בתי המשפט

פסק דין

מבוא

1.         מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, נחמה קרטקה, ילידת 1947 (להלן: "התובעת"), כתוצאה מתאונה שארעה לה ביום 2.10.03, בחניון קניון הרצליה ביזנס פארק (להלן: "הקניון").

הנתבעים, הקניון והמבטחת, כלל חברה לביטוח בע"מ, הגישו הודעת צד ג' כנגד מודיעין אזרחי בע"מ (להלן: "מודיעין אזרחי"), אשר סיפקה שרותי שמירה לקניון, מכח הסכם שנחתם בין הצדדים.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

נסיבות ארוע התאונה ושאלת האחריות

2.         התובעת תארה בתצהירה את נסיבות ארוע התאונה, כדלקמן: "בתאריך 02.10.03 שהיתי עם בתי הגב' הלית קרטקה (להלן: "הלית") בקניון למטרת בילוי וחיפוש בגדים לחתונת בני. בהגיעי לחניון החנתה הלית את הרכב בחניון בקומה מינוס 2... בתום הביקור בקניון, מטרים ספורים לאחר יציאתי מהדלת, עת פסעתי לכיוון מכוניתי, נתקלתי באבן שפה או קורת בטון, שממנה בלטו מסמרים או ברגים עבים, ושהיתה מונחת באמצע המעבר המיועד להולכי רגל ועגלות למיניהן (להלן: "המפגע").

ראוי לציין כי מקום התאונה היה חשוך, ללא תאורה מספקת, ללא שלטי אזהרה או סימון אחר על המפגע ש"נבלע" בצבע הרצפה. גם המרחק קטן מהדלת למפגע לא תרם ליכולתי "להתכונן" אליו" (סעיפים 13-11 לתצהיר התובעת, ת/1).

התובעת צרפה לתצהירה תמונות המדגימות את קורות הבטון המונחות על רצפת החניון. התמונות צולמו מספר ימים לאחר התאונה על ידי הלית ובעלה של התובעת אשר הוסיף וציין בתצהירו, ת/3, כי לאחר התאונה, קורות הבטון הוסרו מרצפת החניון.

3.         התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי עברה במקום ארוע התאונה בכניסתה לקניון וכי התאונה ארעה בדרך חזרה לרכב, כצעד וחצי - שניים, לאחר היציאה מהלובי. התובעת העידה כי לא ראתה את קורות הבטון שהיו מונחות על רצפת החניון בשל העדר תאורה מספיקה ובשל המעבר מאזור הלובי המואר לשטח החניון החשוך יותר (עמ' 18 לפרוטוקול).

4.         מטעם הנתבעות העידה גב' כוכי מייברג, עוזרת למנכ"ל חברת הניהול של הקניון אשר אישרה בעדותה כי לאחר התאונה, קורות הבטון הוסרו מרצפת החניון וכדבריה: "... ברגע שנודע לנו על המפגע, מנהל האחזקה טיפל בזה. לא ידענו אם זה בדיוק המפגע כי לא ידעתי את המיקום.

ש.        אחרי שנודע לכם, הסרתם את הקורה הספציפית הזאת?

ת.        כן" (עמ' 26 לפרוטוקול).

בהמשך עדותה הוסיפה גב' מייברג וציינה: "זאת קורה שהונחה שם כהפרדה בין מקומות שמורים למקומות חניה רגילים. אני לא יודעת מי הניח את הקורה... אני יודעת שהרבה מכוניות שנוסעות קדימה ואחורה מזיזות את הקורות האלה וכן, הן הופכות למפגע" (עמ' 28 לפרוטוקול).

5.         נראה כי בעדותה של העדה מטעם הנתבעות, נמצאה תמיכה לגרסת התובעת ועדיה כי קורות הבטון שהונחו על רצפת החניון היוו מפגע אשר הוסר לאחר התאונה.

עיינתי בתמונות אשר צולמו בסמוך לאחר התאונה ואף אני סבורה כי קורות הבטון שהונחו על רצפת החניון כהפרדה בין מקומות החניה, ואשר צבען כצבע רצפת החניון, יוצרות מפגע ומכשול בפני ההולכים בשטח החניון, מה שעלול לגרום לתאונות דוגמת התאונה שארעה לתובעת. על הקניון כמחזיק במקרקעין, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי הבאים בשעריו. בנסיבות העניין היה על הקניון לצפות כי קורות הבטון שהונחו על רצפת החניון, עלולות לסכן בטחונם של העושים שימוש בחניון ולדאוג להסרתן, טרם ארוע התאונה או למצער לדאוג לסימונן בצבעים בולטים וזוהרים כך שההולכים בחניון, יבחינו בהן בקלות. משלא ננקטו אמצעי זהירות כאמור, הקניון הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כמחזיק במקרקעין ומשהתרשלותו גרמה לארוע התאונה, מוטלת על הנתבעות אחריות לפצות את התובעת בגין נזקיה.

אשם תורם

6.         התובעת הודתה אמנם כי עברה במקום ארוע התאונה, בדרכה לקניון, אלא שבנסיבות העניין, כשמדובר בביקור אקראי בקניון, איני סבורה כי ניתן לצפות שהתובעת תשים לב ותזכור קיומן של קורות בטון על רצפת החניון, בעשותה דרכה בחזרה לרכבה. עדותה של התובעת כי סמוך לפני התאונה, לא ראתה את קורות הבטון אשר צבען "נבלע" בצבע רצפת החניון בשל העובדה שהתאונה ארעה בסמוך ליציאה מהלובי ובשל ההבדלים ברמת התאורה בין הלובי המואר לשטח החניון שהינו חשוך יותר, סבירה והגיונית.

בנסיבות אלה, כשמדובר בחניון אשר התובעת לא עשתה בו שימוש יום יומי ותדיר ונוכח העובדה שקורות הבטון, לא סומנו בצבעים בולטים וזוהרים, לא ראיתי להטיל על התובעת תרומת רשלנות.

ההודעה לצד ג'

7.         בין הנתבעות למודיעין אזרחי נחתם ביום 15.1.00, הסכם למתן שרותי שמירה (נספח א' לתצהירה של גב' מייברג, להלן: "ההסכם").

            הנתבעות טוענות כי על אף שמרבית הוראות ההסכם עוסקות במתן שרותי שמירה "סטנדרטיים" הרי שעל פי הוראות נספח א' להסכם שכותרתו "פרוט עבודות השמירה", הוטלה על מודיעין אזרחי, האחריות לאתר ולדווח על ליקויים. לפיכך, משלא דווח על המפגע נשוא התביעה, יש להטיל על מודיעין אזרחי את האחריות לארוע התאונה, במידה ותמצא כזו. הנתבעות מסתמכות בטענתן זו על הוראות סעיף ה' לנספח א' להסכם הקובע, כדלקמן: "סיירי חניונים.

            סייר ראשי - תפקידו לסייר בחניון לדווח על ליקויים, להכוון רכבים, לסייע לחונים הנזקקים לעזרה, לאכוף את הסדר בחניון וכו'" - אין בידי לקבל טענת הנתבעות.

8.         מר עדי שלו אשר שימש כקצין הבטחון בקניון, מטעם מודיעין אזרחי, ציין בתצהירו כי: "... הסיורים אותם ערכנו עפ"י החוזה היו למטרת איתור תקלות ו/או מפגעי הנוגעים לשרותי השמירה כגון: פרצות בגדר, חלונות שבורים וכד'. לא היה בסמכותינו או מחובתנו לדווח על תקלות בטיחות" (סעיף ו' לתצהיר, צד ג/1). בחקירתו הנגדית חזר העד וציין: "כקב"ט בטחון, אני לא מתעסק בדברים האלה. אני קצין בטחון ולא קצין בטיחות" (עמ' 30 לפרוטוקול), ובהמשך: "למיטב ידיעתי, הוגדרתי כקצין בטחון ולא התעסקתי בדברים שלא קשורים לבטחון..." (עמ' 31 לפרוטוקול.

9.         בנסיבות העניין, סבורה אני כי יש לפרש את הוראות נספח א' להסכם, על רקע הוראות ההסכם בכללותו, לרבות הצהרות מודיעין אזרחי בסעיף 2 להסכם:

            "הקבלן (מודיעין אזרחי - ב.ט.) מצהיר בזאת כדלקמן:

            א. הינו מתמחה בקיא ומנוסה במתן שרותי שמירה.

...

            ד. ידועים לו כל החוקים התקנות הצווים והכללים החלים על שרותי שמירה והוא מתחייב למלאם במלואם".

בנסיבות העניין, נוכח העובדה שההסכם מדבר במתן שרותי שמירה, פרשנותה של מודיעין אזרחי את תפקידה כמתמצה במתן שרות שמירה ובטחון, מתיישבת עם הוראות ההסכם, על פי לשונו ותכליתו. עדותו של מר שלו כי קורות הבטון היו במקום, בטרם נחתם ההסכם בין הקניון למודיעין אזרחי (סעיף 7 לתצהיר צד ג/1) - לא נסתרה. בנסיבות אלה כשמדובר בקורות בטון שהונחו על רצפת החניון, באופן מודע ומכוון על מנת לשמש כאמצעי הפרדה בין שטחי חניה וזאת בטרם חתימת ההסכם בין הקניון למודיעין אזרחי, אין לראות במודיעין אזרחי כמי שהיתה חייבת, מכח ההסכם למתן שרותי שמירה, להתריע על הליקוי הבטיחותי והמפגע הטמון בקורות הבטון האמורות.

חיזוק למסקנה האמורה, ניתן לראות בכך שגם הקניון לא ראה במודיעין אזרחי כמי שהיתה מחוייבת, מכח ההסכם, להתריע על הליקוי הבטיחותי שנוצר בשל קורות הבטון שהונחו על רצפת החניון, ויצויין כי גב' מייברג אישרה בחקירתה הנגדית כי לאחר שהתקבלה פניית ב"כ התובעת מיום 27.10.03, הקניון טיפל בהסרת המפגע ולא פנה בכל טענה למודיעין אזרחי בעניין העדר התרעה על הליקוי הבטיחותי האמור (עמ' 29-28 לפרוטוקול).

10.        בנסיבות אלה, ראיתי כאמור לקבל טענת מודיעין אזרחי כי תפקידה על פי ההסכם התמקד במתן שרותי שמירה ובטחון וכי לא היתה מוטלת עליה אחריות מכח ההסכם, לדווח לקניון על הליקוי הבטיחותי הטמון בקורות הבטון שהונחו על רצפת החניון, בטרם חתימת ההסכם בין הקניון למודיעין אזרחי. לפיכך, דין ההודעה לצד ג' להדחות.

מהות הפגיעה והנכות

11.        ממקום התאונה, פונתה התובעת לבית חולים מאיר בכפר סבא, שם אובחנה כסובלת משבר ברגלה הימנית. התובעת נותחה לצורך קיבוע השבר ורגלה הושמה בגבס למשך כששה שבועות. לאחר הסרת הגבס, טופלה התובעת בפיזיותרפיה.

12.        התובעת תמכה תביעתה בחוות דעתו של ד"ר ליטווין אשר העריך את נכותה בשיעור של 20%, בגין נזק תוך מפרקי מלווה בהגבלה בתנועות ודלדול שרירים.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של פרופ' נרובאי אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10%.

13.        נוכח הפער בין קביעות המומחים מטעם הצדדים, מונה פרופ' משה סלעי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט.

            בחוות דעתו מיום 11.2.07, ציין פרופ' סלעי כי נותרה לתובעת נכות בשיעור של 10% עקב מצב לאחר קיבוע השבר בפיקת הברך עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות.

פרופ' סלעי ציין כי הוצאת הקיבוע הפנימי עשויה להקל את כאביה של התובעת, לשפר באופן ניכר את תנועות הברך ולהקטין את הנכות לכדי 5%.

14.        בפתח ישיבת ההוכחות מיום 27.2.08, הודיע ב"כ התובעת כי התובעת עברה ניתוח להוצאת הקיבוע. בנסיבות אלה, נדחה הדיון על מנת לאפשר בדיקה נוספת של התובעת על ידי המומחה, בחלוף תקופת ההחלמה מהניתוח.

15.        בחוות דעתו העדכנית, מיום 20.10.08, ציין פרופ' סלעי כי הוצאת הקיבוע לא הביאה לשינוי מהותי במצבה של התובעת וחרף הוצאת הקיבוע, טווח התנועות שופר אך במעט ותלונותיה של התובעת נותרו בעינן. פרופ' סלעי שב והעריך את נכותה של התובעת, בגין הפגיעה תולדת התאונה, בשיעור של 10%.

פרופ' סלעי הוסיף וציין כי בצילומים עדכניים אין לראות שינויים ניווניים, כך שהסיכון להופעתם בעתיד קלוש וכי אינו צופה החמרה בעתיד או צורך בטיפולים רפואיים או מגבלה לעבודתה של התובעת ותפקודה כעקרת בית.

16.        התובעת חולקת על קביעותיו של פרופ' סלעי וטוענת כי יש להעריך את נכותה בשיעור של 20%, כאמור בחוות דעתו של ד"ר ליטווין. אין בידי לקבל טענה זו. מעבר לכך שד"ר ליטווין בדק את התובעת, בטרם הניתוח להוצאת הקיבוע הפנימי הרי משהתובעת ויתרה על חקירתו של פרופ' סלעי, חוות דעתו לא נסתרה וקביעותיו נותרו בלתי מעורערות.

בנסיבות אלה ראיתי לאמץ חוות דעתו של המומחה על פיה נכותה של התובעת הינה בשיעור של 10%.

הפסדי השתכרות וכושר השתכרות

17.        התובעת ציינה בתצהירה ובסיכומיה כי רוב חייה היתה ציירת וכי הינה בוגרת שלוש שנות לימוד באומנות במכללת ר"ג, לימודי ציור אצל הצייר משה רוזנטליס ולימודי צורפות ברעננה. התובעת הוסיפה וציינה כי למעט "מכירות פרטיות", לא עבדה באופן מסודר וטענה כי מאז התאונה, אין ביכולתה לצייר ולעסוק בצורפות וזאת בשל מגבלותיה תולדת התאונה (סעיף 44 לתצהיר, ת/1).

18.        דומה כי זה המקום להתייחס לאמינות עדותה של התובעת בכל הנוגע לנזקיה והשפעת התאונה על חייה ותפקודה. בעניין זה, מצאתי את עדותה של התובעת מוגזמת ומופרזת.

התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי הפסיקה לעסוק בצורפות, לפני התאונה והטענה כי הפסיקה לצייר אחרי התאונה וכי "אני לא מציירת כי קשה לי" (עמ' 16 לפרוטוקול), אינה מתיישבת עם תאור מצבה של התובעת בחוות דעתו של פרופ' סלעי ועם העובדה שמדובר בפגיעה בברך שהנכות בגינה הוערכה בשיעור 10%. זאת ועוד, הטענה בדבר קושי לעסוק בציור, בגין הפגיעה בברך, אינה מתיישבת עם עדותה של התובעת כי הינה לומדת קדרות, משך כשנה וחצי ומגיעה מביתה שבכפר סבא לקורס הקדרות המתקיים בקיבוץ אייל, בנהיגה עצמאית ברכבה (עמ' 15 לפרוטוקול).

19.        לתצהירה של התובעת לא צורפו מסמכים כלשהם המעידים על הכנסות ממכירת תמונות ולא הוכח כי התובעת השתכרה מעיסוק זה עובר לתאונה. בהעדר ראיה  כי התובעת עבדה או השתכרה סכומים כלשהם, בתקופה שעובר לתאונה ובהתחשב בגילה של התובעת, לא ראיתי מקום והצדקה לפסיקת פיצוי בגין הפסדי השתכרות.

כאב וסבל

20.        בנסיבות העניין, בהתחשב במהות הפגיעה והנכות שהוערכה בשיעור של  10%, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 50,000 ¤.

עזרת הזולת

21.        התובעת ציינה בתצהירה כי עובר לתאונה לא העסיקה עזרה בבית וכי לאחר התאונה, ניסתה להעסיק עוזרת פיליפינית אך לאחר שבועיים החליטה כי אינה מעוניינת בעוזרת זו והחלה להעסיק עוזרת בית בתדירות של פעמיים בשבוע, בעלות של 200 ¤ ליום עבודה.

התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי לא שילמה ביטוח לאומי עבור העסקת העוזרת וכי מדובר בעוזרות מתחלפות וכי כיום הינה מעסיקה עוזרת פעם בשבוע (עמ' 16-15 לפרוטוקול).

22.        מקובל עלי כי התובעת נדרשה לעזרה אישית ולעזרה בניהול משק הבית, בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ובתקופה הסמוכה לאחר הניתוח הנוסף שעברה לצורך הוצאת הקיבוע הפנימי וכי בתקופות אלה נדרשה להעסקת עזרה בשכר ולעזרה יתרה של בני משפחתה.

מאידך, בהתחשב בנכות שהוערכה בשיעור של 10% וקביעתו המפורשת של פרופ' סלעי כי אינו צופה מגבלה בתפקוד התובעת כעקרת בית, איני סבורה כי יש מקום לפסיקת פיצוי בגין העסקת עזרה במשק הבית, מעבר לתקופות הסמוכות שלאחר התאונה והניתוחים.

בנסיבות אלה, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין עזרת הזולת, בסכום גלובלי של 20,000 ¤.

הוצאות

23.        התובעת עתרה לפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים.

הלכה היא כי התובעת זכאית לקבל את הטיפול הרפואי שנדרש לה במסגרת קופת החולים ומכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. יחד עם זאת, בהתחשב בתשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ¤ בגין הוצאות, בעבר ובעתיד.

            סיכום

24.        סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 75,000 ¤.

על הסכום האמור יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות המשפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום ההוצאה ועד ליום פסק הדין.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ההודעה לצד ג', נדחית.

הנתבעות תשאנה בהוצאות צד ג' ובשכ"ט עו"ד, בסך 15,000 ¤, בצרוף מע"מ כחוק.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום 29 ביוני, 2009 (ז' בתמוז תשס"ט) בהעדר הצדדים.

קלדנית: כהן מיטל.