קסטיאל אוה נ. אלדר דינה


 

   

בתי המשפט

א  064889/07

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

16/07/2009

תאריך:

כב' השופט מרדכי בן חיים

בפני:

 



1 . קסטיאל אוה

2 . קסטיאל אפרים

בעניין:

התובעים

דניאל מלכא

ע"י ב"כ עו"ד


 

נ  ג  ד


 

1 . אלדר דינה

2 . אלדר אפרים

הנתבעים

ישי ביינרט

ע"י ב"כ עו"ד

 

פסק דין

 

א.         הרקע לתובענה ועיקר טענות בעלי הדין

 

עניינה של תובענה זו הינו בהפרה נטענת של הסכם למכירת בית מגורים (להלן: "ההסכם") ועתירה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים לתובעים.

 

1.         התובעים בני זוג טענו בכתב תביעתם כדלקמן:

 

1.1        בעקבות משא ומתן בינם ובין הנתבעים הושגה הסכמה לפיה ירכשו התובעים את בית המגורים של הנתבעים סביון (להלן: "הבית") בסכום של 1,475,000 דולר (להלן: "המחיר המוסכם").

 

1.2        להלן נטען כי ההסכמה האמורה באה לידי ביטוי בטיוטות הסכם שהוחלפו בין ב"כ בעלי הדין אשר בעקבותיו הוכן על ידי ב"כ הנתבעים נוסח סופי של הסכם מכר ונקבע מועד לחתימתו ביום 6.9.07 במשרד ב"כ הנתבעים.

 

1.3        התובעים טוענים פי מועד החתימה נדחה על ידי בקשת הנתבעים ליום 9.9.07, אלא שבבוקרו של אותו יום חזרו הנתבעים וביקשו (לרגל מה שהגדירו כנסיבות אישיות), לדחות את המועד שנקבע לחתימת ההסכם. לגירסת התובעים שעה שהועברה בקשה זו אליהם היה התובע בדרכו לבנק לקבל את השיקים הבנקאיים לביצוע התשלום הראשון על פי ההסכם.

 

1.4        התובעים ממשיכים וטוענים כי בערבו של יום 9.9.07 בעקבות ניסיונם לברר מדוע לא נקבע מועד חדש לחתימת ההסכם הודיעו להם הנתבעים כי קיבלו הצעת מחיר גבוהה יותר לרכישת הבית והבהירו לתובעים כי אם לא יסכימו להגדיל את סכום התמורה - לא יחתמו הנתבעים על הסכם המכר.

 

1.5        התובעים דחו דרישה זו ועמדו על קיום ההסכם, אך הנתבעים מכרו את הבית לרוכשים אחרים בסכום גבוה יותר.

 

1.6        התובעים טוענים איפוא כי בינם ובין הנתבעים נכרת הסכם מחייב למכירת הבית אשר הצדדים פעלו ליישומו בפועל; הנתבעים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית ומשכך על הנתבעים לפצות את התובעים בסכום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 39 להסכם.

 

1.7        לחילופין בלבד טענו התובעים כי הנתבעים נהגו שלא בתום לב ולא בדרך מקובלת במהלך המשא ומתן וכי גלל כן עליהם לפצות את התובעים בגין נזקיהם והוצאותיהם כפי שפורטו (ללא קציבת סכומי הנזק) בכתב התביעה.

 

2.         בכתב ההגנה שהגישו, הכחישו הנתבעים את מרבית טענות התובעים וכפרו בחובתם לפצות את התובעים.

 

2.1        הנתבעים טענו כי מה שהוגדר על ידי התובעים כהסכם אינו כזה באשר לא נחתם על ידי מי מבין הצדדים והיווה אחת מטיוטות ההסכם שהוחלפו במהלך המשא מתן בין הצדדים.

 

2.2        הנתבעים טוענים כי בינם לבין התובעים התקיים משא ומתן בקשר למכירת הבית אלא שהתובעים נהגו בסחבת ובמהלך משך הזמן שחלף קיבלו הנתבעים הצעות נוספות אשר אחת מהן הייתה גבוהה בהרבה מהצעת המחיר של התובעים וכי התובעים לא גילו רצון לשפר את הצעתם ואיבדו כל עניין בבית.

 

2.3        הנתבעים טענו כי טענת התובעים לגבי ביטול פגישת החתימה משוללת כל יסוד.

 

2.4        הנתבעים ייחסו לתובעים חוסר תום לב בהגשת התביעה והוסיפו כי הנתבעים הפגינו תום לב והקפידו על גילוי מלא של ההצעה הגבוהה שקיבלו, בעוד שהתובעים דרשו כי הנתבעים ימכרו להם את הבית בסכום שהתבטא בהצעה הכספית הנמוכה ביותר שקיבלו הנתבעים.

 

2.5        הנתבעים כפרו בזכותם של התובעים לגבות את סכום הפיצוי המוסכם על בסיס טיוטת הסכם שמעולם לא נחתמה.

 

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.

 

ב.         המחלוקת

 

המחלוקת העיקרית הצריכה להכרעה בתובענה זו הינה, האם נכרת בין התובעים לנתבעים הסכם מחייב אשר כנטען הופר על ידי הנתבעים.

 

היה וייקבע כי אכן נחתם הסכם מחייב וזה הופר תיבחן סוגיית הפיצויים הנתבעים.

 

 

 

ג.          דיון וממצאים

 

1.         הבסיס הנורמטיבי

 

בסעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") נקבע:

"חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה"

 

בסעיף 2 לחוק החוזים נאמר:

"פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה כקיבול ההצעה; ההצעה יכול שתהיה לציבור"

 

2.         אבני הדרך במהלך המשא ומתן בין המתקשרים

 

2.1        הנתבעים הציעו את הבית למכירה באמצעות המתווך יגאל רודה (להלן: "המתווך") וכי ביום 14.8.07 במהלך פגישה בין הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") המתווך, וכן יחיאל סבג אביה של התובעת 1 (להלן: "סבג") סוכם על מחיר העסקה בעל פה (סעיף 6 לתצהיר הנתבע וסעיף 5 לתצהיר התובע).

 

במהלך הפגישה הנ"ל רשם המתווך בכתב ידו תרשומת (ת/3) שכללה את המחיר המוסכם (סך 1,475,000 דולר) בסיס ההצמדה, מועד הפינוי ותנאי התשלום.

 

אין חולק בפני כי התרשומת האמורה לא נחתמה; סבג טען בעדותו כי הנוכחים לחצו ידיים וסיכמו "שהולכים לעו"ד וחותמים על החוזה" (שם בעמ' 21 שורות 27-24).

 

2.2        לטענת התובעים עם שובם ארצה לאחר שהות קצרה בחו"ל, נפגשו בעלי הדין ביום 19.8.07 ולגרסת התובע סיכמו כי ניתן להכין הסכם לחתימה (סעיפים 9-7 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 34 לפרוטוקול שורות 3-1).

 

2.3        עו"ד אבינרי שייצגה את הנתבעים במשא ומתן לכריתת ההסכם וזומנה למתן עדות מטעם התובעים העידה כי שיגרה טיוטה ראשונה של ההסכם לעו"ד מלכא פרקליטם של התובעים ביום 22.8.07 וכי בין ב"כ בעלי הדין הוחלפו טיוטות נוספות.

 

להלן העידה עו"ד אבינרי כי להודעת מייל מיום 6.9.07 אשר שיגרה לעו"ד מלכא צורפה טיוטת הסכם אותו הגדירה עו"ד אבינרי "כנוסח סופי של ההסכם" (חלק מן המוצג ת/1 ועדותה בעמ' 5 שורות 14-12).

סכום התמורה בנוסח הסופי של ההסכם זהה לסכום המוסכם.

 

עו"ד אבינרי הוסיפה והעידה כי נקבעה פגישת חתימה ליום 9.9.07 (שם מול שורות 27-25).

 

2.4        אטעים כי עו"ד אבינרי הקפידה להדגיש בכל הטיוטות שקדמו "לשיגור הנוסח הסופי של ההסכם" כי הטיוטה "טרם תוקנו על ידי מרשה" או כי הטיוטה טרם קיבלה את אישור מרשיה (ראו ת/1 על גלגוליו).

 

2.5        אין חולק כי בסופו של יום לא נחתם "הנוסח הסופי של ההסכם".

 

2.6        בהמשך חקירתה העידה עו"ד אבינרי כי פגישת החתימה שנועדה ליום 9.9.07 בוטלה ביוזמת הנתבעים ביום שבת 8.9.07 (בעמ' 8 שורות 3-1) וכי הובהר לה על ידי הנתבע כי זה קיבל הצעה גבוהה יותר מצד ג' (שם בין שורות 14-4) (להלן: "הצעת צד ג'") וכי הנתבעים מכרו את הבית לצד ג'.

 

3.         הצעת צד ג' והמהפך בעמדת הנתבעים

 

3.1        בסעיף 11 לתצהיר עדותו טען הנתבע:

"החתימה (על הנוסח הסופי של ההסכם-מ.ב.ח) נקבעה ליום א' בבוקר ה-9.9.07. ביום ה' לפני החתימה קיבלנו הצעה לרכוש את הבנין במחיר של כ-160,000 דולר יותר לפי שער של      4.25 ¤ לדולר, שער הגבוה מההצעה של קסטיאל. בשלב זה הדולר כבר ירד לשער של 4.12 ולכן זו היתה הצעה טובה במיוחד".

 

3.2        הנתבע הודה בעדותו כי רק ביום 9.9.07 דיווח לתובעים לראשונה על הצעת צד ג' (בעמ' 40 שורה 15).

 

3.3        בתצהיר עדותו טען הנתבע כי בעקבות קבלת הצעת צד ג' הבין כי הצעתם של התובעים אינה משקפת את מצב השוק (שם בסעיף 12) ואף הרחיק לכת בטענתו כי התובעים ידעו והבינו כי דרישתם שימכור את ביתו במחיר הנמוך ממחיר השוק אינה סבירה (שם בסעיף 15).

 

אפס, חקירתו הנגדית של הנתבע הניבה ממצאים שאינם עולים בקנה אחד עם טענותיו אלו; הנה כי כן העיד הנתבע כי במסגרת המו"מ עם התובעים הוא קבע את מחיר הבית וכי "הוא מעורה במחירים ויודע את מחיר השוק" (שם בקצה עמ' 39 ותחילת עמ' 40).

 

מכאן שטענת הנתבעים לפיה המחיר המוסכם היה נמוך ממחיר השוק דוללה עד למאוד.

 

3.4        יתר על כן, בחינת חומר הראיות שבפני אינה מותירה מקום לספק כי הנתבעים ביטלו את פגישת החתימה שנועדה ליום 9.9.07 בעקבות ועל רקע קבלת הצעת צד ג'. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בקלטת המתעדת את השיחות שבין התובע לנתבע שבעיקרן משקפות ניסיון נואל של הנתבע לשדל את התובע "לשפר" את סכום התמורה ולשלם תוספת בסך 120,000 דולר וזאת לנוכח הצעת צד ג' שקיבלו הנתבעים שעלתה על המחיר המוסכם בסכום של כ-170,000 דולר (עמ' 10, 9, 8, 7 לתמליל ההקלטה שהוגש בהסכמה).

 

3.5        בעמ' 9 לתמליל אומר הנתבע לתובע:

"...אתה קונה נכס שהוא שווה כל אגורה ממנו. עכשיו המחיר שסגרתי איתכם מה שהיה לפני 3 שבועות וחודש כן, לא, זה היה מחיר סביר לבית ודברים השתנו ביומיים האחרונים" (מול שורות 25-21) (ההדגשות שלי-מ.ב.ח).

 

4.         גמירות דעת ומסוימות

 

4.1        התובע טען כי לאחר שנקבע מועד לחתימה פעל ככל הדרוש לקבלת שיקים בנקאיים על סך 492,000 דולר לתשלום הסכום הראשון על פי סעיף 7.1 לנוסח הסופי של ההסכם (סעיף 18 לתצהירו).

 

4.2        בסיכום טענותיהם טענו הנתבעים כי:

 "לא היתה גמירות דעת לחוזה ביום שנקבע לחתימה שכן אז לא היתה הסכמה על המחיר בניגוד לכלל של מפגש רצונות באותו מועד" (סעיף 3.3 לסיכומי הנתבעים).

 

4.3        אין בידי לקבל טענה זו ולהלן אנמק:

 

חומר הראיות שבפני מלמד כי בין הצדדים הושג מפגש רצונות באשר לעיקרי ההסכם קרי המחיר, מועדה פינוי והתשלומים כבר במסגרת התרשומת ת/3 (סעיף 4 לתצהיר המתווך) ולעניין זה מקובלת עלי עדותו של המתווך לפיה התרשומת נוסחה על ידי כל המשתתפים (שם בעמ' 23 שורה 11) וכי הצדדים לחצו ידיים והודיעו לו כי אין צורך להביא רוכשים נוספים בפועל  (סעיף 6 לתצהיר המתווך).

 

4.4        גם אי תמצי לומר כי אין די בתרשומת האמורה, לא ניתן לחלוק על כך ש-"הנוסח הסופי של ההסכם" שנשלח על ידי עו"ד אבינרי לעו"ד מלכא ביום 6.9.07, מלמד הן על מפגש רצונות והן גמירות דעת דהיינו;

"רצון מגובש כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות" (ראו חיבורה של פרופ' שלו בספרה דיני חוזים בעמ' 86 (להלן: "שלו") שצוטטו בהסכמה בע"א 5511/06 יעקב ג'קי אמינוף נ. לוי השקעות ובניו בע"מ (פורסם בנבו) (שם בפיסקה י"ג).

 

4.5        מעבר לדרוש אוסיף כי באותה פרשה צוטטה בהסכמה עמדתה של שלו לפיה גמירת דעתו של מתקשר נבחנת על פי יסודות אובייקטיביים חיצוניים:

"הדרישה לגמירת דעת מתמלאת אפוא כאשר הפניה מעידה על גמירת דעת ולאו דווקא כאשר יש גמירת דעת בפועל" (שם, שלו בעמ' 174).

 

4.6        נמצא איפוא כי למצער החל מן המועד שבו שיגרה עו"ד אבינרי לעו"ד מלכא את מה שהגדירה כנוסח "הסופי של ההסכם", הרי שיש בכך כדי להעיד על גמירת מצד הנתבעים שכן, מכוח סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-ג1965, פעולתה וכוונתה של עו"ד אבינרי מחייבת את הנתבעים.

 

5.         ההסכם לא נחתם

 

5.1        הן בכתב הגנתם והן בסיכום טענותיהם טענו הנתבעים כי בהעדר חתימה אין עסקינן בהסכם מחייב.

 

אף טענה זו דינה להידחות.

 

5.2        ההלכה הפסוקה נפרדה זה מכבר מן התפיסה לפיה בהעדר חתימה נגרע רכיב גמירת הדעת.

 

ב-רע"א 4525/07 א. בריל אדריכלים בע"מ נ. מורן (תק-על 2007 (4), 2710) סקר בית המשפט במעוף הציפור את התפתחות ההלכה בסוגיה זו וסיכם;

"בהקשרים מסוימים בפסיקתנו ניכרת ירידתה של החתימה ממעמדה המלכותי כראיה לגמירת דעת"

 

הנובע מכאן הוא כי אין בעובדה כי בעלי הדין לא חתמו על מה שהוגדר כנוסח הסופי של ההסכם, בסיס לטענה בדבר העדר גמירת דעת.

 

5.3        למען הסר ספק אבהיר כי העמדה הגורסת כי אין לראות בחתימה (או בהעדרה) בבחינת "נייר לקמוס" לבחינת התקיימות יסוד גמירת הדעת הוחלה גם לגבי עסקות מכר מקרקעין המחייבות קיום התחייבות בכתב.

 

השוו: ע"א 571/79 דירות מקסים נ. ג'רבי ירדנה פד"י ל"ז (1) 589.

                                   ע"א 2036/94 טרבלסי נ. טרבלסי פד"י נ"ג (1) 457.

 

6.         על יסוד המקובץ עד כאן אני פוסק כי בין הצדדים נכרת ביום 9.9.07 הסכם מחייב ובר קיימא (תרתי משמע) המוצא ביטויו בנוסח הסופי של ההסכם, מכאן ואילך אתייחס לנוסח סופי זה כאל הסכם מחייב.

 

7.         סוגיית תום הלב

 

7.1        ב"כ הנתבעים האריך מעניתו בפרק 3 לסיכום טענותיו בטענו כי בעוד שהנתבעים נהגו בתום לב הרי שלא ניתן לומר כך על התובעים.

 

7.2        בניסיון לנמק עמדה זו נתפשו הנתבעים לטענה מרחיקת לכת לפיה התובעים הם אלו שפרשו מן המשא ומתן בשל העובדה שחפצו בבית אחר ומכל מקום, העובדה שניתנה לתובעים הזדמנות לרכוש את הבית בסכום הנופל מהצעת צד ג' הגם שבמחיר הגבוה יותר מן המוסכם והם בחרו שלא לנצלה - מעידה על חוסר תום ליבם של התובעים.

 

7.3        לדעתי טוב היה לטענה זו שלא תיטען אך מאחר ונטענה ראיתי להביע עמדתי בסוגיה זו בקצירת האומר: משקבעתי כי בין הצדדים הושג מפגש רצונות באשר למחיר הבית הרי שעצם הניסיון של הנתבעים לכפות על התובעים להגדיל את סכום התמורה בסכום בלתי זניח (תוספת של כ-120,000 דולר) נתפשת בעיני כסטיה רבתי מחובת תום הלב.

 

7.4        הגם שאין להתעלם מזכותם הבסיסית של הנתבעים למקסם את תמורת מכירת ביתם הרי שזכות זו כפופה לחובתם לכבד התחייבות שקיבלו על עצמם בבחינת "חוזה עשית - עליך לקיימו".

 

7.5        בדומה לכך גם הרמז העבה לפיו לטשו התובעים עיניהם מלכתחילה לבית אחר (אשר נרכש על ידם בסופו של יום) הינו מופרך ואינו הולם את הממצאים העולים מחוסר הראיות ולפיהם התובעים העדיפו דווקא את הבית נשוא התביעה (עדות התובעת בעמ' 30 שורות 25-6) והחלו במשא ומתן לרכישת הבית החדש לאחר שהפנימו כי הנתבעים גמרו אומר למכור את הבית לצד ג' (עדות התובעת 36 שורות 7-6).

 

התובעים אף הבהירו כדבעי כי נמנעו מלהגיש תביעת אכיפה בהשראת ייעוץ משפטי שקיבלו (עדות התובע בעמ' 35 שורות 13-1).

 

7.6        מכאן שטענת הנתבעים כי:

"התובעים לא התכוונו כלל לסיים את העיסקה וקפצו על ביטולה כמוצאי שלל רב" (פיסקה 2.8 לסיכומי הנתבעים) הינה מקוממת וחוטאת לאמת.

 

7.7        על יסוד הממצאים שפורטו לעיל ולפיהם התנו הנתבעים את חתימתם על ההסכם בהגדלת סכום התמורה בסכום בלתי מבוטל (סך 120,000 דולר) אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעים התנערו מקיום ההסכם על פי כתבו וכי התנערות זו עולה כדי הפרתו היסודית; לשיטתי יש להחזיק את התובעים כאנשים סבירים אשר לא היו מתקשרים בהסכם אילו ראו מראש "ההפרה ותוצאותיה" דהיינו; שהנתבעים יבקשו תמורה בסך כ-1,600,000 דולר בעבור בית אשר התמורה המוסכמת לגביו נקבעה לסך של 1,475,000 דולר - ראו סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות").

 

8.         זכותם של התובעים לגבות את הפיצוי המוסכם

 

8.1        בסעיף 39 להסכם נקבע:

"הפרה יסודית כלשהיא של הסכם זה אשר בעקבותיה בוטל הסכם זה, תקנה לצד המקיים זכות לקבל פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסכום בשקלים השווה ל-150,000 דולר...סכום זה נקבע לאחר שהצדדים העריכו ושקלו מראש את הנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מסתברת של ההפרה"

 

8.2        הנתבעים טענו כי ההסכם לא בוטל ומשכך תביעת התובעים לפיצוי המוסכם תלויה על בלימה.

 

כמו כן טענו הנתבעים "למען הזהירות בלבד" כי יש להקטין את סכום הפיצוי המוסכם ביחס לנזק שנגרם בנסיבות ומשיקולי צדק.

 

8.3        אתייחס להלן לטענות הנתבעים כסדרן.

 

לשון סעיף 39 אכן מתנה את זכותם של התובעים לקבלת הפיצוי בביטולו של ההסכם בעקבות הפרתו היסודית.

 

פסקתי לעיל, כי ההסכם הופר בהפרה יסודית ומשכך, יש לבחון אם אמנם בוטל ההסכם.

 

8.4        בנסיבות התובענה בה עסקינן אמנם לא נשלחה הודעת ביטול אך התובעים הגישו את תביעתם הכספית ביום 22.11.07 לאחר שהתחוור להם כי אין בדעת הנתבעת לקיים את ההסכם כאמור במכתב בא כוחם מיום 23.10.07 (נספח ה/1 לתצהיר התובע ועדות התובע בעמ' 36 שורות  8-7).

 

8.5        נקבע לא אחת כי הגשת התביעה שיש בה כדי להעיד על החלטת הנפגע לבטל את החוזה הינה שוות ערך למתן הודעה על ביטול החוזה.

 

השוו: ע"א 81/89 זאב גולן ואח' נ. מדינת ישראל פד"י מ"ה (3) 824 (פיסקה  7 לפסק הדין) ולקט האסמכתאות שם.

 

אני פוסק איפוא כי ההסכם בוטל כדין על ידי התובעים כדין מחמת הפרתו היסודית על ידי הנתבעים.

 

8.6        הקטנת סכום הפיצוי המוסכם

 

8.6.1     הקטנת סכום הפיצוי ביחס לנזק שנגרם (בפועל) (כטענת הנתבעים) אינה מתיישבת עם הרציונל הגלום בהוראות סעיף  15 (א) לחוק התרופות לפיו סבירות סכום הפיצוי נבחנת למועד כריתת ההסכם (השוו: ע"א 4481/90 אהרון נ. פרץ פד"י מ"ז (3) ,427 בפיסקה 12 שם נאמר:

"בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה ולאחר קביעה זו מסיע את עצמו לאחור אל עבר יום כריתת ההסכם..."

 

8.6.2     מעבר לדרוש אוסיף כי שיקולים של חובת הקטנת הנזק אינם רלבנטיים לבחינת סבירות הפיצוי המוסכם, מסקנה זו נובעת מהוראת סעיף 14(א) לחוק התרופות, המחריג על פי כתבו פיצויים לפי סעיף 15.

 

8.6.3     יתר על כן, ההלכה הפסוקה עקבית בגישתה לפיה סמכות ההתערבות של בית המשפט בסכום הפיצוי המוסכם הינה מוגבלת וכי פיצוי מוסכם בשיעור של כ-10% מסכום התמורה אינו בגדר פיצוי בלתי סביר.

 

השוו: ע"א 4630/04 בניינים נכסים ובתים בע"מ נ. בני יעקב נדל"ן (תק-על 2006 (4) 4217) - הרצאת השיקולים ולקט האסמכתאות פורט בפסקאות ח-ט).

 

8.6.4     לא אכחד כי התלבטתי בשאלה, האם לא מן הראוי הוא להפחית את סכום הפיצוי המוסכם ולהעמידו על סך של 120,000 דולר בבחינת הסכום המכמת את הנזק הריאלי שהיה נגרם לתובעים לו החליטו להיכנע לתכתיבי הנתבעים אך בשים לב לעובדה כי כפועל יוצא מהפרת הסכם הפיקו הנתבעים רווח בסך 160,000 דולר, העולה על סכום הפיצוי המוסכם - התחזקתי במסקנתי לפיה יש לפסוק לתובעים את מלוא הסכום.

 

9.         סוף דבר

 

9.1        אני מקבל איפוא את התביעה ומחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסך של 635,700 ¤ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין על סכום זה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

 

9.2        לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את התובעים גם בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 30,000 ¤.

 

הודעה זכות הערעור.

 


ניתן היום, כ"ד בתמוז, תשס"ט (16 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.

                                                                               

מרדכי בן??חיים, שופט


המזכירות תמציא את פסק הדין בדואר רשום.

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/BB68F2A85B83AD3A422575F5005C6FC1/$FILE/A65B4F483181F190422575F3002E72D8.html
תאריך: 
16/07/09
Case ID: 
64889_7
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : מרדכי בןחיים
מרדכי בןחיים
Powered by Drupal, an open source content management system