בטוח נ. כלל חברה לביטוח


 

   

 

בתי-המשפט






 

א  011994/06

בבית משפט השלום בירושלים


 

04/01/2009

 תאריך:

כבוד השופט רם וינוגרד

בפני:

 

 

 














 

המוסד לבטוח לאומי

בעניין:

 

התובע

עו"ד ארנון קליר

ע"י ב"כ


 


 

נ  ג  ד


 


 

1. כלל חברה לביטוח בע"מ

2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ


 

 

הנתבעות

עו"ד מירב שלמה

ע"י ב"כ


 


 

 


פסק דין

 

בהחלטה מיום 23.6.08 נקבע שהמונח "רכב שלו" שבסעיף ג' ל"מכתב ההבנות" עניינו ברכב בבעלות הקניינית של העובד. על אף זאת לא ניתן באותה עת פסק-דין לגוף הענין השנוי במחלוקת בין הצדדים במקרה דנא, וזאת בשל טענה שהועלתה בשולי סיכומי התשובה של התובע לפיה לא צורף העתק מהודעת הנפגעת במשטרה לעותק של הבקשה למתן רשות להתגונן שהומצא לו. לפיכך ניתנה לתובע האפשרות להודיע אם הוא מבקש לחקור את הנפגעת לנוכח הגירסה שנגבתה ממנה במשטרה. התובע הודיע ביום 24.6.08 כי הוא עומד על חקירת הנפגעת. עדותה נשמעה ביום 9.11.08. הצדדים הגישו סיכומים משלימים בנוגע לסוגיה היחידה שנותרה שנויה במחלוקת, היא שאלת הזיקה הקניינית שבין הנפגעת ובין הרכב נשוא התביעה. שאלה זו תידון להלן.

 

כפי שצויין בשולי ההחלטה מיום 23.6.08, המסמכים הנוגעים לפגיעתה של הנפגעת בתאונה מצביעים על זיקה ישירה בינה ובין הרכב בו נהגה. בהודעתה במשטרה (נ/1) מסרה הנפגעת כי במועד התאונה "נהגתי את רכבי הנ"ל" [ההדגשות הוספו כולן – ר.ו.]. כך מסרה ככל הנראה גם לד"ר משה דרור, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, שבדק את הנפגעת במסגרת התובענה שהגישה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ד"ר דרור ציין בחוות דעתו שהנפגעת נפגעה "בתאונת דרכים, בעת נסעה ברכבה". בפסק הדין שניתן במסגרת אותה תובענה (ת.א. (ת"א) 54005/00 שטרית נ' כלל, מיום 6.10.05) קבעה חברתי כבוד השופטת בלהה טולקובסקי כי "התאונה אירעה בעת שהתובעת נהגה ברכבה" (פיסקה 2 לפסק הדין). קביעה אחרונה זו עשויה להיראות כהשתק פלוגתא בין הצדדים, מאחר ויש לראות בתובע חליפה של הנפגעת, אלא שספק אם התקיים לעניינה רכיב ה"חיוניות" הנדרש (ראו ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000)). עניינים אלה, שנזכרו בפיסקה 10 להחלטה מיום 23.6.08, לא זכו להתייחסות של ממש בסיכומי התובע.

 

מחקירת הנפגעת ניתן היה להסיק שעל אף שלה ולבעלה חשבונות בנק נפרדים, הרי שלמעשה הם מנהלים משק בית משותף המושתת על שיתוף נכסים לכל דבר וענין. הנפגעת, שאינה בעלת אינטרס כלשהו בתוצאות התובענה, ושלא עשתה רושם של אדם מתוחכם ומתחכם, השיבה פעמים מספר בחקירתה שהרכב שימש אותה ואת בעלה, היה הרכב היחיד שברשותם ונרכש באמצעות כספם "של בעלי ושלי" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 10-17). הרכב נרשם על שם בעלה מאחר ו"כל רכב שאנחנו קונים זה על שם בעלי. שאני והוא קונים, אני עוזרת לו לשלם את ההוצאות" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 1-2). הנפגעת נשאלה שאלות שונות בנוגע לפשר הנשיאה בהוצאות, ולמשטר היחסים הממוני השורר בינה ובין בעלה, ובסופו של דבר הבהירה כי בין בני הזוג אין ולא היה הסכם ממון (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 11-12) ו"אין דבר כזה כסף שלו כסף שלי" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 20). מאחר ומפי הנפגעת נשמעו, לכאורה, תשובות שונות בנוגע לדרך בה משתמשים בני הזוג בחשבונות הבנק השונים, הופנו אליה שאלות נוספות. עם זאת נראה כי הדברים שמסרה בסוף עדותה הם המשקפים אל-נכון את המצב העובדתי לאשורו. בשלב זה של הדיון הבהירה הנפגעת שהכסף בחשבונות, הן בחשבון שלה והן בחשבון של בעלה, הוא "של שתינו [כך במקור - ר.ו.], אין דבר כזה, אם אני צריכה כסף אני מבקשת ממנו והוא מוציא לי מהחשבון. אין דבר כזה כסף שלו כסף שלי". משנשאלה מה תעשה אם בעלה לא יוציא כסף מהחשבון שלו לצרכיה השיבה "אין דבר כזה. מה שאני רוצה הוא מוציא לי...זה ביחד" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 18-23).

 

לא למותר לציין כי בשלב מוקדם יותר של הדיון, בטרם נשמעה עדותה של הנפגעת, העלה התובע טענות שונות בנוגע להוכחת הקשר הזוגי שבין הנפגעת ובעלה, ובנוגע לרישומים המעידים, לכאורה, על רכב נוסף בבעלותה. טענות אלה הוכחו כולן כמשוללות בסיס, הן לנוכח המסמכים שהגיש התובע עצמו, הן לנוכח עדותה של הנפגעת והן לנוכח הראיות בענין הרכב הנוסף (שהביטוח על שמו הוצא על שם אישה אחרת כאשר במהלך עדותה של הנפגעת התברר כי מדובר בגיסתה שרשמה את הרכב על שמה מטעמי נוחות). לפיכך שב התובע מכל הטענות האחרות, ועתה טוען הוא אך להעדר הוכחה בנוגע לזיקה הקניינית שבין הנפגעת ובין הרכב.

 

התובע הדגיש לענין זה את העובדה שהנתבעות נמנעו מלהגיש ראיות בנוגע להוצאת הפוליסה לרכב נשוא התביעה, בשונה מראיות שהוגשו מטעמן בנוגע לפוליסות של רכבים שנרכשו לאחר התאונה על ידי בני הזוג, הבעלות בהם נרשמה על שם הבעל בעוד הפוליסה מוצאת על שם שני בני הזוג. לפיכך טוען התובע שהימנעות הנתבעות מהצגת הראיות המתאימות מביאה למסקנה כי הפוליסה הרלוונטית הוצאה על שמו של הבעל לבדו, וכי לרישום בפוליסה יש משמעות ראייתית (לעניין משמעותו הראייתית של הרישום בפוליסה השוו ת.א. (י-ם) 9454/06 המל"ל נ' הראל, מיום 31.12.08). עוד טוען התובע כי לנוכח הוראותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 חלה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, ולפיכך יש לראות את הרכב כרכושו של בעלה של הנפגעת לבדו. 

 

לסוגיה השנויה במחלוקת נדרשתי בפסק דיני בת.א. (י-ם) 1646/05 המל"ל נ' אליהו מיום 16.11.05 (ראו גם לאחרונה פסק-דיני בת.א. (י-ם) 9972/04 המל"ל נ' הפניקס מיום 8.7.08; פסק-דינה של חברתי כבוד השופטת ענת זינגר בת.א. (י-ם) 8005/07 המל"ל נ' שירביט, מיום 7.7.08). בפסקי-דין אלה קיבלתי את עמדת הנתבעות, ועל מנת שלא להאריך אסתפק בהפניה להנמקות שפורטו שם. עם זאת, כפי שהבהרתי בפסקי דין אלה, לא די בעצם עובדת הנישואין כדי להוכיח על בעלות שני בני הזוג ברכב. לפיכך נתקבלה תביעתו של המל"ל כאשר לא הוכחה בעלותו הקניינית של בן-הזוג (ת.א. (י-ם) 3490/05 המל"ל נ' מנורה, מיום 13/12/06; הערעור על פסק-הדין נדחה - ע"א (י-ם) 9045/07 מנורה נ' המל"ל, מיום 21/11/07). בדומה נקבע אך לאחרונה בע"א (י-ם) 2233/08 הדר נ' המל"ל, מיום 20.11.08, כי "אין די בעצם עובדת נישואיו של הנפגע לבעלים הרשום של הרכב, כדי שתהיה בכך הוכחה לבעלותו-שלו ברכב. לצורך כך דרושים נתונים נוספים, שיש בהם כדי להוכיח קיומו או העדרו של שיתוף בנכסים". במקרה דנא נראה כי "נתונים נוספים" אלה הוכחו דיים. לעניין זה אין אלא לשוב ולהפנות על אותם רישומים שנערכו במסמכים השונים, בפני גורמים שאין להם כל זיקה לסכסוך שבין הצדדים וכל אינטרס בהכרעה בו; לאמור בפסק דינה של כבוד השופטת טולקובסקי; ולעדותה הברורה (לטעמי) של הנפגעת. מדברי הנפגעת עולה בבירור שבני הזוג מקיימים משטר של שיתוף מלא בנכסיהם, ובכלל זה משתמשים הם באופן הדדי בהכנסותיהם ממשכורת, ומשתמשים יחדיו ברכב היחיד הנמצא ברשותם, כאשר כל אחד מהם נוהג בו מנהג בעלות. עוד עליה מדבריה שעובדת רכישתו של הרכב מכסף המצוי בחשבונו של אחד מבני הזוג היא מקרית לחלוטין, מה גם שכסף זה מוגדר על ידי הנפגעת כ"כסף של שנינו". בנסיבות אלה יש לקבוע כי הוכח שהנפגעת היא הבעלים של הרכב לכל דבר ועניין, כמוה כבעלה.

 

בפיסקה האחרונה לסיכומי התובע הועלתה לראשונה הטענה, לפיה גם אם ניתן לראות ברכב כרכב בבעלות משותפת של בני הזוג יש לקבוע כי רק מחצית ממנו מצוייה בבעלות הנפגעת, ולפיכך זכאי התובע למחצית מסכום הדרישה בהתאם להוראת סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. די בעובדה שטענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי התשובה ב"סיבוב השני" של הגשת סיכומים בתובענה, כדי לדחותה. ממילא אין כל צורך לחוות דעה בנוגע לגוף הטענה.

 

לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה עלה בידי הנתבעות להרים את הנטל הכבד למדי המוטל עליהן לנוכח הרישום במשרד הרישוי, ולהוכיח כי הרכב בו נהגה הנפגעת בעת התאונה היה רכב בבעלותה, בהתאם להגדרות שב"מכתב ההבנות". לפיכך, ובהמשך לאמור בהחלטה מיום 23.6.08 ולאמור בפיסקה ג' ל"מכתב ההבנות", דין התביעה להידחות.

 

לפיכך אני מורה על דחיית התביעה. התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבעות בסכום של 500 ¤ (הכולל את שכר העדה), וכן בשכ"ט עורכי דינן של הנתבעות בסכום של 10,000 ¤ ומע"מ.

 

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, ח' בטבת תשס"ט (4 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                       __________________

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/7880DACB34088A314225753400566AE8/$FILE/D36B0C0C68162A48422575340041C67B.html
תאריך: 
04/01/09
Case ID: 
11994_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : ת ענת זינגר בת.א. (י-ם) 8005/07 המל"ל נ' שירביט
ת ענת זינגר בת.א. (י-ם) 8005/07 המל"ל נ' שירביט
עורכי דין : ארנון קליר מירב שלמה
ארנון קליר
מירב שלמה
Powered by Drupal, an open source content management system