לוי זהבה נ. רביבו אורי


 

   

בתי המשפט

א  011946/07

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

06/07/2009

תאריך:

כב' השופט מרדכי בן חיים

בפני:

 



לוי זהבה

בעניין:

התובעת

צוקרמן

ע"י ב"כ עו"ד


 

נ  ג  ד


 

רביבו אורי

הנתבע

קלמנסון

ע"י ב"כ עו"ד

 

פסק דין

 

א.         הרקע ביסוד התובענה ועיקר טענות בעלי הדין

 

            בפני תובענה לתשלום דמי שימוש ראויים.

 

1.         התובעת והנתבע הינם הבעלים הרשומים בחלקים שווים ביניהם של מחסן בשטח של כ-175 מ"ר המצוי ברחוב ה' באייר 44 תל-אביב (להלן; "המחסן").

 

2.         התביעה שבפני מהווה חוליה בשלשלת התדיינות ממושכת בין בעלי הדין שהיו בזמנו בני זוג ושותפים עסקיים בתחום האופנה והביגוד לנשים.

 

3.         בכתב תביעתה טוענת התובעת כדלקמן:

 

3.1        התובעת והנתבע עשו שימוש במחסן לצורך הפעלת רשת האופנה מיס לגוט אמיקה (להלן: "אמיקה") שבבעלות הצדדים.

 

3.2        בחודש דצמבר 2004 פרץ סכסוך בין הצדדים ומאז עושה הנתבע שימוש ייחודי במחסן ואינו מאפשר לה גישה אליו וזאת ללא שהוא משלם לתובעת תמורה כלשהיא.

 

3.3        ביום 22.5.06 פנתה התובעת לנתבע בדרישה לנתבע לקבלת מפתחות המחסן אך לא נענתה.

 

3.4        ביום 28.12.06 ניסתה התובעת להחליף את מפתחות המחסן במטרה לאפשר לה שימוש משותף במחסן אך הנתבע מנע זאת מתוך שהתקיף את ב"כ התובעת באלימות (להלן: "האירוע").

 

3.5        התובעת טוענת כי משמנע ממנה הנתבע כל גישה למחסן הרי שעל הנתבע לשלם לה דמי שימוש ראויים החל מחודש דצמבר 2004 המחושבים לפי חלקה של התובעת במחסן (87.515 מ"ר) מוכפל בדמי שימוש ראויים בסכום של 2,958 ¤ לחודש ובתוספת מע"מ כדין דהיינו; סכום כולל בסך 98,448 ¤.

 

3.6        התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע מתעשר על חשבונה ולא במשפט שכן הנתבע עושה שימוש בחלק מנכס השייך לה ללא הסכמתה וללא ששולמה לה תמורה כלשהיא.

 

4.         בכתב ההגנה שהגיש הכחיש הנתבע את מרבית טענות התובעת וכפר בזכותה לגבות ממנו סכומים כלשהם.

 

4.1        הנתבע טען כי המחסן משמש מזה כ-17 שנה לאחסנת סחורות של חברת מיס אל אופנה עילית בע"מ (להלן: "מיס אל") ומשמש לאחסנת מלאי וציוד ישן שלה.

 

4.2        מכאן טען הנתבע כי משך אותם שנים היה ברור לשני הצדדים גם יחד כי זכות השימוש במחסן בפועל נתונה למיס אל.

 

4.3        הנתבע הכחיש נמרצות את הטענה כי הוא עושה שימוש במחסן לצרכיו ו/או מפיק ממנו הנאה אישית.

 

4.4        הנתבע טען כי אמיקה אינה עושה ולא עשתה במחסן כל שימוש מה גם שעסקינן בחברה שבבעלות ביתו של הנתבע (רונית רביבי - להלן: "רונית") ובנה של התובעת (אורי לוי להלן: "אורי").

 

4.5        הנתבע טוען כי פניית התובעת אליו מיום 22.5.06 הינה מיתממת ונעדרת תום לב.

 

אשר לאירוע מיום 28.12.06 טען הנתבע כי התובעת כלל לא הגיעה למחסן באותו יום בעוד שבא כוחה הגיע לשם במגמה לפרוץ למחסן ולהטריד את הנתבע.

 

4.6        הנתבע כפר בסכומים ובפירוט השטחים הנטענים על ידי התובעת בכתב התביעה.

 

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.

 

ב.         המחלוקת

 

1.         המחלוקת הטעונה הכרעה בתובענה זו הינה, האם זכאית התובעת לסעד הנתבע על ידה בכתב התביעה.

 

            ההכרעה במחלוקת טעונה דיון והפקת ממצאים בפלוגתאות כדלקמן:

 

1.1        האם הוכח כי הנתבע עשה שימוש ייחודי במחסן.

 

1.2        בהנחה שכן, מתי החלה תקופת השימוש על ידו.

 

1.3        האם מנע הנתבע את זכותה של התובעת לקבלת חזקה במחסן בדרך אחרת.

 

1.4        האם זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים מן הנתבע.

 

1.5        שיקולים להערכת סכום דמי השימוש.

 

ג.          דיון וממצאים

 

1.         האם עשה הנתבע שימוש ייחודי במחסן לצרכיו

 

1.1        בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי מאז חודש דצמבר 2004 עושה הנתבע שימוש ייחודי במחסן ומונע ממנה גישה אליו.

 

בעדותה בסוגיה זו טענה התובעת:

"הייתי שותפה לעסק עד שנת 2004...מ-2004 ברגע שזרקו אותי והפסקתי להיות בת זוגו של אורי אז אני רוצה כסף" (שם בעמ' 9 לפרוטוקול ישיבת יום 17.6.08).

 

1.2        בהמשך עדותה מיקדה התובעת את טענתה בהעידה:

"הגיעה לידיעתי שהגב' רונית רביבו אמרה שהיא משתמשת במחסן עבורה וזה לא היה בהסכמתי. החוזה של החנות עבר על שם רונית רביבו והיא השתמשה במחסן..." (שם שורות 26-24).

 

1.3        ולמטה מזה מעידה התובעת:

"...אני חשבתי כל הזמן שזה אורי רביבו שהשתמש במחסן, הגיעה לידי תוך כדי פריצה, רונית העידה במשטרה שיש שם רכוש שלה וגם אני יודעת שהחנות למעלה היתה פעם של חברת אמיקה ובשנים האחרונות החוזה עבר מחברת אמיקה לרונית".

 

1.4        בתשובה לשאלת בית המשפט משיבה התובע:

"אינני יודעת בדיוק את התאריך שממנו רונית מחזיקה את המחסן..." (שם בקצה עמ' 9 ותחילת עמ' 10).

 

1.5        בתגובה לאפשרות שהוצגה בפני ולפיה רונית מחזיקה במחסן מזה שנים משיבה התובעת:

"אורי (הנתבע-מ.ב.ח) מאחורי רונית. אני אומרת שגם אורי וגם רונית מחזיקים במחסן" (בעמ' 10 שורות 11-10).

 

1.6        הנתבע, מנגד, דבק בגרסתו בתצהיר ולפיה אין ולא היה לו עסק פרטי למכירת בגדים וכי הציוד ופריטי הסחורה שהיו במחסן שייכים למיס אל (סעיפים 20-18 לתצהירו ועדתו בעמ' 13 שורות 23-21).

 

להלן העיד הנתבע כי מעולם לא היה ציוד אישי שלו במחסן (שם בעמ' 14 שורות 12-11).

 

בהמשך עדותו טען הנתבע כי לאחר יום 13.6.07 פינה את הציוד והסחורות של מיס אל מן המחסן וזאת עשה לדבריו על מנת שהתובעת תוכל להשכיר את המקום (בעמ' 14 שורות 28-23).

 

1.7        בניסיון לבסס את הטענה לפיה הנתבע ו/או רונית השתמשו במחסן הציגה התובעת הסכם שכירות מיום 20.6.06 (ת/1) לפיו השכירה רונית חנויות צמודות הנמצאות באותו בנין.

 

ניסיון זה הסתבר להיות ניסיון נפל שכן, לא הוכח בפני כי לצורך הפעלת עיסקה על פי ההסכם ת/1 השתמשה רונית במחסן.

 

1.8        התובעת ביקשה להיבנות ממזכר שנרשם על ידי איש משטרה במהלך האירוע מיום 28.12.06 (ת/2) שם נרשם בין היתר כי רונית אמרה לאיש המשטרה כי "יש לה דברים שם" (במחסן).

 

אפס, ניסיון להתבסס על רישום סתמי זה נראה בעיני כמפוקפק ובלתי מספק הן בשל העובדה כי רונית לא זומנה להעיד וממילא לא עומתה עם תוכן המסמך ומשמעותו והן ובעיקר שאין ברישום האמור כדי להוכיח כי הנתבע החזיק במחסן מה גם שבעדותו טען הנתבע כי אינו יודע על ציוד שהחזיקה רונית במחסן נשוא התביעה (שם בעמ' 17 שורות 14-10 וכן בעמ' 21 שורות 15-5).

 

1.9        למעלה מן הצורך אוסיף כי בתצהיר תשובה לשאלון שהוצג לה, הצהירה התובעת כי איננה יודעת מאיזה מועד עושה הנתבע שימוש ייחודי במחסן (מוצג נ/1).

 

על יסוד כל המקובץ עד כאן סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע עשה שימוש ייחודי במחסן בתקופה כלשהיא הרלבנטית לכתב התביעה.

 

2.         האם מנע הנתבע מן התובעת חזקה משותפת במחסן

 

2.1        הנתבע טען בעקביות כי המפתח למחסן נמצא בחנויות הסמוכות למחסן (גרסת הנתבע בסעיף 10 לתצהירו ועדותו בעמ' 15 שורות 16-15 ועמ' 20 שורה 6).

 

2.2        התובעת טענה כי הנתבע:

"הוא היחיד שבידו היו מפתחות המחסן ועם פרוץ הסכסוך הוא נמנע מלמסור לי העתק מהם..." (סעיף 4 לתצהיר התובעת.

 

תימוכין לגרסה זו מצוי גם בעדותו של ארז לוי שהעיד:

"שמעתי רביבו (הנתבע-מ.ב.ח) אמור להגיע עם המפתח...".

 

ולמטה מזה:

"מלי אמרה לי שהיא תלך לבדוק אם יש לה מפתח וכשהיא חזרה היא אמרה שהמפתח נמצא אצל אורי ויש לו את המפתח" (שם בעמ' 6 שורות 23-16).

 

לשיטתי בין אם מפתחות המחסן היו מונחים בכיסו של הנתבע ובין אם בחנות המוחזקת בידי רונית - הרי שהשליטה המעשית במפתח היתה בידיו.

 

2.3        ממצא נוסף העולה מחומר הראיות הינו כי המועד הראשון בו ביקשה התובעת לקבל "העתק" מפתח למחסן היה ביום 22.5.06, כעולה ממכתב בא כוחה לב"כ הנתבע (נספח ב' לתצהיר התובעת ועדותה בקצה עמ' 7 ועמ' 8 שורות 5-1).

 

2.4        בסעיף 14 לתצהירו הכחיש הנתבע את מודעותו "בזמן אמת" למכתב האמור אך בעדותו בפני חזר בו מגרסה זו והעיד:

"חוץ ממכתב אחד שנשלח לפני 28.12.06 לא היתה שום פניה...היא רק ביקשה את המפתח באותו מכתב קודם שהיה המכתב היחיד שראיתי וקיבלתי" (שם בעמ' 15 שורות 9-6).

 

2.5        אין חולק בפני כי הנתבע לא מילא אחר דרישת התובעת לקבלת מפתח.

 

יתר על כן, גם במסגרת האירוע מיום 28.12.06 נמנע הנתבע ממסירת המפתח לב"כ התובעת.

 

הנתבע הסביר את עמדתו הסרבנית בטענה כי:

"הבין שבאים ללא כוונות טובות לקבל מפתח...אלא ליצור פרובוקציה" (שם בעמ' 16 שורות 20-17).

 

2.6        אמנם בהמשך עדותו טען הנתבע כי:

"התובעת יכלה לקחת את המפתח מהחנות בכל עת שהיא רצתה" (שם מול שורה 22)

 

גרסת הנתבע בסוגיה זו אינה אמינה בעיני, ונחה דעתי כי עד למסירת המפתחות לתובעת מכוחה של החלטה שיפוטית מיום 15.10.07 נמנע הנתבע במכוון ובמודע למסור לתובעת עותק מן המפתח תוך שהוא מחזיק במחסן בחזקה לעומתית ובלעדית ואף לא טורח להודיע לתובעת כי פינה את המחסן (עדותו בעמ' 17 שורות 8-1).

 

3.         הבסיס הנורמטיבי

 

3.1        בסעיף 31(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 נקבע:

"באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף בלי הסכמת יתר השותפים -

(1)        להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר"

3.2        אני פוסק כי למצער, החל מיום 22.5.06 מנע הנתבע שימוש סביר של התובעת במחסן וזאת בשל התעלמותו המודעת מדרישתה לקבל חזקה משותפת בו.

התעלמות זו עולה כדי קיפוח זכותה של התובעת לחזקה משותפת ו/או חלוקת ההנאה מן המחסן.

3.3        בסעיף 33 לחוק המקרקעין נקבע:

"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין שכר ראוי בעד השימוש".

ב-ע"מ 9881/05 פלוני נ. פלונית (תק-על 2006 (2) 172, צוטטה בהסכמה ההלכה המנחה בסוגיית תשלום שכר ראוי לשותף במקרקעין כפי שנקבעה בע"א 1492/90 זרקא נ. פארס (לא פורסם) ולפיה החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת:

"רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין.

 היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים"

3.4        אשר למיהותו של סעיף 33 לחוק המקרקעין נפסק:

"מקובל לראות בסעיף 33 לחוק המקרקעין החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט".

ראו: ע"א 891/95 זידאני נ. אבו אחמד פד"י נ"ג (4) 769.

3.5        הגם שלא הוכח בפני כי הנתבע השתמש לצרכיו במחסן באופן בלעדי הרי שעל פי ממצאי חזקתו במחסן הפכה להיות בלעדית ולעומתית מיום 22.5.06 באופן שהנתבע מנע מן התובעת הזכות לחזקה משותפת במחסן וקיפח זכותה להשתמש בו.

3.6        לאור העמדה המשקיפה על הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין כהחלה פרטנית של דיני ועשיית עושר ולא במשפט - סבורני כי החל מאותו מועד עשה הנתבע עושר ולא במשפט על חשבון התובעת וחייב בהשבה שכן, התקיימו בו יסודות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") ולפיו:

"(א)     מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן: המזכה) חייב להשיב את הזכיה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

(ב)        אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה מפעולת המזכה או בדרך אחרת" (ההדגשות שלי-מ.ב.ח).

4.         שיקולים בקביעת סכום ההשבה

4.1        התובעת טענה כזכור כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים החל מחודש דצמבר 2004 אך על פי ממצאי אין לזכות את התובעת בדמי שימוש ראויים אלא מיום 22.5.06.

4.2        אשר לבסיס החישוב של דמי השימוש הראויים:

על פי הערכת השמאי מטעם הנתבע (אדלשטיין יוסף) שם בעמ' 5 שורות 24-22) השמאי אדלשטיין העריך את שווי דמי השימוש הראויים בעבור המחסן כולו לסכום של 5,000 ¤ לחודש.

מכאן שחלקה של התובעת בדמי השכירות הראויים מסתכם בסך של 2,500 ¤ לחודש.

4.3        כלום זכאית התובעת למלוא סכום שימוש ראויים החל מיום 22.5.06 ועד לסוף חודש דצמבר 2006 כמפורט בנספח ד' לכתב התביעה? (להלן: "התקופה המזכה").

4.4        סבורני כי במסגרת השיקולים הצריכים לעניין, יש לקחת בחשבון את טענות הנתבע לפיהן לא זו בלבד שלא עשה שימוש במחסן לצרכיו אלא שלא השכיר את המחסן ולא קיבל דמי שכירות ולמעשה לא הפיק כל טובת הנאה אישית מן הנכס (סעיפים 4.3 ו-4.4 לכתב ההגנה וסעיפים 9-8 לתצהירו).

            גרסה זו לא נסתרה בפני.

4.5        בנסיבות אלו יש ליתן את הדעת להוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולפיו:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון כיס המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

ב-ע"א 3760/03 עמרן נ. צמיר (פד"י נ"ט (5) 735) עמד בית המשפט על שיקולי בית המשפט ביישום סעיף 2 לחוק עשיית עושר ובכללם הנזק שייגרם מן ההשבה מול הנזק שייגרם בהעדר השבה, הערכת האשם היחסי ותום ליבם של המעורבים (שם פסקאות 9-8).

4.6        התובעת לא טענה בכתב התביעה ובתצהירה כי נזקקה למחסן לצרכים מעשיים או שעמדה בהוצאות כלשהן כפועל יוצא של קיפוחה מן האפשרות לנצלו.

התובעת אף הודתה כי לא ביקשה מן הנתבע דמי שכירות (שם בעמ' 11 שורה )2, וכי לא הוכח בפני כי במועד רלבנטי לכתב התביעה (קרי עד לחודש דצמבר 2006) ביקשה התובעת להשכיר את המחסן לאחר.

4.7        על יסוד ממצאים אלו אני רואה לקבוע כי התובעת זכאית לשיעור של 66.6% מחלקה בדמי השכירות הראויים לתקופה הרלבנטית (2,500 ¤) למשך התקופה המזכה, דהיינו; בעבור 6.3 חודשים.

5.         סוף דבר

אני מקבל את התביעה בחלקה הקטן בלבד ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 10,490 ¤ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,000  ¤ בתוספת מע"מ, מעבר לכך ישא כל צד בהוצאותיו.

 

הודעה זכות הערעור.

 

ניתן היום, י"ד בתמוז, תשס"ט (6 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.

 

                                                                             

מרדכי בן??חיים, שופט

 


המזכירות תמציא את פסק הדין בדואר רשום.

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/16B4C5CE2645F1EF422575EB005C4284/$FILE/03052C76AF64321F422575EB00302C28.html
תאריך: 
06/07/09
Case ID: 
11946_7
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : מרדכי בןחיים
מרדכי בןחיים
עורכי דין : צוקרמן
צוקרמן
Powered by Drupal, an open source content management system