סרוג'י שיווק דלק (נצרת) בע"מ - רוז ג'באלי ואח'


 

   

בתי המשפט





עא 000151/09

בית משפט מחוזי נצרת


 

06/07/2009

תאריך:

כב' השופט יצחק כהן- אב"ד – סגן ומ.מ הנשיא

בפני:

 

 

 




















 

סרוג'י שיווק דלק (נצרת) בע"מ

בעניין:

המערערת


 


 


 


 

נ  ג  ד


 


 

רוז ג'באלי


 

המשיבה


 


 


 


 


 

ר. צמה – ג'באלי עבודות עפר ופיתוח בע"מ


 

משיבה פורמלית


 


 


 


 


פסק דין

 


א.         פתח דבר:

 

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת עירית הוד) מיום 21.01.09, בה"פ 156/07, לפיו נתקבלה תביעת המשיבה להצהיר עליה כבעלים של משאית מ.ר. 7486315 .

 

ב.         רקע והליכים:

 

1.         המשיבה הגישה בפני בית משפט קמא, תובענה בדרך של המרצת פתיחה, במסגרתה עתרה לפסק דין הצהרתי לפיו הינה הבעלים של משאית מסוג וולבו בעלת מ.ר. 15-863-74 (להלן: "המשאית"), הרשומה על שמה במשרד הרישוי.

 

2.         המערערת הינה הזוכה בתיק הוצל"פ מס' 6-06-025551-10 (להלן: "תיק ההוצל"פ") אשר מתנהל נגד המשיבה הפורמלית בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת, שהינה חברה בע"מ המצויה בבעלות ילדיה של המשיבה (להלן: "החברה").

 

3.         במסגרת הליכי הוצל"פ אשר מתנהלים בין המערערת לחברה, הגישה המערערת בקשה להורות על עיקול ותפיסת המשאית בטענה, כי למעשה המשאית הינה בבעלות החברה.

 

4.         בהחלטה מיום 4.5.06 נעתר ראש ההוצאה לפועל כב' הרשם ריאד קודסי לבקשה והורה על עיקול המשאית הרשומה על שם המשיבה.

 

בעקבות כך, הגישה המשיבה תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו היא בעליה של המשאית, אך תובענה זו נמחקה ביום 8.2.07, בהסכמת הצדדים.

 

5.         בהמשך, הגישה המערערת בקשה נוספת בלשכת ההוצאה לפועל במסגרתה ביקשה, כי ראש ההוצאה לפועל יורה על תפיסת המשאית, ואכן ראש ההוצאה לפועל הורה כאמור.

 

6.         בעקבות האמור, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, ובנוסף הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת ראש הוצאה לפועל מיום 4.5.06 וכן הגישה בקשת אורכה להגשת בר"ע, אך כב' השופט דני צרפתי דחה את בקשת האורכה ובקשת רשות הערעור נמחקה על הסף.

 

7.         לאור הנסיבות דלעיל, הגישה המשיבה בבית משפט קמא, תובענה לפסק דין הצהרתי כאמור.  

 

ג.          פסק דינו של בית משפט קמא:

 

8.         אין מחלוקת, כי המשאית נשוא התובענה הייתה בבעלות החברה, וכן אין מחלוקת, כי הבעלות במשאית עברה לידי המשיבה בהתאם להסכם אשר נכרת בינה ובין החברה, ביום 23.2.06.

 

9.         המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים הינה האם בבסיס העברת הבעלות עומד חוזה תקף והעברת הבעלות משקפת את המצב לאשורו או שמא עסקינן בחוזה למראית עין שמטרתו הברחת נכסיה של המשיבה הפורמלית בשל בעיותיה הכלכליות.

 

10.        ההחלטות הקודמות אשר ניתנו בהליכים שהתנהלו בין הצדדים לתובענה, לא הכריעו בסוגיה שבמחלוקת וכן, לא יצרו אצל המערערת אינטרס הסתמכות לפיו האמינה, כי המשיבה וויתרה על טענותיה באשר לבעלותה על המשאית.

 

אף אם היה נקבע, כי נוצר אצל המערערת אינטרס הסתמכות, וכאמור אין כך פני הדברים, הרי שלא היה בכך בכדי להביא לדחיית התובענה על הסף שכן היה צורך בעריכת איזון בין האינטרס האמור מצד אחד ומנגד אינטרס הקניין של המשיבה, הרשומה כבעליה של המשאית.

 

11.        בעדותו, אשר לא נסתרה, טען אסכנדר (בנה של המשיבה), כי החברה מוגבלת בבנק מחודש מאי 2006, ואילו, המשאית נשוא התביעה נמכרה למשיבה בהסכם אשר נכרת ביום 23.02.06, וכן לא הוכח, כי במועד האמור שבו בוצעה העיסקה הייתה החברה בקשיים כלכליים כה כבדים אשר בגינם החליטה לפעול לשם הברחת נכסיה.

 

12.        לא עלה בידי המערערת להוכיח, כי העברת העסק למשיבה הייתה למראית עין בלבד, כן המערערת לא נתנה טעם המניח את הדעת מדוע בחר בעלה המנוח של המשיבה להעביר את העסק למשיבה למראית עין בלבד, בהתחשב בעובדה שהדבר נעשה בשנת 1994, קרי, שנים רבות בטרם נקלעה החברה לקשיים כלכליים ונולד חובה למערערת. 

 

13.        המשיבה הינה בעלת עסק להשכרת ציוד כבד ועבודות עפר ופיתוח (אותו ירשה מבעלה כאמור). במסגרת ניהול העסק, המשיבה הינה בעליו של ציוד מסוג הציוד אשר רכשה מן החברה. עובדה זו, מחזקת את טענות המשיבה באשר לנסיבות בגינן רכשה את הציוד.

הגיע לאוזני המשיבה, כי ילדיה מבקשים למכור את הציוד של החברה ועל כן, הציעה להם שהיא תרכוש את הציוד על מנת שלא להעבירו לזר, משכך, נקבע כי אין בעובדה שהמשיבה הינה אמם של בעלי החברה בכדי להעמידה במקום שונה מזה שהיה עומד כל בעל עסק אחר דוגמת עסקה של המשיבה, שהיה רואה במצבה של החברה הזדמנות עסקית לרכישת הציוד שלה.

 

14.        העובדה כי המבקשת הינה הבעלים של עסק להשכרת ציוד ובמסגרתו השכירה ציוד לחברה, הרי אין בה כשלעצמה כדי להוכיח, כי רכישת המשאית על ידה הייתה פיקטיבית.

 

15.        העובדה כי המערערת החלה לעסוק גם בעבודות ביצוע, מלבד השכרת ציוד, בסמוך למועד בו נקלעה החברה לקשיים כלכליים, אינה מוכיחה כשלעצמה, את טענות המערערת לפיהן, העסק אותו מנהלת המשיבה הינו עסק למראית עין אשר מנוהל הלכה למעשה ע"י החברה ונמצא בבעלותה הבלעדית של החברה או של ילדיה של המשיבה.

 

לאור האמור לעיל, נקבע כי, אין השינוי האמור קשור למצבה הכלכלי של החברה, וכי אין השינוי בעסקה של המשיבה כה קיצוני, וכן לא שוכנע בית המשפט, כי רכישת המשאית חודשים ספורים טרם שינוי אופי העסק של המשיבה, נבע מהשינוי המתוכנן, היות ואף בטרם השינוי, היה בבעלות המשיבה ציוד מכני מהסוג שרכשה מהחברה וגם אז עסקה המשיבה בהשכרת ציוד כבד.

 

16.        אין מחלוקת, כי מקום בו אדם או חברה מצויים בקשיים כלכליים, סביר כי ימכרו את נכסיהם במחיר נמוך מהמקובל, וכן, אף אם החברה מכרה למשיבה את המשאית המחיר נמוך מהמקובל, בין היתר, בשל הקרבה המשפחתית אין בכך פסול. לא ניתן לומר, כי המחיר בו רכשה המבקשת את המשאית איננו מחיר סביר, לאור נסיבות המקרה ומצבה הכלכלי של החברה, ואין בכך כדי ללמד שעסקינן בעסקה מלאכותית.

 

17.        נקבע, כי הסתירות בין עדות המשיבה לעדות אסכנדר (בנה ואחד מבעליה של החברה), אינן יורדות לשורשו של עניין, מאחר והעובדה כי המבקשת איננה בקיאה במצב הגלגלים של המשאית או העובדה כי לא החליפה את ארגז הישיבה של המשאית, אין בהן בכדי להעיד, כי המשאית איננה בבעלותה האמיתית.

 

18.        אין בהסכמת הצדדים להעביר את החזקה במשאית שלא בהתאם לחוזה בכדי לפגוע במהימנות החוזה, וכן ייתכן כי בשונה מחוזה רגיל, לא חששה החברה להעביר את החזקה במשאית בטרם שולמה מלוא התמורה בעבורה, לאור זהות הקונה.

 

19.        נקבע, כי טענתו של אמיל לפיה לא ייפה את כוחו של החותם לחתום בשמו לא הוכחה, ואף אם הייתה מוכחת, הרי שאין מחלוקת כי בטרם הועברה המשאית לבעלות המשיבה, היא נרכשה מאמיל ע"י החברה, וכן אמיל העיד, כי אין לו טענה, כי המשאית בבעלותו, משכך, ובנסיבות אלו, אין בעובדות שבנדון בכדי להשפיע על התובענה דנן.

 

20.        טענת המערערת לפיה ההסכם למכירת המשאית הינו חסר תוקף מן הטעם שאסכנדר חתם עליו לבד, נדחתה ונקבע כי לא נפל פגם בכריתת ההסכם למכירת המשאית.

 

21.        לאחר עיון ושקילה של כל טענות הצדדים, העדויות אשר נשמעו והראיות שהוגשו לתיק בית המשפט, נקבע כי לא הוכחו מצד המערערת "אותות מרמה" שיש בהן כדי להוכיח את הטענה, כי העברת המשאית נעשתה למראית עין בלבד.

 

22.        לא עלה בידי המערערת להרים את הנטל ולשכנע כי העסקה למכירת המשאית נועדה לשם הברחת נכסיה של החברה בשל קשייה הכלכליים, וכן שוכנע בית המשפט, כי המשאית נרכשה ע"י המשיבה, כחלק מניהול עסקה של המשיבה, לפיכך, נעתר בית המשפט לתובענה והצהיר כי המשיבה הינה בעליה של המשאית מ.ר. 15-863-74 נשוא התובענה.

 

ד.         טענות המערערת:

 

23.        שגה בית משפט קמא בהטילו על כתפי המערערת את נטל הראיה וההוכחה, מאחר והמשיבה היא שיזמה את הליך התביעה ההצהרתית בבית משפט קמא, משכך, אין חולק כי היא זו שנושאת בנטל הראיה להוכיח את תביעתה ואת הבעלות הנטענת במשאית, קרי, כי היא אכן רכשה את המשאית במהלך הרגיל של העסקים ולא כשותפה בקנוניה להברחת רכוש החברה שקרסה, מפני נושיה.

 

24.        שגה בית משפט קמא עת החיל את סע' 34(ב) לחוק ההוצל"פ על המקרה דנן, שכן על המקרה חל סע' 28 לחוק ההוצל"פ המתייחס למיטלטלין, כאשר הסעיף אינו מפריד בין מיטלטלין רגילים למיטלטלין המתנהלים ע"פ רישום.

 

25.        שגה בית משפט קמא בקביעתו כי לעובדה כי מר שחיבר לא חתם על שטר המכר ולא ייפה את כוחו של מאן דהוא לחתום בשמו על שטר העברת בעלות במשאית אין כל השפעה על נושא התובענה, וזאת בשני מישורים:

 

א.         המישור המהותי: ההיגיון הבריא והשכל הישר אינם יכולים להשאיר מקום לספק כי חתימת שטר המכר בשם שחיבר ללא הסכמתו וללא ידיעתו הינה עוד חוליה בשרשרת הפעולות שנועדו לאפשר הברחת המשאית ע"י העברת רישום הבעלות בה ע"ש המשיבה, על דרך המחטף ולמראית עין, וזאת בכדי למנוע מהנושים, ובכללם המערערת, לגבות את כספם מרכוש החברה.

 

ב.         המישור הטכני/פורמלי: עצם חתימת שטר המכר בשם הבעלים הקודם, מר שחיבר, ללא הסכמתו ומבלי שייפה את כוחו של החותם בפועל הופכת את שטר המכר לבלתי חוקי ובטל, קרי, הדבר אינו מאפשר העברת בעלות.

 

26.        הוכח כי העברת הבעלות במשאית בוצעה ביום 28.2.06 כאשר ההסכם קובע כי ההעברה לא תבוצע לפני יום 02.05.06 (עד שתשולם התמורה) ואילו העברת החזקה לא לפני יום 31.3.06, כן המשיבה לא הניחה הסבר משכנע לחריגות הנ"ל מתנאי ההסכם.

 

27.        המשיבה הצהירה בהסכם כי בדקה אודות המשאית ברשויות המוסמכות וכי מסירת החזקה והעברת הבעלות במשאית יתבצעו כשהיא נקייה מכל זכות של צד ג', ואולם הוכח כי על המשאית רבץ עיקול בזמן ה"רכישה", דבר המעיד כי המשיבה "לא באמת" בדקה וכי הצהרתה בגוף ההסכם בעניין זה הייתה למראית עין בלבד, וכי הלכה למעשה, לא הייתה העברת חזקה/בעלות במשאית.

 

28.        הוכח כי חשבון הבנק של המשיבה באמצעותה שולם לכאורה מחיר העיסקה, נפתח לאחר חתימת ההסכם, וכן עיון בתדפיס התנועות באותו חשבון (שיקים עצמיים בסכומים גבוהים וזיכויים רבים בחשבון בסכומים נכבדים) מעידים כי החשבון הנ"ל נועד לשמש חוליה הכרחית בתוכנית להברחת נכסי החברה הקורסת, במטרה לחמוק מתשלום חובותיה.

 

29.        מחד טענה המשיבה כי היא רכשה את הציוד על מנת למנוע מאדם זר מרכישתו (לכאורה כדי לעזור לילדיה שלא ינוצלו ע"י אדם זר לאור המצב אליו נקלעה החברה) אך מאידך, הודתה כי היא ניצלה את ההזדמנות שבניה פשטו רגל ורכשה את המשאית במחיר נמוך,היינו, שתי גרסאות סותרות בנשימה אחת.

 

30.        בניגוד לקביעת בית משפט קמא, המערערת לא טענה כי העסק שמנהלת המשיבה בנכסים שירשה מבעלה הינו עסק למראית עין בלבד, אלא טענה כי המשיבה מנהלת עסק של השכרת ציוד שירשה מבעלה המנוח, אך לא מנהלת עסק של ביצוע עבודות קבלניות וכי העסק האחרון הינו עסק של ילדיה, שהם מנהלים אותו תחת שמה של המשיבה, ולכן אין ולא היו למשיבה הכנסות מעסק של ביצוע עבודות קבלניות אלא רק מעסק של השכרת ציוד- כפי שאכן מופיע בדו"חות המס שהמשיבה הציגה.

 

31.        בניגוד לקביעת בית משפט קמא כי לא הוכח שבמועד ביצוע העסקה הייתה החברה בקשיים כלכליים כה כבדים בגינם החליטה להבריח את נכסיה, הרי למרבה התמיהה, קביעה זו סותרת דווקא את עדות המשיבה בעצמה ואת עדותו של אסכנדר, הבעלים והמנהל של החברה (עמ' 29 ו-31 לפרוטוקול).

 

32.        שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה די בחתימתו של אסכנדר בכדי לחייב את החברה לגבי מכירת המשאית, מאחר ומדובר בקביעה עובדתית הסותרת את הרשום המרשם רשם החברות, מה גם שהמשיבה לא הביאה כל ראיה להוכחתה.

 

33.        לאור כל האמור לעיל, מתבקש בית המשפט לקבל את הערעור ולהורות על דחיית המרצת הפתיחה של המשיבה תוך חיובה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות.

 

ה.         טענות המשיבה:

 

34.        לאורך כל טענותיה של המערערת המועלות בעיקרי הטיעון היא הנה מנסה להגיע למסקנה אחת ויחידה, קרי, עסקינן בהעברת מרמה וכי הבעלים של המשאית היא החברה ולא המשיבה, וזאת תוך התעלמות מוחלטת מההליך שהתנהל בבית משפט קמא.

 

35.        נטל ההוכחה כי המשאית אשר רשומה על שם המשיבה איננה שייכת לה, רובץ לפתחה של המערערת, כן המערערת לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה להוכיח כי המשאית איננה בבעלות המשיבה.

 

36.        זאת ועוד, המערערת לא הוכיחה ולא הצביעה על "אותות של מרמה" אשר מעבירות את הנטל על המבקשת, וכן טענותיה של המערערת בדבר עסקה פיקטיבית וניסיון להברחת רכוש נותרו טענות בעלמא ללא כל ביסוס והמערערת לא הביאה אף לא בדל של ראיה לטענותיה הנ"ל.

 

37.        בעדותו של אמיל שחיבר בפני בית משפט קמא מיום 12.09.05 מעיד הוא כי מכר את המשאית לחברת ר.צמה בתמורה מלאה וכל השיקים אשר קיבל מהאחרונה נפרעו.

 

מכאן, לא הייתה כל מניעה להעברת הבעלות במשאית משמו של אמיל שחיבר לשם המשיבה, מה גם, אמיל שחיבר לא העלה כל טענת בעלות במשאית.

 

38.        מר אסכנדר ג'באלי העיד כי חתימתו בתוספת חותמת החברה מחייבת את החברה וכי הוא היה מורשה לעשות כל דבר בשם החברה, למעט בבנק, וכן עדותו הייתה אמינה ומהימנה כקביעת בית משפט קמא, ואף לא נסתרה ע"י המערערת.

 

39.        מעדותה של המשיבה בבית משפט קמא ניתן להסיק מסקנה אחת ויחידה כי הסכום ששולם על ידה ל-ר. צמה בע"מ עבור המשאית הינו מחיר סביר והוגן לאור מחיר השוק באותה תקופה ולאור העובדה כי משאיות כגון דא נמכרות בפחות ממחיר המחירון, לפיכך, אין בהפרש בין מחיר הרכישה לבין ערכו של הרכב בשוק בפועל, כדי להצביע על חוסר תום לב ואי ניכיון כפיים מצד המשיבה.

 

40.        טענת המערערת בדבר כספים רבים שהופקדו לחשבון המשיבה והשאלה מהיכן הגיעו, דינה להידחות על הסף, מאחר וטענה זו הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה, שכן, היא לא הועלתה לאורך כל הניהול הדיוני בתיק בבית משפט קמא.

 

41.        לאחר פטירת בעלה של המשיבה הוא הוריש לה עסק חי, בעל מוניטין ורכוש רב.

 

מאז שנת 1994 מנהלת המשיבה בעצמה את העסק שבמסגרתו, בין היתר, משכירה ציוד ונכסים שבבעלותה, לקבלני עבודה ובכללם ר. צמה ג'באלי בע"מ.

 

42.        אין חולק כי המשיבה הינה אמם של בעלי החברה ר. צמה ג'באלי בע"מ, אך מעבר לקשר משפחתי זה לא היה מעולם כל ערבוב בין עסקה לבין עסק ילדיה, משכך, אין בעובדה כי המשיבה הינה אמם של בעלי החברה בכדי להעיד "תרגיל" של  הברחת נכסים כטענת המערערת.

 

43.        חברת ר. צמה נקלעה לבעיות כלכליות אשר חייבו אותה למכור נכסים בכדי על מנת להבריא עסקיה ולעמוד בהתחייבויותיה, וכן חלק ניכר מהכספים אשר שולמו ע"י המשיבה לחברה, בהתאם להסכם המכר, נועדו לכיסוי חובות החברה.

 

44.        האמת העולה מטענותיה של המשיבה הינה אמת אחת ויחידה אשר דבקה בה לאורך כל הדרך, קרי, מדובר בעסקת מכר לכל דבר ועניין, עסקה חוקית אשר באה לידי ביטוי בצורה חד משמעית שעה שהחברה הפיקה חשבוניות מס בעבור הציוד שמכרה למשיבה, והמשיבה הקפידה על ניכוי מס במקור בהתאם לאישור ניכוי מס במקור של החברה.

 

45.        אשר על כן, מתבקש בית המשפט להורות על דחיית הערעור, תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין.

 

ו.          דיון הכרעה:

 

46.        טענות המערערת מופנות רובן ככולן נגד קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא, אשר מעוגנות היטב בחומר הראיות ונשענות על התרשמותו ממהימנות עדות המערערת ועדיה אל מול מהימנות המשיבה ועדיה, אין זה המקרה בו מוצדק להתערב בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא (ראה: ע"א 8384/05 סאלם נ' מדינת ישראל, טרם פורסם).

 

47.        אין מקום לדוש לפני ולפנים בכל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו, העונה על מכלול הטענות ו/או השאלות שהתעוררו, לצד פסק דינה של הערכאה הראשונה, אלא עלינו להיווכח באם קביעות הערכאה הראשונה עומדות במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ראה: ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 168,142).

 

יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2) 594,582:

 

"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של העכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם..." 

(ההדגשות מכאן ואילך-שלי-י.כ.)

                  

להלן אבחן את הטענות העיקריות אשר הועלו בפני וכן אבחן האם יש לאמץ מסקנותיו של בית משפט קמא.

 

48.        לטענת המערערת שגה בית משפט קמא בהטילו על כתפיה את נטל הראיה וההוכחה, מאחר והמשיבה היא שיזמה את הליך התביעה ההצהרתית בבית משפט קמא, משכך, אין חולק כי היא זו שנושאת בנטל הראיה להוכיח את תביעתה ואת הבעלות הנטענת במשאית.

 

דין טענה זו לדחייה.

בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול (טרם פורסם) (להלן: "פסק הדין ברקול") קובע כבוד השופט רובינשטיין:

"...דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהן חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרות הן ללא מענה מצביעות הן על מרמה... ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם (ראו בר אופיר, שם, עמ' 379 ואילך). וכדברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין בנק איגוד הנזכר:

"הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ... ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע".ב

באשר למכוניות - שלגביהן מתנהל רישום על פי דין - נקבע ברע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט (פ"ד נא(4) 464, 473), כי הרישום במרשם משרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. מכאן נטען, כי הנטל על החייב או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב. איני סבור כי עלינו להכריע בטענה זו במקרה דנן, כפי שיפורט להלן, אך סבורני, מכוח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם. אותות המרמה כפי שתוארו לעיל יפה  כוחם גם כאן.""

נ

לאור האמור בפסה"ד הנ"ל, אין יסוד לטעת המערערת לפיה המשיבה נושאת בנטל הראיה להוכיח את הבעלות הנטענת במשאית, מאחר ופסה"ד קובע מפורשות כי הנושה נושא בנטל ההוכחה כי העברת הבעלות נעשתה באופן פיקטיבי, ובענייננו, נטל זה מוטל על כתפי המערערת, משכך, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי על המערערת להוכיח כי העברת הבעלות למשיבה נועדה לשם הברחת נכסים.

 

49.        לטענת המערערת שגה בית משפט קמא עת החיל את סע' 34(ב) לחוק ההוצל"פ על המקרה דנן, שכן על המקרה חל סע' 28 לחוק ההוצל"פ המתייחס למיטלטלין, כאשר הסעיף אינו מפריד בין מיטלטלין רגילים למיטלטלין המתנהלים ע"פ רישום.

 

דין טענה זו לדחייה.

 

בפס"ד ברקול הנ"ל קובע כבוד השופט רובינשטיין לעניין רכב, שהנושים ביקשו להכריז עליו כשייך לחייב, למרות שהיה רשום על שם בתו, כי על "רכב" ככזה אין חלה הוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק") החלה על מקרקעין בלבד, אלא הוראת סעיף 28 לחוק.

 

בית משפט קמא הסתמך כדין על פס"ד ברקול הנ"ל, שם קבע כב' השופט רובינשטיין:

 

"סבורני, מכוח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם...", קרי, באשר ל"אותות המרמה", לפיכך, אין כל שגגה בקביעתו של בית משפט קמא שעה שלא החיל את מצוות סעיף 34(ב) לחוק המכר על המקרה דנן, אלא קבע כי יש לבחון את שאלת הבעלות במשאית במבחן אותות המרמה, וקביעתו הינה כדין ואף ראויה ונכונה בנסיבות דנן.

 

50.        טוענת המערערת כי בעוד שעפ"י החוזה הייתה אמורה לעבור החזקה במשאית רק לאחר סיום התשלומים בעבורה, הלכה למעשה הועברה החזקה כבר בעת עריכת ההסכם, לפיכך, נטען, כי פעולות המשיבה והחברה המנוגדות לתנאי ההסכם, מעידות, כי למעשה עסקינן בהסכם פיקטיבי למראית עין.

 

דין טענה זו לדחייה.

 

בית משפט קמא נימק וביסס קביעתו זו היטב וקבע בסעיף 43 לפסק דינו כי:

 

"אין בהסכמת הצדדים להעביר את החזקה שלא בהתאם לחוזה בכדי לפגוע במהימנות החוזה ואף ייתכן כי בשונה מחוזה רגיל, לא חששה החברה להעביר את החזקה במשאית בטרם שולמה מלוא התמורה בעבורה, לאור זהות הקונה"

 

סבורני, כי צדק בית משפת בקביעתו כאמור לעיל, הן לאור נימוקיו בפסק דינו והן לאור העובדה כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי עסקינן בחוזה למראית עין כלשונו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). 

 

כידוע, "חוזה למראית עין" הוא חוזה שבו:

"מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה" (כהגדרת כבוד השופט ברק (כתוארו דאז) בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי [4], בעמ' 581). כיוון שדיני החוזים נותנים תוקף לרצונם של הצדדים, הם מורים על בטלות ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין בלבד. חוזה למראית עין בטל מעיקרא, ועל-כן אין צורך באקט כלשהו כדי לבטלו (ראה: ג' שלו דיני חוזים- החלק הכללי, תשס"ה-2005 בעמ' 255).

כמבואר בע"א 8567/02 משה גליק נ' אליעזר מיוסט, פ"ד נז(6), 514,525:

"הנטל להוכיח כי מדובר בחוזה למראית עין מוטל על הטוען טענה זו", ובענייננו מוטל הנטל על המערערת. דא עקא, שהמערערת לא הרימה נטל זה, ולא הוכחו מצד המערערת "אותות מרמה" שיש בהן כדי להוכיח את הטענה, כי העברת המשאית נעשתה למראית עין בלבד.

 

51.        זאת ועוד, המערערת נסמכת על טענות שונות כגון מצבה הכלכלי של החברה, הקירבה המשפחתית בין המשיבה לבין בעלי החברה וכיוצא באלה, ואולם, כפי בית משפט קמא אין די באלה על מנת לשלול בהכרח ובאופן גורף את אמיתות העסקה, סבור אני כי אעפ"י שהיחסים בין המשיבה לבעלי החברה הינם יחסי קרבה משפחתית, מכך עדין אין לקבוע על ו?סמך זאת, כי העברת הבעלות במשאית נעשתה באופן פיקטיבי.

 

            לא למותר לציין, כי מקובל עליי שנסיבות המקרה מעלות "חשד" כי הבעלות ברכב שייכת לחברה, ולא למשיבה.

 

יחד עם זאת, הראיות שבאו לפני בית המשפט קמא בנושא זה לא היו חד משמעיות והן חייבו הכרעה עובדתית. כך אכן עשה בית המשפט קמא, תוך שהוא מבסס את הכרעתו על התרשמותו מעדותם של העד אסכנדר, בנה של המשיבה ואחד מבעלי החברה, ושל המשיבה עצמה, וכן בהתבסס על הראיות שהוצגו בפניו.

 

וכפי כב' השופט רובינשטיין ב- ע"א 1680/03 הנ"ל:

 

"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" וכתב בעל שו"ת גנית ורדים "ואין לו לדיין מה שעיניו רואות, יכחיש בעל הדין או יודה, שמה שהצריכה התורה לשני עדים אלא כדי לשפוט צדק ודין אמת לאמיתו ואולם גם לשיטה זו נחוצות ראיות משכנעות דיין, ואלה לא הושגו כאן במידה הדרושה".

 

כן, באותו מקרה נדחתה עתירתם של המערערים (ה"ה לוי) להצהיר, כי המכונית הרשומה על-שם בת המשיב 1, היא בעצם בבעלות האב מר ברקול.

 

היינו, העדר הראיות והרישום של הרכב על-שם הבת שכנע את בית-המשפט להותיר את הרישום כפי שהוא.

 

52.        לא מצאתי לנכון לקיים דיון באשר ליתר טענותיה של המערערת, היות והן מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות והתרשמותו הישירה של בית משפט קמא מהעדים שהעידו בפניו, וכן אין מקום להתערבות בית משפט שלערעור בכגון דא, אלא אם כן נתגלתה טעות בולטת בקביעותיו, ואין כך הדבר בענייננו.

 

53.        המערערת מבקשת לשכנע בטעות שנפלה בפסק דינו של בית משפט קמא באשר לקביעותיו העובדתיות הנסמכות בין היתר, על התרשמותו הישירה מעדויות הצדדים.

 

בעשותה כן, מבקשת היא את התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא שבכגון דא לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב, והדברים נכונים שבעתיים כאשר קביעת העובדות נשענת, בין היתר, ובעיקר, על העדויות שנשמעו בערכאה הדיונית.

 

בית המשפט העליון נתן דעתו על כך בע"פ 281/82 אהרון אבו חצירא נ' מ"י, פ"ד לז(3), 684,673:

 

"הלכה היא מאת בית-משפט זה, שדרגת הערעור אינה מתערבת, בדרך כלל, בקביעת המימצאים העובדתיים, שנקבעו על-ידי בית המשפט בדרגה הראשונה, שגבה את הראיות והתרשם מהעדים, אלא אם כן הוכחה טעות בולטת בשיקוליו או פגם אחר, היורד לשורשו של עניין. על אחת כמה וכמה ראויים הדברים להיאמר, כאשר פסק הדין של הדרגה הראשונה מושתת, במידה רבה, על מידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו, וכאשר לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין".

 

במקרה דנא, בית משפט קמא נתן דעתו לכלל הראיות והעדויות שהיו בפניו, ועל בסיסן קבע כי לא הוכח שהסכם העברת הבעלות במשאית שנחתם בין המשיבה לחברה, נועד לשם הברחת נכסי החברה, ולפיכך הצהיר כי הבעלות ברכב שייכת למשיבה.

בנסיבות אלה, אינני רואה עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.

סוף דבר, נימוקי הערעור מופנים רובם ככולם כנגד ממצאי עובדה וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, וסבורני כי אין מקום להתערב בממצאיה ובמסקנותיה בנסיבות דנן.

 

מכל אלה, דין הערעור לדחייה.

 

בנסיבות ההתנהלות בתיק זה לערכאותיו לא ראיתי ליתן צו להוצאות.

 

כל צד ישא בהוצאותיו.

 

ניתן היום י"ד בתמוז, תשס"ט (6 ביולי 2009).


 

להודיע.

 

 

                                                                               

יצחק כהן , שופט

סגן וממלא מקום הנשיא

 

 


 


                                                                                                       

000151/09עא 054 עדן ונדר

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/EE2F5C96CBEFE182422575EB005B5637/$FILE/F77BE15B561EAEFA422575E60033BCD3.html
תאריך: 
06/07/09
Case ID: 
151_9
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : סגן וממלא מקום הנשיא
סגן וממלא מקום הנשיא
Powered by Drupal, an open source content management system