בתי המשפט

פסק דין

התובעת, ילידת שנת 1924, נפגעה בתאונת דרכים ביום 30.11.06.

אין מחלוקת על חבות הנתבעים.

לתובעת נגרם שבר פרטרוכנטרי בירך ימין, עם תזוזה, והיא אושפזה לניתוח קיבוע השבר עם מסמר DHS. לאחר הניתוח קיבלה טיפול אנטיביוטי ועברה טיפולי פיזיותרפיה במרכז לרפואה גריאטרית, ממנו שוחררה ב-7.1.07 במצב של ריתוק למיטה, המלצה לעזרה במשך שש שעות ביום, והסתייעות בהליכון. המשיכה בטיפולי פיזיותרפיה בבית. מאז התאונה מוגבלת בניידותה ומתהלכת רק בתוך הבית בתמיכת הליכון. היא ממעטת לצאת מהבית.

המומחה האורטופדי מטעם בית המשפט, ד"ר לוינקופף, קבע לתובעת 20% נכות צמיתה בגין הגבלה בטווח התנועה בכיפוף וסיבוב פנימי בירך ימין, כאשר הסיבוב החיצוני מוגבר.

הנכות ניתנה לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות המל"ל, לפיו קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה. מדובר בסעיף תפקודי המתבסס במישרין על מידת ההשפעה על כושר הפעולה, ועל כן איני רואה מקום לטענה כי ההשפעה התפקודית של הנכות שונה (גבוהה) מהנכות הרפואית.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא לגבי השפעת הנכות שנגרמה בתאונה על מצבה הכולל של התובעת, שהיתה בעת התאונה בת 83 שנים וסבלה מבעיות רפואיות שונות, וביחס להיקף הפיצוי הראוי בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד.

בהסכמת הצדדים, הראויה לשבח בפרט לנוכח גילה המתקדם של התובעת, הוגשו תצהירים וחומר רפואי וכן תיק המל"ל, והצדדים סיכמו טענותיהם ללא חקירת המצהירים.

טענות התובעת

התובעת טוענת כי עד לפטירת בעלה בשנת 2005 חיה עמו וטיפלה בו, ולמעט עזרה מהמל"ל בהיקף של 9 ש"ש היתה עצמאית בניהול משק הבית וניידת. לאחר פטירת הבעל עברה להתגורר בבית בתה, עדינה אסולין, כדי לחסוך את דמי השכירות. באותה שנה היתה התובעת פעילה ועצמאית ואף סייעה במשק הבית. התאונה ארעה בעת שהלכה ברגל לבקר את בתה שולמית שגרה במרחק כחצי ק"מ מבית הבת עדינה.

בתקופת השיקום, לאחר שחרורה מהאשפוז, נזקקה התובעת לעזרה מוגברת של בני המשפחה, שסעדו אותה במשך כל שעות היממה. גם לאחר טיפולי הפיזיותרפיה, נותרה התובעת תלויה לניידותה בהליכון, אך קרו מס' פעמים בהן איבדה את שיווי המשקל ונפלה, ומאז גבר חששה להתנייע ללא סיוע והיא מבקשת ליווי לכל מקום, גם בבית. בתחילה קיבלה התובעת 10 ש"ש מטפלת מהמל"ל ועזרה נוספת מהנתבעת, אך הנתבעת הפחיתה בהדרגה את העזרה עד להפסקתה לחלוטין, וכיום מקבלת התובעת רק עזרה מהמל"ל בהיקף 9.75 ש"ש. בני המשפחה נאלצו לשלם למטפלת מטעם המל"ל כדי שתישאר שעות נוספות.

מאחר שהיה צורך בפתרון קבע, ולמשפחה לא היו אמצעים מספיקים להעברת התובעת לבית אבות, הוחלט שתעבור להתגורר בבית הנכד ואשתו, רונית אסולין, שבאותה עת לא עבדה והיתה יכולה לטפל בתובעת. לאחר שהחלה רונית לעבוד בייצור תכשיטים אצל אשתו של הבן יעקב סלע, בביתם, לוקחת רונית את התובעת עמה ובמהלך שעות עבודתה משגיחה על התובעת ומסייעת לה ככל שנדרש, ולאחר גמר העבודה, מחזירה אותה עמה לביתה, שם היא מקבלת סיוע וליווי בכל הפעולות היומיומיות מבני המשפחה, בנוסף על טיפול המטפלת מהמל"ל בהיקף כ-10 ש"ש.

התובעת זקוקה לסיוע בכל הפעולות, יש להכין עבורה מזון, לסייע לה ברחצה והלבשה, ללוות אותה לכל מקום בבית מחשש לנפילה, למרות התמיכה בהליכון, ובשל הצורך המוגבר בהטלת שתן (עקב תרופות שנוטלת) – למרות שקיימת שליטה בסוגרים, היא משתמשת בטיטולים, כשנשארת לבד בבית ובלילות, כי חוששת לקום וללכת לבד.

טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים כי אין ממש בטענה שלפני התאונה היתה התובעת עצמאית ופעילה.

התובעת מקבלת ברציפות גמלת סיעוד מהמל"ל כבר משנת 1996, וזאת לאחר שבשנת 1995 עברה ניתוח של כריתת רחם כתוצאה ממחלת הסרטן ונזקקה להקרנות, שגרמו לתשישות. בתביעה לקבלת גימלה מדצמבר 1995 צויין כי היא מרותקת למיטה, זקוקה לעזרה מלאה במשק הבית, לתמיכה והשגחה. בהערכת תלות משנת 1996 נכתב כי היא זקוקה לעזרה מלאה/רבה בהלבשה, בחלק מפעולות הרחצה, זקוקה לסיוע בהכנת מזון ובאכילה, זקוקה לסיוע בהליכה לשרותים.

גם לאחר ההתאוששות מהניתוח וההקרנות, לא הופסקה ולא הופחתה גמלת הסיעוד של התובעת, והיא קיבלה עזרה ממטפלת מטעם המל"ל בהיקף של 9 ש"ש. אין ממש בטענה כי העזרה הנ"ל ניתנה בשל מחלת בעלה, שכן היא מופיעה בתיק המל"ל של התובעת ולא של בעלה.

התובעת קיבלה את גימלת הסיעוד ברציפות עד לתאונה.

עוד לפני התאונה עברה התובעת להתגורר עם בתה מחמת הידרדרות במצבה לאחר מות בעלה בשנת 2005. בבקשה להחמרת מצב שהגישה למל"ל בנובמבר 2005 נכתב כי התובעת זקוקה לעזרה בטיפול אישי, וכי לאחר מות בעלה ירדה מאד בתפקוד היום-יומי.

לתובעת מגבלה בהפעלת כתף ויד ימין (ועל כן ההיזקקות לעזרה לפני התאונה) וכן סובלת מסכרת ולחץ דם גבוה, וזאת ללא כל קשר לתאונה.

אין שוני ממשי בתלות הסיעודית של התובעת לאחר התאונה, שכן בדו"ח  הערכת התלות משנת 2007 (כחצי שנה לאחר התאונה) צויין כי הולכת לשירותים עם הליכון ועצמאית בהיגינה האישית, אוכלת ושותה לבד, הולכת בעזרת הליכון באופן עצמאי, קמה ומתיישבת לבד. רוחצת ידיים ופנים בעצמה, נמצאת 6 שעות ביום ללא השגחה.

גם בדו"חות הערכת תלות משנת 2008 צויין כי מתהלכת בעזרת הליכון עם צליעה ברגל ימין, הליכתה יציבה. המוטוריקה ביד שמאל תקינה, וביד ימין טווח התנועה חלקי. אוכלת בעצמה אוכל המוכן עבורה. רחיצת פנים וידיים עצמאית. זקוקה לעזרה והשגחה ברחצה.

לאחר התאונה היתה התובעת מאושפזת במוסד שיקומי במימון הנתבעת עד 7.1.07, וממועד זה ועד 18.5.08 קיבלה סיעוד מהמל"ל בהיקף של 10 ש"ש ובנוסף 6 שעות יומיות מהנתבעת בינואר, 3 שעות יומיות בפברואר, שעתיים יומיות במרץ, ו-8 ש"ש באפריל ומאי.

היקף העזרה שמקבלת התובעת מהמל"ל הוגדל אחרי התאונה רק לתקופה של 5 חודשים, בין אוקטובר 2007 למרץ 2008 (לאחר שבר ביד וללא קשר לתאונה), ואילו לאחר מכן חזר להיקף שהיה לפני התאונה.

הנתבעים טוענים כי אין לקבל את טענת התובעת ובני משפחתה בדבר תשלום חודשי של 3,700 ש"ח לרונית אסולין, אשת הנכד, בביתו היא מתגוררת, עבור הטיפול היומיומי בתובעת, כי תשלום זה לא הוכח לאורך התקופה הנטענת אלא לשלושה חודשים בלבד, וכי קרוב לודאי שהתשלום הינו עבור עבודתה של אשת הנכד אצל אשת הבן. בנוסף, התשלום אינו סביר לאור כך שהכנסות התובעת הינן מקצבאות המל"ל ומבטחים בלבד, בסך כ-2,000 ש"ח לחודש, כך שאין הגיון בטענה כי התשלום החודשי על הסיעוד משולם מכספי התובעת, כפי שטוען בנה.

דיון

אין ספק, כי גם לפני התאונה סבלה התובעת מבעיות בריאותיות שונות, ונזקקה לעזרה סיעודית במשך תקופה ארוכה לאחר הניתוח וההקרנות שעברה בשנים 1995-1996. גם לאחר התאוששותה מהניתוח וההקרנות, לא מצא המל"ל כי יש לבטל את זכאותה לגימלה ולסיעוד. עוד לפני התאונה נזקקה התובעת לסיוע בפעולות היומיומיות, כגון רחצה, הלבשה והכנת מזון, וזאת בשל המגבלות בכתף ובתנועות יד ימין.

לעומת זאת, ביחס לניידות לא היו לתובעת מגבלות לפני התאונה, וכאמור התאונה ארעה כשחצתה כביש בדרך לביקור אצל בתה. לעומת זאת, לאחר התאונה הפכה התובעת תלויה לניידותה בהליכון, ועברה תקופה של אי יציבות גם עם ההליכון, לרבות נפילות אחדות, שגרמו לה חשש מלהתנייע ללא ליווי, חשש שבעטיו מוגבלת ניידות התובעת עוד יותר, והיא למעשה אינה יוצאת מפתח הבית אלא בליווי בני משפחתה המסיעים אותה עמם. אי היציבות והתלות בזולת באים לידי ביטוי מוגבר לגבי צרכי הרחצה, הכנת המזון וההליכה לשירותים.

מדו"ח הערכת התלות מיוני 2007 עולה כי הליכת התובעת לא היתה יציבה, גם עם ההליכון, צויינו מקרי נפילה וחבלה אחדים והפחד של התובעת, כתוצאה מהם, להתהלך ללא ליווי. צויין החשש מהליכה לשירותים בלילה ללא ליווי, ועקב כך שימוש בטיטולים בלילה וכשנשארת לבד בבית. צויין שמלווה ע"י בן משפחה כשנעה ממקום למקום בבית, רוב הזמן אינה ניידת אלא יושבת או שכובה. התרשמות הבודקת תאמה את הדיווח. בדו"חות הערכת תלות מפברואר ומרץ 2008 צויין שיפור ביציבות התובעת בהליכה, עקב הפיזיותרפיה, וצויין כי לא היו נפילות בחודשים האחרונים.

לסיכום, על אף ההטבה ביציבות שחלה שנה אחרי התאונה, זקוקה התובעת לעזרה והשגחה בהיקף גדול באופן משמעותי יותר מזה שנזקקה לו לפני התאונה.

לא מצאתי כי התשלום החודשי הנטען לאשת הנכד הוכח במידה מספקת כתשלום  חודשי רצוף וקבוע עבור הטיפול בתובעת בלבד, ונראה סביר יותר כי ככל שמשתלם תשלום חודשי כזה ברציפות (הוצגו ראיות רק לגבי שלושה חודשים), הוא מכסה גם, או אף בעיקר, עבודה אחרת שמבצעת הגב' אסולין עבור בני הזוג סלע.

אני מעמידה את התשלום החודשי בגין טיפול וסיעוד, מעבר למטפלת הממומנת ע"י המל"ל, על 1,300 ש"ח לחודש, וסה"כ לעתיד (מקדם 61 לפי תוחלת חיים של עוד כ-5.5 שנים), במעוגל – 80,000 ש"ח.

לגבי תקופת העבר, ממאי 2007 (לאחר התקופה בה קיבלה התובעת עזרה מהנתבעת בנוסף על העזרה מהמל"ל) ועד היום, ולאחר ניכוי התשלום התכוף בסך 10,000 ש"ח, אני פוסקת גלובלית 20,000 ש"ח.

בגין ניידות, ובהתחשב בכך שבד"כ התובעת מוסעת ע"י בני המשפחה במסגרת הנסיעות השוטפות שמתבצעות בלאו הכי, אני פוסקת סכום כולל של 10,000 ש"ח.

הוצאות רפואיות מעבר לסל הבריאות וטיטולים ללילה – 5,000 ש"ח.

כאב וסבל – 27,500 ש"ח.

סך הכל – 142,500 ש"ח.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד כחוק ומע"מ בגינו.

ניתן היום ט"ז בתמוז, תשס"ט (8 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתקים לצדדים.