טארק פלאח נ' הממונה על תשלום הגמלאות


 

   

בתי המשפט

ע"א 2153/08

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 

 

 

בפני: כבוד השופטת יהודית צור - סגנית נשיא

 

 

 



 

טארק פלאח

ע"י ב"כ עו"ד אייל נון ו/או עמי נבון

בעניין:

המערער

 

 


 

 

נ  ג  ד

 

 


 

הממונה על תשלום הגמלאות

ע"י עו"ד מיכל גרינבויים

מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

 

המשיב

 

 

 

פסק דין

 

1.         לפני ערעור שהגיש טארק פלאח (להלן – המערער) על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק שירות הקבע בצבא – הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן – חוק שירות קבע (גמלאות) או החוק) מיום 3.2.08 (כב' השופטת עינת רביד יו"ר, אל"מ אהרון משניות חבר ועו"ד שמואל בריצמן חבר).

 

2.         להלן אביא בקצרה את הרקע העובדתי הנדרש לענייננו, כפי שפורט בהרחבה בהחלטת הוועדה.

            המערער התגייס לשירות קבע בצה"ל ביום 1.4.88 והוכשר לתפקיד של גשש. המערער פרש משירות הקבע בשנת 99' לאחר 11 שנות שירות, כולל תקופת שירותו הסדיר.

            ביום 25.1.92 נפצע המערער בתאונת דרכים וסבל מפציעה בגבו שהחמירה עם השנים. המערער הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 60% לצמיתות, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959.

3.         בשנים 1996 עד 1997 התנהלה נגד המערער חקירת מצ"ח בחשד לאינוס חיילת. מאחר ולא נמצאו ראיות מספקות להוכחת אשמתו של המערער בעבירה זו, הועמד המערער לדין משמעתי על התנהגות שאינה הולמת. המערער הורשע בעבירה זו, לאחר שנקבע כי הוא קיים יחסי מין עם חיילת בהסכמה.

 

4.         במחצית השניה של שנת 1998 התקיימה נגד המערער חקירת מצ"ח נוספת בעבירות של שימוש במסמך מזויף, הטרדת עד והתנהגות שאינה הולמת. על רקע נסיבות אלה ומאחר והמערער הורשע בעבר בדין משמעתי וכן בשל הצורך לצמצם את היקף הכוחות בצה"ל, החליט ראש אכ"א לשחרר את המערער מצה"ל.

 

5.         לאור זאת, בשלהי שנת 1998 החלו הליכים לשחרורו של המערער מצה"ל. ראש אכ"א הורה לשחרר את המערער בתום תקופת התחייבותו המקורית לשירות קבע, כשנה ממועד ההחלטה או לחילופין, לפנים משורת הדין, ובכפוף להסכמת המערער, לשחרר את המערער במסגרת "תכנית 32-37" לגילאי הביניים, המעניקה הטבות למי שרשויות הצבא החליטו לשחררו מצה"ל (להלן – התכנית לגילאי הביניים). מדובר בתכנית הכוללת הענקת תגמולים כספיים למי שצה"ל החליט לשחררו ועונה על תנאי התכנית. יצוין כי ההטבות הכלכליות הניתנות על פי התכנית גדולות מן ההטבות הניתנות למי ששוחרר מצה"ל והתכנית לא חלה עליו.

 

6.         ביום 20.10.98 רואיין המערער על ידי מפקד החטיבה בעניין שחרורו מצה"ל. על פי סיכום הראיון, הוסבר למערער כי הוחלט לדחות את בקשתו להאריך את שירותו בצה"ל לאור העבירה בה הורשע בעבר וכן לאור חקירת מצ"ח חדשה שנפתחה נגדו. המערער ביקש מהמח"ט לסייע לו להישאר בצה"ל ובסיכום הראיון כתב המח"ט כי ישקול שתי אפשרויות: האחת, להאריך את שירותו של המערער לתקופות מוגבלות וקצרות עד לסיום משפטו השני והשניה, אם יוחלט לשחררו לאלתר, להמליץ להכניסו ל"תכנית לגילאי הביניים (נספח ג' לערעור).

 

7.         ביום 24.12.98 רואיין המערער על ידי קצינת כח האדם הפיקודית בנושא שחרורו מצה"ל. במסגרת הראיון נאמר לו כי נפתחו נגדו הליכים להתרת התחייבותו לשירות קבע לאור החלטת ראש אכ"א לשחררו מן השירות וכי לפנים משורת הדין הוחלט לאפשר לו להשתחרר מצה"ל על פי "התכנית לגילאי הביניים" (נספח ג4 לערעור).

 

8.         ביום 5.1.99 התכנסה בעניינו של המערער הוועדה להתרת התחייבויות בצה"ל. בסיכום אותה ישיבה נאמר, כי בהמשך לאירועים בהם היה המערער מעורב בתקופה האחרונה ולאור עמדת ראש אכ"א, יש לשחרר את המערער מן השירות בצה"ל בתום תקופת השירות לה התחייב (9.2.99). עם זאת הוועדה המליצה, לפנים משורת הדין, לשחרר את המערער במסגרת ה"תכנית לגילאי הביניים".

 

9.         ביום 10.2.99, לאחר תום תקופת שירותו של המערער, התראיין המערער אצל סא"ל ישראל גבאי, ראש מנהל נגדים. בסיכום הראיון נכתב כי רשויות צה"ל החליטו שלא להאריך את שירותו של המערער על רקע עברו המשמעתי וחקירת מצ"ח חדשה שהתנהלה נגדו באותה תקופה. בפני המערער צויינו שתי אפשרויות העומדות בפניו: האחת, להאריך את שירותו באופן זמני לשנה כ"התראה" עד להפסקת שירותו הסופי בצה"ל והשניה, שחרור על פי תנאי ה"תכנית לגילאי הביניים".

            על פי האמור בסיכום, המערער הסכים להשתחרר במסגרת "תכנית לגילאי הביניים" וליהנות מן ההטבות הכספיות שבה. לאור זאת יצא המערער לחופשת התארגנות בת חודשיים החל מיום 11.2.99 ועד ליום שחרורו מצה"ל, ביום  11.4.99.

            במסגרת אותה פגישה חתם המערער על מסמך שבו אישר כי ידוע לו ומוסכם עליו כי אין עוד אפשרות להמשיך את שירותו בצה"ל וכי עליו להשתחרר משירות קבע נוכח אירועי העבר וההליכים המתנהלים נגדו כיום. עוד נאמר באותו מסמך כי המערער מבין שרשויות צה"ל נאותו, לפנים משורת הדין, לשחררו במסגרת "תכנית לגילאי הביניים".

 

10.       ביום 1.3.99, בעת שהמערער היה בחופשת התארגנות לקראת שחרורו מצה"ל, אושפז המערער בבית חולים בשל החמרה במצב גבו. כמקובל בנסיבות אלה, הוארכה חופשתו של המערער ומועד שחרורו נדחה ליום 30.6.99. במהלך תקופת חופשת ההתארגנות (מרץ 99) החל המערער לפעול לשחרורו מצה"ל מחמת נכותו, עם זכאות לגימלאות.

 

11.       רשויות צה"ל סברו תחילה, בטעות, כי ניתן יהיה לשחרר את המערער מצה"ל בשל נכותו בהתאם לסעיף 10(א)(3) לחוק שירות קבע (גימלאות). ואכן, במאי 1999, נקבע כי המערער בלתי כשיר לשירות בצה"ל בשל מצב גבו ונקבע לו פרופיל 21. ביום 17.6.99 זומן המערער לראיון פרישה אצל קצינת מדור פרט. בסיכום הראיון נכתב כי המערער אושר לשחרור ב"תכנית גילאי הביניים" ושהה בחופשת התארגנות, וכי הוא יפרוש לגמלאות בשל פרופיל 21, בכפוף לאישור ראש אכ"א ולאחר דיון בוועדה המייעצת לפרישה מן השירות.

 

12.       המערער הסדיר את ענייניו במחלקת הפרישה וחתם על בקשה לעריכת היוון של קצבתו. הוועדה המייעצת לענייני פרישה מן השירות התכנסה בעניינו של המערער והתעוררו בה ספקות אם אמנם התקיימו בעניינו התנאים שנקבעו בחוק שירות קבע (גימלאות) בנוגע לפרישה מחמת נכות. בעקבות ספקות אלה התבקשה חוות דעת משפטית של הפרקליט הצבאי הראשי שקבעה כי רק משרת קבע הפורש מצה"ל בשל נכותו ולא מסיבות אחרות, זכאי לפרוש מצה"ל לגימלאות. בחוות הדעת נאמר כי המערער לא פוטר מצה"ל בשל נכותו וכי ההחלטה לפטרו ניתנה במסגרת ההליכים שנקבעו ב"תכנית לגילאי הביניים", קודם לקביעה על נכותו וזאת על דעתו של המערער ובהסכמתו לקבל את ההטבות הכספיות הכרוכות באותה תכנית.

 

13.       בעקבות חוות הדעת, זומן המערער ביום 11.7.99 לראיון נוסף עם סא"ל גבאי שהסביר למערער את האמור בחוות הדעת. על פי סיכום הראיון, תגובת המערער היתה - "אני חולה מ-92 חתמתי על ניירת של 37-32. הורדתי פרופיל 21. לאחר שקבעו שאפרוש החליטו שלא. לא מקובלת עלי ההחלטה. אני מתכוון לפנות לבג"צ".

            למרות האמור לעיל, המערער לא עתר לבית המשפט העליון נגד אותה החלטה אלא פנה לרשויות צה"ל שהשיבו לו בכתב כי אינו זכאי לקצבת נכות.

 

            החלטת ועדת הערעורים

14.       ועדת הערעורים לפי סעיף 44 לחוק שירות קבע (גימלאות) דחתה את הערעור שהגיש המערער על החלטתו של הממונה על הגימלאות (להלן – הממונה). הוועדה קבעה כי המערער פרש במסגרת "תכנית לגילאי הביניים" וכי הוא לא פוטר מחמת נכות. ועדת הערעורים הוסיפה וקבעה כי הליך פיטוריו של המערער מחמת נכות נעצר ולא הושלם בשל חוות הדעת המשפטית שהתקבלה על דעת הגורמים בצבא שהיו אחראים לנושא. הוועדה קבעה כי לא הוכח שבעניינו של המערער קיים קשר סיבתי בין הנכות לפיטורין, מאחר והפיטורין אירעו על רקע שונה של התנהגות המערער, שגרמה למערכת לבקש את פיטוריו פעמיים. זאת ועוד, נקבע כי ניתן היה לסיים את שירותו של המערער כעבור שנה מיום ההחלטה על פיטוריו, ללא ההטבות של "תכנית גילאי הביניים", אולם צה"ל הסכים לבוא לקראתו ולאפשר לו פרישה בתנאים מועדפים יותר, על בסיס ה"תכנית לגילאי הביניים".

 

15.       ועדת הערעורים דחתה את טענות המערער לפיהן אולץ לחתום על הסכמה לפרישה מאחר וממילא האפשרויות שעמדו בפניו לא היו רבות נוכח העובדה שצה"ל רצה להתיר את התחייבותו בתום תקופת השירות, כשנה מיום ההחלטה על פרישתו. לכן – כך קבעה הוועדה - סביר שכאשר המערער שקל את שיקוליו הוא הסכים להצטרף לתכנית הפרישה של גילאי הביניים שהיתה מבחינתו הרע במיעוטו. הוועדה הוסיפה וקבעה כי כאשר המערער החליט להצטרף ל"תכנית לגילאי הביניים" היה הדבר עוד בטרם הורד לו הפרופיל הרפואי וללא קשר להורדת הפרופיל. הוועדה קבעה כי אין כל קשר בין החלטת הצבא לסיים את שירותו של המערער לבין מצבו הרפואי משום שצה"ל ביקש לסיים את שירותו בלא שנושא נכותו עמד על הפרק וכי המערער עצמו ציין בתצהירו כי כאבי הגב לא גרמו לירידה בתפקודו כאשר היה בשירות. לאור זאת דחתה הוועדה את הערעור שהגיש המערער על החלטת הממונה. על החלטה זו של הוועדה הגיש המערער את הערעור שבפני.

 

            עיקר טענות המערער

16.       המערער טוען כי אף אם פיטוריו מן השירות לא היו "מחמת נכות" מבחינה פורמלית, מתקיים בעניינו קשר סיבתי בין הפיטורין מהשירות לבין הנכות. לטענתו, הנקודה המכרעת היא כי התקיימו בו כל התנאים והושלמו כל ההליכים הנדרשים לפיטורין מחמת נכות, אף אם אלה לא הסתיימו בשל החלטה פסולה או מוטעית של רשויות הצבא.

 

17.       המערער מוסיף וטוען כי רשויות הצבא הטעו אותו והציגו בפניו מצג שווא שהוא חייב להשתחרר מן השירות בתכנית השחרור ללא גמלה וכי אין בפניו כל אפשרות אחרת לפרישה בתנאים טובים יותר. המערער טוען כי הסכים לחתום על מסמך המקפח אותו רק לאחר שהובטח לו מפורשות כי אם יימצא בלתי כשיר רפואית לשירות, לא יהיה תוקף למסמך והוא יוכל לקבל גמלה.

            לטענת המערער, סא"ל גבאי לא הסביר לו מהו המסמך עליו חתם והוא כלל לא ידע ולא הבין את טיבו של מסמך ה"ויתור". המערער מוסיף וטוען כי פעל בהסתמך על מידע מטעה שמסר לו סא"ל גבאי וההבטחה שניתנה לו. לטענתו, אלמלא אותו מידע וההבטחה שניתנה לו, היה נוהג אחרת. המערער מוסיף וטוען כי נגרם לו נזק בעקבות זאת שלא עמד על זכותו להמשיך בהליכי פרישה מחמת נכות.

 

18.       המערער טוען כי ועדת הערעורים טעתה כשקבעה כי אין כל קשר בין החלטת הצבא לסיים את שירותו ובין מצבו הרפואי, שכן, לטענתו, ביום 11.2.99 סא"ל גבאי והוא עצמו היו מודעים לאפשרות של הליכי פרישה עקב נכות. המערער טוען כי קיימת סבירות גבוהה כי ועדת הפטור היתה מאשרת לו פיטורין לאור העובדה ששרת 11 שנים בשירות קבע, היה בדרגת נכות בשיעור של 60% ונקבע לו פרופיל 21 שמשמעותו אי כשרות רפואית לשירות.

 

19.       המערער טוען כי התקיים בו התנאי הרביעי הנדרש בחוק של קשר סיבתי בין הפיטורין מהשירות לבין הנכות, אף כי, "רשמית", פיטוריו לא היו "מחמת נכות".

            לטענתו, חודשיים לפני פרישתו, כאשר היה מצוי בהליכי פרישה מן השירות מחמת נכות, הוא נמצא בלתי כשיר לשירות (פרופיל 21) והרשויות בצה"ל הפנו אותו להשלמת הליכי הפרישה מחמת נכות.

 

20.       המערער טוען כי ניתנה לו התחייבות שלטונית תקפה המהווה מצג או מעין מצג לפיה היה וימצא בלתי כשיר רפואית לשירות, הוא יוכל לפרוש לגמלאות מחמת נכות לפי סעיף 10(א)(3) לחוק שירות קבע (גמלאות). לטענתו, הוא הסכים לחתום על מסמך הויתור רק לאחר שהובטח לו מפורשות על ידי הגורמים בחטיבת הסגל כי היה וימצא בלתי כשיר רפואית לשירות, לא יהיה תוקף לאותו מסמך והוא יוכל לקבל גימלה.

 

21.       המערער טוען כי חרף ההתחייבות השלטונית שניתנה לו, הוחלט בצה"ל שלא לכבד את ההתחייבות, בלא שניתנה לו זכות טיעון או שימוע. המערער מוסיף וטוען כי המגמה הרווחת כיום בבתי המשפט היא לפסוק לטובתו של הפרט ולכן יש להביא לפרישתו מצה"ל בשל נכותו ולא על פי תכנית השחרור לגילאי 32-37 ללא גימלה.

 

22.       המערער טוען כי הוא הופלה לרעה לאור קיומה של מדיניות של רשויות הצבא להוציא משרתי קבע לגמלאות בצעד יזום של פיטורין, על מנת להקנות להם זכויות פנסיה. לטענתו, לאור מדיניות זו, הגישה שננקטה כלפיו היא בגדר הפליה פסולה.

 

23.       המערער טוען כי התקיים בו הקשר הסיבתי הנדרש לשם גיבושה של זכות לגימלה, אם לפי סעיף 10(א)(2) לחוק ואם לפי סעיף 10(א)(3) לחוק. לטענתו, הוא זכאי לגימלה שכן פיטוריו היו מחמת נכות לפי סעיף קטן (א)(2) ולפי סעיף קטן (א)(3) לסעיף 10 של החוק.

 

24.       המערער טוען כי במקרה זה יש מקום להפעלת הדוקטרינה של "תקיפה עקיפה" וכי הסמכות לדון בסבירות החלטותיו של המשיב מסורה לבית משפט זה.  לטענתו, הסעד העיקרי המבוקש ומהות הערעור עוסקים ביישום פרטני של החלטת הרשות ובבקשה לפיצוי כספי שאינם נתונים לסמכותו של בג"צ.

 

            עיקרי טענות המשיבה

25.       המשיבה טוענת כי הערעור אינו עומד בתנאי סעיף 49(א) לחוק שירות קבע (גימלאות) שכן אין הוא מעלה כל שאלה משפטית אלא תוקף את קביעותיו העובדתיות של ועדת הערעורים ולפיכך דינו להידחות על הסף. המשיבה מוסיפה וטוענת כי דין הערעור להידחות על הסף גם מכיוון שהיא אינה מוסמכת להורות על פיטוריו של המערער מחמת נכות ועל כן אין זה גם מסמכותו של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הוועדה.

 

26.       המשיבה טוענת כי הליך הפרישה מחמת נכות של המערער מעולם לא הסתיים, בוודאי שלא בהחלטה על פיטוריו מצה"ל מחמת נכות, משום שעניינו כלל לא נדון על ידי הגורמים המוסמכים לכך. לטענתה, המערער לא פוטר מצה"ל מחמת נכותו ואין כל  קשר בין נכותו לבין שחרורו מצה"ל. 

 

27.       המשיבה טוענת כי בניגוד לטענת המערער, ועדת הערעור קבעה כי פיטוריו של המערער מן השירות אירעו על רקע "התנהגותו של המערער, שגרמה למערכת לבקש את פיטוריו פעמיים. יתר על כן, ניתן היה לסיים את שירותו של המערער כעבור שנה מיום ההחלטה על פיטוריו, ללא ההטבות של "תוכנית גילאי הביניים", אולם המערכת רצתה לבוא לקראתו בעניין זה ולאפשר לו פרישה בתנאים מועדפים יותר של תוכנית גיל הביניים".

 

28.       המשיבה טוענת כי פרישה מחמת נכות אינה נתונה להחלטתו של משרת הקבע אלא תלויה בהתממשות התנאים הקבועים בחוק. לטענתה אין כל רלבנטיות לעמדתו של משרת הקבע לעניין פרישתו מחמת נכות וגם אם הוא ירצה לפרוש מחמת נכות, לא יהיה בכך כדי להועיל, אם רשויות הצבא ימצאו כי הוראות החוק אינן מאפשרות לפטרו מן השירות מחמת נכות, כפי שלטענת המשיבה היה המצב בעניינו של המערער.

 

29.       המשיבה מוסיפה וטוענת כי אם המערער היה סבור כי שחרורו מצה"ל נעשה שלא כדין, היתה סלולה בפניו הדרך לערער על ההחלטה לשחררו בפני ראש מחלקת הסגל ולאחר מכן בפני ראש אכ"א. לטענתה, לו היתה נדחית בקשתו על ידי הגורמים המוסמכים לדון בה בצה"ל הוא יכול היה לפנות לבג"צ בבקשה למנוע את שחרורו. המשיבה מוסיפה כי המערער בחר שלא לעשות כן, לא פנה לגורמים המוסמכים בצה"ל, ובחר לפנות לוועדת הערר ולהגיש ערעור על החלטתה לבית משפט זה.

 

30.       המשיבה טוענת כי הסיבה לשחרורו של המערער מהשירות היתה נעוצה בעניינים משמעתיים והעניין הרפואי התעורר רק לאחר שהמערער יצא כבר לחופשת התארגנות לקראת שחרורו מן השירות. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי אם הסיבה לשחרורו של המערער מהשירות היתה מחמת נכותו כי אז אין זה מסמכותה לדון בפרישת המערער ומכאן גם לא בסמכות הוועדה לערעורים וכפועל יוצא גם לא בסמכות בית המשפט. לטענתה, הביקורת על החלטה שלא לפטר חייל מן השירות מחמת נכות מצויה בסמכות בג"צ. 

 

            דיון והכרעה

31.       לאחר שנתתי דעתי להחלטת ועדת הערעורים, לטענות הצדדים בערעור ולכלל הנסיבות הנוגעות לעניינו של המערער, ועל רקע המצב המשפטי הנוגע לעניין, אני מוצאת כי דין הערעור להידחות.

 

32.       בפתח הדברים יש לומר כי מסגרת הדיון בערעור שבפני קבועה בסעיף 49 לחוק שירות קבע (גימלאות) ולפיו הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערעורים הינו בשאלה משפטית בלבד. על פני הדברים הערעור שבפני, רובו ככולו, נסב על עניינים עובדתיים הנוגעים לרקע שהביא לפיטוריו של המערער משירות הקבע בצה"ל ולהתנהלות גורמי הצבא בעניינו. עניינים אלה נקבעו והוכרעו על ידי ועדת הערעורים ואין עליהם ערעור לבית המשפט המחוזי. למעשה אין בפני כל שאלה משפטית הטעונה הכרעה לגביה מוסמך בית משפט זה לפסוק בערעור. מטעם זה בלבד דין הערעור להידחות.

 

33.       מעבר לצורך וגם לגופם של דברים, השאלה המרכזית בעניינו של המערער נוגעת לנסיבות בהן הסתיים שירות הקבע שלו מצה"ל. המערער טוען כי הוא פוטר בשל נכותו ולכן חלות עליו הוראות סעיף 10(א) (2) או (3) לחוק שירות קבע (גימלאות) הקובעות לאמור:

"זכות לקצבת פרישה

 

(א)       אלה זכאים לקיצבת פרישה:

             (1)        מי שיצא לקיצבה לפי סעיפים 12, 12א או 13;

(2)        מי שפוטר משירות קבע מחמת נכות כמשמעותה בחוק הנכים שלקה בה באותו שירות, אם דרגת נכות זו היא שלושים וחמישה אחוזים או יותר.

(3)        מי שפוטר משירות קבע לאחר תום חמש שנות שירות קבע מחמת נכות, וועדה רפואית, שהוקמה לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון, מצאה ערב פיטוריו שהוא בלתי כשר לשירות;

(4)        מי שפוטר משירות קבע כשהוא בגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק א' בתוספת, או יותר, לאחר תום עשר שנות שירות קבע.

 

            לפי פשוטו של מקרא התנאי לתחולת סעיף 10(א)(2) או (3) לחוק הוא כפול: המרכיב האחד הוא  קיומה של נכות והמרכיב השני הוא פיטוריו של משרת קבע בצה"ל בשל אותה נכות. הדגש במרכיב השני הוא על הקשר הסיבתי בין הנכות לבין הפיטורין. לפי הוראות אלה אין זה מספיק שמתקיים במשרת קבע מרכיב של נכות ומרכיב של פיטורין, אלא צריך להתקיים מרכיב שלישי של קשר סיבתי בין הנכות לבין הפיטורין.

 

34.       תנאים אלה לא התקיימו בעניינו של המערער. ראשית, המערער לא פוטר אלא הפסיק את שירותו מרצונו במסגרת של הסדר פרישה לגילאי 32-37. שנית, גם אם היינו רואים את המערער כמי שפוטר, הרי הדבר נעשה על רקע של אי התאמה להמשך שירותו בצה"ל בשל עבר משמעתי ותלונות משמעתיות נגדו. מן הרקע העובדתי שפורט בהחלטת ועדת הערעורים עולה כי המערער היה מועמד לפיטורין בשל עבירת המשמעת השניה שיוחסה לו ובמקרה שכזה ניתן היה להפסיק את שירותו בתנאים נחותים מאלה שהוצעו לו במסגרת תכנית הפרישה. כפי שנקבע על ידי ועדת הערעורים, הסדרי הפרישה לגילאי 32-37 לא התאימו במדויק לנתוניו של המערער, אך הוחלט, לפנים משורת הדין, לאפשר לו לפרוש באותה מסגרת, כדי שיוכל ליהנות מהתנאים המועדפים הניתנים במסגרת זו. שלישית, נכותו של המערער התבררה סופית רק לאחר שעניין הפרישה, על פי תכנית הפרישה לגילאי 32-37, כבר סוכמה עימו. אכן, בשל נכותו של המערער, עליה אין חולק, החלו הליכים במסלול של פרישה מחמת נכות אך אלה לא הושלמו ובכל מקרה לא התקבלה בעניינו החלטה הקובעת כי הוא מפוטר מן השירות מחמת נכותו. לפיכך לא התקיימו במערער התנאים הנדרשים בסעיף 10(א) (2) ו-(3) לחוק לעניין זכאות לקצבת פרישה בשל נכות.

 

35.       קיים גם גורם נוסף: פיטורין מחמת נכות אינם דבר המובן מאליו. פיטורין מחמת נכות כרוכים בבחינת האפשרות להמשך השירות של איש הקבע, למרות נכותו, בין בתפקידו האחרון בשירות ובין בתפקיד מתאים אחר. אין צורך לומר כי בחינה זו לא נעשתה בעניינו של המערער מכיוון שלא התקיים במלואו הליך פיטורין מן השירות מחמת נכות.

 

36.       אשר לטענת המערער כי הוטעה בחתימתו על מסמך ההסכמה לפרישה או כי אולץ לחתום על מסמך זה – טענות אלה נדחו על ידי ועדת הערעורים (סעיפים 35 ו-36 להחלטה) ואין לי אלא לאמץ את האמור שם לעניין זה. מדובר בקביעות עובדתיות המבוססות כראוי על הראיות שנשמעו בפני הוועדה ואין כל עילה או הצדקה להתערב בהן. הוא הדין לגבי הטענה בדבר הבטחה מינהלית שניתנה למערער כי יפרוש בשל נכותו. ועדת הערעורים דחתה טענה זו של המערער (סעיף 37 להחלטה) וציינה כי בראיון שנערך לו הובהר לו כי פרישתו מחמת נכות מותנית באישור ראש אכ"א, לאחר דיון בוועדה מייעצת לפרישה מן השירות. קביעה זו שוללת על פניה את הטענה בדבר הבטחה מינהלית.

 

37.       המערער מוסיף וטוען כי שגתה ועדת הערעורים בכך שדחתה את בקשתו להעניק לו זכאות לגימלת נכות לפנים משורת הדין. בקשר לכך הוא מבקש להורות לרמטכ"ל לשקול להעניק לו גימלה לפנים משורת הדין. גם טענה זו דינה להידחות.

            כפי שעולה מתגובת המשיבה, המערער לא פנה אל הרמטכ"ל בבקשה לקבל גימלאות נכות לפנים משורת הדין ולכן לא התקבלה בעניין זה כל החלטה. בכל מקרה עניין זה אינו בסמכותה של ועדת הערעורים ולא של בית משפט זה ויש להניח שאם המערער יפנה לרמטכ"ל בבקשה מסוג זה פנייתו תתברר לפי הכללים המקובלים.

 

38.       לסיכום, התמונה המצטיירת בעניינו של המערער ברורה וממנה עולה כי הסיבה האמיתית לפרישתו משירות הקבע בצה"ל היתה אי התאמתו לשירות בשל תלונות משמעתיות נגדו, שהראשונה בהן הסתיימה בהרשעה בדין משמעתי בעבירה של התנהגות שאינה הולמת והשניה לא באה לידי מיצוי הדין לאור ההסכמה לסיים את שירותו. לא ניתן בשום דרך לקשור את נסיבות סיום שירותו של המערער בצה"ל למצב נכותו (עליו אין חולק), הן משום שהליך פיטוריו מחמת נכות לא הושלם והן משום שהרקע האמיתי להפסקת שירותו היה אחר, כמוסבר לעיל.

            יש מקום לציין כי בחינת עניינו של המערער אינה במישור הפורמאלי אלא במישור המהותי. על פי קביעות ועדת הערעורים המבוססות על חומר הראיות שהיה בפניה, עולה בבירור כי מבחינה עניינית הגורמים המוסמכים בצה"ל ביקשו לסיים את שירותו של המערער על רקע משמעתי חוזר ונשנה ששיקף למעשה אי התאמה להמשך שירותו. את סיכום הדברים שהיה בעניינו יש לבחון על רקע זה. למעשה צודקת המשיבה בטענתה כי צה"ל הלך כברת דרך משמעותית לקראת המערער בכך שאיפשר לו לפרוש בתנאים מועדפים שלא היו מתאימים לו לפי הכללים המדויקים, תוך ויתור על מיצוי ההליכים המשמעתיים נגדו וסיום השירות בשל כך.

            לאור כל האמור החלטתי לדחות את הערעור.

            בהתחשב בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.

            המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

            ניתן היום, כ"ה סיוון תשס"ט (17.6.09), בהיעדר הצדדים.

                                                                              

יהודית צור, סגנית נשיא

 

הוקלד ע"י אירית מ'שה

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/C2C932F6B141D2EF422575D800568B4A/$FILE/E0AE3837D4F158214225759D002BB30D.html
תאריך: 
17/06/09
Case ID: 
2153_8
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : יהודית צור
יהודית צור
עורכי דין : אייל נון ו/או עמי נבון מיכל גרינבויים
אייל נון ו/או עמי נבון
מיכל גרינבויים
Powered by Drupal, an open source content management system