפורטו בעתירה ובתגובה המקדמית של המשיב, מעלות חשש כי העותר מנסה לייצר לעצמו אפשרויות להארכת השהות שלו בארץ. העותר טען בעבר – כאשר הודע לו כי עליו לעזוב את הארץ, לקשר זוגי אחר שהיה לו (עם גב' גורביץ'). כאשר נעצר, הוא טען לקשר זוגי עם "סטלה", שעמה היה באותו מועד לטענתו בקשר במשך 5 חודשים. כאמור, העובדה שהיו לעותר קשרים קודמים איננה פסולה כמובן כשלעצמה, אולם בנסיבות דנן היא מעוררת חשש אמיתי ביחס לכנות הקשרים שהעותר טוען להם לצורך קבלת היתר להמשך שהייה בישראל.

 

זאת ועוד - מתן האפשרות לבן זוג זר של אזרח ישראלי לקבל אשרת שהייה בישראל, נובע מהרצון לתת אפשרות לשמור על תא משפחתי שהוקם בין בני הזוג. האינטרס של קיומו של תא משפחתי מתעצם ככול שמשך זמן קיומו של תא כזה מתארך, וככול שמדובר בקשר אינטנסיבי ומשמעותי יותר בין בני הזוג. לא כל קשר חברי בין בני זוג עולה לכדי קשר כזה. קשר זוגי ראשוני שאינו אינטנסיבי דיו, אינו כזה שמצדיק המשך שהייה של התושב הזר בישראל – אלא רק קשר של ידועים בציבור החיים יחד חיי משפחה, הדומה לקשר של בני זוג נשואים - מבחינת עומקו ורמת האינטנסיביות שלו.

 

לכן – אין די בעצם ההיכרות בין בני הזוג כדי לאפשר בהכרח קביעה כי מדובר בבני זוג שהם "ידועים בציבור".

 

בענייננו, אם במועד הגשת הבקשה היה הקשר בין העותרים בן חודש ימים בלבד, הרי אין מדובר בקשר ארוך ואינטנסיבי, וזאת - לגישתם של העותרים עצמם. זאת ועוד, לגישת העותרים - הקשר ביניהם הוא כזה שבני הזוג אינם לנים יחד במשך כל ימות השבוע (אלא העותר לן בביתה של העותרת 4 לילות בשבוע וביתר הלילות הוא לן אצל חברים). גם זו עובדה שיש בה – יחד עם יתר העובדות – כדי להשליך על האינטנסיביות של הקשר, ודאי כאשר מדובר בקשר חדש שטרם התבסס.

 

גם ראיות נוספות שהוצגו בפניי, מביאות למסקנה כי ספק אם הקשר בין העותרים הגיע לרמת אינטנסיביות כזו שמצדיקה את המסקנה כי הם ידועים בציבור. כך, בתשאול שנערך לה, נשאלה העותרת ביחס לתוכניות של בני הזוג, והשיבה "שיעבוד קודם כל. הוא רוצה לקחת אותי להכיר את המשפחה שלו. בשנה זו נחשוב". כלומר, גם לגישת העותרת מדובר בקשר אשר במועד התשאול עדיין לא התבסס (אף שלאחר מכן היא טוענת כי היא מתכוונת להינשא לעותר). לגישת העותרת, בני הזוג מבקשים עדיין לחשוב ולשקול את המשך הקשר, כאשר לענין זה יש רלוונטיות לגישת העותרת לשאלה האם העותר יחזור לעבוד. 

 

לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי ההחלטה של המשיב שלא להאריך את שהייתו של העותר בארץ, לא היתה החלטה בלתי סבירה, ואני סבורה כי אין מקום לכך שבית המשפט יתערב בה.

 

יחד עם זאת, אם הקשר בין העותרים יימשך, הם יהיו זכאים לשוב ולפנות למשיב בבקשה לאשר את שהייתו של העותר בישראל מכוח קשר זה, ובקשתם תיבחן לאור טיב הקשר כפי שיהיה באותו מועד.

 

ב"כ העותר עתר כי אם בית המשפט ידחה את העתירה, כי יינתן לעותר פרק זמן כדי לאפשר לו ולעותרת להינשא זה לזה ב"נישואי פרגוואי". אינני סבורה כי יש לקבל בקשה זו, מכול הטעמים שפורטו לעיל בפסק דין זה. יחד עם זאת, מאחר שהעותר שהה בישראל במשך תקופה ארוכה מאוד, אני סבורה כי אין להורות על כך כי הוא יעזוב את הארץ על אתר, ויש לאפשר לו פרק זמן מסוים לצורך התארגנות.

לכן, אני מורה לעותר לעזוב את ישראל תוך 30 יום מהיום.

 

אין צו להוצאות.

היום 26.5.09 בהעדר הצדדים

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

 

__________

ר. רונן, שופטת

 

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/CE0D56A95A7F4011422575C20056BCAE/$FILE/89DB1601752DFBD9422575C200428A69.html
תאריך: 
26/05/09
Case ID: 
0_0
Case type: 
עתמ
סיווגים
שופטים : ר. רונן
ר. רונן
עורכי דין : אביסרור בכר וספיר עו"ד בכר וספיר
אביסרור
בכר וספיר
עו"ד בכר וספיר
Powered by Drupal, an open source content management system