קליסטוס נ. משרד הפנים


 

   

בתי המשפט





עתמ001879/09

בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים


 

11/06/2009

תאריך:

כב' השופטת גדות שרה

בפני:

 

 

 














 

1. קליסטוס איבה

2. דימיטריובה הלנה איבה

3. בנסון איבה

4. מייקל איבה

5. פיטון איבה

בעניין:

העותרים

יוהנה לרמן

ע"י ב"כ עו"ד


 


 

נ  ג  ד


 


 

מדינת ישראל – משרד הפנים


 

המשיב

פרקליטות מחוז ת"א – אזרחי

ע"י ב"כ עו"ד


 


 


פסק דין

 


בעתירה זו מבקשים העותרים לבטל את צו ההרחקה שהוצא כנגד העותר מס' 1 וליתן לעותר מס' 3 רישיון קבע והענקת רישיון ארעי למשפחתו הקרובה.

 

העובדות:

1.         א.        העותר מס' 1 (להלן: "העותר") הוא אזרח ניגרי אשר הגיע לישראל בשנת 1995 באשרת תייר.

לאחר שהסתיימה תוקפה של אשרת התייר, נשאר העותר בישראל שלא כדין והוא שוהה כאן, שלא כדין, כ- 10 שנים.         

 

ב.         העותרת מס' 2 (להלן: "העותרת") היא אזרחית אוקראינה אשר הגיעה לישראל בשנת 2000.

לטענתה, היא הגיעה באשרת תייר ב/2, אולם הדרכון עימו נכנסה לישראל נגנב בשנת 2003, ובידיה תעודת מסע זמנית המאשרת את היותה אזרחית אוקראינה.

 

ג.         העותרים 1 ו-2, לטענתם, נפגשו בת"א בשנת 2000, ונישאו בפני הכנסיה הקתולית שביפו בשנת 2001.

 

ד.         מנישואיהם נולדו לעותרים שלושה ילדים, הם העותרים 3-5 (להלן: "הקטינים").

            העותר מס' 3 נולד בנתניה, ביום 11.5.01, עותר מס' 4 נולד ביום 12.12.02 ועותר מס'  5 נולד בירושלים ביום 17.8.05.

            לטענת העותרים, הקטינים נולדו בישראל, אשר מהווה את מרכז חייהם במישור החברתי, התרבותי והרגשי, והרחקתם הצפויה מישראל תהיה כרוכה בהגלייה תרבותית וקריעה מסביבתם הטבעית, למדינה עימה אין להם כל קשר.

 

2.         ביום 15.12.03 נעצר העותר בגין שהייה בלתי חוקית והוא שוחרר בערבות בסך 15,000 ¤, להסדרת ענייניו וענייני בת זוגו והילדים וכדי לנסוע לאוקראינה. 

            על פי החלטת בית הדין לביקורת משמורת, היה על המשפחה לעזוב את ישראל עד ליום 1.1.04 (ר' נספח א' לתגובה).

 

3.         למרות האמור לעיל, לא עזב העותר את ישראל וביום 2.2.04 נעצר בשנית.

 

            העותר שוחרר גם בפעם זו כשעליו לעזוב את ישראל עם משפחתו עד ליום 21.7.08.

 

4.         גם בפעם זו לא עזב העותר את ישראל וביום 31.12.08 נעצר בשלישית.

            בקשות לשחרורו נדחו על ידי בית הדין לביקורת משמורת.

            ביום 11.1.09 ביקשה משטרת ההגירה להעלות את העותר לטיסה בחזרה לניגריה, לאחר שנרכש עבורו כרטיס, אולם הוא סירב בתוקף לעלות למטוס בטענה כי הוא רוצה לטוס עם ילדיו.

            אי לכך, הוחזר העותר למשמורת.

 

5.         ביום 15.3.09 הגישו העותרים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בת"א בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 1470/09).

            בעתירה 1470/09 ביקשו העותרים סעד הזהה לסעד שהתבקש בעתירה נשוא פס"ד זה.

            בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ש. ברוש, ביום 16.4.09, הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסכם כדלקמן:

"העותרים יגישו למינהל האוכלוסין, עד ליום 3.5.09, בקשה למתן תושבות קבע לעותר מס' 3.

העתירה תימחק.

היה ותוגש הבקשה למינהל האוכלוסין במועד הנקוב, ישאר צו הביניים שניתן בתיק זה על כנו עד למתן החלטה בבקשה שתוגש.

לא תוגש הבקשה במועד הנקוב לעיל, יבוטל צו הביניים.

למען הסר ספק מובהר בזה כי העותר ישאר במשמורת".

 

            בית המשפט אישר את הסדר הפשרה ונתן לו תוקף של פסק-דין.

6.         בעקבות הסדר הפשרה הנ"ל, פנו העותרים למנהל מינהל האוכלוסין, ביום 3.5.09, בבקשה להעניק לקטינים רישיון קבע ולהעניק לעותרים 1 ו-2 רישיון ארעי, הכל כמפורט בנספח י' לעתירה.

 

7.         ביום 14.5.09 דחה מר י. גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, את הבקשה.

 

8.         כנגד החלטה זו הוגשה העתירה נשוא פסק-דין זה.

 

טיעוני הצדדים:

9.         העותרים טוענים כי הם מנהלים חיים נורמטיביים וכי ילדיהם השתלבו בישראל, אשר מהווה את מרכז חייהם במישור החברתי, התרבותי והרגשי.

            לטענתם, אין לילדים קשר עם מדינות מוצאם של ההורים והם מעולם לא יצאו את ישראל.

            עוד לטענתם, קריעת הילדים מסביבתם הטבעית עלולה להזיק ולפגוע בהם.

 

10.       העותרים טוענים כי ילדיהם הם ילדי מהגרים אשר מוצאם מעורב (האב מניגריה והאם מאוקראינה), וילדים כאלה "אשר מוצאם מעורב סובלים מאפליה חברתית קשה המתבטאת באפליה וקבלה ללימודים, קשיים במציאת עבודה, נידוי חברתי, רדיפה מתמדת וגילויי אלימות" (סעיף 11 לעתירה).

            עוד טוענים העותרים כי מדו"ח עמנסטי לשנת 2008 עולה כי בשנת 2007 נרשמו כ- 60 תקיפות על רקע גזעי, כאשר 6 מהתקיפות הסתיימו במוות של קורבנות התקיפה.

            עוד מצוין בדו"ח כי קורבנות התקיפה הם לרוב ממוצא אפריקאי או אסייאתי.

            אי לכך, טוענים העותרים, אם תגורש המשפחה לאוקראינה, יעמדו הקטינים בסכנה.

 

            העותרים מוסיפים וטוענים כי גם אם תגורש המשפחה לניגריה, אין ערובה לכבודם ולחרותם בשל העויינות הקשה בין קבוצות אתניות שונות בניגריה, הנלחמות ביניהן על אדמות וריבונות, והמחסור באדמות ומשאבים מלבה את השנאה הבין דתית והאתנית, המתבטאת בפוגרומים של קבוצה אתנית אחת ברעותה.

 

11.       העותרים מוסיפים וטוענים כי טובת הילד והשמירה על שלמות התא המשפחתי מחייבת את קבלת העתירה, וכי גם משיקולים הומניטריים יש לקבל את העתירה.

 

12.       לטענתם, המשיבה לא שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטים, לא פעלה באופן סביר, ולא עמדה בחובת ההנמקה ומשום כך, יש לקבל את העתירה.

 

13.       העותרים טוענים גם כי העותר מס' 3 זכאי למעמד מכוח החלטת ממשלה מס' 156 וגם מטעם זה יש להעתר לעתירה.

 

14.       המשיב מתנגדת לעתירה.

            לטענתה, העותרים לא עמדו במועדים הנדרשים בעניין החלטה 156 ואין מקום לקבל את בקשתם על בסיס זה.

 

15.       עוד טוענים המשיבים, כי העותר פנה בבקשה להכיר בו כפליט, בקשה אשר נדחתה, ואין מקום לקבל את העתירה על בסיס הטיעונים ההומניטריים שנטענו, לרבות נושא היות הקטינים ילדי מהגרים אשר מוצאם מעורב.

 

16.       המשיבה מצביעה על התנהגות העותר אשר נעצר כבר 3 פעמים ועל אף התחייבותו לעזוב את ישראל לא עשה כן.

            עוד טוענת המשיבה כי בקשה לקבלת מעמד אשר נשלחה, לטענת העותרים, ביום 11.7.07, לא הגיעה לידי המשיבה ומשום כך, כאמור, לא הגישו העותרים בקשה במועד, ודין עתירתם להידחות.

 

17.       הצדדים גם חלוקים על משמעות הסדר הפשרה, אליו הגיעו בעת"מ 1470/09.

            לטענת העותרים הכוונה היתה להגיש בקשה למינהל האוכלוסין אשר לא תידחה בטענה של איחור בהגשת הבקשה, ואילו לטענת המשיבה הכוונה היתה להגשת בקשה מטעמים הומניטריים.

 

דיון:

18.       לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה, בתגובה על נספחיה ובטיעוני הצדדים בפניי, הגעתי למסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את העתירה.

 

19.       על פי החלטת הממשלה מס' 156, אשר תוקנה ביוני 2007, היו העותרים רשאים להגיש, על פי התיקון, בקשה להסדרת מעמדו של העותר מס' 3, הקטין, משום שביום 18.6.06 הוא כבר שהה בישראל 4 שנים ו- 9 חודשים ברצף.

            העותרים לא הגישו בקשה במועד ומשום כך, וגם לאור הפסיקה הברורה בנושא המועדים, אין מקום לקבל את בקשתם אשר הוגשה באיחור, ולא במועדים שנקבעו.

 

20.       העותרים טוענים כי הגישו בקשה למשיב ביום 11.7.08, אשר נשלחה ע"י שירה ענבר ממוקד סיוע לעובדים זרים.

            המשיב עומד על דעתו כי בקשה זו לא התקבלה אצלו.

            טענה זו של אי קבלת מכתב נטענה כבר  בעתירה הקודמת (עת"מ 1470/09) והעותרים היו ערים לה היטב.

            למרות זאת, לא הציגו העותרים במסגרת העתירה הנוכחית כל אסמכתא או ראיה אוביקטיבית לשליחת מכתב זה.

            מאחר ועל פי הנטען, מכתב זה נשלח ע"י מוקד הסיוע לעובדים זרים, לא היה כל קושי להוכיח את שליחת המכתב באמצעות המוקד לסיוע לעובדים זרים, אם באמצעות תצהיר, מסמך או בכל דרך ראויה אחרת.

            בהעדר כל אלה ניתן לקבוע כי העותרים לא הוכיחו, ולו לכאורה, כי הבקשה מיום 11.7.07 נשלחה למשיב ו/או התקבלה ע"י המשיב, כשבקשה זו עניינה מתן מעמד לעותר מס' 3.

 

21.       אי לכך, אין מקום להעתר לעתירה, ככל שהיא מתבססת על החלטת הממשלה מס' 156.

 

22.       העותרים טוענים כי בהסדר הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין בפני כב' השופטת ש. ברוש (עת"מ 1470/09), ניתן להם אישור להגיש בקשה חדשה למשיב אשר יבחן את הבקשה לגופה.

העותרים הגישו בקשה, ובקשתם נדחתה.

ככל שהדבר נוגע להחלטה 156, הבקשה נדחתה מחמת איחור העותרים בהגשת הבקשה על פי החלטה 156.

 

            העותרים טוענים, כפי שגם נטען במהלך הדיון בפני, כי דחיית הבקשה על בסיס המועדים הנדרשים מכוח החלטה 156, מתעלמת מהסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

            למעשה, מנסים העותרים לטעון, כי לאור הסדר הפשרה אין עוד מקום לדחות את הבקשה מחמת איחור במועדים ויש לדון בבקשה לגופה, לרבות גם בטעמים הומניטריים.

            המשיבה מתנגדת נחרצות לעמדה זו וטוענת כי הסכימה לבחון את הבקשה לגופה אולם, בשום פנים, לא הסכימה לפרוץ את מסגרת המועדים להגשת בקשות לפי החלטת ממשלה מס' 156 וכל בקשה שתוגש, לא תידון כבקשה לפי החלטה 156 ולא תיבחן במסגרת התנאים שנקבעו באותה החלטה.

 

23.       קבלת עמדת העותרים לפיה, יש לדון בבקשה לפי החלטת ממשלה 156 מבלי לדון במועדים היא, למעשה, אפשרות להענקת מעמד לעותר מס' 3 על בסיס הסכם פשרה ופסק הדין שאישר אותו, אשר אינם קובעים זאת בבירור ובמפורש.

            איש מהצדדים לא טען כנגד פרוטוקול הדיון ושני הצדדים הצביעו על הפרוטוקול ופסק הדין אשר אישר את הסכם הפשרה.

            מהסכם הפשרה אין להסיק, בשום פנים, כי הוסכם על הגשת בקשה למשיב על בסיס החלטת ממשלה 156, כאשר המשיב לא יבחן את שאלת המועדים.

            בהעדר התייחסות מפורשת לויתור על נושא המועדים, אין זה ראוי ואין זה נכון לקבוע, כי כך הוסכם בין הצדדים.

עוד ניתן לקבוע כי אין מקום לקבל את עמדת העותרים, כאשר המשיב מתנגד נחרצות לעמדה זו והתנגדותו קיבלה ביטוי בתיקים רבים ובפסיקה רבה לעניין המועדים בהחלטה 156, אשר בסיס פסק דין והסכם פשרה אשר אינם קובעים זאת במפורש.

 

24.       אי לכך, הגעתי למסקנה כי הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין, איננו מונע מהמשיבה לדחות את בקשת העותרים, על בסיס החלטה 156, מכוח איחור במועדים.

 

25.       אי לכך, החלטת המשיבה מיום 14.5.09, הדוחה את הבקשה על בסיס החלטה 156 מחמת איחור, היא סבירה ואין מקום להעתר לה.

 

26.       העותרים ביססו את בקשתם למשיב גם על טעמים הומניטריים.

            בבקשה ציינו העותרים, כפי שפורט לעיל, כי הילדים נולדו בישראל וחונכו בה, הם דוברים עברית על בוריה, ישראל היא מרכז חייהם החברתי, התרבותי והרגשי, והרחקתם מישראל תגרום לקריעה מסביבתם הטבעית.

            עוד מציינים העותרים, כמפורט לעיל, את הסכנה לעותר וילדיו אם יגורשו לאוקראינה בשל גזעם ומוצאם, וכן מצביעים הם על הסבל ואפליה חברתית הנגרמת לילדי מהגרים אשר מוצאם מעורב.

            כמו כן, מציינים העותרים במכתבם, כי אין גם ערובה לכבודם אם יגורשו לניגריה, וכי לאור הזכות לחיי משפחה וזכויות היסוד של העותר, יש להעתר לבקשה.

 

27.       העותר פנה לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה לקבל מעמד של פליט, אולם בקשתו נדחתה.

            שאר העותרים לא הגישו מעולם בקשה לנציבות האו"ם לפליטים ולא נשמעה מהם מעולם טענה כי הם צפויים לסכנה אם יעזבו את הארץ לאוקראינה, ארץ מוצאה של העותרת.

            יתירה מכך וחשוב מכך – בעת שנעצר העותר הוא הגיש, ביום 26.10.03, תצהיר לפיו אין הוא מעוניין להיות מורחק לניגריה והוא מעוניין לעזוב ביחד עם משפחתו לאוקראינה, מולדתה של אשתו.

            אי לכך ביקש הוא, באותו תצהיר, להשתחרר ממשמורת, להתחתן עם העותרת ולחזור לאוקראינה (ר' נספח א' לתגובה).

           

            גם העותרת הגישה תצהיר ביום 27.10.07 לפיו היא מבקשת לשחרר את העותר בערובה "וזאת כדי שנוכל לנסוע יחד לאוקראינה, להתחתן ולגדל שם את משפחתנו" (ר' נספח א' לתגובה).

           

            בדיון מיום 29.10.03 בפני בית הדין לביקורת משמורת, נרשם מפי העותר כי בני הזוג מבקשים לנסוע לאוקראינה והם צריכים לקבל ויזה.

            העותר ביקש להשתחרר בערבות לצורך הסדרת ענייניו וכדי שיוכלו לצאת ביחד מהארץ (ר' נספח א' לתגובה).

 

            גם במעצרו השני, בפברואר 2004, טען העותר כי הוא מעוניין לטוס לאוקראינה עם אשתו וילדיהם, הוא ניגש לקונסול אוקראינה ביחד עם אשתו כדי לקבל אישור לטוס לאוקראינה.

            במהלך הדיון בבית הדין לביקורת משמורת, ביום 21.3.04, טען העותר:

"כבר נעצרתי בעבר שוחררתי ע"י בית הדין כדי להסדיר את יציאתי המשותפת לאוקראינה עם אשתי, אזרחית המדינה. היא בת לאזרח ישראלי. מאז ששוחררתי ניסיתי להסדיר את מעמד ילדיי ואת יציאתי לאוקראינה. לא הספקתי להכין את מסמכיי. לכן סירבתי לצאת לארצי בטיסה שנקבעה לי... אשתי עושה כל מאמץ כדי להסדיר את יציאתנו. עוד לא גמרנו הכל. כבר יש לנו הזמנה לאוקראינה. אני מבין שעלי לצאת למדינתי אולם אינני מוכן לכך. אני רוצה לנסוע עם כל המשפחה לאוקריאנה."

 

בדיון נוסף מיום 4.4.04, בפני בית הדין לביקורת משמורת, טען ב"כ העותר:

"עוד כחודש אמורה להגיע האשרה של המוחזק לטוס לאוקראינה. נבקש את שחרורו ממשמורת, ללא ערבות, כדי שיוכל לטפל בילדיו חולי אבעבועות הרוח, ולצאת איתם לאוקראינה".

 

היינו, ב"כ העותר הודיע, בנוסף להצהרותיו הקודמות של העותר, כי העותר ומשפחתו מבקשים לצאת לאוקראינה ולא נזכרה כל טענה של סכנה.

 

גם במעצר הנוכחי, בדיון מיום 19.2.09 בבית הדין לביקורת משמורת, טען העותר כי הוא מבקש להשתחרר על מנת להכין את משפחתו לעזיבה.

גם כאן לא עלתה כל טענה של סכנה לקטינים בגלל מוצאם המעורב.

 

28.       לאור הצהרות העותר והעותרת כמפורט לעיל, לאור טענות העותר במהלך הדיונים השונים במהלך מעצרו, ולאור הצהרת ב"כ העותר לפיו העותרים מבקשים לעזוב לאוקראינה, כשבכל אלו לא עלתה, ולו לכאורה, סכנה לקטינים עקב היותם ממוצא מעורב, אין מקום לקבל את טענת העותרים לסכנה הנשקפת להם בהיותם בני אב ניגרי ואם ממוצא אוקראיני.

            יתירה מכך, לא מצאתי כי דו"ח אמנסטי לשנת 2008, המדבר על 60 תקיפות על רקע גזעי, כשמרבית קורבנות התקיפה הם ממוצא אפריקאי או אסייאתי, מבסס סכנה לקטינים בהיותם ממוצא מעורב.

            אין די בציטוט מהדוחות הנ"ל כדי להוכיח חשש של ממש לקטינים.

 

29.       החלטת ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, מר י. גנות, לפיה "לאחר בחינת התיק, איני מוצא כי המדובר במקרה חריג או בנסיבות מיוחדות ואיני מוצא להעניק למשפחה מעמד בישראל מן הטעמים ההומינטריים", היא סבירה ואין מקום להתערב בה.

            לא מצאתי טעמים הומניטריים מיוחדים שבגינם יש להיעתר לבקשה.

 

30.       סוף דבר, החלטת המשיב היא סבירה, אין מקום להתערב בה ו/או לבטלה.

 

31.       העתירה נדחית.

 

32.       המזכירות תשלח העתק מפסק-דין זה לצדדים.

 

ניתן היום י"ט בסיון, תשס"ט (11 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

                                                                              

גדות שרה, שופטת


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/A2FA715E1CC347B0422575D200562510/$FILE/726B943AE68394DC422575D2002E814B.html
תאריך: 
11/06/09
Case ID: 
0_0
Case type: 
עתמ
סיווגים
שופטים : גדות שרה
גדות שרה
עורכי דין : יוהנה לרמן פרקליטות מחוז ת"א – אזרחי
יוהנה לרמן
פרקליטות מחוז ת"א – אזרחי
Powered by Drupal, an open source content management system