אבו עראר נ' קדוש


 

   

בתי המשפט






 

א  004340/01

בית משפט השלום באר שבע


 

19.07.2009

תאריך:

כב' השופט גד גדעון

בפני:

 

 

 














 

אבו עראר  סמיר

בעניין:

התובע

אלעוברה טלאל

ע"י ב"כ עו"ד


 


 

 

נ  ג  ד


 


 

1.קדוש  אילן  -  נמחק 

2.ברזילאי דוד

3.מונדיאל טסט בע"מ

נתבעים  2 ו- 3 ע"י עו"ד פיני  ברזילאי 

4.מדינת ישראל – אגף רשות הרישוי במשרד התחבורה

ע"י עו"ד  אמיר  יחיא  מפמ"ד

5."סהר" חברה לביטוח  בע"מ - נמחקה


 

הנתבעים


 


 


 


 


פסק דין

 

1.                   זהו  פסק דין בתביעת התובע, לתשלום פיצויים עבור נזקיו והפסדיו, עקב רכישת רכב שפרטיו זויפו. הוחלט לדחות  את התביעה, ולהלן הנימוקים.

 

2.                   התביעה הוגשה בשנת 2001, כתב תביעה מתוקן הוגש ברשות בית המשפט בשנת 2004. התביעה נגד הנתבעת מס' 5, נדחתה בהסכמת התובע ביום 4.4.04, והתביעה נגד הנתבע מס'  1, נדחתה בהסכמת התובע ביום 13.3.06.  התיק הועבר לטיפולי בשנת 2006.

 

3.                   מכתב התביעה המתוקן עולה, כי התובע רכש מהנתבע מס' 1, רכב מתוצרת הונדה  דגם סיויק, אשר מספר הרישוי שלו, כפי שהופיע בלוחית הרישוי היה 4273117. הרכב נרכש, ע"פ זכרון דברים מיום 2.2.01. התובע שילם לנתבע מס' 1 עבור הרכב סך  81,000 ¤, מהם 7,000 ¤ שולמו במועד חתימת זכרון הדברים, והיתרה שולמה ביום 5.2.01, כאשר במועד זה  הועבר רישום הבעלות ברכב משם הנתבע מס' 1 לשם התובע. כאשר שינוי הרישום בוצע בסניף רשות הדואר בבאר שבע.  קודם השלמת הרכישה, בדק התובע את הרכב אצל הנתבעת מס' 2  - מונדיאל  טסט בע"מ, שבבעלותה מכון לבדיקת רכבים, כאשר לטענת התובע, מי שביצע את הבדיקה בפועל, היה הנתבע מס' 2.  לטענת התובע, נדרשו הנתבעים 2 ו- 3, לבדוק את מספרי השלדה והמנוע של הרכב, ולוודא כי המדובר במספרים המקוריים. 

הנתבעת 3 מסרה לתובע דו"ח בדיקה. בדו"ח האמור, לא נאמר כי יש סימנים המעידים, על זיוף מספר שלדה או מנוע ברכב.  בדו"ח האמור נכתב:  "...מובהר כי בדיקת הרכב המבוצעת על ידי מכון הבדיקה הינה בדיקה מכנית בדבר מצבו המכני של הרכב ומערכותיו בלבד בכפוף להצהרה  חתומה על ידי מזמין הבדיקה".  במועד עריכת הבדיקה, נדרש התובע על ידי הנתבעת 3, לחתום על הצהרה שכותרתה: "הצהרה על פי הוראת נוהל מחייבת  (2/98) של משרד התחבורה למדדים רכב  לצרכי קנייה ומכירה". תוכן המסמך, כולל הצהרה לפיה הבדיקה הינה מכנית בלבד, וידוע ללקוח, כי "...מכון הבדיקה אינו אחראי בכל דרך שהיא לזיופים ו/או שינויים כלשהם בנתונים ו/או במספרים כלשהם ברכב ו/או במסמכיו... וכי מכון הבדיקה מבצע הבדיקה בכפוף ובהסתמך על הצהרתי זו".  אין מחלוקת כי התובע סירב לחתום על הצהרה זו, ועל כן רשם עובד הנתבעת מס' 3, הערה לפיה התובע אינו מעונין לחתום. לטענת הנתבעים 2 ו- 3, בסופו של דבר חתם התובע על המסמך, והוסיף הערה בכתב ידו "לא מעונין לחתום". אין מחלוקת, כי הנתבעת 3, ביצעה בדיקה קודמת לרכב, על פי הזמנת הנתבע מס' 1 ביום  4.9.00, כאשר גם בדו"ח שנמסר לנתבע מס' 1, לא נאמר דבר לענין חשד לזיוף מספר שלדה או מנוע. הנתבע מס' 1, חתם במועד הבדיקה האמורה, על הצהרה בנוסח שצוטט לעיל.

לטענת התובע, הוא הסתמך על הבדיקה שערכו הנתבעים 2 ו- 3, והחליט לבצע את עיסקת הרכישה.  עובר לרכישת הרכב כאמור לעיל, החזיק הנתבע מס' 1 ברשיון רכב  המעיד, כי הוא הבעלים הרשום של הרכב, כאשר קדמו לו  2 בעלים. הרשיון נושא חותמת משרד התחבורה מיום  31.1.01, המעיד כי במועד זה עבר הרכב מבחן רישוי שנתי,  ב"מכון אלן" בבאר שבע.

בחלוף כחודשיים, קיבל התובע מכתב ממשרד הרישוי, לפיה בעל הרכב הרשום הקודם של הרכב, ביקש לתקן את הרישום, כך שהבעלות תוחזר על שמו. התובע נדרש במכתב האמור, להגיע לתחנת המשטרה, שכן "...יתכן שקיימים כלי רכב שונים בעלי אותו מספר רישוי". פניה זו אל התובע, באה בעקבות תובענה  (ה"פ 1084/01 בבית משפט השלום ברמלה), שהגישה הגב' אביבה בליליטי,  שהיתה בעלים של רכב הונדה סיוויק  מס'  4273117, בו החזיקה במועד הגשת התובענה. התובע התייצב בתחנת המשטרה, ומסר את הרכב לבדיקה. בדיקת המשטרה העלתה, כי קיים חשד לזיוף מספר השילדה והמנוע ברכב, והודיע על כן לתובע כי רכש רכב מזויף, כאשר קיים רכב נוסף הנושא את אותו מספר רישוי.  לפיכך, החליטה המשטרה לתפוס את הרכב.  בקשה ראשונה שהגיש התובע להחזיר לו את הרכב, נדחתה בהחלטת כב' ס. הנשיא השופטת ט. שחף , מיום 5.8.01. בקשה נוספת שהגיש התובע להחזרת הרכב, התקבלה בהחלטת כב' השופטת (כתארה אז) ד.  בית אור,  מיום  23.2.03. התובע קיבל את הרכב לידיו ממשטרת ישראל ביום  26.2.03,  ולדבריו כאשר קיבל את הרכב, גילה בו נזקים רבים שנגרמו במהלך התקופה בה היה מוחזק  על ידי המשטרה. התובע הגיש לענין זה חוות דעת שמאי. לטענת התובע, התרשלו כלפיו הנתבעים, ועל כן הם אחראים לנזקים שנגרמו לו.

לטענת התובע, לא עלה בידו להקטין את נזקיו על אף שניסה לעשות כן, בין היתר משום שהנתבעת מס' 4, לא הסכימה להכשיר את הרכב לנסיעה, על ידי הטבעת מספר שלדה חדש.  לפיכך, לטענת התובע נגרם לו הפסד בשווי מלוא המחיר ששילם עבור הרכב בתוספת הוצאות שונות, לרבות שכר עו"ד בגין בקשה להחזרת  תפוס, סכומים ששילם לרכישת אביזרים לרכב, הוצאות בגין אגרת רישוי וביטוח, שכר טרחת שמאי, והוצאות גרירה.  התובע תבע על כן, לחייב את הנתבעים  לפצותו בגין נזקיו אלה, וכן בשל נזקים לא ממונים, לרבות עגמת נפש. סכום התביעה, נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן -  141,373 ¤.

 

הנתבעים מס'  2  ו- 3 טענו בכתב ההגנה, כי הבדיקה שביצעה הנתבעת מס' 3 ברכב, אינה מטילה עליה אחריות, בשל אי גילוי זיוף מספר השלדה והמנוע.  לטענתם, בהתאם לרשיון משרד התחבורה והוראותיו, בעת בדיקת רכב לצורך רכישה, מחוייבת הנתבעת מס' 3, לבצע בדיקה מכנית למערכות הרכב, ולענין מספרי מספרי שלדה והמנוע, נדרשת היא, רק להשוות את המספרים, למספרים המופיעים ברשיון הרכב. לטענתם, אין ביכולת הנתבעת,  לבדוק אם המספרים המוטבעים ברכב מזויפים.  לפיכך, ובהתאם להוראת נוהל של משרד התחבורה, על הנתבעת מס' 3 להחתים את לקוחותיה, על הצהרה לפיה אינה נושאת באחריות לזיופים כאמור.  הנתבעים  2 ו- 3  טענו, כי:  "הוסבר ללקוח את הכתוב בהצהרה ובתחילה סירב לחתום למרות הידיעה שאין ביכולת המכון לבדוק זיופי מספרים. הפקיד רשם בכתב ידו ש: "הלקוח מסרב לחתום", הפקיד קרא למנהל  העבודה שהסביר ללקוח: "שחבל לו על הזמן, כי גם ללא חתימתו על הצהרה אין חובה, אין לנו אישור ואין יכולת טענית לבדוק זיופי מספרים,  הלקוח  השתכנע וחתם  (ובתחכום)  הוסיף לחתימת ידו "מסרב לחתום". גם  בטופס הבדיקה צויין הפרט החשוב: "שהבדיקה  הינה מכנית בלבד", (ראה טופס הבדיקה)".

כן טענו, כי: "מכוני הבדיקה  הם עדיין לא המחלקות  לזיהוי פלילי של המדינה או של משטרת ישראל, אין לנו את המכשור ואין לנו את הכישורים הדרושים לשם הזיהוי! ואיש לא הסמיך אותנו לכך. אנו בודקים רק את המצב הטכני של הרכב... לכך כן הוסמכנו".

 

5.                   הנתבעת מס' 4 טענה בכתב הגנתה המתוקן, בין היתר, כי אינה נושאת בחבות כלשהי לפיצוי התובע, באשר הרישום במשרד הרישוי, הוא דקלרטיבי בלבד, ונעשה בהתאם לתקנה 284 לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961. לטענתה, משהוצגו בפני פקיד הדואר  מסמכים הכוללים פרטי זהות, התואמים את הפרטים המופיעים במחשב, ובהעדר רישום המונע העברת הזכות במאגר המידע של המדינה, לא קמה כל מניעה לרשום את העברת הבעלות.

הנתבעת מס'  4 טענה, כי חובתו של רוכש רכב, לבדוק את פרטי הרכב שרכש, לרבות פרטי השילדה והמנוע. הנתבעת מס' 4, הפנתה לכיתוב בטופס רישום שינוי הבעלות, לפיו חלה האחריות לבירור בגילוי הפרטים המהותיים הנוגעים לרכב, לרבות זיהויו, על הצדדים לעסקה, ואין להסתמך על רישומי רשות הרישוי לענין זה.  כן טענה, כי אילו התגלתה בעת העברת הבעלות אי התאמה כלשהי, בין הפרטים במאגר המידע של משרד הרישוי, לבין הנתונים בפני פקידת הבנק המקוון (בסניף הדואר), לא היתה מבוצעת העברת הבעלות.  הנתבעת מס' 4  טענה בכתב ההגנה, כי היא מעניקה רשיון למכוני רישוי בהתאם לדרישות החוק, כאשר הרשיון ניתן, לצורך בדיקה מכנית של הרכב בלבד, וכי אינה יכולה ואינה צריכה, לפקח על כל בדיקת תקינות שעורך המכון, אלא רק על עמידת המכון בתנאים מקדמיים, לצורך הסמכתו. הנתבעת מס' 4,  טענה להעדר חובת זהירות מצידה, העדר התרשלות במעשיה, העדר קשר סיבתי, בין התנהגותה ובין הנזקים שנגרמו לתובע לטענתו, ניתוק הקשר הסיבתי בשל מעשה זיוף או גניבה של צד ג', אשם של התובע עצמו, העדר נזק בהיות הרכב שנקנה מזויף, והעדר יכולת לצפות את מעשה הזיוף.

 

מטעם התובע העידו, התובע עצמו, השמאי מר מוטי בן נעים, ומר בנימין בליליטי, שהוא ורעייתו, הגב' אביבה  בליליטי, הינם הבעלים של הרכב, בעל מספר הרישוי המקורי  4273117.  באמצעות עד זה, הוגש העתק המרצת הפתיחה, שהגישו הוא ורעייתו על נספחיה, ובהם ת/12.ה, שהינו תדפיס "שאילתא לאיתור והקרנת פרטי רכב ובעליו", ביחס לרכב מסוג הונדה סיוויק  מס'  4273117.  במסמך זה, מופיע התובע כבעליו של הרכב מיום  5.2.01. המסמך כולל הערה, המודגשת באמצעות כוכביות: "***שים לב לוחית הרכב רשומה כגנובה מתאריך  18/09/2000". בחלקו העליון של המסמך, מופיע כיתוב "מקור המידע: רשות הרישוי".

מטעם הנתבעים 2 ו- 3, העיד הנתבע מס' 2.

מטעם הנתבעת מס' 4, העידו, המומחה רחמים אברהם, אשר העיד על הזיוף במספר המנוע ועל כך שמספר השילדה שייך לרכב אחר שנגנב (רכב מס' 4041317), הגב'  דפנה מהלל, שכיהנה במועד מסירת התצהיר, כמנהלת מחלקת עדכון ובקרה של אגף הרישוי, במשרד התחבורה, ומר רן פינקל אשר כיהן במועד מסירת התצהיר, כסגן ראש תחום שירות תחזוקה בתחום המוסכים במשרד התחבורה. הגב' מהלל העידה בין היתר, על  נהלי רישום העברת בעלות, בבנק המקוון (בנק הדואר), ומר פינקל העיד, על הסמכת מכוני בדיקה לקנייה ומכירה של רכב, על סמכויות מכוני הבדיקה לענין  בדיקת תקינות הרכב בלבד, ועל הפיקוח על הסמכת המכונים.

 

במהלך הדיון  ביום  4.4.04 ניתנה החלטת כב' ס. הנשיא  הש' א. יעקב  (עוד בשבתו  בבית משפט זה):  "לאור  עמדת הצדדים, ומאחר והתובע אינו  עומד בתנאי תקנת השוק, אני מורה כי הרכב הנדון בתביעה  זו  יוחזר לנתבעת 5".

 

במהלך אותו דיון, הורה כב' השופט יעקב, כי הנתבעת מס' 4, תמסור עמדתה לענין אפשרות הכשרת הרכב לתנועה. במהלך הדיון האמור, ביקש ב"כ הנתבעת מס' 4 למסור עמדה כתובה לענין ת/12.ה.  ביום  12.5.04, הוגשה הודעת הנתבעת מס'  4, ביחס לאמור לעיל. לענין  ת/12.ה, הודיעה הנתבעת מס' 4, כי לא מדובר בפלט מחשב של רשות הרישוי, כי מעולם לא נרשמה הערה, לענין גניבת רכב או גניבת חלק מרכב  שמספרו 4273117, וכי הכיתוב בתחילת המסמך לפיו מקור המידע הינו רשות הרישוי, מתייחס לפרטי הרכב, אותם מקבלת המשטרה מרשות הרישוי.  כן נאמר בהודעה: "מעולם לא הוזן למחשבי רשות הרישוי הגבלת גנוב, בפרטי הרכב שמספרו 17-731-42. ועל כן, דבר הזיוף לא היה בידיעת הנתבעת". הנתבעת מס'  4 הודיעה, כי לא תתנגד להכשרת הרכב מחדש לתנועה,  כפוף לשינוי  המספר בלוחית הרישוי בהתאם למספר המקורי של הרכב שנגנב וזוייף, הטבעת מספר שלדה מקורי של רכב,  החלפת מנוע ורישוי מחודש.

 

עדי הצדדים נחקרו בחקירות נגדיות, והצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב.

 

7.             סבורני, כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים מס' 2 ו – 3.

התובע טען לעניין זה בסיכומיו כי הוא שילם עבור בדיקה יקרה יותר, מהבדיקה הסטנדרטית. לטענתו, שילם גם עבור בדיקה, לענין אפשרות לזיוף במספר המנוע והשילדה. התובע טען, כי עצם המנעותו מחתימה על ההצהרה האמורה לפטור את הנתבעת מס' 3 מאחריות לאי גילוי זיוף ברכב, מחילה על הנתבעים מס' 2 ו – 3, אחריות לגילוי זיופים ושינויים בפרטי הרכב. הנתבעים מס' 2 ו – 3 חזרו בסיכומיהם על הטענה, כי הם פועלים על פי נוהל משרד התחבורה, לפיו עליהם לבצע רק בדיקה לבדיקת מצבו המכני של הרכב, ובדיקת ההתאמה, בין האמור ברישיון הרכב למספר השלדה והמנוע שברכב.

 

הנתבעים אימצו לעניין זה, את עדות עד הנתבעת מס' 4, מר רן פינקל. מר פינקל העיד בחקירתו, כי מכוני בדיקה, כגון המכון שבבעלות הנתבעת מס' 3, מורשים לבצע בדיקות תקינות של הרכב, ומטרת הבדיקה שמבצעים, אינה גילוי זיוף ברכב. לתצהיר העד צורפה הוראת נוהל, המגדירה את היקף הבדיקות אותן רשאים המכונים לבצע. במסגרת הנוהל האמור, מפורט נוסח ההצהרה שעליה יש להחתים את מזמין הבדיקה, ואשר פוטר את המכון מאחריות, בגין זיופים או שינויים בנתונים, או במספרי הרכב ומסמכיו. במסגרת הנוהל האמור, נדרש המכון לזהות את הרכב, ובין היתר נקבע בס"ק ד.19 – ד.21 לנוהל: "19) יש לבדוק באם יש התאמה בין מספרי המנוע והשלדה הרשומים ברשיון הרכב שהוצג לבין אלה הרשומים ברכב.

20) באם מספר המנוע רשום ברכב אינו תואם לרשום ברשיון הרכב שהוצג יש להביא זאת לידיעת מזמין הבדיקה בטופס הסיכום האחיד באבחנה של הערות כלליות ...

21) באם מספר השלדה הרשום ברכב אינו תואם לרשום ברשיון הרכב שהוצג אין לבצע בדיקה".

 

בחקירתו הנגדית, העיד מר פינקל: "מכוני הבדיקה מתבקשים לבצע רק בדיקה מקצועית טכנית לבדוק את מצבו המכני של הרכב. הם נדרשים לבדוק התאמה בין הרשיון של הרכב למספר השלדה המוטבע ברכב. הם לא חייבים לבדוק חשד לזיוף של מספר השלדה או המנוע, אבל אם הם נתקלים במקרה במשהו שעל פניו נראה מזויף, סביר שיגיד. לשאלה מדוע אין נוהל שמחייב לבדוק חשד לזיוף של מספר השלדה או המנוע, אני משיב, שהמומחיות של אגף הרכב הוא בתחום המקצועי נטו, צריך להבין שבודק הרכב בהכשרה שלו הוא מכונאי רכה, טוב שכל יהיה והוא אמור לבדוק זיופים, אם הזיופים מתוכחמים אין לנו את האמצעים לבדוק זאת, בזיהוי פלילי נדרש גם ידע וגם מכשור אז במכון או בטסט אי אפשר לבצע ואין לנו את הידע".

 

בענייננו כזכור, סירב התובע לחתום על נוסח ההצהרה, הפוטרת את הנתבעת מס' 3 מאחריות, לאיתור זיופים,  ויש איפוא לבחון, אם הנתבעת מס' 3, או מנהלה הנתבע מס' 2,  אשר לטענת התובע נטל חלק בבדיקה, התרשלו כלפי התובע.

 

העולה מעדות מר פינקל, ומהוראות הנוהל שהובאו לעיל, כי למכוני בדיקה, לרבות הנתבעת מס' 3 חובת זהירות כלפי לקוחותיהם, גם לעניין בדיקת האפשרות לזיוף מספר השלדה והמנוע. עם זאת, בהעדר הכשרה מקצועית בתחום זיוף רכבים, ובהעדר אמצעים לעריכת בדיקות כימיות, לאיתור הטבעת מספרים מזוייפים, יוצאים מכוני הבדיקה ידי חובתם, בבדיקה חזותית, הכוללת השוואה של מספרי השלדה והמנוע למספרים המופיעים ברשיון הרכב. מקום שבדיקה חזותית כזו מגלה חשד לזיוף, כגון, כאשר יש פגם בולט באיזו מן האותיות או הספרות, לרבות מיקומן ביחס לאותיות ולספרות האחרות, רווחים בלתי אחידים, עומק הטבעה בלתי אחיד,  וכיו"ב, על המכון לפעול בהתאם לנוהל, דהיינו לידע את הלקוח, ובמקרה שמתגלה זיוף במספר השילדה,  להמנע מהמשך ביצוע הבדיקה. (ור' לענין זה , גם ת.א. (שלום י-ם)  8494/05 שאול שמוחה נ' - מדינת ישראל ואח').

 

מר ברזילי העיד, כי הבדיקה שבוצעה ברכבו של התובע, כללה בדיקה מכנית והשוואת מספרי השלדה והמנוע, למספרים המופיעים ברשיון הרכב. התובע לא הראה, כי היה פגם בולט במספרי השילדה והמנוע, שהוטבעו בתוך הרכב. התובע לא טען לעניין זה דבר, והסתמך לעניין הזיוף, על מסקנות המשטרה, אשר קבעה כי נעשה זיוף כאמור. בחוות הדעת של מומחה הנתבעת מס' 4, מר רחמים אברהם, נאמר כי גילה סימנים המצביעים על כך שההטבעות בשלדה ובמנוע אינן מקוריות, אך לא פירט מה היו הסימנים, ולפיכך לא ניתן לבחון אם מדובר בסימנים  בולטים, שגם  מי שאינו מומחה לאיתור זיופים, יכול היה לגלותם. 

 

במצב זה, סבורני כי לא הוכחה התרשלות הנתבעים מס' 2 ו – 3, ולא הוכח, כי הפרו את חוזה הבדיקה, ועל כן יש לדחות את התביעה נגדם.

 

8.         סבורני, כי יש לדחות  את התביעה גם  נגד הנתבעת מס' 4. בסיכומי טענותיו טען התובע, כי הנתבעת מס' 4 התרשלה כלפיו בכך שמסרה לו מידע לא נכון, כאשר פנה אליה וביקש לבדוק, אם יש הגבלות כל שהן על העברת הבעלות ברכב, ונמסר לו כי אין הגבלה כלשהי. זאת, על אף שת/12.ה מעיד לטענתו, כי אצל משרד הרישוי נרשמה הערה, לפיה: "...לוחית הרכב רשומה כגנובה מתאריך 18/09/2000". לעניין זה, נטען בסיכומי התובע, כי הנתבעת התרשלה, גם בכך שלא העבירה את הנתונים הרלוונטיים, לרבות ההערה האמורה, לרשות הדואר.

            התובע טען גם, להתרשלות הנתבעת מס' 4, לעניין אי קביעת נהלים סבירים להעברת בעלות על פי ייפוי כח, שכן לטענתו נרשמה העברת בעלות מבלילטי, למי שמכר את הרכב לנתבע מס' 1, באמצעות יפוי כח מזוייף. כן טען, כי הנתבעת מס' 4 התרשלה, בכך שלא שלחה אל בלילטי הודעה, על כך שהרכב נרשם על שם אדם אחר, מה שהיה גורם לטענתו,  לגילוי הזיוף קודם.

           

            הנתבעת 4 טענה כאמור בכתב הגנתה, כי אין לה חובת זהירות כלשהי כלפי התובע, משום שהרישום במרשם משרד הרישוי, הינו הצהרתי גרידא ואינו קובע זכויות.

            בסיכומים טענה, כי  "... אם נניח  כי המדינה נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי ציבור בעלי כלי הרכב באופן ניהול הרישומים, הרי בוודאי בנסיבות הענין אין חובת זהירות קונקרטית".  לטענתה, פעלה בהתאם לנהלים, ולא נמצא במועד העברת הבעלות, כל פגם שעשוי היה להעלות חשד, כי מדובר ברכב מזויף. לטענתה, הנהלים לפיהם נרשמה העברת הבעלות ברכב, הינם סבירים. הנתבעת מס' 4, שבה והסתמכה גם על האזהרה על גבי טופס הבקשה לשינוי רישום בעלות ברכב, לפיו רובצת האחריות לבירור פרטים מהותיים הנוגעים לרכב, לרבות זיהויו,  על הצדדים לעיסקה. הנתבעת מס' 4 טענה, כי "...לא היה בידי משרד הרישוי, כל מידע בדבר גניבת לוחית הזיהוי, ובהעדר מידע כאמור לא היה מה להעביר לתובע". לטענתה, הוכח כי המערכת שמפעילה רשות הרישוי, הינה מערכת ממוחשבת, המבצעת חסימה אוטומטית, מפני  אפשרות של העברות בעלות ברכב, כאשר מתקבל מידע על גניבה.  לטענתה, אין במחשבי משרד התחבורה, כל רישום בדבר גניבת לוחית זיהוי, כפי שהעידה עדת הנתבעת הגב' מהלל. בהתייחס לת/12.ה  הכולל רישום לענין גניבת לוחית הזיהוי של הרכב, טענה: " הטענה כי אותו נספח...הוא פלט מחשב של משרד התחבורה כבר הופרכה ונסתרה. בענין נספח זה מנסה התובע ליצור ראיות יש מאין. ברור לכל כי המסמך אינו מבית מדרשו של משרד התחבורה, אין לדרוש ממנו מסמך בכתב השולל קיומו של מסמך שאיננו שלו... בהקשר זה ראוי להדגיש כי אשתו של מר בללטי, בעליו החוקי והרשום של הרכב, נשוא התביעה, מצהירה בכתב – נספח ת/12 ט' כי  "הרכב לא נגנב מעולם וכן לא נגנבו  לוחות הזיהוי שלו." ועוד ממשיכה ומצהירה כי "הרכב נקנה בסוכנות הונדה בראשון לציון וכל המסמכים נמצאים ברשותי והוצגו למשטרה לצורך זיהוי הרכב. " ללמדנו כי גם אם בעליו הרשום של הרכב, גב' בללטי מעידה כי מעולם לא נגנב רכבה ו/או לוחית הזיהוי שלו ו/או מסמכיו. כיצד ירשם דבר גניבת הרכב ו/או לוחית הזיהוי שלו, בזמן שמעולם לא היתה גניבה  (אם נגנב הרכב במועד  18.9.00 מדוע לרשום גניבה?!!)". הנתבעת טענה, כי ת/12.ה, אינו קביל, משום שלא הוגש על ידי עורכו, ותוכנו מהווה עדות מפי השמועה. הנתבעת חלקה גם, על גובה הנזק הנטען  בתביעה.

           

אין לקבל   טענת הנתבעת מס' 4, לפיה לא מוטלת עליה חובת זהירות מושגית, לענין ניהול מרשם כלי הרכב ברשות הרישוי. המרשם אמנם הצהרתי, ואיננו קנייני,  ועל כן אין קונה רכב יוצא ידי חובת הבדיקה, לענין זהות הרכב, מצבו המשפטי ופרטי הבעלים, בעיון במרשם בלבד. עם זאת, בהעדר מרשם קנייני של מטלטלין, לרבות כלי רכב,  גוברת חשיבות המרשם הקיים, ונראה כי אין מקום לפטור את המדינה באופן גורף, מכל אחריות הנובעת מניהול המרשם (ר' לענין זה רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' פ"ד נ"א (4) 472,464).  נראה, כי מקום שמוכחת התרשלות ממשית של המדינה בניהול המרשם, כגון כאשר בידיה מידע  חיוני האמור להופיע במרשם, והוא איננו נכלל בו, או כאשר מוכנס למרשם מידע שגוי, על אף שהמידע הנכון נמצא בידי הרשות - במקרה כזה, ככל שיוכח שאדם ביצע עיסקה בהסתמך על המרשם השגוי, ונגרם לו נזק בשל כך, נכון יהיה להטיל על המדינה את האחריות לנזקיו. יש אפוא לבחון, אם הפרה הנתבעת מס' 4, חובת זהירות קונקרטית שלה כלפי התובע, כנטען. 

 

יש לדחות את טענות התובע, כפי שנטענו בסיכומיו, לענין הנהלים להעברת מידע בין רשות הרישוי ורשות הדואר, והנהלים לענין רישום העברת בעלות ברכבים, באמצעות יפוי כח. אין מחלוקת, כי רישום העברת הזכויות, בין התובע והנתבע מס' 1, בוצע על  פי נוהל משרד התחבורה, המקיים את הוראות התקנות לענין זה. כך גם לענין העברת הזכויות אל הנתבעת מס' 1, ממי שמכר לו את הרכב. התובע העלה בענין זה טענות, לענין צורך בשמירת מסמכים, כגון יפוי כח, משלוח הודעות למוכרי רכבים, על ביצוע העברת בעלות, וכיו"ב.   אין לקבל את הטענות, שכן  האפשרות לקיים אמצעים נוספים, להגנה מפני מעשי נוכלות, אינה גוררת בהכרח מסקנה, כי האמצעים המופעלים כיום, ואלה שהופעלו בעת רכישת הרכב על ידי התובע, במסגרת נהלי משרד התחבורה, אינם סבירים. שאלת סבירות האמצעים, שעל המדינה לנקוט בהקשר זה, תבחן בין היתר, תוך השוואת הנזק הנגרם לציבור, כתוצאה ממעשי נוכלות וזיוף מצד אחד, ועלות נקיטת אמצעים חדשים למניעת מעשים כאלה, מצד שני. בענייננו, לא פורטו העלויות הצפויות של יישום הצעות התובע, אך על פני הדברים, מדובר בעלויות  גבוהות (ר' לענין זה, גם בת.א. (ב"ש) 1063/05 זיאד  אלפקיר נ' מדינת ישראל,  שניתן ע"י מותב זה ביום  14.12.08).

שאלה נוספת בה יש להכריע, הינה נפקות הרישומים בת/12.ה – ההערה: "***שים לב לוחית הרכב רשומה כגנובה מתאריך  18/09/2000", וההערה בחלקו העליון של המסמך   "מקור המידע: רשות הרישוי". יש לדחות את טענת הנתבעת מס' 4, כי המסמך אינו קביל, וכי לא ניתן לדעת היכן הופק.  זאת באשר המסמך המקורי, נמצא בתיק המשטרה, אשר הוגש לתיק, בהתאם להחלטת כב' השופטת ר. בהט מיום  4.3.03.  בתיק המשטרה, נכללים שני תדפיסים זהים לת/12.ה, כאשר באחד מהם ניתן לראות בבירור, כי הוצא ממחשב משטרת ישראל, על גבי נייר של המשטרה, הנושא את סמלה.  במצב זה, נראה כי לא היה מקום להתנגדות הנתבעת מס' 4 למסמך האמור, שהוצא על ידי רשות מרשויות המדינה, ולתוכנו.  

 

חרף חשיבות המסמך להכרעה במחלוקת, נדמה כי הצדדים לא השלימו את הבירור, בענין נסיבות רישום ההערה המופיעה בו.  התובע  טען, כי המסמך הופק על ידי  רשות הרישוי, בהסתמך על עדות מר בלילטי, כי קיבל את המסמך במשרד הרישוי ברמלה.  הנתבעת מס' 4, הסתמכה על עדות הגב' מהלל, לפיה אין מדובר במסמך שהופק ע"י משרד הרישוי. הנתבעת מס' 4  נתלתה עם זאת, בחלק אחר בעדות מר בלילטי, אשר העיד, כי מעולם לא נגנבו מרכבו  לוחיות הזיהוי,  וכי הוא ורעייתו לא הגישו מעולם תלונה בענין זה.  הצדדים לא התייחסו למסמך אחר בתיק המשטרה, אשר נראה שיש בו להבהיר את הענין - בתיק המשטרה נמצא  פלט מחשב נוסף, אשר הופק ביום  17.4.01 (סומן כמסמך כג בתיק המשטרה). מסמך זה, אשר בראשו נכתב "מערכת רכב גנוב/ דרוש", מעיד על כך, שלכאורה בוצעה גניבת לוחיות זהות ברכב מס' 4273117, כאשר  במשבצת הנושאת כותרת "פרטי מתלונן/בעל הרכב", מופיע שמו של הנתבע מס' 1, מר אילן  קדוש. במשבצת  "פרטי מועד הגניבה", נכתב כי  הגניבה ארעה ביום  18.9.00, בין שעה 18:30 ושעה 19:40, וכי הפרטים הוזנו ביום  18.9.00 בשעה  21:05. נוכח האמור במסמך זה, עולה במידה רבה של סבירות המסקנה, כי ההערה  "***שים לב לוחית הרכב רשומה כגנובה מתאריך 18/09/2000", המופיעה על גבי ת/12.ה, נכתבה בשל התלונה האמורה שהוגשה במשטרה,  על גניבת לוחיות ביום 18.9.2000, ולא על פי מידע שהתקבל מרשות הרישוי. סביר  אפוא, כי הרישום  "מקור המידע: רשות הרישוי", מתייחס לפרטי הרכב  ובעליו, ולא להערה האמורה.

 

הגב' מהלל העידה  בחקירתה הנגדית,  לענין הרישום האמור, כי לא קיים רישום כזה במחשב משרד הרישוי. לשאלת בית המשפט השיבה, כי ניתן לבדוק את ההסטוריה של הרישומים, וכי כל פעולה לרבות הודעה של המשטרה, או גוף אחר, נרשמת וממשיכה להופיע במרשם משרד הרישוי, גם לאחר מכן, ולא נמחקת. העדה העידה, כי בדיקת הסטוריה של הרכב, העלתה כי מעולם לא היה רשום כגנוב. לדבריה, המשטרה מזינה למחשב  משרד התחבורה, נתונים לענין רכבים גנובים, אך איננה מזינה מידע לגבי גניבת לוחיות זיהוי.

סבורני, כי יש לקבל את עדותה בנקודה זו, המתיישבת עם הממצאים האמורים לעיל, ביחס למקור רישום ההערה בת/12.ה.

מכאן, כי יש לדחות את הטענה בדבר רשלנות של הנתבעת מס' 4, ביחס לאי מסירת המידע בדבר גניבת הלוחיות לתובע, במסגרת בירור פרטי הרכב עובר לרכישתו, שכן מידע זה לא היה מצוי במחשבי  רשות הרישוי.

 

התובע לא טען   בכתב התביעה ובסיכומיו, לרשלנות של הנתבעת מס' 4, בשל מעשים או מחדלים של משטרת ישראל, מלבד לענין הנזקים שנגרמו לרכב, במהלך התקופה בה הוחזק  ע"י המשטרה.  ממילא, לא נדרשה הנתבעת מס' 4 להעלות  טענות הגנה, לענין  נהלי העברת המידע בין המשטרה ורשות הרישוי,  והצדדים  לא הביאו ראיות לענין זה. די בכך, כדי לדחות כל טענה לחבות של הנתבעת מס' 4 בקשר לכך, ככל שמשתמעת  מסיכומי התובע. התובע לא טען בסיכומיו, כי הנתבעת מס' 4 חבה בנזיקין, בשל אי העברת מידע בדבר גניבת הלוחיות מהמשטרה  לרשות הרישוי, וממילא לא התבררה שאלה זו, לא הוצגו ולא נבחנו הנהלים לעניין זה, ולא הובררו  נסיבות הגשת התלונה ע"י הנתבע מס' 1, נכונותה, ותולדות החקירה  שנפתחה בעטיה. במצב זה, גם אילו היה התובע טוען בסיכומיו  לרשלנות הנתבעת מס' 4 בשל אי העברת המידע ע"י  המשטרה, לא ניתן היה לקבוע כי התרשלה.

אשר  לטענה לענין נזקים שנגרמו  לרכב, בתקופה בה הוחזק  ברשות המשטרה - סבורני  כי יש לדחותה. כאמור לעיל, אין מחלוקת, כי הרכב הינו רכב גנוב, שפרטיו  זויפו, וכי התובע  רכש אותו, בנסיבות שאינן עומדות  בתנאי  תקנת השוק, המפורטים בסעיף 34 לחוק המכר התשכ"ח – 1968. זכות התובע  מכח הרכישה, נסוגה אפוא מפני זכות הבעלים המקוריים, שהרכב נגנב  מהם  (מסיבה זו,  הורה כאמור כב' הש' א. יעקב,  כי הרכב יוחזר  לנתבעת מס' 5 , אשר באה בנעלי הבעלים המקוריים , אותם פיצתה  עבור גניבת הרכב).  במצב זה,  לא קמה לנתבעת מס' 4, חבות כלפי התובע בגין  נזקים שנגרמו  לגוף הרכב ולמערכותיו,  בתקופת החזקתו בתחנת המשטרה. ככל שעשויה לעמוד  טענה או זכות בענין זה, הרי היא עומדת רק לבעלים המקוריים, או לחברת הביטוח שבאה בנעליהם לענין זה, ולא לתובע.

 

9.                   המסקנה מן האמור לעיל,  כי יש לדחות את התביעה  נגד הנתבעים מס' 2, 3, ו- 4.

10.           התביעה  נדחית  אפוא. התובע ישלם את  שכ"ט עו"ד של ב"כ הנתבעים 2 ו- 3  (יחד) ושל ב"כ  הנתבעת מס' 4 , בסך  6,000 ¤  בתוספת מע"מ לכל ב"כ,  וכן הוצאות המשפט  (ולענין זה, רשאית הנתבעת  להגיש בקשה לשומת הוצאות תוך 30 ימים).

 

 

 

ניתנה היום כ"ז בתמוז, תשס"ט (19 ביולי 2009) בהעדר   הצדדים.

 

                                                                                

גד גדעון,  שופט

 

 

 


  

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/4110F3D722307566422575F80057FE8C/$FILE/B79AF260AADAF77A422575F1002655FB.html
תאריך: 
19/07/09
Case ID: 
4340_1
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : במהלך אותו דיון
במהלך אותו דיון
עורכי דין : אלעוברה טלאל אמיר יחיא מפמ"ד פיני
אלעוברה טלאל
אמיר יחיא מפמ"ד
פיני
Powered by Drupal, an open source content management system