בתי הדין לעבודה

פסק דין

1. ביום 16.8.07 דחה פקיד התביעות את בקשתו של התובע 1 (להלן: "התובע") להכיר בו כמעסיק של אישתו, התובעת 2 (להלן: "התובעת"). ביום 1.8.07 דחה פקיד התביעות את תביעתה של התובעת לתשלום קצבת זקנה, כאשר את נימוקי הדחייה ביסס על סעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קרי - על הטעם שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה כעובדת מבוטחת.

מכאן התביעות שבפנינו, אשר במרכזן עומדת השאלה האם התובעת הייתה עובדת של התובע (בעלה), כפי הנטען על ידי התובעים, אם לאו. כמו כן, נדרש להכריע האם זכאית התובעת לקצבת זקנה לאור תקופת עבודתה ולאור גובה הכנסתה. כל זאת בהתאם לפלוגתאות כפי שהגדירו אותן הצדדים (ראה - פרוטוקול הדיון מיום 7.7.08).

2.    גרסת התובע, כפי שפורטה בתצהיר העדות הראשית שהוגש לבית הדין הייתה כדלקמן:

       התובע קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין בחודש פברואר 1977, כאשר במהלך 10 השנים הראשונות עבד במשרד ששכן ברחוב נורדאו 12 ברמת גן. בשנת 1987 העתיק התובע את משרדו לרחוב ביאליק 156 ברמת גן, שם עבד משך 17 שנה עד לשנת 2004. בשנת 2004 העתיק שוב התובע את משרדו לרחוב דיזינגוף 50 בתל אביב, ובשנת 2006 עבר משרדו למקומו הנוכחי ברחוב עדולם 37 בשוהם.

       במהלך תקופת עבודתו של התובע, עת שכן המשרד ברח' נורדאו ברמת גן, עזרה לו התובעת רק בעבודות אותן היה עושה בביתו (הדפסות וצילומים).

       החל מהמועד בו עבר התובע למשרדו ברח' ביאליק 156 ברמת גן (בשנת 1987) ועד היום, עבדה עמו התובעת במשרדו. זאת למעט תקופה של שלושה חודשים בשנת 1981, עת עבדה התובעת במקום אחר ובמהלך 5 חודשים בשנים 1983-1984 במקום אחר נוסף.

       בעת שהתובעת החלה לעבוד עבור התובע, דיווח עליה התובע "משיקולי מס", כעל אישה העוזרת לבעלה בעסק.

       בשנת 2002, עם שינוי בחקיקת המס אשר איפשר הגשת דו"ח נפרד לבני זוג, שונה אופן הדיווח על התובעת, כאשר התובע דיווח על התובעת כעובדת לכל דבר ועניין. עם זאת יוער כי לדברי שני התובעים כאחד לא היה כל שוני באופי עבודתה של התובעת אצל התובע בין התקופה במהלכה בחר התובע לדווח על התובעת כעובדת לבין התקופה בה נמנע מלדווח עליה משיקולים של "תכנון מס" (ר' הודעות התובעים נ/4 ו-נ/1).

       לדברי התובע בתצהירו, החל משנת 2002 הוא שילם לתובעת משכורת, ניכה לה דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות וכן ניכה משכרה מס הכנסה.

       עם זאת, משבוטלה הוראת המס הרלוונטית בשנת 2002 הוא (התובע) הפסיק לדווח על התובעת כעובדת וזאת, לאחר 9 חודשים בלבד בה דיווח עליה בשנת 2002.

       בשנת 2004 נודע לתובע על שינוי הוראות המס פעם נוספת ולכן הוא "החזיר" את התובעת למעמד של עובדת, שילם לה משכורת (בסך 6,900 ש"ח – שכר השווה לשכרה של העובדת השנייה), דיווח עליה כעל עובדת לכל דבר ועניין וניכה עבורה ניכויים לביטוח הלאומי, לביטוח בריאות ולמס הכנסה.

       לטענת התובע יש להכיר בתובעת כעובדת בכל התקופות שבמהלכן דיווח עליה בתור שכזו, כאשר הכרה במעמדה כאמור, תקנה לה את תקופת האכשרה הנדרשת על פי החוק לצורך תשלום קצבת זקנה.

       התובע הוסיף וציין בתצהירו כי התובעת עבדה אצלו ובמשרדו כל השנים משנת 1987, אך המדינה הייתה זו שלא הייתה מוכנה להכיר בה כעובדת בחישוב נפרד. לדבריו, במהלך כל אותה תקופה עבודתה של התובעת הייתה חיונית. התובע הוסיף וציין כי במהלך התקופה בה שכן משרדו בתל אביב נשכרה לעבודה פקידה נוספת. דבר המצביע על חיוניות עבודתה של התובעת.

כן ציין התובע כי עבודתה של התובעת הייתה סדירה, למעט חיסורים שנבעו מגידול ילדים, או טיפול בהורים חולים, כי התובעת נתנה לו שירותי מזכירות ובתקופה האחרונה לעבודתה נתנה שירותי מזכירות גם לעורכי דין נוספים שעבדו ממשרדו. לדבריו, מעת לעת עסקה התובעת גם בביצוע עבודות ניקיון במשרד, עת שהחליפה את המנקה הקבועה וכן עסקה בקניות עבור המשרד (כיבוד האורחים).

       התובע הוסיף והעיד בתצהירו כי בסביבות חודש ינואר 2007, הפחיתה התובעת את היקף עבודתה – "הפחתה לא רבה" – בשל מצב בריאותה, באופן שהביא גם להפחתה בשכרה באופן התואם את השכר המוכר על ידי הנתבע כתנאי לקבלת קצבת זקנה (בסך 4,200 ש"ח).

       זאת כאשר התובע העיד כי בעיות הבריאות בגינן הפחיתה התובעת את היקף משרתה אינן משמעותיות ואינן מהתקופה האחרונה דווקא, אלא מלוות אותה כבר 10 שנים לפחות (ראה – עמ' 3 לפרוטוקול ש' 13-14).

התובעת ערכה אף היא תצהיר עדות ראשית, בו חזרה למעשה על גרסתו של התובע.

4.    בנוסף לתובעים העידו בביה"ד עדים נוספים מטעמם אשר התייחסו בעדותם לתקופה האחרונה לעבודתה של התובעת כדלקמן:

 העד עו"ד אייל שפיר, אשר עבד בזמנו מ-16.1.03 בחצי משרה אצל עו"ד מיכל סער מי שהייתה בזמנו שוכרת משנה במשרדו של התובע ברח' ביאליק ברמת גן. לאחר מכן במשרדו של התובע ברח' דיזינגוף 50 בתל אביב הועסק הן ע"י עו"ד סער,  הן ע"י התובע, והן ע"י עו"ד נוסף. עו"ד שפיר סיים את עבודתו אצל התובע בשנת 2006.

עו"ד שפיר העיד כי במשרדו של התובע ברמת גן הוא קיבל שרותי מזכירות מהתובעת וממזכירה נוספת באופן שוטף וסדיר וכן כי במשרדו של התובע בת"א נתנו התובעת ופקידה נוספת מענה טלפוני לכל עורכי הדין במשרד כאשר התובעת והפקידה הנוספת נתנו שירותי מזכירות נוספים רק לתובע. שרותים שכללו הדפסות, תיוקים ושאר עבודות משרד. עו"ד שפיר הוסיף והעיד כי עבודתה של התובעת במשרד בת"א הייתה סדירה ורצופה, כי היא הופיעה לעבודה מדי יום, עבדה יום מלא ואף יותר מכך. לדבריו, התובעת הייתה מגיעה למשרד לפני השעה 10:00 ומסיימת לעבוד לאחר השעה 18:00.

       העד עו"ד ליאור רוב, העיד כי הוא שימש כשוכר משנה במשרד בו עבד התובע החל משנת 2004 ועד לשנת 2006 וכי המענה הטלפוני עבור עורכי הדין במשרד הנ"ל נעשה על ידי התובעת ופקידה נוספת. לדבריו, עובדות אלה נתנו שירותי מזכירות נוספים רק לתובע שכללו הדפסות, תיוקים ועבודות נוספות. העד מר רוב העיד אף הוא כי עבודתה של התובעת הייתה סדירה ורצופה וכי היא עבדה מדי יום.

       העד מר אילן גולן, אב הבית של מגדל המשרדים ברחוב דיזינגוף 50 בת"א, העיד על עבודתם של התובעים במשרד ברחוב דיזינגוף בתקופה שמ-1.9.04 ועד ספטמבר 2006. לדבריו הוא נהג לפקוד כמעט מדי יום את משרדו של התובע, שם ראה את התובעת כמעט מדי יום ביומו.

       העדה הגב' ענת הילאלי, מי שהייתה פקידה במשרדו של התובע מחודש יוני 1988 ואילך, העידה על עבודתה של התובעת במשרדו של התובע ברמת גן בהיקף עבודה מלא. הגב' הילאלי הוסיפה והעידה כי התובעת נתנה מעת לעת שירותי ניקיון וביצעה קניות עבור התובע. בנוסף העידה הגב' הילאלי על עבודתה של התובעת במשרדו של התובע בת"א וכן העידה על כך שהתובעת הייתה נשארת בעבודה לצורך ביצוע עבודות מזכירות גם לאחר השעה 16:00, היא השעה בה סיימה הגב' הילאלי את עבודתה שם.

       הגב' הילאלי העידה גם על עבודתה של התובעת במשרדו של התובע בשוהם, ועל ההפחתה בהיקף עבודתה החל מינואר 2007, אותה כינתה "הפחתה לא משמעותית ולא גדולה".

       העד עו"ד יאיר רמאן העיד כי הוא החל לעבוד ב-15.2.05 כמתמחה אצל עו"ד מיכל סער במשרדו של התובע ברח' דיזינגוף 50 בת"א. משרד בו כאמור היו התובע ועו"ד נוספים שותפים בהוצאות המשרד. לדבריו, הוא המשיך את עבודתו באותו משרד גם לאחר סיום ההתמחות ונטל חלק בהוצאות המשרד וזאת עד למועד עזיבתו ביום 30.12.07. עו"ד רמאן העיד כי בתקופה עבודתו במשרד כאמור מיום 15.2.05 ועד ספטמבר 2006 נתנה התובעת שירותי מזכירות יחד עם פקידה נוספת (הגב' הילאלי) ולאחר מכן עם עוד פקידה שלישית. לדבריו שלושת הפקידות נתנו מענה טלפוני לכל עורכי הדין במשרד ואילו התובעת והגב' הילאלי נתנו שירותי מזכירות נוספים רק לתובע שכללו הדפסות, תיוקים ועבודות נוספות. עו"ד רמאן העיד אף הוא כי עבודתה של התובעת במשרדו של התובע הייתה סדירה ורציפה וארכה יום מלא.

       העד עו"ד גיא קינן, העיד על תקופת עבודתו במשרדו של התובע ברח' דיזינגוף 50 בת"א, החל מסוף ינואר 2005 ועד פברואר 2006. לדבריו, באותה תקופה התובעת ועובדת נוספת נתנו מענה טלפוני לכלל עורכי הדין במשרד ולאחר מכן, בשל עומס העבודה, נשכרה פקידה נוספת. עו"ד קינן הוסיף והעיד כי התובעת ומזכירה נוספת נתנו שירותי משרד שכללו הדפסות ותיוקים לתובע בלבד וכי עבודתה של התובעת הייתה סדירה ורצופה וכן כי התובעת הופיעה לעבודה מדי יום ועבדה יום עבודה מלא.

       זה המקום לציין כי בהודעתו לחוקר הנתבע מסר התובע כי ההפחתה בהיקף השכר בשנת 2007 כפי שהייתה (לשכר בסך של 4,200 ש"ח) הייתה פועל יוצא של ההגבלה שהנתבע הציב לתובעים קרי – ההגבלה ביחס לגובה השכר המזכה בתשלום קצבת זיקנה (ר' עמ' 3 לנ/1 שורות 3-4).

5.    על אף שהנתבע הצביע, במסגרת סיכומיו, על סתירות ופרכות בגרסאות התובעים, הרי שהוא הוסיף וציין כי אין הוא סבור כי עדויות עורכי הדין כאמור לעיל, היו מגמתיות ולכן, הסכים  לקבל את טענות התובעים לפיהן, התובעת עבדה עבור התובע כפי טענתו ובמהלך כל השנים מאז שנת 1987 וזאת, באופן סדיר ומעל ל-100% משרה.

עם זאת הטעים הנתבע ובצדק, כי התובע לא היה רשאי לבחור משיקולי מס מתי לשלם דמי ביטוח לנתבע ומתי לא, כל עוד שימשה אשתו (התובעת) כעובדת כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי ועל פי המבחנים המקובלים בפסיקה לקביעת מעמד זה. אי לכך, ציין הנתבע כי הוא מסכים שיקבע כי התובעת אכן הייתה עובדת במהלך כל התקופה כאמור. קביעה שמשמעותה היא כי יש לשלם בגין התובעת דמי ביטוח עבור כל התקופה בה שימשה כעובדת של התובע.

6.    אשר לדעתנו ייאמר - כי משהתובעים טענו באופן צלול ובהיר כי צורת עבודתה של התובעת במהלך כל התקופה מאז שנת 1987 ואילך לא השתנתה וכי היא (התובעת) שימשה כעובדת של התובע במהלך כל אותה תקופה ומשהנתבע לא חלק למעשה על עמדה זו, הרי שיש לקבל את גרסת התובעים לפיה, התובעת אכן שימשה כעובדת במהלך התקופה מאז שנת 1987 ואילך לצורך הוראות חוק הביטוח הלאומי.

עם זאת יובהר כי מקובלת עלינו עמדתו של הנתבע לפיה משהתקיים בתובעים הסטטוס שאינו ניתן להתנאה של עובד ומעביד מאז שנת 1987 ואילך, הרי שהתובעים לא היו רשאים לבחור לדווח על יחסים אלה לנתבע באופן סלקטיבי על פי נוחיותם משיקולים של "תכנון מס".

       אי לכך, אנו מקבלים את גרסת התובעים בתצהיריהם ובהודעות שהגישו בכל הקשור לסוגיית קיומם של יחסי עבודה ולפיכך אנו קובעים כי שררו בין התובעים יחסי עובד ומעביד לצורך חוק הביטוח הלאומי החל משנת 1987 ואילך וכי התובעת צברה את תקופת האכשרה הנדרשת מושא המחלוקת.

עם זאת, בקביעתנו דלעיל אין די כדי לזכות את התובעת בקצבת זיקנה ביחס לתקופה מושא המחלוקת. שכן בין הצדדים התגלעה מחלוקת נוספת ביחס לגובה שכרה של התובעת בשנת 2007 כאשר לטענת התובעים שכרה של התובעת עמד בשנה זו על 4,200 ש"ח ולא עלה על "ההכנסה המירבית" השוללת את זכאותה של התובעת לתשלום קצבת זיקנה מלאה בגין התקופה מושא המחלוקת ולפני הגיעה לגיל הקובע הקבוע בחלק ד' ללוח א1 שבחוק ובהתאם לסעיף 245 הימנו. הנתבע מאידך טען כי גובה השכר כאמור (4,200 ש"ח) הינו בבחינת "פיקציה" וכי מדובר בתשלום שלא שיקף את שכרה הראוי של התובעת לאור היקף העסקתה, לאור גובהו של השכר ששולם לה לפני שנת 2007 ובשים לב לגובה השכר ששולם לגב' הילאלי שביצעה תפקיד דומה לזה של התובעת.

עם טענה זו של הנתבע אין בידינו להסכים: זאת בשים לב לכך שלטעמנו הנתבע לא הצביע על מניעה שבדין החוסמת את דרכם של הצדדים ליחסי העבודה לקבוע את שכרו של העובד גם  על יסוד שיקולים הנוגעים למערכת הזכויות והחובות כלפי צדדים שלישיים לרבות רשויות המס והביטוח הלאומי.

משמע – אין בידינו לקבל טענה בדבר "פיקציה" המתייחסת לתשלום שכר. זאת כל עוד שכר זה עולה בקנה אחד עם הוראות חקיקת המגן לרבות הוראות שכר מינימום, כל עוד הוא  משולם בגין ביצוע עבודה וכל עוד שגובה השכר המדווח לרשויות עולה בקנה אחד עם הסכומים המשולמים בפועל בגין ביצוע עבודה.

במקרה דנן לא נטען ולא הוכח כי שכרה של התובעת בשנת 2007 היה נמוך מזה המתחייב מחוקי המגן, בשים לב להיקף העסקתה. לא הייתה גם מחלוקת כי התובעת ביצעה עבודה בפעול ולא הוכח כי השכר ששולם לה בפועל בשנת 2007 היה שונה מזה שדווח עליו לרשויות המס. אי לכך יש לקבוע את זכאותה של התובעת לתשלום קצבת זקנה על יסוד שכרה כפי שדווח עליו על ידי התובע בשנת 2007.

7.    לאור כל האמור אנו קובעים אפוא כי בין התובעים שררו יחסי עובד ומעביד החל משנת 1987 ואילך, כי התובעת צברה את תקופת האכשרה בהתאם לסעיף 246 (א) וכי שכרה בשנת 2007 לא עלה על 4,200 ש"ח. על בסיס קביעות אלה יש לשלם לתובעת קיצבת זיקנה בגין התקופה מושא המחלוקת.

לאור דברינו בסעיף 6 לעיל הרי שאין צו להוצאות

8.    המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים בדואר.

ניתנה היום, כ"ט בסיון, תשס"ט (21 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

קלדנית: מיטל