ראובן נ. הכשרת הישוב חברה לביט


 

   

 

בתי-המשפט






 

א  016668/08

בבית משפט השלום בירושלים


 

26/05/2009

 תאריך:

כבוד השופט רם וינוגרד

בפני:

 

 

 














 

ראובן יצחק

בעניין:

 

 

התובע

עו"ד הראל מונק

ועו"ד אבי אלבו


 

ע"י ב"כ


 


 

נ  ג  ד


 


 

הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ


 

 

הנתבעת

עו"ד רחל הראל-מצלאוי

ע"י ב"כ


 


 


פסק דין

 

1.                  התובע, יליד 1942, נפגע בכתפו בבוקר יום 16.6.04. בכתב התביעה טען כי הפגיעה בכתף אירעה שעה שיצא ממוניתו כדי לרדוף אחר לקוחות שלא שילמו עבור נסיעתם "ובעת יציאתו המהירה מהמונית הסתבך בחגורת הבטיחות" (סעיף 5 לכתב התביעה). הנתבעת, מבטחת השימוש ברכבו, הכחישה את הטענה לפיה נפגע התובע בעת יציאה מרכב. לפיכך נשמעו ראיות הצדדים בשאלת דרך התרחשות הארוע, והצדדים הגישו סיכומיהם בנוגע למחלוקת זו.

 

2.                  מטעם התובע נשמעה עדותו לבדה. במצב דברים מעין זה, שעה שבית המשפט נדרש להכריע בתובענה אזרחית על פי עדותו היחידה של בעל-דין, הרי שהכרעה מעין זו יש לתמוך בהנמקה מתאימה (כהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות). לא די בעצם מתן העדות, או בעובדה שבזו לא התגלו פירכות בולטות, כדי להביא למסקנה לפיה הורם הנטל. קבלת עדותו של בעל-דין ללא "סיוע", מצריכה הנמקה על פי דרישת סעיף 54 הנ"ל. אף שטיב הסיוע הנדרש על פי הסעיף שנוי במחלוקת (לדעות השונות ראו יעקב קדמי על הראיות (מהדורה שלישית, תשס"ד) 1240), יש צורך, לכל הפחות, ב"תוספת ראייה" שעשויה להוות הנמקה מספיקה (השוו ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.12.05, בפיסקה 5 לפסק-הדין; ע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון פיאמנטה, מיום 8.2.06, בפיסקה 9 לפסק-הדין). הישענות על מהימנותו של בעל-הדין כ"סיוע" כשלעצמה שמורה למקרים מיוחדים (ראו ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679 (1973); והשוו רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, מיום 8.5.07). כפי שיובהר להלן, עדותו של התובע עומדת בסתירה לתיעוד הרפואי שנערך בזמן אמת, ובפרטים שונים אינה עולה בקנה אחד עם גירסאות אחרות שנמסרו על ידו במהלך התקופה מאז התאונה. בנסיבות מעין אלה אין מנוס מהמסקנה שלא עלה בידי התובע לבסס תביעתו כדבעי, ולא עלה בידו להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת התביעה. הראיות הנדרשות לצורך זה יסקרו להלן.

 

3.                  לטענת התובע ארעה התאונה לפנות בוקר לאחר שהסיע ארבעה אנשים מדיסקוטק בפתח תקווה לרעננה. כאשר הגיע ליעד ירדו הנוסעים שישבו מאחור והחלו להתרחק, ואילו הנוסע שישב לידו עמד בסמוך למונית, הוציא תעודת זהות ו"חיפש כסף". לאחר מספר שניות אמר לתובע שעליו להטיל מימיו, הסתובב וברח  במהירות מהמקום. התובע יצא מרכבו כדי לדלוק אחריו, אולם תוך כדי היציאה "הסתבכתי בחגורת הבטיחות ונפלתי על המדרכה. ניסיתי לבלום את הנפילה ביד שמאל ונחבלתי בעוצמה רבה בכתף וביד שמאל" (סעיפים 2-4 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). 

 

4.                  גירסתו זו של התובע אינה מתיישבת עם הדברים שנרשמו מפיו בחדר המיון מייד בסמוך לאחר הארוע. התובע הגיע לחדר המיון בשעה 05:56 בבוקר. שם נרשם כי "בלילה נפל ונחבל בכתף". בעמוד השני לגליון חדר המיון נרשם שהסיבה לפנייתו היא "לדבריו נפילה/ תקיפה?". עוד נרשם בעמוד זה, במהלך בדיקה ב"כירורגיה" כי "כשעה טרם קבלתו החליק על המדרכה ונחבל בברכיים דו"צ, אגן משמאל, כתף שמאל, ובית חזה משמאל". התובע העיד שהוא שסיפר בחדר המיון את אשר אירע לו, בעברית ברורה, והדברים נרשמו מפיו, אולם "האמת אני לא יודע מה כתבו בחדר מיון" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 2-5). לשאלה "עד היום אתה לא יודע?" השיב "רשמו תקיפה, כי כתבו את ההתרשמות שלהם", למרות שהוא עצמו לא אמר להם כי מדובר בתקיפה (שם, שורות 6-9). תשובה זו מעוררת תהייה: התובע הוא אדם בוגר, שהיה בהכרה מלאה ומסר לדבריו גירסה סדורה. מה הביא אם כן את רושמי פרטי הארוע לרשום דברים העומדים בסתירה לגירסה שמסר להם? ומדוע לכלול סימני שאלה בנוגע לנסיבות הארוע אם התובע עצמו מוסר גירסה ברורה, וניתן לשואלו בנוגע לה? דומה כי מסקנה אפשרית היא שהתובע עצמו התלבט אם המאורעות שקדמו לנפילה הם בגדר תקיפה אם לאו, ויתכן שהנסיבות המדוייקות שאפפו את המרדף אחר הנוסעים שונות במקצת מאלה שנמסרו כיום לבית המשפט.

 

5.                  בכתב התביעה ובתצהירו לא טען התובע שנפגע בברכיו. פגיעה דו צדדית בברכיים בעקבות החלקה נרשמה בתעודת חדר המיון. משנשאל התובע בעניין זה השיב שאכן נחבל גם בברכיו שעה שיצא מהרכב, וכי לאחר הנפילה החליק החוצה ואז נפגעו  ברכיו (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 20-26; עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 14-21). גירסה זו, כמו גם מועד העלאתה המאוחר, תמוהים במקצת. הדברים קל וחומר לנוכח הגירסה שנשמעה קודם לכן מפיו, לפיה החגורה נתפסה בידו השמאלית, היד נותרה אחוזה בחגורה, וכך נפל התובע אל מחוץ לרכב (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 22 – עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 2). קיים קושי מסויים בנסיון ליישב מנגנון יציאה זה עם חבלה דווקא בכתף שמאל, שנחבלה על פי הטענה כתוצאה מהפגיעה במדרכה (סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית) כאשר יד שמאל עודנה אחוזה בחגורה בתוך המונית (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 14-17). גירסה זו תמוהה שבעתיים לנוכח הטענה ולפיה למנגנון בלתי שגרתי זה נוספה פגיעה בברכיים, וזאת כאשר התובע אמור להיות מוחזק, ולו חלקית, באמצעות חגורת הבטיחות. שתי גירסאות אלה גם יחד אינן עולות בקנה אחד עם האמירה בהודעתו במל"ל, שנגבתה ביום 28.10.08, ולפיה "מהכסא של המונית נעמדתי [ולא "נעצרתי" כפי שפורשו הדברים ע"י הנתבעת – ר.ו.] ועפתי על המדרכה ונפלתי על כתף שמאל ויד שמאל" (עמ' 3 לנ/2, שורות 5-6). ההיעמדות מהכסא לא הופיעה ביתר הגירסאות, וגם זו הפעם נעלמה הפגיעה בברכיים מתיאור המקרה.

 

6.                  לסתירות אלה ניתן להוסיף את העובדה שבמל"ל מסר התובע כי כל הנוסעים יצאו וברחו מהרכב (עמ' 3 לנ/2, שורות 2-3), וכך מסר גם במשטרה (נ/3), בעוד בתצהירו ועדותו מסר כי השלושה התרחקו והרביעי נותר במקום והעמיד פני משלם.

 

7.                  כללו של דבר: עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל-דין במשפט אזרחי. חלף תמיכה בדברים שמסר, מעיד התיעוד הרפואי על גירסה שונה בתכלית. התובע מסר אומנם במשטרה ביום 27.6.04 גירסה הדומה בעיקרה לזו שבפיו כיום (נ/3), אלא שזו ניתנה 11 יום לאחר הארוע, והיא עומדת בסתירה לגירסה בחדר המיון. גירסתו מעוררת תהיות שונות בנוגע להיתכנות הפגיעה במנגנון המתואר, ועיון בגירסאות השונות מביא למסקנה שקיימות ביניהן סתירות פנימיות. במצב דברים מעין זה לא ניתן לבסס הכרעה בתובענה על בסיס עדותו היחידה של בעל-דין, ולפיכך יש לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל על בעל-דין במשפט אזרחי, ולא הוכיח את עילת התביעה. מכאן המסקנה שלא עלה בידי התובע להוכיח כי אכן נפגע במהלך יציאה מרכב. לעניין זה לא נודעת חשיבות לשאלה אם התובע נפגע במהלך ריצה אחר הנוסעים או בעת שהגיע לכלל מגע עימם, או במערכת עובדתית אחרת. די בקביעה כי לפגיעה לא היתה זיקה ליציאה מהרכב, ולפיכך אין היא חוסה תחת כנפי הגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. משכך הם פני הדברים, דין התביעה כנגד מבטחת השימוש ברכב - להידחות.

 

8.                  לפיכך אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישא בשכ"ט עורכי-דינה של הנתבעת בסכום של 1,000 ¤ ובהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 2,500 ¤.

 

 

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.


 

ניתן היום, ג' בסיון תשס"ט (26 במאי 2009), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                       __________________

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/28D9400254759DFC422575C200567D15/$FILE/1792091B41CE11DC422575C200386E96.html
תאריך: 
26/05/09
Case ID: 
16668_8
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : רם וינוגרד
רם וינוגרד
עורכי דין : אבי אלבו הראל מונק רחל הראל-מצלאוי
אבי אלבו
הראל מונק
רחל הראל-מצלאוי
Powered by Drupal, an open source content management system