בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

 

כללי

 

1.         כיצד יש לנהוג כאשר ניתנים פסקי דין הקובעים מזונות לילדים, בבית המשפט לענייני משפחה, בבית הדין הרבני, ושוב בבית המשפט לענייני משפחה?

האם פסק דין מאוחר יותר, מבטל פסק דין קודם?

האם ניתן לממש, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, אחד מן המרכיבים של פסק הדין המוקדם, כאשר המזונות השוטפים משולמים על פי פסק הדין המאוחר?

האם כאשר מוגשת תביעה חדשה, שבה עותרים הילדים למזונות גבוהים יותר, יש לראות בה תביעה להגדלת מזונות, או שתביעה זו תידון על פי הכללים של תביעה מקורית למזונות?

 

2.         שאלות אלה הוכרעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט בן ציון גרינברג), בהחלטה שניתנה ביום י טבת תשס"ח (19.12.07), שהיא נשוא הבר"ע שבפניי (להלן: "ההחלטה").

 

3.         כדי להבין את  ההחלטה  של בית המשפט לענייני משפחה, של בית המשפט , אציג, תחילה, את הרקע והנתונים העובדתיים של בעלי הדין, וזאת לצורך הבנת שרשרת פסקי הדין בענייני המזונות שניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני, אשר אתייחס לכל אחד מהם בפרקים שלאחר מכן.

            אביא, בתמצית, את ההליכים שהביאו להחלטה נשוא הבר"ע.

            בעקבות זאת, אתאר את החלטת בית משפט קמא, ונימוקיה.

            טענות המבקשים (הילדים), בבר"ע, יוצגו בפרק העוקב, ובפרק שלאחריו יובאו, בתמצית, תשובות המשיב (האב).

במסגרת הדיון המשפטי, אנתח את הדינים הנוגעים לפסקי הדין למזונות, ואת המשמעות המשפטית של פסק דין חדש למזונות, שניתן ביחס לאותם ילדים, בבית משפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני. כמו כן, אתייחס, בפרק הדיון, לדרך לשנות פסקי דין למזונות, עקב שינוי נסיבות.

פועל יוצא מאותו ניתוח, תהיה הכרעתי בבר"ע זו, אשר תכלול את ההנחיות לבית משפט קמא, כיצד להמשיך הדיון בתיק שבפניו.

 

רקע ונתונים עובדתיים

 

4.         אם המבקשים (להלן גם: "האשה" וגם: "האם") והמשיב (להלן גם: "הבעל" וגם: "האב") נישאו זה לזו, כדת משה וישראל, בשנת 1990.

 

5.         במסגרת נישואיהם, של האשה והבעל (להלן גם: "בני הזוג") נולדו להם שלושה ילדים, במועדים הבאים:

א.        מאור  - יליד  1991;

ב.         אוראל – יליד 1994;

ג.         ענבל – ילידת 1995.

 

6.         ההליכים המשפטיים בין בני הזוג, החלו בשנת 1998, כאשר עוד קודם לכן, מאז שנת 1997, לא חיו בני הזוג תחת קורת גג אחת.

 

7.         תחילה, הוגשו על ידי האם והילדים תביעות, בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, למזונות אישה וילדים, ולהחזקת ילדים.

 

8.         במקביל, הגישה האם תביעת גירושין נגד האב, בבית הדין הרבני האזורי בירושלים.

 

9.         לאחר הליכים משפטיים ממושכים, בבית הדין הרבני האזורי, בבית הדין הרבני הגדול, ואף בבית המשפט העליון (בעתירה לבג"צ, אשר אותה הגישה האם נגד בית הדין הרבני והאב, בשנת 2005), התגרשו הצדדים בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. אין בתיק תאריך מדויק, אך מסתבר כי היה זה בשנת 2005.

 

10.       אין כאן המקום להאריך, אך מטענות הצדדים, ואף מן המסמכים, עולה, כי ההליכים בין הצדדים לא היו קלים; פרט להליכים "משפחתיים", "רגילים", היה גם הליך פלילי נגד האב, בבית משפט השלום בירושלים, שכלל טענות על תקיפות ואיומים של הבעל כלפי אישתו.

כמו כן, הוגשו תביעות "מנופחות", מצד שני הצדדים.

 

11.       גם כיום, בשנת 2009, נראה, מבין השיטין של טענות הצדדים, כי קיים משקע כבד של עוינות  וחוסר  אמון ביניהם, אשר משפיע עד היום, ויוצר אוירה של מתח, שאינו מאפשר לכל צד לפתוח פרק חדש בחייו, כאשר הוא יודע שפרשת ההליכים המשפטיים שבין הצדדים, טרם תמה. 

 

פסק המזונות הראשון

 

12.       תביעת המזונות הראשונה, הוגשה, כאמור, על ידי האם ושלושת הילדים, לבית המשפט לענייני משפחה, בירושלים, בסוף שנת 1997 (תמ"ש   27101/97).

 

13.       תיק זה נידון בפני כב' השופטת אילתה זיסקינד, עת כיהנה כשופטת בית המשפט לענייני משפחה (כיום, מכהנת היא, כשופטת בית משפט השלום בירושלים).

 

14.       בפסק הדין, שניתן ביום  4.5.98 (נספח ח לבר"ע), הילדים היו בגילאים אלה: 6 ו-3/4 שנה [כיום הילד מתקרב לגיל 18]; שלוש ורבע; ושנתיים וחצי. המזונות שנפסקו היו בסך 5,100 ¤ לחודש לארבעת התובעים (האם ושלושת ילדיה), כאשר מתוך סכום זה,  סך של 1,800 ¤ הינם בגין מזונות אישה, והיתרה (סך של 3,300 ¤) – היא עבור שלושת הילדים הקטינים, בחלקים שווים ביניהם (פיסקה 7 לפסק הדין הראשון).

            בפסק הדין יש גם התייחסות להחלטה בדבר מזונות זמניים, מיום 29.12.07, (ראה: פיסקה 3 לפסק הדין הראשון). אך, אין חולק, כי החלטה זו של המזונות הזמניים, אינה רלוונטית לצורך ההכרעה בבר"ע שבפניי.

 

15.       מבחינה אופרטיבית, משמעותו של פסק המזונות הראשון, ככל שהדבר נוגע לילדים, הוא זה: גובה המזונות החודשיים הוא 3,300 ¤, לשלושת הילדים, דהיינו: 1,100 ¤ לכל ילד, לחודש.

 

16.       החיוב הינו מיום הגשת התביעה, 29.12.97 (פיסקה 9 לפסק הדין הראשון).

 

17.       כמו כן, נקבעה שיטת הצמדה של המזונות, למדד יוקר המחייה: כל 3 חודשים, כאשר המדד הבסיסי הוא המדד הידוע ביום פסק הדין (פיסקה 8 לפס"ד הנ"ל).

 

18.       קיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי, תשולם לאישה, וזאת בנוסף למזונות (פיסקה 11 לפס"ד).

 

19.       מעבר למזונות החודשיים, ובנוסף עליהם, חוייב הנתבע (המשיב שבפניי) במחצית הוצאות בריאות חריגות של הילדים, אשר פורטו באותו פס"ד, וכוללים במפורש גם "חגיגת בר מצווה/בת מצווה" (פיסקה 12 לפס"ד), נושא שאדון בו, בנפרד, להלן.

 

20.       וזה הנוסח המלא של פיסקה 12 של פסק הדין הראשון למזונות:

 

"הנתבע ישא במחצית הוצאות בריאות חריגות של התובעים 2, 3 ו-4 (כגון הוצאות רפואיות שאינן מכוסות ע"י קופ"ח, הוצאות ריפוי שיניים, פסיכולוג, משפקיים, שיעורים פרטיים, קייטנות, טיולים, דמי שכלול, חגיגת בר מצוה/בת מצוה וכו') וזאת תוך 30 יום מיום שנתבקש לעשות כן, בכפוף להמצאת קבלות".

 

21.       ראוי לציין כי בפסק הדין הנ"ל של כב' השופטת זיסקינד, נכתב במפורש כי הנתבע לא הגיש כתב הגנה, על אף שניתנה לו אפשרות לעשות כן, הן על ידי ב"כ התובעים והן על ידי בית המשפט. אולם, הנתבע ענה כי אין בכוונתו להגיש כתב הגנה, והסתפק בהגשת תלושי משכורת, אשר שימשו בסיס לקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, בעניין הכנסתו של האב (פיסקה 5 לפס"ד).

הבסיס לפסיקת המזונות היה, כי הכנסתו נטו של הנתבע (המשיב בבר"ע) היא סך של 6,855 ¤ לחודש (פיסקה 5 סיפא של פסק הדין הנ"ל).

 

22.       כב' השופטת זיסקינד מציינת, כי התובעת (אם המבקשים שבפניי) לא עבדה; אולם, הנתבע טען, שאישתו משתכרת כ- 1,000 ¤ לחודש (פיסקה 6 לפס"ד).

 

פסק המזונות השני

 

23.       במסגרת דיון בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, שהתקיים בפני כב' הדיין, הרב ישראל יפרח, אב"ד, נערך הסכם גירושין בין הבעל והאישה, ביום כא אלול תש"ס (21.9.00), נספח ב לתגובת המשיב לבר"ע (להלן: "ההסכם"). במסגרתו הוסכם, כי "הבעל מתחייב לשלם למזונות ולמדור ילדיו עד הגיעם לגיל 18 סך 4,000 ¤ (ארבעת אלפים ¤) לחודש, צמוד לתוספת יוקר השכירים החל ממתן הגט" (סעיף ז להסכם).

 

24.       כן נקבע באותו הסכם, כי הדירה תימכר, ותמורתה תחולק בין הצדדים, לאחר ניכוי חובות (סעיף א להסכם). בהמשך, בסעיפים ב עד ד, נקבעו הוראות בדבר דרך מכירת הדירה, וזכות האישה להישאר בדירה, גם לאחר יום הגט, בתנאי שכירות שנקבעו שם.

 

25.       באותו עמוד של הסכם הגירושין, הודפס כי ניתן פסק דין, שבו מאשר בית הדין הרבני את הסכם הגירושין, ונותן לו תוקף של פסק דין, עם מתן הגט. על פסק הדין חתום אב בית הדין, כב' הדיין, הרב ישראל יפרח. התאריך המצוין ליד חתימת האב"ד, הוא זה: כא אלול תש"ס (21.5.00).

 

פסק המזונות השלישי

 

26.       בפועל, הצדדים לא התגרשו בסמוך לפסק המזונות השני, בשנת 2000, וההליכים ביניהם המשיכו, הן בבית הדין הרבני והן בבג"צ (בג"צ 1026/05).

 

27.       ביום 29.3.05, נחתם הסכם גירושין מפורט (23 סעיפים) על ידי הבעל והאישה, אשר כולל את הפרקים "הרגילים" של הסכם גירושין: סידור גט, החזקת ילדים, הסדרי ראיה, מזונות ילדים, מזונות אישה, חלוקת רכוש בין בני הזוג, תוך התייחסות לבית המגורים, לרכוש, לכספים לתוכניות חיסכון ולעניינים כספיים נוספים (נספח ט לבר"ע).

 

28.       בפרק מזונות הילדים (סעיף 8 להסכם), נקבע כי המזונות שעל האב לשלם יהיו בשיעור של 1,366 ¤ לכל ילד, ובסך הכל 4,100 ¤ לחודש. בנוסף לכך, נקבע כי האב ישלם, בגין כל ילד, בתחילת שנת הלימודים, עד 15.8 בכל שנה, סך של 1,100 ¤ (סעיף   8(א) להסכם).

 

29.        כמו כן, נקבע כי המזונות יופחתו לשליש, בהגיע כל ילד לגיל 18, וזאת עד הגיעו לגיל 21, או שחרור מצה"ל או משירות לאומי, לפי המוקדם (סעיף 8(ב) להסכם).

 

30.                   ההצמדה של המזונות הינה לתוספת היוקר לשכירים, והעדכון ייעשה אחת     ל- 3 חודשים (סעיף 8(ג) להסכם).

 

31.       קיצבת הילדים, אשר משלם המוסד לביטוח לאומי, תשולם לאישה, בנוסף למזונות (סעיף 8(ו) להסכם).

 

32.       לגבי הוצאות חריגות, נקבע כי הם ישולמו על ידי שני הצדדים, בחלקים שווים, אך הוראה זו מתייחסת להוצאות אלה בלבד: "הוצאות חריגות טיפולי שיניים, משקפי ראיה וטיפולים הכרחיים מבחינה רפואיות [צ"ל: רפואית], שאינם כלולים בסל הבריאות"  (סעיף 8(ז) להסכם).

עניין בר המצווה – לא מוזכר כלל.

            כן נקבע, בסוף סעיף 8(ז) להסכם הנ"ל, כי "הוצאות אלה ייעשו ככל הניתן בתיאום בין הצדדים וישולמו בתוך 30 ימים מהמצאת חשבונית".

 

33.       יש הוראה בראש סעיף 8(ז) להסכם הנ"ל, בה נכתב, כי "סכום המזונות הנ"ל נקבע בהסכמה בין הצדדים, בשים לב, מחד, להכנסות האב והאם, ומאידך, בהתאם לכל צרכי הילדים".

 

34.       סעיף 8(ח) להסכם, קובע כדלקמן:

 

"האישה מתחייבת שלא לפנות ו/או לבקש ו/או לתבוע הגדלה מכל סיבה שהיא, וכן לא לגרום לכך כי תוגש תביעה להגדלה בשם הילדים, וכן מתחייבת היא שלא ליזום בדרך כלשהי תובענה כאמור".

 

35.       בסעיף 19 לאותו הסכם נכתב: 

 

"הצדדים מבקשים כי בית משפט לעניינים משפחתיים [כך הוא הנוסח] יאשר הסכם זה בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, ובהתאם לכל דין, וכי יתן תוקף של פסק דין להוראותיו ככל שהם בתחום סמכותו העניינית".

36.       ההסכם הנ"ל, מיום 29.3.05, צורף כנספח ט לבר"ע, וכנספח ג לתגובה של המשיב.

 

37.       מן החומר שהוצג בפניי, ההסכם הוגש לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, ואב בית הדין, כב' הדיין, הרב מתתיהו שרים, נתן פסק דין ביום ה ניסן תשס"ה (14.4.05) (פסק הדין צורף כנספח ט לבר"ע, ומשום מה לא צורף לתגובה של המשיב, אשר אליה צורף רק הסכם הגירושין מיום  29.3.05, ללא פסק הדין).

וזה לשון פסק הדין, במלואו:

 

 "א. מאשרים את הסכם הגירושין שמתאריך יח אדר ב תשס"ה (29.3.05), ונותנים לו תוקף של פסק דין עם סידור הגט.

האישה ויתרה על כתובתה עם סידור הגט.

הצדדים קיבלו סמכות דן יחיד לאישור הסכם הגירושין.

ב. לסדר גט היום."

 

פסק המזונות הרביעי

 

38.       בשלב כלשהו – הצדדים לא נקבו את התאריך המדויק (בסעיף 4 לבר"ע נאמר כי הדבר היה "לפני כשנתיים וחצי") – עבר הבן מאור, הבן הבכור, יליד 1991, להתגורר עם אביו, המשיב.

 

39.       שני הצדדים מסכימים, כי המשיב הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, תביעה להפחתת מזונות (אך, אף צד לא צרף את התביעה), עקב מעבר הבן להתגורר בבית האב.

 

40.       שני הצדדים מסכימים (סעיף 5 לבר"ע, וסעיף 15 לתגובת המשיב), כי בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיב, והורה להעמיד את המזונות לשני המבקשים, הקטינים אוראל (יליד 1994) וענבל (ילידת 1995), על סך של 1,366 ¤ לכל ילד בחודש. במילים אחרות, סכום המזונות, הופחת מסך של 4,100 ¤ לשלושה ילדים, לסך של 2,732 ¤ לשני ילדים.

 

41.       בנוסף לכך, חייב בית המשפט לענייני משפחה את אם הילדים, בהוצאות רפואיות חריגות של הבן מאור.

מאחר ושני הצדדים לא טרחו לצרף לבר"ע או לתגובה את פסק הדין, אציין כי יש אי התאמה בין טענותיהם, בעניין זה:

בבר"ע נאמר כי "בית משפט קמא חייב את האם בהוצאותיו החריגות של הבן מאור" (סעיף 5 סיפא לבר"ע).

לעומת זאת, בתגובה נאמר: "כמו כן הורה בית המשפט הנכבד על חיוב המבקשת במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות של הבן" (סעיף 15 סיפא, תחתית עמ' 4 לתגובת המשיב; בתחילת אותו קטע נאמר כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בעניין זה, ניתן ביום 22.15.05, אך, כאמור, נוסח פסק הדין לא צורף, ולא הוגש על ידי מי מבין הצדדים).

לפיכך, ככל שמדובר בפסק המזונות הרביעי, הדיון עליו בפסק דיני, להלן, יהיה מבוסס על טיעוניהם של ב"כ הצדדים.

למותר לציין, כי כאשר התיק יידון, לגופו, על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ואם בפניו יוצג פסק המזונות הרביעי, ונוסחו שונה מן האמור לעיל, מאליו מובן, כי מה שמחייב, הוא הנוסח המדוייק של פסק המזונות הרביעי, לא הפרפראזה של ב"כ הצדדים, שהובאה לעיל.

 

תיאור תמציתי של ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, שבעקבותיהם ניתנה ההחלטה שעליה הוגשה הבר"ע

 

כתב התביעה

 

42.       ביום 20.11.06, הוגשה תביעה על ידי שני הילדים, הקטינים, אוראל וענבל, כנגד אביהם המשיב, כאשר מהות התביעה הוגדרה כך: "מזונות ומדור קטינים" (תמ"ש 19005/01) (צורף כנספח ב לבר"ע).

 

43.       בכתב תביעה זה, מוזכרים הסכם הגירושין ופסק המזונות הרביעי (ראה: פיסקה 40 לעיל), אשר על פיו גובה המזונות והמדור לתובעים הקטינים הוא 1,366 ¤ לחודש, לכל ילד, בסך הכל – 2,732 ¤ לשני הילדים, התובעים (סעיף 4 לכתב התביעה).

 

44.       כתב התביעה מספר, כי האשה רכשה את חלקו של הבעל – לאחר התמחרות – בדירת המגורים המשותפת של בני הזוג, אשר בשכונת פסגת זאב (סעיף 5 לכתב התביעה).

 

45.       התביעה מוצגת כתביעה עצמאית ונפרדת של הילדים, למזונותיהם הם, ועל כן אין הם כבולים להסכמות העבר של האם שלא לתבוע הגדלת מזונות (ראה ציטוט הסעיף, בפיסקה 34 לעיל), והם זכאים לדיון ממצה, ולגופו של עניין, בצורכיהם של הילדים (סעיפים 9-6 לכתב התביעה).

 

46.       לגוף התביעה, נטען כי המינימום של מזונות הילדים הוא 1,150 ¤ לחודש לכל ילד, על פי הפסיקה (סכום שהוא כיום 1,250 ¤), ללא הוצאות מדור וגן (סעיף 10 לכתב התביעה). אולם, הסכום המבוקש בסיום כתב התביעה הוא 6,066 ¤ לחודש לשני הילדים, על בסיס זאת:

            (1) הוצאות החזקת הבית והמדור (הכוללים בתוכם גם סך של 1,850 ¤, עבור  החזר חודשי של המשכנתא, אותה נטלה האם, כדי לרכוש את חלקו של הבעל בדירה בפסגת זאב), הועמד על סך  3,391 ¤ לחודש, וחלק הילדים  (40%), הוא סך של 1,356 ¤ לחודש (סעיף 39 לכתב התביעה).

            (2) צרכיו של אוראל (יליד 1994) הועמדו על סך של 2,340 ¤ לחודש (סעיף 35 לכתב התביעה).

            (3) צרכי הילדה ענבל (ילידת 1995) הועמד על סך 2,530 ¤ (בשל השוני במרכיב החינוך) לחודש (סעיף 35 לכתב התביעה; אעיר כי נפלה טעות בסיכום האריתמטי. הסכומים החודשיים הנכונים הם: סך 2,430 ¤ לתובע 1 (הבן אוראל, יליד 1994) וסך 2,530 ¤ לבת ענבל (ילידת 1995)).

 

47.       נתונים נוספים אשר מופיעים בכתב התביעה, הם כי התובעים זקוקים להוצאות חריגות, ואשר ביחס אליהם מבוקש כי הנתבע (המשיב בבר"ע) יישא בהם לבדו (סעיף 37 לכתב התביעה הנ"ל).

            וזה נוסח סעיף 37 לכתב התביעה:

 

" כמו כן לתובעים ישנם צרכים נוספים, מעבר לצרכים השוטפים כאמור, הכוללים, בין היתר הוצאות חריגות (להלן:'ההוצאות המיוחדות'): הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופת חולים ו/או ביטוח בריאות ממלכתי, טיפולי שיניים, משקפיים (לפי הצורך), פסיכולוג, שיעורי עזר, חוגים (לפחות שני חוגים לכל ילד), קייטנות (לפחות שני מחזורי קייטנה לכל ילד) ומסיבות ימי הולדת בר מצווה ובת מצווה, ובית המשפט הנכבד מתבקש לחייב את הנתבע לשאת גם במלוא ההוצאות המיוחדות".

 

48.       אם התובעים העריכה את הכנסתה בסך של 3,500 ¤ לחודש (כי טרם קיבלה תלושי שכר), וזאת כמורה בבית ספר (סעיף 15 לכתב התביעה).

 

49.       ההכנסות החודשיות של המשיב (האב), הוערכו, בכתב התביעה הנ"ל, בסדר גודל של 10,000-8,000 ¤ לחודש, מעבודתו בקואפרטיב אגד, כנהג (סעיף 26 לכתב התביעה).

כן נטען, כי הנתבע מנהל רמת חיים גבוהה, כולל: רכישת רכב חדש ורכישת דירה באיזור יוקרתי בירושלים (סעיפים 23 ו-24 לכתב התביעה).

כמו כן, נטען לעניין הכנסות הנתבע, כי "הנתבע עובד עבודה נוספת בשיפוצי דירות, ולאם לא ידוע כמה הנתבע משתכר מעבודה זו" (סעיף 27 לכתב התביעה).

           

50.       בכתב התביעה, מועמדים זה לעומת זה: נכסיו ורמת חייו הגבוהה ואמידותו של הנתבע, "אשר למרבה הצער אינם נחלתם של ילדיו התובעים" (סעיף 29 לכתב התביעה), ומולם – צורכי הילדים, והעובדה כי "האם והתובעים חיו עד היום בצמצום ובקושי רב, אך המצב הפך לקשה מנשוא, והאם אינה יכולה עוד לדאוג לצורכי התובעים ההולכים ומתרבים. מצבה קשה ביותר, והיא נמצאת בפני שוקת שבורה ממש, באין כל מוצא מהמצב, ובאין כל אפשרות להמשיך לדאוג לכל ההוצאות בנסיבות הקיימות" (סעיף 32 לכתב התביעה).

 

51.       העתירות, בסיום כתב התביעה (סעיף 42), היא לחייב את הנתבע במזונות הילדים, בסך של 6,066 ¤ לחודש: ובנוסף לכך, לחייבו במלוא (ולחילופין – במחצית) ההוצאות החריגות; כן מבוקשת הצמדת המזונות למדד המחירים לצרכן; וכי החיוב יחל מיום הגשת התביעה (20.11.06); עתירה נוספת היא כי בית המשפט יורה כי סכום שלא ישולם במועד, יישא הפרשי הצמדה וריבית; יש עתירה לחיוב במזונות זמניים;  ובקשה לחיוב הנתבע בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.

בקשת הנתבע למחיקה על הסף והארכת מועד להגשת כתב הגנה

 

52.       הנתבע (המשיב בפניי) הגיש, ביום 10.12.06, בקשה שכותרתה כנ"ל (בש"א 58205/06) (נספח ג לבר"ע).

 

53.       הטענה הראשונה בבקשה היא, כי עצם הגשת תביעה ראשונה למזונות (במקום  להגיש תביעה להגדלת המזונות, שנקבעו בהסכם הגירושין, שנחתם כשנה לפני הגשת התביעה), הינה, כלשון, סעיף 1 לבקשה הנ"ל, ניסיון של התובעת לנקוט הליך, שהינו "חסר תום לב ונעשה בהיעדר נקיון כפיים".

 

54.       לגוף העניין, הטענה של הנתבע הייתה כי אם חל שינוי נסיבות, הרי המצב הפוך: רמת החיים של האם עלתה (היא החלה לעבוד כמורה ב-9/05 ולא        ב-9/06, וקודם עבדה כגננת, כאשר במועד חתימת הסכם הגירושין, הצהירה שלא עובדת); מצבו של הנתבע הורע, עקב פגיעה שגרמה לו, במהלך נהיגה, והוא סובל מפריצת דיסק, ואינו כשיר לעבוד, עד אמצע 1/07, וכמו כן, יש לו הוצאות רפואיות (סעיפים 4-2 לבקשה הנ"ל).

 

55.       טענה נוספת היא, כי המשמורת של הבן הבכור הועברה לנתבע, ולכך יש משמעות, לעניין הוצאותיו הכספיות של הנתבע, עבור ההוצאות והצרכים של הבן הבכור. בשל כך, נטען על ידי האב, נמצא חשבון הבנק של האב, הנתבע, במשיכת יתר של כ-19,000 ¤ (סעיף 5 לבקשה הנ"ל).

 

56.       לענין הדירה שרכש, טוען הנתבע כי הדירה שלו היא בת 2.5 חדרים, לעומת 4 חדרים שהיא דירת אם התובעים. לצורך כך, נטל הנתבע, לטענתו, משכנתא, שההחזר החודשי שעליו לשלם הוא כ-3,600 ¤ לחודש. בהקשר זה, מזכיר הנתבע כי קיבל בגין חלקו בדירה המשותפת של בני הזוג, סך של 52,500 דולר, כאשר, לטענתו, השווי של הדירה הוא 160,000 ¤ (כנראה צ"ל: דולר), והוא הסכים לקבל סכום שהוא פחות ממחצית, "בשל רצונו לסיים את הסכסוך ומתוך דאגתו לילדים" (סעיף 6 לבקשה). עד לקבלת סכום זה, באפריל 2007, גר הנתבע, לטענתו, בשכירות חודשית, ובגינה שילם סך של  400 דולר לחודש (סעיף 6 סיפא לבקשה).

 

57.       לגבי הרכב, טענת הנתבע היא כי הרכב שלו אינו חדיש (כטענת האשה), אלא הוא יד חמישית, מסוג הונדה, מודל שנת 1997, וערכו כ-35,000 ¤; זאת, לעומת הרכב של אם התובעים, מסוג פורד פוקוס, מודל 2001, יד שניה, שערכו כ- 55,000 ¤ (סעיף 7 לבקשה).

 

58.       כן מתייחס הנתבע, באופן מפורט, לרכישת ריהוט על ידי האם של התובעים, דבר, שלטענת הנתבע, גרם למשיכת היתר בחשבון הבנק שלה (סעיף 8 לבקשה).

 

59.       הבקשה האופרטיבית של הנתבע, היא "לדחות על הסף את תביעתה של התובעת להגדלת מזונות, אשר מוצגת כתביעה למזונות". כמו כן, התבקשה הארכת מועד להגשת כתב הגנה, עד להכרעה בבקשה (סעיף 9 לבקשה).

 

60.       הנתבע, היה כה בטוח בטענותיו המשפטיות בבקשה זו, עד שבסיומה ביקש כי בית המשפט יפסוק לחובת האם הוצאות משפט ראויות, וכך "מתבקש בית המשפט להפגין את מורת רוחו לחוסר תום ליבה של התובעת בהגשת התביעה, כתביעה למזונות".  

כן הזכירה, ב"כ הנתבע, עו"ד עדנה מירב, בהקשר זה, כי "בית המשפט הנכבד מתבקש לשים את ליבו שאת התובעת מייצג גיסה, וספק אם היא נושאת בעלויות המקובלות של שכר טרחת עו"ד. יתכן, ולכך יש השלכה גם על ה'נמרצות' של התובעת בהגשת הליכי הנתבע" (סעיף 10 לבקשה).

 

החלטה בבקשה

 

61.       בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט בן ציון גרינברגר), החליט, ביום 17.12.07, ביחס לבקשה הנ"ל כדלקמן (נספח ד לבר"ע):

 

            "כידוע, המבחן למחיקה על הסף קובע כי יש לבדוק האם כתב התביעה מגלה עילה גם אם כל העובדות הנטענות בו הן אמת. אי אפשר לבקש מחיקה על הסף על בסיס הכחשת העובדות הנטענות על ידי התובעת. אם אכן נכונות העובדות שבתביעה, הרי שקיים שינוי נסיבות המצדיק העלאת המזונות. הכחשת העובדות כפי שנעשה בבקשה הנוכחית, מקומה בכתב ההגנה ולא בבקשה למחיקה על הסף. הבקשה נדחית מהטעם הנ"ל, ובנוסף, דין הבקשה להידחות גם בגין אי צירוף תצהיר".

 

62.       אין בר"ע על החלטה זו, שכן גם ב"כ הנתבע (המבקש), הבין שטענותיו צריכות להתברר לגופן, ולא בדרך של מחיקה על הסף.

 

63.       אומר, מצידי, כי גישה זו של הערכאה הראשונה – מקובלת עליי.

אעיר, כי חלק מן הזמן הרב המוקדש להידיינות בערכאה המבררת, בכלל, ובבית המשפט לענייני משפחה בפרט, נגרם עקב נקיטת הליכים דיוניים, אשר אינם מתאימים, והם בבחינת הליכי סרק, אשר גוזלים זמן שיפוטי יקר, אשר, בסופו של חשבון, הזמן המוקדש להליכים מיותרים אלה, נגרע מן הזמן הכולל של השופט, וכך מקופחים בני הציבור, שהם המידיינים האחרים.

מקרה זה – יוכיח.

64.       אני, לכשעצמי, בנסיבות כאלה, הייתי מחייב את המבקש (הנתבע) בהוצאת משפט ובשכ"ט עו"ד, בהליך זה לבדו, ללא קשר לתוצאות, וזאת כדי שב"כ הצדדים יבינו, שיש "מחיר" להגשת הליכי סרק.

 

65.       מאחר ולא הוגשה בר"ע על החלטה זו, הדברים דלעיל נאמרו בגדר "אין עונשין, אלא אם כן מזהירין תחילה".

גישתי זו, תיושם בתיקים הבאים, בעתיד.

 

כתב ההגנה

 

66.       ביום 28.12.06, הוגש על ידי הנתבע כתב הגנה (נספח ד1 לבר"ע).

 

67.       נקודת המוצא של כתב ההגנה (סעיף 2 שבו), הוא ההסכם מחודש מארס 2005 (שהובא לעיל, בפירוט רב יחסית, בפיסקאות 37-26, תחת הכותרת "פסק המזונות השלישי").

 

68.       בהמשך כתב ההגנה, מסופר על המעבר של הילד הבכור למשמורת של הנתבע, באופן הבא: "בעקבות אירוע אלימות שהתרחש בין הבן הבכור לבין התובעת, הגיש הנתבע בקשה להעברת המשמורת של הבן לידיו" (סעיף 3 רישא לכתב ההגנה). בית המשפט קיבל את המלצת תסקיר העו"ס, והעביר את המשמורת של הבן הבכור לנתבע, ואז "סכום המזונות הותאם, וכן נקבע כי התובעת תשתתף בהוצאות החריגות של הבן הבכור" (סעיף 3 סיפא לכתב ההגנה).

 

69.       לעניין שינוי הנסיבות, עקב המצב הכלכלי, ובעניין רכישת הדירה והריהוט, כתב ההגנה חוזר על הטענות שפורטו בבקשה (כפי שהובאו, בתמצית, בפיסקאות 58-54 לעיל), אשר כלשון כתב ההגנה, הן כאלה: "כל הנסיבות השתנו ממועד הסכם הגירושין מצביעים על שיפור ברור ברמת חייה של התובעת, והרעה חמורה במצבו של המשיב" (סעיף 10 סיפא לכתב ההגנה).

 

70.       במסגרת הטיעון המשפטי, נכתב בכתב ההגנה (סעיף 11), כדלקמן:

 

            "דין התביעה להידחות שכן כפי שקבע כבוד בית-המשפט אין המדובר בתביעה ראשונה למזונות כי אם בתביעה להגדלת מזונות. גם ניסיונה של התובעת לטעון כי מדובר בתביעה עצמאית של הילדים שבמשמורתה הינו מלאכותי ומופרך, ואין בו כדי לשנות את תנאי הסכם הגירושין".

 

71.       הנתבע, אינו מסכים להגיש תצהיר על היקף רכושו, כמבוקש בתביעה, וטוען כי "כל ההתחשבנות הכלכלית בין הצדדים נעשתה בחלוקת הרכוש, במסגרת הסכם הגירושין באפריל 2005, והצדדים הצהירו כי אין להם תביעות נוספות" (סעיף 14 סיפא לכתב ההגנה).

 

72.       לעניין ההוצאות החריגות של הילדים, טענת ב"כ הנתבע, עו"ד עדנה מירב, היא, כי בקשת התובעים "כי הנתבע ישא במלוא ההוצאות החריגות של הילדים כקטינים, מנוגדת לדין ולפסיקה ולהסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ואשר קיבלו תוקף של פסק דין" (סעיף 15 סיפא לכתב ההגנה).

 

73.       טענת הנתבע היא, כי לא חל שינוי נסיבות, "וודאי שאין שינוי נסיבות קיצוני" (כלשון סעיף 16 סיפא לכתב ההגנה).

על כן, "דין התביעה להידחות" (כלשון ברישא של סעיף 16 לכתב ההגנה), ואין להתערב "בהסכמות להן הגיעו הצדדים, ואשר קיבלו תוקף של פסק דין" (סעיף 16 מציעתא של כתב ההגנה).

74.       במהלך שנת 2007, במקביל להליכים בבית משפט קמא, נקטה האישה בהליכי הוצל"פ כנגד האב, כדי לממש את חובתו לשלם מחצית מהוצאות בר המצווה של הבן אוראל (שהייתה בינואר 2007).

 

75.       באותה שנה – 2007 – איפשר בית משפט קמא, לכל אחד מן הצדדים, להגיש טענות בכתב לעניין מעמד תביעת המזונות, האם מדובר בתביעה מקורית או בתביעה להגבלת מזונות.

 

טיעוני האם בעניין מעמדה של תביעת המזונות

 

76.       האב, באמצעות עו"ד אלון דיסקין, מתאר בסיכומיו את 3 פסקי הדין למזונות: בשנת 1998, בבית המשפט לענייני משפחה, מפי כב' השופטת זסקינד, ופעמיים בבית הדין הרבני; בשנת 2000 ושנת 2005.

 

77.       ב"כ הנתבע (המשיב), מסב את תשומת הלב לכך "כי לעומת פסק הדין הראשון, שופר מצב הילדים בהסכמה".

 

78.       וכך מתמודד ב"כ האב, עם טענת שני הילדים כי תביעת המזונות שהוגשה על  ידם, לאחר אותם פסקי דין למזונות, היא בגדר תביעת מזונות מקורית (עמ' 2 לסיכומי ב"כ האב שהינו נספח ה לבר"ע):

 

"בין כך ובין כך דומה כי הטענה לפיה המדובר בתובענה 'מקורית' כאשר עניינם של הילדים נדון כבר שלש פעמים – פעם אחת בפסק דין לגופו ופעמיים במסגרת הסכמות בין הצדדים – איננה יכולה לעמוד – הרי התוצאה של זה תהיה למעשה כי ניתן יהיה להגיש 'תובענות מקוריות' אין ספור פעמים – פעם ינתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה שלאחריו הסכם ברבני ולאחריה תובענה 'מקורית' לבית המשפט, לאחר מכן יגיעו צדדים לכלל הסכם בבית המשפט שיאושר בבית המשפט ולאחריה תוגש 'תובענה מקורית' בבית הדין הרבני – וחוזר חלילה."

 

79.       ב"כ האב אינו מתכחש לזכות הילדים להגיש תביעה, ומציין, כי "אכן לא מן הנמנע כי לילדים מגיע במקרה זה סעד כלשהו. ואולם ברור כי סעד זה צריך שידון במסגרת בקשה להגדלה – אגב שינוי נסיבות ולא כ'תובענה מקורית'. אחרת מה עשו כל קודמיו של בית משפט זה – האמנם לא עסקו כלל בתביעת ילדים ובזכויות ילדים? – אתמהה" (שם).

 

80.       מעבר לטענות הצדדים שבתיק, מציג ב"כ האב, תמונה כללית יותר (המשך סיכומי ב"כ האב):

 

"גם מבחינת מדיניות משפטית התובענה כאן איננה יכולה להשאר 'תובענה מקורית' שהרי התוצאה היא שבתום הליכים אדירים שנוהלו בין הצדדים (יהיה זה תמים לסבור שדבר לא נעשה עד כה על ידי הילדים ובשמם... ) לפתע דווקא בעניין אחד ניתן ממש להתחיל מהתחלה.. איזו אינסנטיבה תהיה לצדדים להגיע אי פעם להסכם אם לא די בכך שניתן תמיד לבקש הגדלת מזונות – אלא יצטרכו לדון לאחר כל זה  (10 שנים...) מלכתחילה – כאילו לא נפסקו מזונות מעולם..?".

 

81.       לפיכך, מסיים האב את סיכומיו בעתירה הבאה:

 

"אשר על כן ככל שמבוקש כי כתובענה 'מקורית' ידון עניין זה  - הרי לנוכח פסק דין אחד לגופו ופעמיים הסכמות שקבלו תוקף – אין לראות בתובענה מקורית אלא תביעה להגדלת עקב שינוי נסיבות – שלא נטענו כלל ועל כן דין התובענה להמחק על הסף ולחייב בהוצאות."

 

תגובת הילדים

 

82.       הילדים, באמצעות עו"ד פנחס כהן, נקטו, כנגד טיעוניו אלה של האב, בשני הליכים: תגובה, בכתב, לעניין השאלה האם התביעה למזונות היא מקורית או תביעה להגדלה.

            בנוסף הוגשה תביעה נפרדת, שבה אדון, להלן, בנפרד.

 

83.       הטענה המרכזית בסיכומי הילדים, היא זו (סעיף 8 לתגובת הילדים "לעניין הטענה בדבר היות התביעה למזונות קטינים תביעה מקורית ולא בקשה להגדלה"):

 

"אין מחלוקת כי ההלכה המשפטית גורסת, כי מקום שלא התברר ברור מקיף של הנסיבות ושיעור המזונות וכאשר לא התקיים הליך ובו נקבעו כדבעי צרכי הקטינים מחד גיסא ויכולת ההורים מאידך גיסא, אין נחסמת דרכם של הקטינים לתבוע מזונות".

 

84.       הטענה היא כי עד כה לא הוגשה תביעה עצמאית של הילדים, עד לתביעה זו (סעיף 9 לטיעוני הילדים), ומאחר ולהורים צרכים נפרדים (סעיף 10) והילדים אינם צד להסכם עם ההורים,אין הם כובלים להסכם בין ההורים (סעיף 9).

 

85.       טיעון נוסף, ומשתלב הוא זה האמור להלן (סעיף 13 לטיעוני האב):

 

"מניעת אפשרות מקטינים לתבוע מזונותיהם ו/או אף התניית אפשרות תביעה בהוכחת שינוי נסיבות משמעותי, מבלי שהתקיים דיון ממצא לגופו בצורכיהם, וכאשר סכום המזונות נקבע בין ההורים עצמם בהסכם, הנו בלתי סביר ואף מנוגד לתקנות הציבור."

 

86.       בהמשך, גולש הטיעון לקשייה של האם לקבל גט (סעיף 17-16) ולמצב הכלכלי הקשה, מול הטיפוח במצבו של האב, שמשך ... והגדיל את נכסיו והכנסותיו (סעיף 19 ואילך).

 

87.       סיכום הטענות המשפטיות של הילדים לכך שהם זכאים לכך שקביעת המזונות שלהם תסווג כתביעה נפרדת ועצמאית, מובא בחלק האחרון של טיעוני הילדים (סעיפים 32-29):

 

"29. סיכומם של דברים: ההלכה הפסוקה קובעת, כי הסכם בין הורים מחייב רק אותם וההסכם אינו גורע מזכות הקטין להגיש תביעת מזונות, גם אם הקטין היה צד להליכים בהם אושר ההסכם, ואפילו שהילדים היו צד להליכים שקוימו בעת שהוריהם ביקשו לאשר את הסכם הגירושין.

30. בקביעת עניינו של קטין צריך לקבוע את האינטרס שלו והאינטרס שלו בלבד, שכן בעת שההורים 'טרודים' בעניינם האישי לסדר את גירושיהם, עלולים הם 'להעלים עין' ביודעין או שלא ביודעין מההקפדה על האינטרס האמיתי של הילד לאורך ימים והילד עלול שיצא מקופח.

ראה: ע"א 210/52 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, בעמ' 18.

31. בענייננו, לא נתקיים כל דיון בעניינם של הקטינים מעל ומעבר לדיון שסב על הסכם הגירושין שבין ההורים ולא הייתה כל התייחסות נפרדת לעניינם של הקטינים הרי לא יכול להיות הדיון המשפטי לאישור הסכם הגירושין כדי לחייבם.

32. אין ההסכם שנחתם בין ההורים מהווה מחסום בפניהם להגיש תביעת מזונות עצמאית, בה יידונו צרכיהם בנפרד ותוך התייחסות עניינית לכל ילד וילד, והקטינים רשאים אפוא להעלות את עניינם לדיון, והקטינים גם זכאים כי מזונותיהם ייפסקו לאחר דיון ממצה בצרכיהם."

 

התביעה של האשה להצהיר כי פסק המזונות הראשון בטל

 

88.       האב, לאחר שהוגשו נגדו הליכי הוצאה לפועל, על ידי האם, בגין מחצית הוצאות בר המצווה, מכוח פסק המזונות הראשון, פנה לבית המשפט לענייני משפחה בכתב תביעה שבה עתירתו המרכזית היא כי בית המשפט יצהיר שפסק הדין הראשון, מיום 14.5.98 – בטל (תמ"ש 19007/01; כתב התביעה הוגש ביום 2.9.07; נספח ז' לבר"ע).

 

89.       לאחר סקירת פסקי הדין השונים, נטען, כי "אין ולא יכול להיות חולק, כי הסכם הגירושין הראשון, ובייחוד סעיף ז' שבו, קרי, סעיף מזונות הילדים, בא במקומו של פסק הדין דלעיל. ודוק, פרשנות ראויה ותכליתית, לא כל שכן השכל הישר, דיני ההשתק ועקרון תום הלב, מעידים על כך בבירור, והדברים אינם דרושים כל הבהרה" (סעיף 7 לתביעה).

 

90.       התובע בכתב התביעה הנ"ל מוסיף וטוען, כי לא יכול להיות חולק שהצדדים נהגו לפי הוראות הסכם הגירושין השני, ומוסיף, כי בהתאם לכך, "נהג התובע, בהעברת סכומי המזונות כפי שנקבעו בהסכמי הגירושין, ובין עשה כן" (סעיף 12 סיפא לתביעה).

 

91.       התובע מזכיר בתביעתו את הליכי ההוצל"פ שנקטה נגדו הנתבעת לתשלום הוצאות בר המצווה ומצטט מדברי הנתבעת בהוצל"פ, כי הסכם הגירושין אינו מבטל את פסק דינה של כב' השופטת זיסקינד (סעיף 14 לכתב התביעה).

 

92.       ב"כ התובע, עו"ד אורי זמברג, משתמש בסגנון זה, כלפי הנתבעת: "הנה, כי כן, באופן נלוז, חסר תום לב ומקומם, מצאה לנכון נתבעת לגבות את דמי המזונות השוטפים על פי הסכם הגירושין השני לכאורה... ואילו את ההוצאות החריגות החליטה היא לגבות על פי פסק הדין, וזאת משום פירוט ההוצאות הטמון בו" (סעיף 15 לכתב התביעה).

 

93.       ב"כ התובע מסביר, כי "בנסיבות אלה, לאור המצב האבסורדי אליו נקלע התובע, לאור חוסר תום ליבה והעדר ניקיון הכפיים של הנתבעת, ובייחוד, לאור קיומם של שני הסכמי גירושין אשר הסדירו את שלל המחלוקות בין הצדדים בכלל, ואת ענייני המזונות והוצאות חריגות בפרט, קם הצורך בהליך זה" (סעיף 20 לכתב התביעה).

 

94.       תחת הכותרת "המסגרת הנורמטיבית", מסביר התובע מדוע יש סמכות לבית משפט לבטל פסק דין שנתן (ולעניין זה הוא מביא פסיקה ואת סעיף 75 לחוק בתי המשפט), ומציין, כי במצב הדברים זה, פסק הדין משנת 1998 "בוטל דה פקטו על ידי הצדדים, כך שכפיית ביצוע מי מהוראות פסק דין דלעיל הפכה בלתי צודקת ומנותקת לחלוטין מנסיבות המקרה דנא", ועל כן מוגשת התביעה לביטול פסק הדין (סעיף 24 לכתב התביעה).

 

95.       טענה נוספת היא, כי ברגע שנערכו הסכמי גירושין חדשים והן אושרו וקבלו תוקף של פסק דין, "מושתקת הנתבעת מלנסות ולאכוף הוראות שונות מתוך פסק דין אחר, לא כל שכן, עת בוררת פעילה סעיפים ספציפיים מתוך פסק הדין, במעין מעשה 'דיג' פסול ומקומם. דיני ההשתק, לא כל שכן, עקרון תום הלב החולש על כל ענפי המשפט, חלים ביתר שאת בעניינו, ואין כל ספק שדי בהם כדי להורות, כי פסק הדין הינו בטל, ולמצער, כי אין לנתבעת כל זכות לברור אכיפת סעיפים שונים מתוך פסק הדין" (סעיף 27 לכתב התביעה).

 

96.       לעניין פסיקת ההוצאות, שוב נוקט ב"כ התובע בסגנון חריף כלפי הנתבעת באומרו, "להתנהגותה הנלוזה של הנתבעת אין כל אח ורע במחוזותינו. בהתנהגותה זו, גרמה הנתבעת לתובע הוצאות רבות ועוגמת נפש רבה" (סעיף 27 לכתב התביעה).

 

97.       בעתירות שבסיום התביעה, מתבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי לפיו פסק הדין הראשון למזונות משנת 1998 בטל; לקבוע כי הנתבעת הפרה את הסכם הגירושין השני, הפרה יסודית; להורות על אכיפת הסכם הגירושין השני, תוך חיוב הנתבעת בפיצויים ראויים; ליתן לתובע רשות לפיצול סעדים (סעיף 28 לכתב התביעה).

 

98.       לעניין הליכי הוצאה לפועל שנקטה אם המבקשים כנגד המשיב, נכתב בבר"ע, כי בית משפט קמא נתן החלטה ביום 16.9.07, לעכב את הליכי ההוצל"פ (סעיף 24 לבר"ע; ההחלטה לא צורפה).

 

ההחלטה נשוא הבר"ע

 

99.       ביום י בטבת תשס"ח (19.12.07), ניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט בן ציון גרינברגר), החלטה ביחס לכל הנושאים דלעיל.

 

100.     בית משפט קמא מתאר את ההליכים ואת טענות הצדדים.

 

101.     אשר לשאלה האחרונה שהוזכרה לעיל, בדבר זכאותה של האם לנקוט בהליכים הוצל"פ נגד האב בגין התשלום עבור הוצאות בר המצווה, אשר מבוססת על טענתה, כי פסק הדין הראשון למזונות משנת 1998 ממשיך לחול גם לאחר הסכם הגירושין, פוסק בית המשפט לענייני משפחה כדלקמן (עמ'      2-1 להחלטה):

 

"כעקרון, צודק האב בטענתו כי פסק הדין המקורי אינו ממשיך לחול לאחר אישור הסכם גירושין. הסכם גירושין אשר נכרת בין הצדדים לאחר פסק דין למזונות מחליף את פסק הדין, ואין כל ספק כי כך כוונת הצדדים כל אימת שמגיעים להסכם כולל המסדיר את יחסיהם הרכושיים והכספיים לאחר מתן פסק דין למזונות. אי לכך, ההוראות הספציפיות שבפסק דינה של השופטת זיסקינד כבר אינן חלות, ואין להתייחס אליהם בכל שאלה המתעוררת עתה באשר להיקף חיובו של האב במזונות ילדיו. טיעונו של ב"כ האשה כאילו שהסכם מאוחר אינו מבטל פסק דין קודם כל עוד שההסכם אינו עושה זאת מפורשות – אינה מתקבלת על הדעת כלל, והוא סותר את הדיעה הרווחת בפסיקה שהסכמי גירושין מאוחרים מחליפים פסקי דין קודמים.

אי לכך, פסק דינה של השופטת זיסקינד אינו יכול להוות בסיס לחיובו של האב בהוצאות בר מצווה. הסכמי הגירושין אף הם אינם מחייבים את האב מפורשות בהשתתפות בהוצאות אלה".

 

102.     אולם, מסקנה משפטית זו, בדבר היחס שבין פסק הדין הראשון למזונות משנת 1998, לבין הסכמי הגירושין, אינה פותרת לחלוטין את שאלת חיוב האב בהוצאות בר המצווה של בנו, וזאת מהטעם הבא, אשר אליו מתייחס בית משפט קמא, בהמשך החלטתו הנ"ל (שם, בעמ' 2):

 

"עם זאת, אין בכך כדי לסתור את האפשרות שהאב יחוייב בכל זאת בהוצאות אלו, מאחר וגם ללא פסק דין או הסכם ניתן לעתור בבית המשפט לחיוב הורה בהוצאות חד פעמיות המתעוררות במהלך חייהם של הקטינים ככל שהוצאות אלה הן סבירות ונחוצות, ואין ספק כי הוצאות בר מצווה יכולות להכלל בקטגוריה זו.

מאידך גיסא, האב טוען לגופו של עניין כי אכן תרם חלק משמעותי להוצאות הבר מצווה, כשלטענתו שילם 7,000 ¤ לכיסוי ההוצאות של האורחים שהזמין הוא ממשפחתו. אין בכך כדי לסלק את התביעה לגופה, ויש לבדוק את היקף ההוצאות ואת הסבירות שלהם כדי לבחון מה החלק הראוי שאותו יתרום האב.

אי לכך, אני אינני דוחה את הדרישה להשתתפות בהוצאות בר המצווה על הסף, והנושא יידון במסגרת תביעת המזונות החדשה שהוגשה".

 

103.     האם מן הניתוח של היחס שבין פסק הדין הראשון למזונות לבין הסכמי הגירושין, נובעת, בהכרח, המסקנה האם התביעה החדשה שהוגשה על ידי המבקשים היא תביעה מקורית או תביעה לשינוי גובה המזונות?

 

104.     על כך, משיב כב' השופט גרינברגר, בהחלטתו האמורה, באופן הבא (שם, בעמ' 3-2):

 

"באשר לתביעה זו (תמ"ש 19005/01), אין לקבל את טענת האשה כאילו שמדובר בתביעה מקורית של הקטינים. אילו היה מדובר בתביעה שהוגשה לאחר אישור הסכם גירושין בלבד ניתן היה לקבל את הטענה שלקטינים עומדת הזכות להגיש תביעה מקורית משלהם, וכי אין הם כבולים להסכמות ההורים כפי שמשתקפות בהסכם הגירושין. ברם, במקרה דנן, קדם להסכמים פסק דין ענייני של השופטת זיסקינד אשר ירד לגופו של עניין תוך בדיקת הוצאות הקטינים, כך שאין לקבל את הטענה כאילו שצורכי הילדים מעולם לא נבדקו לגופם. אומנם אושרו הסכמי גירושין מאוחר יותר, ברם הסכמים אלה רק בונים על פסק הדין עצמו, ואף הוגדל חיובו של האב במזונות הילדים בהשוואה לסכום שבו חוייב בפסק הדין. משמעות הדבר כי צורכי הקטינים אכן נבדקו לגופם משך רצף של שנים לא מעטות, ולא יהיה זה צודק לפתוח מחדש את מלוא סוגיית המזונות מבראשית, כאילו לא נקבע כלום המתייחס לאינטרסים של הילדים עצמם.

אשר על כן, אני מורה לאם התובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, בו תבסס את טענותיה על שינויים בנסיבות מאז מתן פסק הדין ואישור ההסכמים, ותינתן אפשרות לנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן הנ"ל".

 

105.     בסיום החלטתו קבע בית משפט מועד לקדם משפט בתביעת המזונות, ואמר בהחלטתו כי באותו מועד גם יתייחס לתביעת התובע לפסק דין הצהרתי, ורמז כי קביעתו בהחלטה הנ"ל "שההסכמים מחליפים את פסק הדין וכי אין פסק הדין ממשיך לחול, נותנת מענה לפחות חלקי לדרישות של התובע בתביעתו הנ"ל" (שם, בפיסקה האחרונה של ההחלטה).

 

תמצית טענות המבקשים בבר"ע

 

106.     ב"כ המבקשים, עו"ד פנחס כהן, מתחיל בתיאור ארוך של ההיסטוריה בין הצדדים, כולל הליכים פליליים שהיו כנגד המשיב, העתירה שהוגשה לבג"צ וטענתו כי האשה ויתרה על כספים ורכוש כדי לקבל את הגט (סעיפים 37- 26של הבר"ע).

 

107.     כבר עתה אומר, כי אין ולא היה מקום לכלול נושאים אלה במסגרת הבר"ע. בית משפט אינו חבר מושבעים, והעמסת פרטים עובדתיים מיותרים, רק מסרבלת את הדיון, ומונעת מן השופט להתבונן בסוגיה המשפטית הממוקדת, שהיא תכלית ההליך הערעורי.

 

108.     ב"כ המבקשים טוען, כי הכלל שנקבע בפסיקה שהסכם בין ההורים מחייב רק אותם ואינו גורע מזכויות קטין להגיש תביעת מזונות, חל במקרה שלפנינו, שכן, לטענתו "בקביעת עניינו של קטין צריך לקבוע את האינטרס שלו, והאינטרס שלו בפרט, שכן, בעת שההורים 'טרודים' בעניינים האישי לסדר את גירושיהם, עלולים הם 'להעלים עין' ביודעין או שלא ביודעין מההקפדה על האינטרס האמיתי של הילד לאורך ימים והילד עלול שיצא מקופח" (סעיף 40 לבר"ע).

 

109.     לטענת ב"כ המבקשים על המשיב רובץ הנטל להוכיח שהילדים קשורים לפסיקת המזונות הקודמת, והמשיב לא עמד בנטל זה, והמשיב "לא הוכיח כלל שלמזונות המבקשים הייתה התייחסות עניינית ונפרדת" (סעיף 42 לבר"ע).

 

110.     המבקשים טוענים כי פסק הדין של השופטת זיסקינד ניתן בהעדר הגנה ועניין הנדון לא נדון, מאחר והמבקשים היו גרים באותה דירה. לדעת המבקשים, התנהגות המשיב הייתה מזלזלת ומבישה ולאחר שהצהיר שאין בכוונתו להגיש כתב הגנה, הוא מנע את זכותם המלאה של המבקשים לחקור, לדרוש, ולרדת לנכסיו (סעיפים 48- 43 לבר"ע). גם תלושי המשכורת שהיו בפני בית המשפט קמא, אינם מהווים הוכחה מספקת, וזאת לאור טענת המבקשים כי יש לו הכנסות נוספות ועבודה נוספת מעבר לעבודתו המוצהרת כנהג באגד.

וכך נכתב בנימוק הבר"ע, לעניין זה (סעיף 46 לבר"ע; במקור הקטע מודגש עם קו בצבע בולט):

 

"כאן ישאל השואל, האם אותם 10 תלושי שכר (ומפסה"ד לא ברור האם מדובר בתלושים עדכניים אם לאו) שהגיש המשיב, מבלי שהמשיב הגיש כתב הגנה ומבלי שהמשיב השיב עניינית לטענות התובעים לרבות צרכיהם ההכרחיים, ומבלי לקיים דיון הוכחות אשר במסגרתו היה צורך לחקור את המשיב בכל הנוגע על היקף הכנסותיו ורכושו, ובמיוחד לאור העובדה שהמבקשים טענו אז וגם כיום שלמשיב יש הכנסות נוספות לרבות עבודה נוספת שהוא עובד, לעבודתו המוצהרת כנהג אגד ורכוש רב וכספי [צ"ל: כספים] רבים שהוא העלים מהאם ומהמבקשים לכל אורך שנות נישואיהם. באמת ובתמים, האם לאור האמור, ניתן יהיה לקבוע שהתקיים דיון אשר ירד לגופו של עניין בעניינם של הקטינים? התשובה לכך היא בוודאות לא רבתי!".

 

111.     ב"כ המבקשים מציין, כי פסק דינה של השופטת זיסקינד ניתן בשנת 1998, שמונה שנים לפני הגירושין כאשר הילדים היו קטיני קטנים, ולכן אין הקביעות שבו רלוונטיות למצב שהיה קיים בעת הגירושין בשנת 2005, ועל בית הדין הרבני הייתה מוטלת החובה לקיים דיון בעניינים של הקטינים לפני שנתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין (סעיפים 52-51 לבר"ע).

 

112.     אשר לעניין הוצאות בר המצווה, עמדת ב"כ המבקשים, עו"ד פנחס כהן, היא, המשיב נהג בחוסר ניקיון כפיים באותו נושא והעלים מבית המשפט את ההסכמות שהיו בין הצדדים לעניין חלוקת הנטל, כאשר האם נטלה על כתפייה את כל הארגון והמשיב לא עשה דבר פרט לאכול, לשתות ולרקוד, וליטול את המעטפות של מתנות בר המצווה של המוזמנים מטעמו, לכיסו שלו ולא נתנם לחתן בר המצווה (סעיפים64-56 לבר"ע).

113.     לעניין יישום הוראת פסק דינה של השופטת זיסקינד, בעניין חלוקת נטל הוצאות בר המצווה, בין ההורים, עמדת ב"כ המשיבים היא, כי "פסק הדין ממשיך לנשום חי וקיים" (סעיף 70 סיפא לבר"ע).

 

114.     העתירה בסיום הבר"ע היא להורות שהתובענה שהגישו הקטינים למזונות תידון כתביעה מקורית, וכי פסק דינה של השופטת זיסקינד לא מבוטל, וכי האם רשאית לגבות מהאב את מחצית הוצאות בר המצווה, מכוח פסק הדין האמור (סעיף 73 לבר"ע).

 

115.     אפשרתי למשיב להגיש תשובה ולמבקשים להגיב עליה.

 

116.     לאחר בקשות להארכת מועד מטעם המשיב שנענו, הוגשה תשובת המשיב, ותמציתה תובא להלן בפרק הבא.

 

תמצית טענות המשיב

 

117.     המשיב תומך בעמדת בית משפט קמא, ומציין, כי דרישת האם בהוצל"פ לגביית מחצית מהוצאות בר מצווה, היא פניה לגביית "רכיבים ספציפיים", אותם מבקשת האם לגבות "באופן סלקטיבי", כאשר את סכום המזונות המלא והרגיל מקבלים הילדים בהתאם להסכם הגירושין (סעיף 2 לתגובת המשיב).

 

118.     ב"כ המשיב מתייחס אף הוא לרקע העובדתי ומתקומם על כך שהמבקשים ניצלו לרעה את הליכי המשפט וכללו בבר"ע "מסכת עובדתית מגמתית, חלקית ומעוותת" (סעיף 3 לתגובה).

 

119.     לעניין היחס שבין פסקי הדין השונים לגירושין, מציין ב"כ המשיב, עו"ד אורי זמברג, כי "אין ולא יכול להיות חולק כי הסכם הגירושין הראשון.... בא במקומו של פסק הדין", וכי "פרשנות ראויה ותכלית, לא כל שכן השכל הישר, דיני ההשתק ועקרון תום הלב, מעידים על כך בברור, והדברים אינם דורשים כל הבהרה" (סעיף 9 לתגובה).

 

120.     חיזוק לקו פרשני זה הוא בכך שהמשיב נהג להעביר את סכומי המזונות על פי הסכמי הגירושין, שבהם הסכום היה גבוה יותר, ולא על פי פסק הדין של כב' השופטת זיסקינד (סעיף 14 לתגובה).

 

121.     אשר להגדרת תכונתה המשפטית של תביעת המזונות שהגישו המבקשים ביום 20.11.06, טענת המשיב היא כי אין מדובר בתביעה ראשונית, אלא, בתביעה המושתתת על שינוי נסיבות מהותית, וזאת על פי הסייגים והחריגים לכלל בדבר מעשי בית דין ועקרון סופיות הדיון (סעיפים 27-24 לתגובה).

 

122.     טענה נוספת של המשיב היא, כי אין זה רלוונטי מהי מלוא הכנסת המשיב, שכן לפי פרשנותו "מזונות ילדים נקבעים לפי צורכיהם האמיתיים ולא לפי 'עושרו של האב' " (סעיף 30 רישא לתגובה).

 

123.     בפרק הנושא כותרת "ההסכמים המאוחרים החליפו את פסק הדין ולפיכך פסק הדין בטל" (החל מסעיף 34 לתגובה), מציין ב"כ המשיב כי נהג על פי הצדק והיושר וכי ברור לכל שהסכם מאוחר בא במקום הסכם קודם ולכך מביא הוא אסמכתאות (סעיף 41 לתגובה).

 

124.     לקראת סוף תגובתו מצטט ב"כ המשיב דברים של שופט המנוח חיים כהן (מבלי להביא את האזכור המלא), האומר: "בית משפט נועד מטבע בריאתו למנוע עושק, להסיר עוול ולעשות צדק" (סוף סעיף 42 לתגובה).

125.     העתירה בסיום התגובה היא לדחות את הבר"ע על סף או לגופה, וכן להשית על המבקשת "הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכומים ראויים והולמים              [ל]בקשת סרק כגון דא" (סעיף 43 לתגובה).

 

תמצית תגובת המבקשים

 

126.     צר לי כי ב"כ המבקשים, עו"ד פנחס כהן, ניצל את הזכות להגיש תגובה, הכוללת מסע השמצה כנגד המשיב, וחזר ומיחזר טענות בדבר עברו של המשיב, והכל תוך שימוש במילים חריפות כגון: "אדם אכול שנאה וקנאה" (סעיף 5 לתגובה); "המשיב מימש זממו" (סעיף 14 לתגובה ועוד).

 

127.     מבחינה משפטית, חוזר ב"כ המבקשים על הטענה מדוע לא הגיש המשיב כתב הגנה בהליך בפניי כב' השופטת זיסקינד ועל כך שלא נידונה בפניה שאלת המדור, נושאים שכבר הוזכרו לעיל.

 

128.     גם לעניין תוקף הסכם בין ההורים כלפי הקטין, אין בתגובה כל חידוש זולת חזרה על טענות ופסקי דין שהובאו בבר"ע.

 

דיון

 

סוגי פסקי הדין למזונות

 

129.     פסק דין למזונות, יכול שיהיה תוצאה של הליך שיפוטי, שבסיומו ניתן פסק דין, וזאת על פי אחת מהחלופות הבאות:

א.        פסק דין שניתן לאחר שמיעת כל הראיות והסיכומים, ובמקרה זה פסק הדין כולל גם הערכות מהימנות, קביעת ממצאים עובדתיים, ובעקבותיהם מתן פסק דין.

ב.         פסק דין בהעדר הגנה, כלל.

ג.         פסק דין שבו אחד הצדדים בחר שלא להביא את מלוא ראיותיו או שלא להיות נוכח בדיון.

 

130.     פסק דין למזונות יכול שיהיה כתוצאה מאישור הסכם בין הצדדים, על ידי ערכאה שיפוטית, כאשר, בהמשך, אפרט את המשימות המוטלות על אותה ערכאה שיפוטית, בטרם מאשרת היא את ההסכם, ונותנת לו תוקף של פסק דין.

 

פסקי דין למזונות – בקשה לשנותם עקב שינוי נסיבות

 

131.     פסק דין "רגיל" יוצר בעקבותיו "מעשה בית דין", אשר מונע הגשת תביעה בגין אותה עילה (ראה, באופן כללי, את ספרה של פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תל-אביב, תשנ"א-1991).

 

132.     במזונות (וכן בהחזקת ילדים), נקבעו חריג לכלל זה.

 

133.     כפי שמוסבר בספרה של פרופ' זלצמן, נובע הדבר, בין היתר, מכך שפסק למזונות או פסק להחזקת ילדים הינו פסק דין שביצועו הולך ונמשך בעתיד (שם, בעמ' 284).

 

134.     אם הנסיבות, מאז מתן פסק הדין, השתנו, כי אז, מוצדק לשנות את גובה המזונות (לעיתים - להעלותם , ולעיתים - להקטין אותם, הכול לפי אותן נסיבות, אשר השתנו או התחדשו).

 

135.     וכך מסבירה את הדברים פרופ' זלצמן (שם, שם):

 

"אומנם קמה, עם שינוי הנסיבות, עילת תביעה חדשה בידי כל אחד מבעלי הדין, אך עילה זו היא לשינוי החיוב שנקבע בפסק הדין, לאמור, היא מעוגנת בטיבו של הפסק, כפסק דין שביצועו הולך ומתמשך לעתיד, ובשינוי שהתחולל בנסיבות האופרטיביות שעל פיהן נקבע שיעור המזונות או נקבע למשמורתו של מי מבעלי הדין יימסר הילד. לפיכך, אין העילה החדשה מנותקת מן העובדות שהיוו תשתית להטלת החיוב או להענקת הצו, אלא היא רק משנה את הרכבן, בהוסיפה להן עובדה או עובדות מטריאליות, שהתרחשו לאחר מכן".

 

136.     ברם, לא כל שינוי יש בכוחו להוות עילה לתביעה חדשה להגדלת המזונות או הקטנתם. השינוי בנסיבות צריך להיות מהותי ומתמשך, ולא זמני.

 

137.     בנוסף לכך, הנסיבות החדשות הן כאלה שלא היו בעת מתן פסק הדין ולא ניתן היה לחזותם מראש, ורק אז, ניתן לפעול על פי הדוקטרינה של "שינוי נסיבות".

 

138.     עקרונות אלה, נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. מקובל לצטט, כאסמכתא לכך, את פסק הדין המנחה של מ"מ הנשיא – כתוארו אז –  כב' השופט מאיר שמגר (לו הסכימו כב' השופט משה בייסקי וכב' השופט – כתוארו אז – שלמה לוין), בע"א 363/81 יואכים (יהויכין) פייגה נ' רועי ברנרד פייגה, פ"ד לו(3) 187 (להלן – "פסק דין פייגה").

 

139.     וכך מסביר השופט שמגר את הצורך בשינוי מהותי של הנסיבות (שם, עמ' 168, מול האות ו - עמ' 189, מול האות א; ההדגשה במקור):

 

"כידוע, פסק דין מזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת, אלא ניתן לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בפלוגתה פלונית בקשר למזונות, אך זאת בכפיפות לתנאי המפורש והדווקני שחל שינוי מהותי בנסיבות. אין המדובר בשינוי של מה בכך, ולכן אין בכלל המשפטי, היוצר אפשרות לדיון חוזר, כדי פתיחתו של שער רחב, המתיר התדיינות חוזרת בעניין המזונות, כל אימת שהטינה ההדדית או ניגודי האינטרסים בין הצדדים דוחפים לכך. נהפוך הוא, ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר, כאמור, רק לאותם מקרים, בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות".

 

140.      [קשה שלא להשתחרר  מן  התחושות שלי , כי הגשת התביעה האחרונה על ידי הילדים, באמצעות אימם, הוגשה, עקב כך, כלשון פסק הדין, "שהטינה ההדדית", היא זו שדחפה לאותם הליכים, וכזכור, אין זו עילה להגשת תביעה לשינוי פסק דין למזונות].

 

141.     רעיון זה של "פתיחת" פסקי דין לגירושין, עקב שינוי נסיבות, מצוי גם בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, אשר אומנם אינו חל על מזונות לקטינים, על פי סעיף 3 שבו (המפנה את הצדדים אל הדין האישי), אך הוא חל על מזונות בני משפחה אחרים, וכן על המזונות של הילדים, לאחר הגיעם לגיל 18, כאמור בסעיף 4(2) לאותו חוק.

142.     וכך נאמר בסעיף 13 לאותו חוק, שכותרת השוליים שלו היא "שינויים בנסיבות":

 

"(א) בית המשפט רשאי לשנות את אשר נקבע בהסכם, בויתור ובפסק-דין, אם ראה לעשות כן על סמך נסיבות שנודעו למבקש או שנשתנו אחרי ההסכם, הויתור או פסק הדין.

(ב) רשאי בית המשפט שלא להיזקק לבקשת שינוי שהוגשה לפני שעברו ששה חודשים לאחר בקשה קודמת.

(ג) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכל סעד לביטול או לשינוי של הסכם, ויתור או פסק דין שניתן לפי כל דין אחר".

 

143.     מכאן נובע, כי נטל הראיה מוטל על הטוען לשינוי נסיבות, המצדיק "פתיחת" פסק דין קיים למזונות.

 

144.     גם כלל זה, נקבע על ידי מ"מ הנשיא השופט שמגר, בפרשת פייגה הנ"ל (שם, בעמ' 189, בין האותיות ה-ז; ההדגשה במקור):

 

"מי שמבקש להוכיח גידול בצרכים ושינוי מהותי בהם, כאשר בעבר ניתן פסק דין בהסכמה, מתחייב על ידי כך בהוכחתו של המצב ששרר בעבר בעת שהגיעו הצדדים להסכמה ובהצבעה על שינוי שחל מאז, אשר אף אותו יש, כמובן, להוכיח. הווה אומר, בית משפט אינו פועל בחלל ריק, בו פתוח הכול לבדיקה מחדש מראשיתו, וכאילו לא היו קיימות נסיבות, אשר את שינוין מבקשים להוכיח. המצב בעבר הוא בגדר נקודת מוצא מחייבת, והבהרתו היא בגדר חובתו של מי שטוען להתהוותו של שינוי".

 

145.     פסק דין פייגה משמש אסמכתא חשובה בסוגיית שינוי הנסיבות.

בדיקה באתר "נבו" מגלה, כי הוא אוזכר ב-116 פסקי דין.

בדיקה באתר "תקדין", מעלה כי פרשת פייגה אוזכרה ב-158 פסקי דין.

 

146.     פסק דין תקדימי נוסף, ברוח זו, המתייחס למזונות אישה, הינו ע"א 442/83 משה קם נ' דבורה קם, פ"ד לח(1) 767, שניתן אף הוא על ידי הנשיא מאיר שמגר, כאשר לדבריו הצטרף השופט – כתוארו אז – שלמה לוין, שכתב חוות דעת קצרה (לה הסכים הנשיא שמגר), וכן השופט דב לוין.

גם פס"ד זה מהווה תקדים חשוב, ואף הוא מצוטט מאז בפסקי דין רבים. כעולה מחיפוש באתר "נבו", אוזכר פסק דין זה ב-147 פסקי דין.

באתר "תקדין", מוזכרת פרשת קם  ב-173 פסקי דין.

 

147.     גם בפסיקת בית משפט זה, מיושמת הגישה של בדיקת שינוי הנסיבות, כדי לסלול את הדרך בפני מי שמבקש לשנות את סכום המזונות – להגדילו או להקטינו, לפי המקרה – ואמות המידה אשר עוצבו וגובשו להפעלת דוקטרינה זו,  שנקבעו גם בעקבות פסיקה של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. אסתפק באיזכורים של שתי דוגמאות: ע"מ 155/08 פלוני נ' אלמוני; ע"מ 2065/07 ש' ת' נ' מ' ת'.

 

148.     עתה, אבדוק את תחולת כללי "שינוי הנסיבות" ביחס לשלוש סוגי פסקי הדין, אותם מניתי לעיל (ראה: פיסקה  129).

 

149.     אתחיל בשני המקרים "הקיצוניים", ואעבור למקרה השלישי, הדומה בנסיבותיו לנתונים העובדתיים של ערעור זה, כפי שהוצגו, בהרחבה, לעיל, בחלק הראשון של פסק דיני.

 

שינוי נסיבות כאשר פסק המזונות הראשון נפסק לאחר שמיעת מלוא הראיות

 

150.     בסוג הראשון של פסקי הדין למזונות (ראה: פסקה 129(א) לעיל), נשמעו כל העדים, הובאו כל הראיות, הוגשו הסיכומים, ובסיום שלבים אלה -  ניתן פסק הדין למזונות.

 

151.     פסק דין, הנמנה על סוג זה, כולל בתוכו ממצאים עובדתיים ביחס לפרמטרים הרלוונטיים לצורך פסיקת המזונות:

(1)        ההכנסות של האב (לרבות: הכנסות פוטנציאליות).

(2)        הכנסות האם.

(3)        צורכי הילדים.

 

152.     על בסיס נתונים עובדתיים אלה, אשר נקבעו כממצאים, בתום הליכים שיפוטיים מלאים, מפעיל ומיישם בית המשפט את דיני המזונות (הקבועים בדין האישי, כפרשנותם במשפט הישראלי) על העובדות, וקובע את שיעור המזונות.

 

153.     אך מובן מאליו הוא, כי טעות או אי דיוק בקביעת אחד (או יותר) מן הפרמטרים הללו, יביא, בהכרח, לפסיקת סכום מזונות שגוי.

 

154.     על רקע דברים אלה, קל להבין, כיצד אי מסירת מידע על הכנסות או על רכוש, יכול שיביא לקביעת ממצא עובדתי שאינו נכון, ביחס להכנסת האב או האם, ובעקבותיו, סכום המזונות שייקבע על ידי בית המשפט לא יהיה צודק, לשני הכיוונים.

 

155.     המבקש לחסות תחת כנפי הדוקטרינה של שינוי הנסיבות, חייב לשכנע את בית המשפט כי, לאחר  פסק הדין המקורי, ארעו אותם שינויי נסיבות.

 

156.     בית המשפט, אם ישתכנע, ברמה העובדתית, כי, אכן, חל שינוי, דרך משל, בהכנסות האב, יקבע מהו אותו שינוי. לאחר מכן, ישבץ בית המשפט נתון חדש זה של הכנסות האב, יחד עם הנתונים שנקבעו בפסק הדין המקורי, ביחס להכנסות האם וצרכי הילדים (שכן, באלה לא חל שינוי, שהרי לא נטען כלל, על פי הדוגמא שהבאתי, כי הם שונו).

פועל יוצא מכך, הוא קביעת סכום המזונות החדש, אשר ייפסק בפסק המזונות השני, בהליך שינוי הנסיבות.

 

שינוי נסיבות כאשר פסק הדין המקורי למזונות ניתן בהעדר הגנה

 

157.     כאשר מוגשת תביעה, וניתן בה פסק דין בהעדר הגנה בכלל (הדוגמא המובאת בפסקה 129(ב) לעיל), מתעוררת השאלה, האם במקרה כזה נוצר מעשה בית דין, אשר נועד למנוע הליכים נוספים בין הצדדים, בתחום המזונות, שבו ניתן לתבוע שינוי גובה המזונות בשל שינוי נסיבות, כפי שהוסבר לעיל.

 

158.     בפני בית משפט זה, עלתה השאלה, האם הכללים בדבר שינוי נסיבות בבית משפט, בתיקי מזונות, המחייבים את הצד לשכנע את בית המשפט כי אכן חל שינוי משמעותי וחשוב בגידול הצרכים של הילדים או בהכנסות הצדדים, באופן שבו פסק הדין הקודם הפך לכזה המחייב שינוי, חלים במקרה שבו פסק הדין הראשון ניתן ללא שמיעת ראיות ובהעדר הגנה, על בסיס כתב התביעה בלבד (ראה ע"מ 2065/07 ש' ת' נ' מ' ת' , שניתן ביום י חשוון תשס"ח (22.10.07), על ידי כב' השופט משה דרורי, אב"ד; כב' השופטת חנה בן עמי; כב' השופטת נאוה בן אור).

 

159.     באותה פרשה, נאמרו על ידי בית משפט זה, הדברים הבאים (פיסקה 26 לפסק הדין הנ"ל):

 

"לא ראינו צורך בתיק זה לקבוע הלכה עקרונית בדבר יישום כללי 'שינוי נסיבות', כאשר פסק הדין אשר רוצים לשנותו, ניתן ללא שמיעת שני הצדדים.

יש פנים לכאן ולכאן:

מצד אחד, הטעם של כיבוד פסק דין למזונות, וסטייה ממנו רק בשינוי נסיבות מהותי ומשמעותי, מבוסס על ההנחה כי בפסק הדין נערכה בחינה של צורכי הילדים ושל הכנסות שני ההורים. אך, אם פסק הדין ניתן בהעדר הגנה, ממילא, בדיקה יסודית כזו לא נערכה, ולכן, אין, לכאורה, הצדקה להפעיל את כללי שינוי הנסיבות במקרה כזה.

מן הצד השני, קביעת כללי מעשה בית דין והחריג של שינוי נסיבות, משקפים רצון לסיים הליך משפטי ולא לפותחו, ללא הצדקה. אם לא נפעיל כללים אלה במקרה שלפנינו, ניתן, למעשה, פרס למערער, על כך שלא מילא אחר החלטות בית משפט קמא בהליך הראשון ...

נוסיף ונאמר, כי בית משפט העליון, בפרשת פייגה, הדגיש כי יש הצדקה ליישום הכללים של שינוי הנסיבות המהותי בענייני מזונות, גם במקרה שהצדדים הגיעו להסכם, ובית המשפט לא בחן את הנתונים בפסק דין מטעמו. הנימוק לכך הוא זה (פרשת פייגה, שם, בעמ' 189, בין האותיות ו-ז):

           'כל פירוש אחר יוליך לכך, שהצדדים לא יסכימו לעולם להגיע לפשרה או להסכמה, המוליכה לפסק דין שבהסכמה, פן יהיה פירוש הדבר, כי לא הושג כביכול מאומה, וכי ניתן יהיה לפנות ולבקש למחרת היום, כי יערך לראשונה 'דיון לגופו של ענין בצרכיו והרגליו של התובע'.'

 יישום נימוק זה למקרה של פסק דין בהעדר הגנה, יביא לכך שגם פסק דין כזה יחולו עליו כללי שינוי הנסיבות, שאם לא כן, לא ישיג בית משפט מאומה בקובעו מזונות, בהעדר הגנה.

אך הצדדים לא טענו לעניין זה באופן יסודי וממוקד, ולכן לא ראינו לנכון לפסוק ולהכריע בנקודה זו".

 

160.     גם בתיק זה לא נשמעו טענות ביחס לסיטואציה זו, אלא רק ביחס לסוג השלישי של פסקי דין למזונות, על פי החלוקה שהובאה לעיל (ראה: פיסקה 129), ובו אדון עתה.

 

 

שינוי נסיבות כאשר פסק הדין המקורי למזונות ניתן בהעדר כתב הגנה, אך כאשר

תלושי השכר של האב הונחו בפני בית המשפט

 

161.     הנתונים העובדתיים ביחס להליכים שהיו בפני בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת אילתה זיסקינד), בשנת 1998, אינם שנויים במחלוקת. ההבדל בין עמדותיהם של הצדדים נעוץ בפרשנות של מה שאירע באותם הליכים, ומהי ההשלכה של ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה על דוקטרינת "שינוי הנסיבות".

בנושאים אלה, אעסוק, עתה.

 

162.     המשיב לא הגיש כתב הגנה, על אף ההזדמנות שניתנה לו, הן על-ידי ב"כ התובעים דאז והן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת זיסקינד), אך תלושי המשכורת של האב היו בפני בית המשפט, אשר התייחס אליהם בפסק דינו (ראה: פיסקה 21 לעיל).

 

163.     ב"כ המבקשים, עו"ד פנחס כהן, מסביר בטיעוניו בכתב, כי פסק דין כזה אינו משקף דיון "לגופו של עניין בעניינם של הקטינים" (בלשון הסיפא של סעיף 46 לנימוקי הבר"ע, שצוטט לעיל בפיסקה 110 סיפא).

 

164.     טענת ב"כ המבקשים, בהקשר זה, היא כי נמנעה מן המבקשים זכות חקירה נגדית של המשיב, ובלשונו: "בהתנהגותו זו, המשיב מנע זכותם הקנויה של המבקשים והיא לחקור לדרוש ולרדת לנכסיו של המשיב בכל הקשור, להכנסותיו ורכושו של המשיב וזאת על מנת להוכיח בבית המשפט שהמבקשים זכאים למזונות גבוהים ביותר משפסק בית משפט קמא וכי רמת החיים שחיו בה היתה גבוהה ביותר. מעבר לסדר היום בגין התנהגות מזלזלת ומבישה זו תביא את החוטא לצאת נשכר" (סעיף 48 לנימוקי הבר"ע; ההדגשה במקור).

165.     לפי קו טיעון זה, בשל שלילת הזכות לחקירה נגדית, אין פסק הדין הראשון למזונות בגדר פסק דין שבו נבחנו ענייני המזונות לגופם, ולכן, על-פי השקפת ב"כ המבקשים, התביעה החדשה הינה בגדר תביעה עצמאית ראשונית, אשר, על כן, לא חלים עליה הכללים של "שינויי נסיבות".

 

166.     קו טיעון זה איננו מקובל עלי, מכמה טעמים.

 

167.     ראשית, אין זכות לחקירה נגדית של הצד השני.  הכלל המשפטי המדויק הוא כי מי שאינו חושף עצמו לחקירה נגדית, ניתן למחוק את תצהירו, על כל ההשלכות שיש לכך.

 

168.     שנית, בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), יש כללים ביחס לנתבע, אשר אינו מגיש כתב הגנה או אינו מגיש מסמכים שעליו להגיש (כגון: תלושי שכר או אישורי רשויות המס על הכנסותיו) , כאשר ספקטרום "התגובה" של בית המשפט הוא רחב (ראה: תקנה 264 לתקנות סד"א; וכן ראה מאמרי: משה דרורי, "סדרי דין חדשים בתביעות למזונות", הפרקליט, כרך לא (תשל"ז-1977), 317).

 

169.     שלישית, אם לטענת אם המבקשים, סכום המזונות היה נמוך מידי, או לפחות, נמוך מזה שנתבע, היו המבקשים רשאים להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וזאת לא עשו. בכך, גילו המבקשים את דעתם כי סכום זה מקובל עליהם, ולמצער,  מתאים להם.

 

170.     רביעית, כאשר הוכנו הסכמי גירושין, לאחר  אותו פסק-דין, הועלה סכום המזונות מסך של 1,100 ¤ לחודש לילד על-פי פסק המזונות הראשון (ראה: פיסקאות 15-14 לעיל), לסך של 1,333 ¤ ליום על פי פסק המזונות השני (ראה: פיסקה 23 לעיל), וסך של 1,366 ¤ לילד על-פי פסק המזונות השלישי (ראה פיסקה 28 לעיל), וסכום זה נקבע גם בפסק המזונות הרביעי, כאשר בידי האם מוחזקים שני ילדיה, ואילו הבכור מוחזק בידי אביו (ראה: פיסקה 40 לעיל).

 

171.     מבלי להיכנס לחישובים מדויקים "על השקל", הרי בהתחשב בעליית המדד, סכום המזונות נשאר פחות או יותר באותה רמה.

 

172.     מבחינה זו, גם ב"כ המשיב מוכן שנקודת המוצא – לעניין הפעלת הדוקטרינה של שינוי הנסיבות – היא פסק המזונות השלישי או פסק המזונות הרביעי, אשר ב"כ המשיב חוזר ומציין כי מרשו משלם מזונות, על פי פסק המזונות השלישי ופסק המזונות הרביעי, ובכך מודה גם אימם של המבקשים.

 

173.     בכל מקרה, אין כל הצדקה עניינית או מוסרית לקבלת טענת האם (ולא האב), כי היא או הילדים מקופחים מכך שבסיס המזונות הוא פסק הדין הראשון, בגלל הנימוק, לפיו האב לא ניצל את זכותו להגיש כתב הגנה ולהביא ראיות.

 

174.     מבחינת בית המשפט, גם אם האב היה זה שטוען שאין לראות בפסק המזונות הראשון, שנפסק ללא הבאת ראיות מטעמו, פסק מזונות בסיסי ומחייב לעניין הלכת שינוי הנסיבות, המענה הניתן לו הוא זה: אתה בחרת שלא להגיש כתב הגנה, ועל כן אין לך להלין אלא על עצמך בלבד.

 

175.     מאידך גיסא, במצב ההפוך, כאשר האם והילדים הם הטוענים כי פסק המזונות הראשון אינו יכול להיחשב כפסק הבסיסי, לעניין הלכת שינוי הנסיבות, כי האב לא הגיש כתב הגנה וכיצד "התנהגות מזלזלת ומבישה זו תביא את החוטא לצאת נשכר" (כלשון סעיף 48 סיפא בר"ע; צוטט לעיל בפיסקה 164), הרי התשובה לכך (בנוסף ל-4 הטעמים שנימנו לעיל בפיסקאות 170-167), היא ברורה: כיצד קופחתם, הילדים? הרי היה לכם קל יותר לקבל את פסק המזונות הראשון, בהעדר הגנה, ועל כן, מהי תלונתכם?!

 

176.     מכל מקום, מבחינת הנהלים בבית המשפט, לא ייתכן לאפשר לצד כלשהו (ולבטח לא לנתבע) לנקוט באקט חד צדדי או במחדל (כמו במקרה שלפנינו – אי הגשת כתב הגנה), ולאחר מכן, לקבל טיעון כי בשל כך ישונו הכללים המבחינים בין פסק הדין הראשון והבסיסי למזונות, לבין השינויים של אותו פסק, על פי הלכת "שינוי הנסיבות".

 

177.     המסקנה העולה מפרק זה היא כי התביעה האחרונה שהוגשה על-ידי שני הילדים (המבקשים בפניי) אינה בגדר תביעה חדשה, אלא עליה להיכנס לד' האמות של הלכת "שינוי הנסיבות".

 

פסק מזונות מכוח הסכם

 

178.     כפי שכתבתי לעיל (פיסקה 130), סיווג פסקי הדין למזונות אינו כולל רק את 3 הקטגוריות של פסקי דין שניתנו על-ידי בית המשפט (לאחר שמיעת מלוא הראיות; ללא הגנה; לאחר מסירת מידע חלקי על ידי הנתבע; כמוצג בפיסקה 129 לעיל), אלא יש סוג שני, השונה עקרונית, מפסק דין למזונות, והוא: הסכמת הצדדים, אשר עמה פונים הם לבית המשפט או לבית הדין, בבקשה לאשר הסכם זה, וליתן לו תוקף של פסק דין.

 

179.     המקור הנורמטיבי לפסק דין כזה הוא הסכמת הצדדים, ועל גבה – כקומה שנייה על בסיס היסודות ההסכמיים – נותן בית המשפט את פסק דינו, המאשר את ההסכם.

 

180.     אין מדובר באישור טכני. בית המשפט חייב להפעיל שיקול דעת, האם לאשר את ההסכם, אם לאו.

 

181.     עמד על כך כב' השופט גייפמן, שופט  בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, אשר בפסק דין שניתן על ידי לפני כ-10 שנים, מנה את המקרים בהם מוסמך בית משפט לאשר את הסכמות הצדדים בעניינים שונים בתחום דיני המשפחה.

 

182.     וכך כותב כב' השופט גייפמן (תמ"ש 21021/96 שילה נ' שילה, חלק ג, פיסקאות 33-18; ההדגשות – במקור):

 

"ג. אישור ומתן תוקף פסק-דין להסכמי גירושין – ההסמכה בחקיקה והיבטיה המשפטיים

18. קודם חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, כאשר לא היתה תלויה ועומדת תביעה, אישר בית המשפט ו/או נתן תוקף פסק-דין להסכמי גירושין ללא הסמכה מפורשת בחקיקה.

19. הוראת סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקנתה לבית המשפט המחוזי סמכות שיורית, אולם עפ"י נוסח החוק, הסמכות השיורית אינה חלה על עניין שבסמכותו היחודית של בית דין אחר.

ענייני גירושין הינם בסמכות יחודית של בית הדין הרבני, וככל שהסכמי גירושין הם בגדר ענייני גירושין – לא ניתן לקנות סמכות לאשרם בבית המשפט מכוח סמכות שיורית.

20. ההוראות בעניין מזונות ילדים בהסכם הגירושין, נשוא הערעור, אושרו ע"י בית המשפט המחוזי מכוח הוראת סעיף 12 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959.

הפניה להסמכה זו בטעות יסודה. חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), לרבות ההוראות הפרוצדוראליות שבו – אינו חל על מרבית האוכלוסיה בישראל, זו אשר יש לה דין אישי.

לא ניתן לאשר תניות בעניין מזונות אשה או ילדים, כחלק מהסכם גירושין, מכוח חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, כאשר שני בני הזוג הינם יהודים. החוק הנ"ל לא חל על יהודים. ראה: ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פד"י לט(2), 113, 146-142).

21. מרבית הסכמי הגירושין, כמו גם הסכם הגירושין נשוא הערעור, הוגשו לאישור בית המשפט המחוזי שלא במסגרת תביעה תלויה ועומדת. ספק רב בעיני אם יש הצדק, בהעדר הסמכה בחוק, ליתן תוקף פסק דין להסכם, כאשר לא תלויה ועומדת בפני בית המשפט תביעה.

בדרך זו גם נקט בית המשפט המחוזי, כשהובא בפניו ההסכם נשוא הערעור שלא במסגרת תביעה. התניות הממוניות בהסכם הגירושין אושרו ע"י בית המשפט עפ"י חוק יחסי ממון, אולם, בית המשפט לא נתן לתניות אלה תוקף פסק-דין.

22. חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה- 1995, הביא בעקבותיו רפורמה גם בסוגיה של אישור ומתן תוקף פסק-דין להסכמים בענייני משפחה.

23. סעיף 3 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה מסמיך את בית המשפט למשפחה לאשר הסכמים בכל ענייני המשפחה, אף אם אינה תלויה ועומדת תביעה.

סעיף 3 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה מסמיך את בית המשפט למשפחה גם ליתן תוקף פסק דין להסכם, בנסיבות של העדר תביעה.

24. כאשר הסכם מהווה הסדר של סכסוך, כדוגמת הסכם גירושין, בית המשפט רשאי ליתן, ורצוי שינתן תוקף פסק דין להסכם, חרף העובדה שלא תלויה ועומדת תביעה בפני בית המשפט.

יש לעודד קיום הסכמים, להוקיע תופעות של הפרות הסכמי גירושין, ולאפשר אכיפתם בהוצאה לפועל. מתן תוקף פסק-דין להסכם הוא שמאפשר להפעיל ולממש את ההסכם, במישור הרכושי, בהוצאה לפועל.

25. כאשר ההסכם הינו הסכם ממון בין בני זוג, העומדים להינשא או נשואים באושר – אין סכסוך. בהעדר סכסוך, אין מקום ליתן תוקף פסק דין להסכם, ויש להסתפק באישורו.

26. מבחן 'קיום הסכסוך' הוא המבחן, שעל פיו יחליט בית המשפט אם ליתן תוקף פסק דין להסכם המובא בפניו, ללא תביעה תלויה ועומדת.

27. להבחנה בין אישור תניות ממוניות בהסכם גירושין עפ"י חוק יחסי ממון לבין מתן תוקף פסק דין לתניות אלה – נפקות לא רק במישור האכיפה בהוצאה לפועל, אלא גם במישור של דרך ביטול ההסכם.

28. הסכם שקיבל תוקף פסק-דין, יש להגיש תביעה לביטולו, וניתן לראות בתביעה הודעת ביטול. הסכם שאושר ולא קיבל תוקף פסק דין – ביטולו יעשה עפ"י דיני החוזים, ככל חוזה אחר (ההתייחסות היא לתניות ממוניות בהסכם גירושין).

29. ההסמכה בחוק ליתן תוקף פסק דין לתניות הממוניות ('הסכם ממון') בהסכם גירושין מביאה גם לפיקוח הדוק ולכוח התערבות רחב יותר של בית המשפט. לא עוד בדיקה פורמלית בלבד של 'גמירת הדעת' של בני הזוג.

ההסמכה ליתן תוקף פסק דין, ללא תביעה תלויה ועומדת, מביאה להגדלת המעורבות השיפוטית על חשבון חופש החוזים – האוטונומיה של רצון הצדדים.

30. סעיף 3 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה אינו ניתן להפעלה ללא הסכמת שני בני הזוג. הוראת הסעיף דנה בהליך של אישור הסכם ולא בתביעה לאכיפת תניות ממוניות בהסכם גירושין.

31. סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה מאמץ את המנגנון של הליך 'פירוק חברה' בהליך 'פירוק משפחה'. הליכי הביצוע של תביעה לאיזון משאבים או תביעה לפירוק שיתוף בנכסים של בני זוג יבוצעו בבית המשפט ובפיקוחו, אלא אם הורה בית המשפט אחרת.

המחוקק אף הסמיך את בית המשפט לבצע את הפירוק או האיזון בדרך הנראית לו יעילה וצודקת בנסיבות העניין.

32. הסכם גירושין שאושר ולא קיבל תוקף פסק דין – אינו בגדר תובענה לאיזון משאבים או תובענה לפירוק שיתוף בנכסי בני זוג. לפיכך, במערכת העובדתית שבפני, אין תחולה להוראת סעיף 7 לחוק.

33. ועדיין לא בחנו מה טיבו של האישור שניתן ע"י בית המשפט המחוזי לתניות הממוניות בהסכם הגירושין, ומה השפעתו על יכולת הפעלת הליכי הוצאה פועל".

 

183.     ובהמשך פסק הדין, בחלק ד, פיסקה 34, מציג ומנתח כב' השופט יהושע גייפמן את סוגי האישורים השונים של ההסכמים, בעיניו של שופט בערכאה דיונית, המאשרת.

וכך הוא כותב:

 

"ד. סוגי 'אישור' של הסכם במערכת דיני המשפחה ונפקותם המשפטית

34. המחוקק יצר בחקיקה הישראלית 3 סוגים של 'אישור' בענייני משפחה:

 

א.        אישור שדינו כדין החלטת בית משפט או פסק דין.

(1) סעיף 12 (ג) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, מורה, שהסכם בענייני מזונות, שאושר ע"י בית המשפט, דינו כדין פסק-דין של בית המשפט בענייני מזונות.

(2) סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, שהסכם בעניין אפוטרופסות לקטין, משמורת וסדרי ראיה טעון אישור בית המשפט, ומשאושר, דינו כדין החלטת בית המשפט.

 

ב. אישור שהינו תנאי מקדמי לתוקפו של חוזה או פעולה משפטית, העומדים לביקורת רחבה של בית המשפט.

האישור מביא לשיכלול החוזה או הפעולה המשפטית. הוא אינו בגדר החלטה או פסק-דין הניתנים לביצוע בהוצאה לפועל, אולם, בית המשפט רשאי לשקול שיקולים רחבים ולהתערב בתוכן ההסכם המוצע העומד לביקורת בית המשפט.

להלן מספר דוגמאות לסוג זה של אישור:

(1) סעיף 7 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מורה, שפעולה משפטית של קטין טעונה אישור בית המשפט אם היתה טעונה אישור אם נעשתה ע"י נציגו, ואין תוקף לפעולה כל עוד לא ניתן אישור בית המשפט.

(2) בסעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קבע המחוקק שורה של פעולות שאין ההורים מוסמכים לייצג בהן קטין מבלי שבית המשפט אישרן מראש.

(3) שנוי שם משפחה של קטין ע"י הוריו טעון אישור בית המשפט (סעיף 13 לחוק השמות).

4) שנוי שם פרטי או שם משפחה של חסוי ע"י אפוטרופוס טעון אישור בית המשפט (סעיף 14 לחוק השמות).

 

ג. אישור שהינו תנאי מקדמי לתוקפו של הסכם, העומד לביקורת מצומצמת של בית המשפט.

(1) האישור על פי חוק יחסי ממון הוא אקט פורמלי ויכול להתבצע בחלק מהמקרים גם ע"י עורך נישואין או ע"י נוטריון.

בע"א 4/80 מונק נ' מונק פד"י לו(3), 421, 429, פסק בית המשפט העליון:

'האישור המתחייב על פי חוק מגמתו להבטיח את קיומה של גמירת דעת מצד שני בני הזוג'.

(2) האישור אינו בגדר החלטה או פסק דין ואין בו כדי להוות החלטה שיפוטית הניתנת לאכיפה בהוצאה לפועל. האישור הוא תנאי נוסף שקבע המחוקק כדי להפוך הסכם בין בני זוג לחוזה מחייב.

(3) ההסכם משתכלל רק עם אישורו. בהעדר אישור – אין חוזה מחייב בין בני הזוג".

 

184.     כאשר עוסקים אנו במזונות ילדים (להבדיל ממזונות אישה), פיתחה ההלכה הפסוקה מבחנים ודרישות, כדי שבית המשפט יהיה משוכנע כי אכן מדובר בהסכם שנערך ונחתם לטובת הילדים הקטינים, מול החשש שמא ההורים, משיקולים הכרוכים ביחסיהם ההדדיים, מזניחים את האינטרס של ילדיהם, ומניחים אותו בקרן זווית. החשש הוא כי הכול נעשה כדי להגיע להסכם הגירושין המיוחל, שכל אחד מבני הזוג, החפץ להגיע להסכמה בנושא הגט, מוכן להשתמש – או לפחות יש חשש שמא יהיה מוכן לעשות שימוש – במזונות הילדים, כאחד מן המטבעות העוברות לסוחר, במהלך המו"מ לגירושין.

 

185.     ההלכה הפסוקה בעניין זה ברורה היא, ובית המשפט העליון חזר עליה לא פעם ולא פעמיים, ואין פסק דין זה המקום לחזור ולהביאה, שוב (ב"כ המבקשים, הביא את רוב פסקי הדין הרלוונטיים בסעיפים 41-39 לבר"ע).

 

186.     אולם, במקרה שלפנינו, כפי שעולה מן התיאור המפורט של ארבעה פסקי הדין למזונות (שהובאו בחלק הראשון של פסק דיני), החשש האמור – לא הוגשם.

187.     כפי שראינו לעיל, המזונות על פי שני הסכמי הגירושין שהוגשו לבית הדין הרבני (שתוצאתם היא פסק המזונות השני והשלישי), אינם נמוכים מן הסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

 

188.     המסקנה העולה מכאן, היא, כי האינטרס של הילדים לא הודחק ולא נעלם מעיני הוריהם, המשיב ואם המבקשים.

 

189.     יתרה מזו, כאשר דן בית המשפט לענייני משפחה, לאחר הגירושין, במזונות שני המבקשים, לאחר שהבן הבכור הועבר (או עבר ביוזמתו) להחזקתו של האב, המשיב, נפסקו מזונות לאותם שני ילדים – הם המבקשים שבבר"ע זו – בשיעור זהה למזונות שאליהם הגיעו ההורים להסכמה בבית הדין הרבני, בהסכם הגירושין השני, ששימש בסיס לגט, הוא – פסק המזונות השלישי.

 

190.     זו הוכחה ניצחת, כי, לפחות בתיק הזה, לא התקיים החשש, אשר עליו ביססה עצמה ההלכה הפסוקה, וכי, בפועל, סכום המזונות למבקשים לא השתנה משמעותית, מאז פסק הדין הראשון ועד להגשת התביעה הנוכחית (אינני מדבר על הצמדה למדד, המשקפת את הערך הריאלי של המזונות; הצמדה כזו אינה בבחינת שינוי, אלא שמירת המצב הקיים).

 

191.     מכאן, שגם טענה זו של ב"כ המבקשים – נדחית.

 

מימון בר המצווה

 

192.     פועל יוצא מכל דבריי, עד כה, הוא כי הבסיס למזונות, בפועל, הוא פסק המזונות האחרון, שאת הנקוב בו (כולל: הצמדה למדד; ראה הערתי בסיפא של פיסקה 190 לעיל) משלם האב, באופן סדיר.

 

193.     לפיכך, פניית אם המבקשים להוצל"פ בעתירה לחיוב את האב במחצית הוצאות בר המצווה, תוך התבססות על פסק המזונות הראשון, יש בה יותר מאשר אבק של חוסר תום לב.

 

194.     אין בכך כדי לסתום את הגולל על הכרעה שיפוטית, לגופו של דבר, בדבר מימון הוצאות בר המצווה.

 

195.     בעניין זה, מאמץ אני את גישת בית משפט קמא, לפיה רשאי כל צד להעלות נושא זה, בנפרד, כמחייב הכרעה שיפוטית, לאחר שמיעת ראיות וטענות.

 

196.     אין להתייחס לסוגיית הוצאת בר המצווה כיישום וכהוצאה לפועל של פסק המזונות הראשון, שבוטל על ידי פסקי הדין המאוחרים יותר.

 

197.     ב"כ המשיב, מביא אסמכתאות מן הפסיקה בדבר הכלל, לפיו כלשון סיכומי המשיב, "הסכם מאוחר בא במקום הסכמים והסדרים קודמים ובמקום פסקי דין קודמים" (סעיף 41 רישא לבקשה לרשות ערעור).

 

198.     הדברים בעניין זה כה ברורים, וכך גם ראה אותם בית המשפט לענייני משפחה, באומרו (כמצוטט לעיל, בפיסקה 101):

 

"טיעונו של ב"כ האשה כאילו שהסכם מאוחר אינו מבטל פסק דין קודם כל עוד שההסכם אינו עושה זאת מפורשות – אינה מתקבלת על הדעת כלל, והוא סותר את הדיעה הרווחת בפסיקה שהסכמי גירושין מאוחרים מחליפים פסקי דין קודמים".

 

199.     דברים אלה מקובלים עליי, ולא ראיתי צורך לחזור ולאומרם, שוב, בלשוני.

תביעת המשיב לפסק דין הצהרתי ביחס לבטלותו של פסק המזונות הראשון

 

200.     בית משפט קמא לא הכריע בנושא זה, ובחומר שהוגש לי לא מצוי כתב הגנה ביחס לתביעה זו (תמ"ש 19007/01; תמצית כתב התביעה הובאה לעיל, בפיסקאות 97-88).

 

201.     על פני הדברים, די במה שנכתב בהחלטה נשוא הבר"ע, בדבר הפיתרון המעשי של סוגייה זו, מעצם החלטת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה על אם המבקשים להגיש כתב תביעה מתוקן, במסגרת הדוקטרינה של "שינוי נסיבות" (ראה הציטוט המובא בפיסקה 105 לעיל).

 

202.     מן הראוי כי ב"כ המבקשים ישקול האם להגיש כתב הגנה בתמ"ש 19007/01 הנ"ל, או שמא להסכים כי יינתן פסק דין כמבוקש בתמ"ש הנ"ל, לפחות ביחס לבטלותו של פסק הדין הראשון למזונות.

 

שכ"ט עו"ד והוצאות משפט

 

203.     קשה להימלט מן הרושם הכללי כי ההליכים נשוא הבר"ע  ואלה המובאים בה (אינני מחווה דעתי על ההליכים שקדמו לגירושין), משקפים רצון של האם להתיש את האב בהליכים משפטיים, פתיחת תיק הוצל"פ, וזאת, כאמור, כאשר עקרונות תום הלב אינם משמשים נר לרגליה של אם המבקשים, אם אנקוט לשון המעטה.

 

204.     לכך יש לתת ביטוי, בפסיקת הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד, וזאת לעניין השיעור, שכן לגבי עצם זכאות המשיב בהם אין צורך להכביר מילים, כי הוא הזוכה בבר"ע (לעניין זה השווה את האמור בהחלטתי בבש"א 1692/05 עובד מזרחי נ' אליהו חסיד).

סיום

 

205.     לפני מילות הסיכום, אביע התנצלות על האיחור במתן החלטה זו.

 

206.     הבר"ע – נדחית.

 

207.     בית המשפט לענייני משפחה ידון בתביעה החדשה שהוגשה על-ידי אם המבקשים כבקשה להגדלת מזונות, כאשר על אם המבקשים לעמוד בנטלים של הכללים, כפי שנקבעו בדוקטרינת "שינוי הנסיבות".

 

208.     לעניין הוצאות בר המצווה, יתקיים דיון בנפרד, מבלי שהצדדים כבולים להוראות שבפסק הדין הראשון, אשר, כאמור, פסקי הדין השלישי והרביעי באו במקומו.

 

209.     אני מורה בזה לאם המבקשים לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 8,000 ¤ בצירוף מע"מ כדין.

 

210.     המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים.

 

 

ניתן היום כ בסיון, תשס"ט (12 ביוני 2009) בהיעדר הצדדים.