בתי המשפט

פסק דין

1.       התובע יליד 1982, נפגע בשתי תאונות דרכים. ביום 13.11.00 (להלן: ”תאונה ראשונה") וביום 19.6.03 ( להלן: "התאונה השניה").

          אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעות

          א.      בתאונה הראשונה, נפגע התובע בצווארו, ראשו ואגן, לא פנה לחדר מיון, והוכחה בדיקה נוירולוגית אחת שהתייחסה לתלונות בלבד.

          ב.      בתאונה השניה, נפגע התובע בראשו, צווארו, גבר תחתון וכפות רגליים, בחדר מיון לא נמצאו ממצאים פתולוגיים והתובע שוחרר עם המלצות ל- 3 ימי מחלה, אנלגטיקה לפי הצורך והמשך מעקב רפואי.

          ג.       התובע היה באי כושר עד יום 25.1.04.

          ד.      בדיקת מיפוי עצמות מיום 26.1.04 העלתה: "קליטת יתר קלה ודיפוזית ולא ספציפית באזור חוליות D12   עד L2".

          ה.      בדיקת מיפוי עצמות SPECT   מיום 3.2.04, העלתה: "קיימים ריכוזי יתר קטנים וקלים באזור חוליה D12... עשוי להתאים לתהליך טראומתי. ממליץ סי.טי".

          ו.       בדיקת סי.טי מיום 25.5.07 העלתה בלט דיסק מינימלי בין חוליות L4-5 ו- L5-S1 .

          ז.      ד"ר לוינקופף אשר נתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדיה היה בדעה כי:

                   "בבדיקת עמ"ש מתני קיימת הגבלה קלה בטווח תנועה ביישור וכיפוף, שאר מישורי טווח התנועה מלאים, אין עדות לדלדול שרירים בגפיים תחתונות או גירוי שורשי או קיפוח עצבי להוציא דיווחו על תחושה מופחתת בגפה שמאלית תחתונה.

                   בדיקת סי.טי. של עמ"ש מתני משנת 04 מדגימה ממצאים האופיניים למחלת שויירמן בלבד.

                   בדיקות מיפוי  עצמות אינן מדגימות קליטת יתר אופיינית לשבר.

                   אובדן כושר עבודה מלא למשך 4-6 שבועות לאחר התאונה מתאריך 19.6.03 הינו פרק זמן סביר.

                   לאור האמור לעיל, ועל סמך קובץ התקנות 2533 של המל"ל הנני מעריך את דרגת נכותו של הנ"ל בגין הפגיעה בעמ"ש מתני בתאונות הנדונות בשיעור 3.5%..... נכות זו מחולקת בין שתי התאונות כאשר בגין התאונה הראשונה 1/4  ובגין התאונה הנדונה 3/4  ".

                   כלומר, הנכות בגין התאונה הראשונה בשיעור 0.875%  ובגין התאונה השניה 2.625%.

          ח.      בתשובות לשאלות הבהרה, השיב ד"ר לוינקופף, כי לדעתו התובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים עתידיים ואם יזקק למשככי כאבים כי אז לפרק זמן קצר ביותר בלבד, התחושה המופחתת בגפה השמאלית התחתונה לא אמורה לגרום לכאבים לאחר הליכה, עליה וירידה במדרגות ועמידה ממושכת.

          ט.      ד"ר לוינקופף היה בדעה, כי: "לא תתכן הפרעה בתחושה בכל גפה שמאל תחתונה, מצב המערב את כל השורשים הלומבריים (לפחות 6, 7 שורשים) ובוודאי לא במקרה זה".

          י.       ד"ר לוינקופף העריך את תקופת אי הכושר לאחר התאונה הראשונה בחודש.

          יא.    ד"ר לוינקופף לא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.

3.       נזקים

          א.      הפסדי השתכרות

                  1)        עובר לתאונה הראשונה, היה התובע תלמיד ישיבה תיכונית ועל כן לא נגרמו לו הפסדי השתכרות.

                  2)        עובר לתאונה השניה, למד התובע בישיבה גבוהה בב"ש ולא עבד עבודה כלשהיא ועל כן, לא נגרמו לו הפסדי השתכרות .

                  3)        "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סרבו בתי-המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות"  (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית עמ' 258).

                  4)        לא נטען וממילא לא הוכח כי התובע עובד ומשתכר ועל כן לא בכדי טוענות הנתבעות, כי לא נגרמו ולא יגרמו לו הפסדי השתכרות.

                             לתובע הגבלה קלה בטווח תנועה של 2 מתוך 6 תנועות בלבד בעמ"ש מתני, בו הוא סובל גם ממחלת שויירמן שאינה תוצאת הפגיעה בתאונות כאמור בע.א. 413/88 אלג'נזאראה נ. שמיר חב' לביטוח בע"מ תק' על  91 (2) 1081 "ביהמ"ש גם קבע שלא היתה ואין כל מניעה למערער לעבוד עבודות נוספות כפי שעבד קודם התאונה, אם רצונו בכך ומכל מקום בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ועפ"י ממצאיו של ביהמ"ש, רשאי  היה ביהמ"ש להגיע למסקנה, על פיה לא הוכיח המערער אבדן כושר השתכרות כתוצאה מהתאונה. עפ"י עובדות המקרה, ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה שהסיכון שבגלל תאונה תקטן השתכרותו בעתיד מזו שהיה מגיע אליה ללא התאונה הינו אפסי, ספקולטיבי או היפותטי בלבד (ראה ע.א. 237/80 ברששת נ. האשאש ואח' פד"י לו (1) 281 בעמ' 307) ועל כן אין יסוד להתערבותנו".

                  5)        מאידך, התובע בן 27, מירב שנות עבודתו לפניו והעתיד מי ישורנו ועל כן נראה לי לנכון, לפסוק לו עבור הפסד כושר השתכרות 8,000 ש"ח שיחולקו בין הנתבעות עפ"י אחוזי הנכות.

          ב.      עזרת צד ג'

                  הפגיעות בתאונות היו קלות, התובע היה באי כושר רק כחודש לאחר כל תאונה, לא היה במצב סיעודי ועל כן גם אם קיבל עזרה מההורים לא חרגה זו מהמקובל ביחסי משפחה ועל כן אינה ברת פיצוי כאמור בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד ל"ד(3) 580, 588:

                  "לא היה מקום לפסוק פיצוי לאביו של המערער כמיטיב, בקשר לטיפול בבנו בעת מחלתו בעקבות התאונה, משלא השתכנע בית המשפט כי הדבר היה מעבר לדאגת אב לבנו וכי נגרם בגין נזק ספציפי".

          ג.       הוצאות רפואיות ונסיעות

                  1)        התובע המציא קבלות על הוצאות רפואיות ונסיעות ע"ס  516 ש"ח.

                             משהוכחו  ביקורים בקופ"ח ובדיקות, נראה לי לנכון לזכות התובע בהחזר ההוצאות.

                  2)        ד"ר לוינקופף היה בדעה, כי התובע  לא יזדקק לטיפול תרופתי לשיכוך כאבים אבל גם אם כן, אזי לפרק זמן קצר ביותר.

                  3)        לאור האמור לעיל, נראה לי לנכון לפצות התובע בראש נזק זה עבור עבר ועתיד בסך 1,000 ¤ שיחולקו בין הנתבעים לפי אחוזי הנכות.

          ד.      כאב וסבל

                  1)        "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל, אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו.

                             סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

                             תקנה 2 (ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום"  (ע"א 284/88  גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).

                  2)        בענייננו,  לא נגרם לתובע שבר, הוא לא אושפז, לא נזקק לטיפולים חודרניים, היה באי כושר כחודש לאחר כל תאונה, לא צפוי לטיפולים עתידיים ונותרה לו נכות בשיעור 3.5% בלבד.

                  3)        בנסיבות אלה, אין הצדקה למכסימום הפיצוי עפ"י תקנה 2 ב' לתקנות  הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976 ונראה לי לנכון להעריך הפיצוי  על פי אחוזי הנכות בלבד.

4.       לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעות 1, 2 לשלם לתובע כדלקמן:

          א.     הפסדי כושר השתכרות         -.2,000         ¤

          ב.      הוצאות רפואיות ונסיעות      -.250            ¤

          ג.      כאב וסבל                            -.1,930         ¤

                  סה"כ                                  -.4,180        ¤

          בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.

5.       לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעות 3 לשלם לתובע כדלקמן:

          א.     הפסדי כושר השתכרות         -.6,000         ¤

          ב.      הוצאות רפואיות ונסיעות      -.750            ¤

          ג.      כאב וסבל                            -.5,205         ¤

                  סה"כ                                  -.11,955       ¤

          בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.

5.       הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 5 (ב) (2) (ב) לתקנות  בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

6.       מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק מהחלטתי ישירות לב"כ הצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום ג' בסיון, תשס"ט (26 במאי 2009) בהעדרהצדדים

קלדנית: מרי  ל.