שמעוני נ. משה )מקס( קרו


 

   

בתי המשפט






 

א  005773/06

בבית משפט השלום

בירושלים


 


 

01/06/2009

תאריך:

כב' השופט אלכסנדר רון

בפני:

 

 

 














 

שמעוני ראובן

בעניין:

התובע


 

ע"י ב"כ עו"ד תמר רובין (סיוע משפטי)


 


 

נ  ג  ד


 


 

1 . קארו משה

2 . קארו חנה

3 . קארו שמואל

4 . קארו דוד


 

הנתבעים


 

ע"י ב"כ עו"ד אלכס וולושין (סיוע משפטי)


 

 


פסק דין

 


1.      כללי

 

פסק דין בתביעה למתן צו המורה לנתבעים לפנות את הדירה המצויה ברח' אמיל בוטה 10, ירושלים ["הדירה"], וליתר דיוק את החלק של הדירה שבה הם מתגוררים, ולהימנע מהפרעה למגוריו של התובע בדירה. התביעה מושתתת על סעיפים 17, 19 לחוק המקרקעין ["החוק"].

 

         מחלוקת בדבר זכות החזקה בדירה, שככל הנראה אף נועדה להריסה, בין צדדים שהינם, למעשה, מחוסרי דיור. לפני כשלש שנים דן כבר בית המשפט בסוגיה זו על רקע בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי התובע ושבעקבותיה נתאפשר לו לשוב לחדר בו התגורר קודם לכן; החלטת בית המשפט אושרה גם על ידי ערכאת הערעור.             

 

 

 

 

2.      המסגרת העובדתית

 

העובדות, לפחות בחלקן העיקרי, אינן במחלוקת של ממש, ונחלקים הצדדים בעיקר על השלכותיהן המשפטיות.

 

א.            הזכויות בדירה, כמפורט בנסח שבפני בית המשפט, רשומות על שם הפטריארך היווני האורתודוכסי. בשנת 1996 נרשמה הערת אזהרה לטובת חברה פרטית וככל הנראה נועד הבית להריסה, לקראת פיתוח השטח על ידי חברה זו. מכל מקום, לבעלים אין כל עניין בהליך זה, ויש מקום לספק אם בכלל הם מודעים לו. 

 

ב.             התובע מתגורר במקום זמן רב. על פי האמור בסעיף 2 לתצהירו, מזה כעשרים שנה, ומכל מקום אין חולקין שהיה הוא בדירה עוד קודם שהגיעו אליה הנתבעים. בנקודה זאת תצוין המחלוקת העובדתית הממשית היחידה, והיא האם החזיק התובע בדירה כולה או שהצטמצמה החזקתו לחדר מסוים בה.

 

ג.             הנתבעים, כאמור, בין היתר, בסעיף 3 לתצהיר הנתבע 1, הגיעו למקום בקיץ 2004. יוטעם שגם התובע אישר כי: "הם נכנסו ביום 16.6.04" [עמוד 15 שורה 9 לפרוטוקול]. למועד זה נועדה חשיבות בשים לב לעובדה שהוגשה תביעה זו רק כשנתיים לאחר מכן; אשוב לכך בהמשך. גם אם אהיה נכון במסגרת פסקה זו ליתן ביטוי לדברי הנתבעים שקיבלו הם אישור לגור במקום מהפטריארכיה היוונית, לא אראה בדבריהם בבחינת עובדה מוכחת, וזאת, לא רק בשל כך שלא היה בידם, ולו גם בדל של מסמך אחד לתמוך בטענותיהם, אלא גם בשל כך, שככל הנראה מכר הפטריארך היווני את הזכויות בנכס לאותה חברה פרטית שהיא בעלת הערת האזהרה (יוטעם, שהיו אלה הנתבעים שצירפו נסח זה לתצהירם), ואם אכן כך, ספק אם מי שמכר את הזכויות בנכס לצד שלישי ראה עצמו מוסמך להתיר לנתבעים להתגורר במקום.

 

ד.             הנתבעים הם היחידים נושאים בתשלומי הארנונה, החשמל והמים של הדירה – אסמכתאות לכך מצורפות לתצהיריהם. מאשר זאת התובע בעצמו בסעיף 10 לתצהירו.

 

ה.            תביעה זו הוגשה רק במאי 2006, קרוב לשנתיים לאחר הגעת הנתבעים לדירה.

 

ו.             ואשר לדירה גופא - במצוות בית המשפט הגישו שני הצדדים סקיצה מוסכמת המתארת את מבנה הדירה וחלוקת השימוש בה. יוטעם, שלדירה שתי כניסות נפרדות, שני מטבחים ושירותים נפרדים.

 

 

3.      הדיון המסכם

 

         תוך שאציין שמודע אני היטב לבעייתיות היתירה הגלומה במצב הדברים הנוכחי, הגעתי לכלל מסקנה, שמן הנמנע להיעתר למבוקש, יש להורות על דחיית התביעה ועל הותרת מצב הדברים על כנו. זאת, כהכרח בל יגונה, ובשים לב לנסיבות העניין. להלן טעמי.

 

א.            על הפרק מחלוקת בה לשני הצדדים זכויות "ירודות": טענת זכות שאינה יונקת את כוחה מזכות מהותית המוכרת בחוק המקרקעין הינה טענת זכות נחותה בטיבה. ועם זאת יוטעם שהמדובר, ללא ספק, בטענה לגיטימית: "להגנה על החזקה במקרקעין מקום מרכזי במשפט. החזקה היא נושא להגנת משפט לא רק כמאפיין של זכות הבעלות, אלא גם כאשר היא משקפת מצב עובדתי שאין מקורו בזכות... חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 מסדיר את הגנת המשפט על החזקה במקרקעין בפורסו את ההגנה על המחזיק בין שהוא בעלים בין שהוא זכאי לחזקה שלא בתורת בעלים ובין שהוא מחזיק בקרקע בפועל שלא מכח זכות כלל" [רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ. בן שמחון פ"ד נ"ח (1) 827, 836; עיין גם בפסק הדין היסודי בנדון דנן - רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי פ"ד נ"ה (3) 294, 303]. ברם הלגיטימיות של הטענה, אין משמעותה שרשאי מחזיק לדרוש את סילוקו של אחר בכל נסיבות שהן.

 

ב.             כאמור בסעיף 10 לכתב התביעה, רואה התובע בסעיפים 17 ו- 19 לחוק את הבסיס לתביעתו. ברם, ספק עד כמה יוכל הוא, בנסיבות העניין, להסתייע בהם.

 

ג.             אפתח בקושי הכרוך בישום סעיף 19 על נסיבות העניין. קובע סעיף 19 לחוק כדלקמן: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות  בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". נכון עשתה באת כוחו הנכבדה של התובע שציינה דווקא סעיף זה שלא מתייחס למחזיק במקרקעין כדין, שהרי בכך עוסק סעיף 18 לחוק. הדבר מלמד על המודעות שלה לבעייתיות הכרוכה בשאלת זכותו של התובע. ואולם, המבקש לבסס את טענותיו על סעיף 19, יתקשה לעשות כן, אם קודם לכן השתהה וטמן את ידו בצלחת: "...תביעתו של המחזיק שלא כדין כנגד פולש מאוחר, על פי סעיף 19 לחוק המקרקעין, תיתקל בקושי הנובע מתחולתו של עקרון השיהוי על סעיף 19. התביעה על פי סעיף 19, בהיותה תביעה פוססורית ולא תביעה פטיטורית על סמך זכויות ממש, דורשת כי המחזיק שלא כדין יזדרז ויגיש את תביעתו. שיהוי מצדו ישלול את העילה מכוח סעיף זה" [מיגל דויטש, קניין, כרך א', ישראל 1997, עמ' 361]. עוד מוסיף פרופ' דויטש ומנמק: "בצד של המדיניות המשפטית, הרי שהפולש הראשון, אשר מבקש להסתמך על החזקתו בלבד  - אף שהיא בלתי חוקית -  בא למעשה בתביעה לסעד מן הצדק, ועל כן עליו לקיים את כלל האקוויטי הבסיסי של הימנעות משיהוי בהגשת התביעה, כאמור לעיל" [דויטש, שם, בעמ' 362]. בספרו עושה פרופ' דויטש שימוש בהקשר הנדון במושג "הבעלות היחסית", לאמור, כי למחזיק ניתן לייחס בנכס "בעלות יחסית". לא נמצא טעם להרחיב בכך בהקשרו של פסק דין זה, ואולם ראוי לסכם את הדיון בהערכתו של פרופ' דויטש, כי: "הפסיקה אצלנו טרם הכריעה בשאלה, אם יש מקום לקלוט את רעיון "הבעלות היחסית", אף שהנטיה לכך היתה בשלילה" [שם, עמ' 363]. כללם של דברים במסקנה המתבקשת, כי לדעתו עמדת המשפט הישראלי לזכויותיו של "פולש ראשון", צוננת משהו, וחשוב מכך בהרבה, שגם אם ראוי להכיר בזכויותיו של אותו פולש ראשון על יסוד סעיף 19 לחוק, ייעשה הדבר רק שעה שאין לייחס לו שיהוי בלתי סביר. יש בעובדה שהשתהה התובע בפנייתו לבית המשפט, לכל הפחות, כדי להחליש את משקל טענותיו, אם לא הרבה מעבר לכך.

 

ד.             ומכאן, לסעיף 17 לחוק המקרקעין בו נקבע כדלקמן: "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". עצם השימוש שמבקש התובע לעשות בסעיף זה, גבולי. בשים לב לכך שלמעמד המחזיק במקרקעין כלפי פולשים ייחד החוק את סעיפים 18 ו- 19, ונוכח השימוש בסעיף זה במושג "הפרעה לשימוש במקרקעין", יש מקום להסתפק עד כמה בכלל נועד סעיף זה לטיפול במסיגי גבול ובפולשים בהם עוסקים סעיפים 18 ו- 19. דומה, יושב סעיף 17 לחוק "על קו הגבול" שבין דיני הקניין לבין דיני הנזיקין, באשר עיקר עניינו במניעת הפרעה לשימוש במקרקעין, נושא  הקרוב בטיבו ובמהותו לדיני מטרדים (בענייננו: מטרד ליחיד). ראה לעניין זה בהרחבה, בין היתר, בספרו של דויטש הנ"ל בעמ' 357. מכל מקום, טענת התובע שמפריעים לו הנתבעים אינה אלא השולית שבטענותיו, באשר ברור על פני הדברים, שלא מסתפק הוא בסעד שיצמצם את הפרעתם אלא דורש הוא את סילוקם. ספק, אם ניתן לראות בסעיף 17 בסיס לסעד הדרסטי שמבקש התובע.

 

ה.            המחלוקת, שלטעמי היא, אולי, המחלוקת העובדתית הממשית היחידה, הינה, אם מלכתחילה ניתן לראות בתובע כמי שהתגורר בדירה כולה, או, כנטען על ידי הנתבעים, בחדר אחד. בנסיבות העניין, דומני, נוטה הכף גם בשאלה זו לעמדת הנתבעים. התובע מתגורר במקום בגפו. סביר בעיני שאדם בודד לא יתגורר בפועל בדירה כולה, זאת, שלטענת הנתבעים אף היה עליהם עם כניסתם לעשות לתיקונה, אלא אך בחדר אחד. חיזוק ניכר למסקנה זו מוצא אני גם בעובדה שלא סבר התובע לפנות לבית המשפט אלא בחלוף כשנתיים מאז הגעתם למקום של הנתבעים. מובטחני, שאילו היו הנתבעים פולשים לתחום הצר בו התובע התגורר "ממש", היה זה האחרון נחפז לבית המשפט מיידית. המתנתו הממושכת עד שפנה לבית המשפט מתיישבת טוב יותר עם ההערכה, שעברו הנתבעים להתגורר בסמוך אליו, לאותה דירה, אך לא לשטח שהיה בחזקתו הישירה, ובפועל, החדר בו התגורר. גם העובדה שלא התגורר התובע אלא בחלק של הדירה תומכת במסקנה לפיה נעדר הוא זכות לטעון לחזקה בדירה כולה, וממילא, בנסיבות אלה, גם יתקשה לטעון לסילוק ידי הנתבעים משאר חלקי הדירה.

 

ו.          זכותו של התובע, כמפורט בהרחבה לעיל, לא נחצבה בסלע. אין על הפרק מחזיק היכול לטעון ולהוכיח, ולו גם בשפה רפה, שיונקת זכותו זו מבעלי הקרקע. הבסיס להחזקתו של התובע במקום, בשתיקת הבעלים, היינו בהתנהגותם הפאסיבית. מחזיק במקרקעין, שהמכסימום שיכול הוא להוכיח הינו, שבעלי הקרקע לא התנגדו להחזקתו במקום, יש לייחס לטענותיו משקל מופחת, וגם לכך מקום במסגרת שיקולי בית המשפט. יתרונו היחיד - בציר הזמן: הגיע התובע לדירה לפני הנתבעים. מעבר לכך, מעמדו אינו עולה על שלהם. לתפיסתי ראוי במשטר הדוגל בזכויות קניין מהותיות ליתן מלכתחילה לזכות החזקה של מי שאין בידו זכות מהותית מעבר לעצם החזקתו במקום, פרשנות יישומית מצמצמת, שמשמעותה, למשל בנסיבותיו הספציפיות של סכסוך זה, כי לא תוכר טענת מחזיק לזכותו בהתבסס על החזקה בלבד אלא בשטח הרלוונטי המינימאלי. לא הרי מי שמתגורר בדירה מכח זכות, כהרי מי שמתגורר בדירה בנסיבות כבענייננו. חולשת הזכות מקרינה גם על כוחו של המחזיק, וליתר דיוק - העדר כוחו, ביחס לאחרים. בהעדר כל זכות של ממש, יש לפרש וליישם את זכות החזקה של התובע בצורה מינימאליסטית, רק על החדר בו הוא מתגורר.

 

ז.          מזה כחמש שנים משכילים הצדדים לחיות זה לצד זה בדירה. הדבר אף אפשרי נוכח קיומן של כניסות נפרדות, שני מטבחים ושירותים נפרדים. במאמר מוסגר אף אוסיף, שבאשר משלמים הנתבעים, ככל הנראה, גם עבור החשמל והמים שצורך התובע, נראה, שלוקה התובע גם במודעות לכך שאילו זכה בתביעתו, עד מהרה צריך היה לגייס משאבים למימונן של הוצאות אלה, שאם לא כן מגלה היה, שגם אם, אולי, זכה בחזקה בלעדית בדירה, היו המים והחשמל מפסיקים לזרום בה.

 

ח.         ולבסוף אציין, כי, מכל מקום ולמיטב ההערכה, לא יימשך מצב דברים זה לאין קץ. המדובר בדירה הנמצאת על קרקע שערכה לא יסולא בפז, לא ירחק היום בו יבקשו בעלי הזכויות לפתחה, או אז, הדירה, מן הסתם, תיהרס, וממילא ילך כל אחד מהצדדים לדרכו. 

 

4.      סוף דבר, עם כל הבעייתיות שבדבר, לא יהא נכון להורות על פינוי משפחת הנתבעים. בית המשפט ביקש מהצדדים שיפרטו בפניו במסגרת סיכומיהם נקודות חיכוך מיוחדות, אם ישנן, ובמקרה כזה, ייתכן וראוי היה במסגרת פסק דין זה לצמצמן באמצעות צווים מתאימים (כלבים, למשל - ?). ברם, לא סברו הצדדים לפרט נקודות כאמור ולפיכך אמנע מלשקול היבטים אלה, ואסתפק במתן צו כללי המונע מהנתבעים להפריע לשגרת חיי התובע בכל צורה שהיא. מעבר לכך, כאמור, נדחית התביעה.

 

5.      בנסיבות העניין, ומה גם שנהנים שני הצדדים מעזרתה האדיבה של הלשכה לסיוע משפטי, אין צו להוצאות.

 

ניתן היום ט' בסיון, תשס"ט (1 ביוני 2009) בהיעדר הצדדים.

 

 

אלכסנדר רון, שופט

05773/06א  130 ענת יניר

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/B6B8439997911B7E422575C80055D8CE/$FILE/05C4D9338EEB0EB7422575A10032205D.html
תאריך: 
01/06/09
Case ID: 
5773_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : אלכסנדר רון
אלכסנדר רון
עורכי דין : אלכס וולושין (סיוע משפטי) תמר רובין (סיוע משפטי)
אלכס וולושין (סיוע משפטי)
תמר רובין (סיוע משפטי)
Powered by Drupal, an open source content management system