(לחט נ. ישפה ואח' )באיחוד דיון


 

   

בתי המשפט

עב 002726/02

עב 001623/02

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

 

23/07/2009

 

כב' השופט אייל אברהמי

בפני:

 

 







אפרים לחט

בעניין:

התובע

בעצמו


 

נ  ג  ד


 

1. ישפה הנדסה אינטרנשיונל בע"מ

2. מלונות הטירה (1986) בע"מ

3. רחביה מקרקעין בע"מ (בכינוס נכסים)

הנתבעות

1. עו"ד רינגל

3. עו"ד א. מסר

ע"י ב"כ עו"ד


 

פסק דין

רקע

 

1.         התובע עלה ארצה והתגורר בבית מלון טירת בת שבע בירושלים שסיפק מגורים זמניים לגל העולים החדשים שהגיעו אותה עת ממדינות חבר העמים. בעלת המלון גב' בלהה יושפה הייתה קשורה להקמת בית מלון גדול בהרי ירושלים בסמוך לצובה שבנייתו נעצרה (להלן: "אתר המלון"). כדי לא להותיר את המבנה שהוקם אך טרם הושלם, ריק ופרוץ, הציעה לתובע ולחברו לגור באתר המלון ולשמור עליו. באתר היו מספר חדרים מושלמים שבהם ניתן היה להתגורר, הם כללו מקלחות שירותים מטבח וכיוצ"ב, באחד מהם התגורר התובע. התובע למעשה התגורר באתר ועבד בשמירתו מיום 1/9/92 ועד ליום 16/12/01.

 

התביעה

 

2.         התביעה הוגשה בתחילה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 בלבד, ולימים הוספה הנתבעת 3. התובע בסיכומיו תבע הפרשי משכורת בסך 975,614 ¤, פדיון חופשה בסך 72,420 ¤, דמי הבראה בסך 19,169 ¤, תיקוני אחזקה בסך 80,639 ¤, תשלום בגין אי הפרשה גמל בסך 91,319 ¤, תשלום עבור ביגוד בסך של 6,536 ¤, פיצויי פיטורים בסך 162,466 ¤, פיצויי הלנה בסך 388,060 ¤, פיצויי הלנת שכר עבודה בסך 2,755,459 ש"ח, פיצוי עבור אי מתן ימי מנוחה בסך 172,884 ¤.  נציין כי בסיכומיו חרג התובע באופן משמעותי ממסגרת התביעה שנקבעה והותרה. התובע ביקש לתקן את כתב תביעתו, וכב' הרשמת לא התירה לו לעשות כן כאמור בהחלטה המפורטת מיום 14/7/05.

טענות הצדדים

 

3.         התובע טען כי במשך שנות עבודתו הארוכות עבד שעות ארוכות ורבות. בתחילה 84 שעות בשבוע, ולאחר שהעובד השני מר בוך עזב בסוף חודש 3/97 המשיך לעבוד 24 שעות ביום 365 ימים בשנה. חלק נכבד מתביעתו נגזר מטענתו זו ומהשעות הנוספות אותן הוא תובע בגין עבודה בהיקף המתואר.

4.         שאלה מרכזית בה נעסוק תחילה הינה האם יש מקום להרמת מסך בין שלושת הנתבעות כפי שטוען התובע, והאם יש לחייב את שלושת הנתבעות  כחבות בחובות כלפי התובע (ככל שיש כאלה חובות).

5.         לטענת התובע, חוזה העבודה עמו נחתם על ידי גב' יושפה, כאשר נרשם בו כי המעסיק הינו הנתבעת 1. בעלי המניות בנתבעת 1 הינם הגב' יושפה בלהה, מר יושפה אבנר ויושפה דניאל.

לטענת התובע, הנתבעת 2 מלונות הטירה (1986) בע"מ, נשלטה אף היא בין היתר על ידי גב' יושפה בלהה  ויושפה אבנר. הנתבעת 2 הייתה זו שהחזיקה את אתר המלון בהקמה בהרי ירושלים. הנתבעת 2 לטענת התובע, הייתה למעשה חברת קש שדרכה הועברו תשלומים לאחזקת אתר המלון.

לטענת התובע הנתבעת 3 אף היא נשלטה בין היתר על ידי הגב' יושפה בלהה ומר יושפה אבנר. שמה הקודם היה מלון טירת בת שבע בע"מ, והיא זו ששילמה את שכרו מתחילת עבודתו ועד תחילת שנת 1995.

לטענת התובע, למעשה עבד באתר המלון ובשמירתו כאשר יש לראות בשלושת הנתבעות מעסיקותיו. כן טען שיש להרים מסך בין הנתבעות, בין היתר בשל ערבוב הנכסים והמימון הדק שניתן על ידי הנתבעות 1 ו- 3 לנתבעת 2.

נציין כי התובע החליף במהלך ההליכים הארוכים עורכי-דין, ובסופו של דבר הגיש את סיכומיו בעצמו. בחלק מסיכומיו הוא משתמש במינוחים שאינם המינוחים המשפטיים הנכונים. יחד עם זאת, ברורה כוונתו ואנו נבחן את הדברים לגופם.

 

6.         לטענת הנתבעת 3, שמה הקודם כאמור היה טירת בת שבע בע"מ. אנו נתייחס לשם הנוכחי המופיע בכתבי הטענות. לנתבעת 3 היו נכסי מקרקעין שכללו את מלון טירת בת שבע, בניין, מגרש חניה וזכויות חכירה באזור צובה-אתר בו עסקינן. לטענת הנתבעת 3, בשנת 1989 העבירה את זכויותיה באתר המלון לנתבעת 2. לטענת נתבעת 3 לא הייתה מעסיקתו של התובע, ואין בינה לבינו כל קשר. את עבודתו ביצע התובע באתר המלון, וזה הועבר לנתבעת 2 כבר בשנת 1989. הנתבעת 2 היא בעלת המבנים שהוקמו באתר המלון. נתבעת 3 עסקה בניהול מלון טירת בת שבע, ניהול הבניין והחניון, אך לא עסקה בבנייה או שמירה על אתר המלון. תלושי השכר שהוצאו לתובע הוצאו על ידי הנתבעת 2 בלבד. אף אם הוצאו תלושי שכר בשנים הראשונות, עד שנת 1995 על ידי מחלקת השכר של נתבעת 3, אין בכך כדי להפוך את נתבעת 3 למעבידתו של התובע. לכל היותר, מדובר בשירותי הכנת תלושי שכר. באשר לתשלום שבוצע בהמחאות של הנתבעת 3, עבור התקופה הראשונה – עד תחילת 1995, אין בכך כדי להצביע על יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעת 3. אין בכך אף משום עירוב נכסים. באשר לתשלומים ששולמו על ידי נתבעת 3 לתובע מידי חודש בחודשו, הרי שכאן טענה ב"כ הנתבעת 3 כי הנתבעת 2 הייתה חסרה מקורות כספיים לאחר שהסתבכה כלכלית, והיא נטלה הלוואות באופן זמני מהנתבעת 3. מדובר בפעולה רגילה ויום יומית בין חברות, ובפרט בין חברות אם וחברות בת. אין להסיק מכך כי החברה המלווה הופכת למעבידה של עובדי החברה הלווה. עוד טענה ב"כ הנתבעת 3 כי הנתבעת 3 לא שילמה חשבונות של "אתר המלון" למעט חשבוניות בודדות בגין קו טלפון, שהגיש התובע. כל שאר התשלומים שולמו על ידי הנתבעת 2.

            נתבעת 3 טוענת כי התובע ידע שהיא אינה מעסיקתו, ולראיה בין היתר העובדה שלא תבע בתחילה את הנתבעת 3 שהוספה רק במהלך ההליך, בשנת 2004.

7.         נתבעת מס' 1 הוקמה, כעולה מתצהירה של הגב' יושפה כדי לפקח על הבניה וההקמה של המלון. נתבעת מס' 1 טענה כי אין לה כל קשר לתובע, ושמה שורבב לתביעה שלא כדין. ההסכם עליו חתם ובה מופיע שמה של הנתבעת 1 נעשה בטעות על ידי הגב' בלהה יושפה, הואיל והאחרונה קשורה גם לנתבעת 1, הוכן בטעות הסכם ובו נרשם כי המעסיקה הינה הנתבעת 1. מדובר בטעות דפוס שאינה יוצרת כמובן יחסי עובד ומעביד. התובע כלל לא ידע על קיומה של הנתבעת 1 בעת חתימת ההסכם, והוא לא ראה בנתבעת 1 כמעסיקה עד הגשת התביעה.

 

8.         באשר לנתבעת מס' 2, הרי שתצהיר מטעמה הוגש על ידי גב' יושפה. יחד עם זאת, במהלך ההליך הודיע ב"כ הנתבעת 1 שהוא אינו מייצג את נתבעת מס' 2. ממכתב שהוגש לנו של עו"ד גדעון פרום ממשרדו של עו"ד יואב לוי עולה כי עו"ד לוי מונה לכונס נכסים על זכויות של נתבעת 2, כאשר האתר נמכר ולא היה בסכום שהתקבל כדי לכסות את חובות הנושה המובטח ואף לא את החובות למדינת ישראל (ת/1). בסופו של דבר, נתבעת מס' 2 לא היתה מיוצגת ולא הוגשו סיכומים מטעמה, כי אם מטעם נתבעות 1 ו- 3.

 

הכרעה

הרמת מסך

 

9.         "החוט המשולש" של שלושת הנתבעות הינם משפחת יושפה. למעשה, הגב' בלהה יושפה, שהייתה בעלת מניות בשלושת החברות הנתבעות, ובניה היו אבן הבריח בהקמת אתר המלון. מדובר במערכות יחסים של חברת אם וחברות בנות. במקרה מעין זה  של אשכול חברות, יש נטיה להרים מסך ביתר קלות בין החברות. יחד עם זאת, אין מקום להרמת מסך אלא אם כן יחולו התנאים הרגילים הקבועים בדין להרמת מסך.

 

10.        במקרה דנן כאמור, הסכם העבודה של התובע נחתם עת התובע, עולה חדש, התגורר במלון טירת בת שבע. על ההסכם חתמה הגב' בלהה יושפה, בשם נתבעת מס' 1. לא שוכנעתי שהחתימה על ידי נתבעת 1 הינה טעות דפוס בלבד כפי שביקש להציג זאת ב"כ נתבעת 1. נתבעת 1 הייתה זו שנבחרה כמי שתחתום עם התובע על הסכם העבודה, וזה כמובן מחייב אותה. הגב' יושפה היתה מוסמכת לחתום בשם נתבעת 1 שנשלטה על ידה ועל ידי בני משפחתה. התרשמתי כי מדובר באשת עסקים שיודעת לנהל היטב את ענייניה.

 

11.        נתבעת מס' 2 הייתה חסרת הון. חברה זו לא ייצרה הכנסות באופן עצמי. היא נבחרה על ידי בעלי המניות שהקימו אותה, כזו שתנהל את אתר המלון. נתבעת זו מומנה על ידי הנתבעות האחרות ובפרט הנתבעת מס' 3 שהזרימה לה כספים. למעשה, מדובר בהקמת חברה שאין לה משאבים לבצע את התפקידים שנטלה על עצמם ואת המחויבויות שהתחייבה בהם, ובין היתר המחויבות כלפי התובע. מצב זה מוכר "כמימון דק" ומצדיק לכשעצמו הרמת מסך.

 

12.        ניתן לראות כי בתקופה הראשונה עד סוף שנת 1994 תלושי המשכורת שהוצאו לתובע בוצעו על ידי נתבעת מס' 3, כאשר התשלומים עצמם ששולמו לו הועברו על ידי נתבעת מס' 3. ב"כ הנתבעת מס' 3 טענה כי מדובר בהלוואות. לא קיבלנו ראיות שאכן מדובר בהלוואות מסודרות, שנעשו לטובת נתבעת מס' 2, במסגרת התחשבנות כלשהי בין החברות שכאמור הינן אשכול חברות. לא די בהעלאת טענה זו, אלא יש להביא לכך ראיות מתאימות, וכאלה לא הובאו על ידי הנתבעת 3.

 

13.        בתקופה שמראשית 1995 ואילך אכן בוצעו תשלומים ישירות מנתבעת 2 לטובת התובע. לא ברור מי היו אלה שהפקידו את שכרו מידי חודש בחודשו, והאם כל התקופה היה זה גורם אחד. ניתן לראות מרישומי הבנק שהציג התובע כי הפקדות נעשו במקומות שונים ועל ידי גורמים שונים. מדובר אפוא במצב של טשטוש ועמימות שיצרו כלפי התובע.

 

14.        מהמקובץ עולה, כי למעשה שלושת הנתבעות פעלו ביחס לתובע ולא עשו ביניהן הפרדה ואבחנה ברורה די הצורך. מדובר אפוא בערבוב נכסים וחיובים בין נתבעת 2 ונתבעת 3. כאמור, הסכם העבודה שכלל התחייבויות כלפי התובע חתום על ידי נתבעת 1, תלושי המשכורת והתשלומים בוצעו בראשית התקופה על ידי נתבעת 3, ובהמשכה על ידי נתבעת מס' 2 ו/או על ידי מי מטעמה, כאשר המימון הגיע בעיקר מאת נתבעת 3. יש לזכור כאמור כי נתבעת 2 שנטלה על עצמה חיובים כלפי התובע היתה חסרת כל אמצעים וניזונה מכספים שהזרימה נתבעת 3 – ולתוצאה של הטלת אחריות על נתבעות 1 ו- 3 ניתן להגיע גם על סמך העיקרון של "מימון דק" האמור לעיל.

במציאות זו, נראה לי שאכן יש הצדקה להרים מסך בין שלושת הנתבעות ולקבוע שהן חבות לתובע את החיובים השונים ביחד ולחוד.

 

הנורמה המחייבת ביחס לתובע

 

15.        הנורמה המחייבת ביחס לתובע אינה זו החלה בענף המלונאות. התובע לא עבד במלון. אתר המלון, היה מלון בהקמה, אך הוא לא הגיע לשלב של הפעלתו כמלון. נתבעת מס' 2 לא הייתה מלון. נתבעת מס' 1 לא ברור שאכן פעלה בענף המלונאות ומהווה מלון וכך גם נתבעת מס' 3 שלה כאמור היו כמה נכסים. בנסיבות אלה, לא אוכל לומר כי חל על התובע צו הרחבה בענף המלונאות ויש לבחון את זכויותיו על פי המקורות האחרים.

            אין חולק כי התובע נשכר לעבוד כשומר כפי שנרשם בהסכם העבודה (נספח א' לתצהיר התובע) לנוכח זאת יחול עליו צו ההרחבה בענף השמירה החל על "כל עובד שכיר בעבודת שמירה...".

            צו הרחבה בענף השמירה מיום 31.12.1973 אשר הרחיב את תחולתו של ההסכם הקיבוצי הכללי בין ההסתדרות לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל מיום 12.7.1972 (מס' 7019/72, י"פ 1976 תשל"ד, 528).

 

16.        צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה קובע את תחולתו על "כל העובדים כהגדרתם בסעיף א' להסכם ומעבידיהם, למעט עובדי חברת המשקם... ולמעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם". ללמדנו, שהצו חל על כל העובדים והמעבידים כמפורט בסעיף ההגדרות, שאינם צדדים ישירים להסכם קיבוצי.

 

17.        סעיף א' להסכם קובע מספר הגדרות, ביניהן:

"עובד" – כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, וכן כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים אצל מעביד בענף השמירה.

"עובד אבטחה" – עובד כאמור לעיל, אשר מועסק בעיקר בתפקידים הבאים או באחד מהם: שומר ראש, מלווה חמוש לדברי ערך, קצין בטחון, עוזר קציני בטחון, עורך חיפושים על גופו של אדם בנמלים בינלאומיים, מפעיל מיתקן תת-לחץ, איש בטחון סמוי במטוסים, איש צפרדע, מלווה מזויין בטיולים, סלקטור (ממיין).

"עובד חלקי" – עובד שנתקבל על מנת לעבוד פחות מ-26 ימים בחודש או פחות מ-8 שעות ליום. (ההדגשה אינה במקור, א.א.)

 

18.        בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 1993 (בהוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) תחת הכותרת "פעילויות שמירה ואבטחה" מופיעה ההגדרה הבאה: "שירותי שמירה (כולל מוקד), חקירה ואבטחת אנשים ורכוש, בדיקות רקע לאנשים, מציאת חקירת גנבות, סיורים, כלבי שמירה, מכוניות משוריינות וכו'; הגנת אנשים ורכוש, כגון נעדרים, הובלת דברי ערך; שומרי ראש, שמירה על בתי מגורים, על משרדים, על בתי חרושת, על אתרי בנייה, על בתי מלון וכו'; בלשים בחנויות, השגחה על מתקני הגנה מכניים או חשמליים; ייעוץ בתחום ביטחון תעשייתי, טביעת אצבעות, זיהוי חתימות וכתב יד; איתור רכבים גנובים, בדיקות פוליגרף, שירותי חיפוש והצלה" (ההדגשה אינה במקור).

19.        לאור לשונו המפורשת של צו ההרחבה בהגדרת "עובד" כעובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, אשר אינה מתייחסת כלל למעסיק שאצלו הוא מועסק (רק הסיפא להגדרת עובד המתייחסת לעובד בעבודת כפיים מציינת שעליו להיות מועסק אצל מעביד בענף השמירה). דהיינו, לפי לשונו חל הצו אף על עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה שאינו עובד אצל מעביד בענף השמירה.

 

20.        בהקשר זה נציין כי משחפץ מחוקק המשנה להוציא מכלל צו ההרחבה את התובע ודומיו ולהחילו אך על עובדי חברות שמירה ואבטחה עשה כן במפורש כאמור בצו ההרחבה החדש בענף השמירה שפורסם אך זה עתה ביום 21.6.09.

 

21.        עולה מהאמור ולאור המסכת העובדתית כפי שנפרשה בפנינו, כי התובע הרים את הנטל להוכחת עבודתו כשומר שעליו חל צו ההרחבה בענף השמירה, נטל ההוכחה עובר אפוא לכתפי הנתבעות, באם חפצו הנתבעות להוציא את התובע מגדר "שומר", (כפי שהתייחסו אליו כל העת) היה עליהם להוכיח זאת.

 

22.        מן המקובץ עולה כי צו ההרחבה בענף השמירה חל על יחסי הצדדים.

 

תנאי העבודה

 

23.        מעדותו של התובע עולה כי הוא עבד למעשה בשמירה על אתר המלון. עבודתו עיקרה היה נוכחות מרתיעה במקום. לצורך השמירה היה לתובע כלב שהובא על ידי הנתבעת 2 כאשר אחזקתו של הכלב הייתה על חשבון הנתבעות. הנוכחות במקום נועדה להרתיע ולהבריח מי שעשוי היה להזיק למקום, בין אם על ידי גניבה מתוכו ובין אם על ידי השתלטות עליו. באותן שעות ארוכות וימים שבהם נדרש להיות במקום יכול היה במרבית שעות היממה לעשות לעצמו. אין לומר, כפי שטוען התובע, כי הוא עבד 24 שעות 365 ימים בשנה. עבודה בהיקף זה, כפי שגם נאמר לו, אינה אפשרית. אכן אופי עבודתו היה כזה שהצריך אותו להיות במקום ימים רבים ושעות רבות. יש לזכור כי התובע ישן, אכל, קרא ואירח את בתו ואשתו במקום וכיוצ"ב. אין לראות בכל אותם ימים ושעות כעבודה. התובע היה זכאי אפוא לקבל שכר בהתאם למה שהוסכם ולמה ששולם לו ועמד על סך של 6,533 ¤ נכון למועד סיום העבודה. לא ניתן לעשות חלוקה במקרה מורכב זה בין שעות העבודה לבין השעות האחרות. אכן התובע היה עובד, על כך אין חולק. עבודתו עיקרה היה דרישה לכך שיהיה נוכח באתר המלון. במסגרת זו, יכול היה להסתובב בשטח האתר שכלל כמה דונמים. ייתכן שדרישות האבטחה והביטחון דרשו ממנו לעשות סיבוב מעת לעת סביב האתר. יחד עם זאת, מרבית השעות היה התובע פנוי כדי לעשות לעצמו ובלבד שיהיה נוכח במקום כדי להפגין נוכחות. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות את כל אותן שעות כשעות עבודה. אף לא ניתן לומר שיש אבחנה בין שעות העבודה לבין יתר השעות שהן בגדר כוננות או נוכחות, ורובן של השעות הייתה הפגנת נוכחות גרידא. לאור זאת, לא שוכנעתי על ידי התובע כי הוא זכאי לקבל גמול עבודה בשעות נוספות או תוספות שכר על השכר בסך 6,533 ¤ ששולם לו כשכר חודשי עובר לסיום עבודתו, למעט התוספות בהם נעסוק להלן.

 

שכר עבודה עבור עבודה בשבת  וגמול עבודה בשבת

 

24.        התובע עבד לטענתו 668 ימי שבתות וחגים. מחשבון קלנדרי פשוט עולה כי במהלך 9.3 השנים חלו 483 שבתות.

כאמור בתנאי העבודה, אין חולק כי התובע נדרש לעבוד כל ימות השבוע כולל בשבת, וכך כל ימות השנה.

לא כל שעות נוכחותו במקום הינן שעות עבודה במובנן הרגיל. אכן, התובע נדרש להימצא במתחם אתר המלון. מעיון בתלושים ובמערכת ההסכמים בין הצדדים ברור כי התובע לא קיבל תשלום נפרד עבור נוכחותו בימי החגים ובשבתות.

יש לומר כי התובע עבד משרה מלאה במשך ששת ימי השבוע. יש לזכור כי חוק שעות עבודה ומנוחה מדבר על 8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, ועוד 7 שעות ביום שישי. בגין העבודה בשבת, לא שולם לתובע איפוא תשלום. המשכורת ששולמה לתובע היתה כנגד ששת ימי העבודה שמהווים משרה מלאה, כאשר יש לראות את עבודת התובע כעבודה של 8 שעות מידי יום. כיוון שכך, זכאי התובע לתשלום עבור העבודה בשבתות שבהם נדרש לעבוד ולא שולם שכר בגינם, וכן יהיה זכאי לגמול עבודה במנוחה השבועית בגין אותן שבתות.

כאמור, בגין כל יום עבודה זכאי היה התובע  ל- 261 ¤ וזאת לפי החשבון הבא – 6,533 ¤ שכר חודשי עבור 25 ימי עבודה. סה"כ ליום עבודה 6,533 ¤ חלקי 25 = 261 ¤ ליום. התובע יהיה זכאי איפוא לתשלום זה כפול מספר השבתות שבהם היה באתר המלון – 483 שבתות. על זאת יש להוסיף גמול עבודה במנוחה השבועית בשיעור 50%. סך הכל יהיה התובע זכאי איפוא לחישוב הבא: 261 X 483 X 150% = 189,094 ¤.

 

 

 

פיצוי עבור אי מתן ימי מנוחה

 

25.        בסיכומיו ביקש התובע פיצוי בגין אי מתן מנוחה ביום המנוחה השבועי. נקדים ונאמר כי רכיב זה לא הופיע בכתב התביעה מיום 2/4/03 ואף לא הופיע בתצהירו של התובע. די אפוא באמור כדי לדחות את התביעה ברכיב זה.

            אף לגופו של עניין נאמר כי מדובר בזכות שהיא זכות נלוות וזו אינה ניתנת לפדיון כפי שנקבע בין היתר על ידי השופטת עציון בפסק הדין תב"ע (ת"א) 3-1680 יצחק לוי נ' עמותת מרגנית וכן בפסק דין בעניין מגה ג'וזף נ' מלון קראון פלאזה וכן בעס"ק 26/99 ארגון הכבאים נ' איגוד הכבאים חיפה. לנוכח האמור, אף לגופו של עניין יש לדחות את התביעה ברכיב זה. 

 

גמול עבודה בחגים ודמי חגים

 

26.        התובע דרש לקבל תשלום בגין ימי חג שנדרש להישאר באתר המלון. התובע היה זכאי ל- 10 ימי חג בשנה בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה. יש להבחין בין דמי חגים המשולמים למי שאינו עובד בחג לבין גמול עבור עבודה בחג.

            באשר לדמי חגים, הואיל והתובע עבד בחגים לא יהיה זכאי לדמי חגים.

 

27.        באשר לגמול עבור עבודה בחגים, הרי שבהתאם לצו ההרחבה יהיה זכאי לגמול בשיעור 50%. כאמור דרישה לגמול זה הופיעה לראשונה בכתב התביעה מיום 2/4/03. הנתבעת טענה להתיישנות. לאור זאת, נבחן את זכאות התובע לתקופה שקדמה 7 שנים למועד הגשת התביעה המתוקנת – שהוגשה ביום 2/4/03, דהיינו עלינו לבחון את זכאותו לגמול כאמור

לתקופה שמאפריל 1996 ועד סיום עבודתו בחודש 12/01, דהיינו 69 חודשים.  שהם 5.75 שנים. התובע היה זכאי לגמול בשיעור 50% ביחס ל- 58 ימי חג. כאמור, שכרו של התובע ליום לפי החישוב המוסבר לעיל עומד על סך 261 שקלים ביום. סכום זה יש לכפול ב- 58 ימים כפול הגמול בשיעור 50%. לפיכך זכאי היה בגין אי תשלום דמי חגים בסכום של 7,569 ¤.

פדיון חופשה

 

28.        התובע זכאי היה עם סיום עבודתו לקבל פדיון חופשה בגין שלוש שנות העבודה האחרונות. מדובר בשנה השביעית שמינית ותשיעית שבהם עבד. בשים לב להיקף עבודתו ושנות עבודתו זכאי היה ל- 21 ימים לשנה השביעית, 28 ימים לשנה השמינית והתשיעית כל אחת. סך הכל 77 ימים. שכרו כאמור עמד על 6,533 ¤. שכר זה נחלק ל- 25 ימי עבודה ונקבל 261 ¤ ליום. סכום זה נכפול כפול 77 ימים, סה"כ בגין פדיון חופשה 20,097 ¤.

דמי הבראה

 

29.        התובע היה זכאי לדמי הבראה של 7 ימים לכל אחת מהשנתיים האחרונות. נזכיר כי ניתן לפדות דמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה הכללי רק ביחס לשנתיים האחרונות. לפיכך, יהיה זכאי התובע ל- 14 ימי הבראה. יום הבראה בעת סיום עבודתו עמד על סך של 282 ¤, ולפיכך יהיה זכאי לפדיון דמי הבראה בסכום של 3,948 ¤.

 

דמי ביגוד

 

30.        באשר לדמי ביגוד הרי שכאן מדובר על זכות שהינה זכות נילוות כפי שנקבע בפסיקה בקשר לרכיב הביגוד. בהתאם לפסיקה, הזכות לביגוד היא זכות נילווית שאינה ניתנת לפדיון [ע"ע 300080/98 כהן אברהם נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ,  עבודה ארצי, לג (79) 28]. לפיכך, התביעה לביגוד נדחית.

 

דמי גמולים

 

31.        באשר לזכאות לדמי גמולים, הרי שזכות זו קבועה בצו ההרחבה בענף השמירה. התובע ביקש לקבל סכום זה כאמור בכתב התביעה ובסיכומיו. הנתבעת טענה שהזכות התיישנה. זכות זו נתבעה לראשונה בכתב התביעה מיום 2/4/03 הוא כתב התביעה שבו אנו עוסקים ובכתבי התביעה שקדמו לכתב תביעה זה לא נזכר רכיב תביעה זה. בעניין זה נטענה טענת התיישנות, ואכן יש לבחון זכאות התובע להפרשות ביחס לתקופה שקדמה 7 שנים למועד הגשת כתב התביעה המתוקן בחודש 4/03. לפיכך, זכאי יהיה התובע לדמי גמולים בשיעור 6% מחודש אפריל 96 ואילך, הואיל וקודם לכן התיישנה תביעתו. בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה, החל על כל העובדים והמעבידים המבוטחים בקרן פנסיה מקיפה ומעבידיהם, תשלומי המעבידים לקרן פנסיה מקיפה הוגדלו לשיעור של 12% (י"פ 3596 תשמ"ט (27.11.88) ע' 367 ותוקן בי"פ 3672 (תשמ"ט) (25.6.89) ע' 3411). צו זהה הוצא לגבי עובדים המבוטחים בקרן פנסית יסוד (י"פ 3672 (תשמ"ט) (25.6.89) ע' 3411). מכאן, כי הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה בגין תגמולים הוגדלו ל- 6%. ההוראה הקובעת היא ההוראה בצווי ההרחבה המתקנים, שהם מאוחרים לצו ההרחבה בענף השמירה.

            בחודש 4/96 שכרו אותה עת עמד על 2,671 ¤. 6% מסכום זה (דמי גמולים חלק מעביד) עומדים על כ- 160 ¤ ולפיכך זכאי היה להפרשות לקרן פנסיה בסך 160 ¤ לחודש כפול 12 חודשים דהיינו 1,920 ¤. מאפריל 1997 ועד סיום עבודתו ב- 12/01 עלה שכרו הואיל ושולם לו שכר גם בשל כך שמר בוך הפסיק לעבוד. השכר לצורך חישוב דמי הגמולים הינו השכר האחרון בסך - 6,535 ¤. 6% דמי הגמולים עומדים אפוא על סך של 392 ¤ לתקופה שמחודש אפריל 97 ועד סיום עבודתו שהייתה כאמור בדצמבר 2001 סך הכל 4 שנים ו- 9 חודשים שהם 57 חודשים. מספר זה, של 57, נכפול בהפרשה החודשית שצריכה הייתה להיות בסך 160 ¤ והתוצאה המתקבלת אפוא הינה 22,344 ¤. לסכום זה נחבר את דמי הגמולים עבור התקופה הראשונה כאמור – 1,920 ¤ ונקבל סך כל ההפרשות להם היה זכאי כדמי גמולים חלק מעביד, סכום של 24,264 ¤. הואיל וכיום לא ניתן להפריש לקרן יהיה התובע זכאי לפיצוי שווה ערך לסכום הנ"ל בגין אי הפרשה כאמור.

 

פיצויי פיטורים

 

32.        התובע התפטר כאמור במכתב מיום 12/11/01 (נספח ט"ו לתצהירו, להלן: "המכתב"). במכתבו זה למעשה מציין התובע את הסיבות להתפטרותו. ניתן לומר כי מדובר בשלוש סיבות. הסיבה היא הינה הרעת תנאים כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. בין היתר מצביע התובע על כך שהפסיקו להחזיר לו הוצאות שוטפות שהוציא לתחזוקת אתר המלון. מדובר בתיקונים והוצאות שהיו חיוניים, כאמור בסעיף 3.6 למכתב. התובע אף מצביע על תשלומים להם היה זכאי ולא שולמו לו כאמור בסעיף 3.7 למכתב.

התובע אף מציין כי מדובר בנסיבות שבהם לא נדרש מעובד להמשיך לעבוד מחמת נסיבות אחרות, כך למשל תנאי הביטחון והתנאים הפיזיים של אתר המלון כמתואר על ידו בסעיף 3.1 עד 3.4 למכתב. התובע אף מציין כי הגיע לגיל פרישה.

אכן, התובע היה זכאי להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים מכל אחד מהטעמים הנ"ל. מכתבו כמו גם עדותו בפנינו באשר לייחס אליו התייחסו אליו מעסיקיו עשו עלי רושם מהימן. אף התנאים במקום היו כפי שטען התובע בצדק כאלה שלא ניתן לדרוש מעובד להמשיך לעבוד בהם בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. יתר על כן, אף הדרישות שנדרש לעבוד בהיקף שנדרש – נוכחות רצופה של כל ימות השנה, היו כאלה שהצדיקו התפטרות בדין מפוטר. לאור כל זאת קמה לתובע זכות לקבל פיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו. שכרו של התובע כאמור היה 6,533 ¤ כאמור בנספח ה'. התובע עבד 9.3 שנים שאותן נכפול בשכר הנ"ל, ולפיכך יהיה זכאי לפיצויי פיטורים בסך 60,757 ¤.

 

פיצויי הלנת שכר

 

33.        התובע לא דרש בכתב התביעה המקורי פיצויי הלנה ביחס לשכר אלה נתבעו רק בשלב מאוחר יותר והתיישנו כפי שטענה בצדק ב"כ הנתבע. לנוכח זאת והואיל ומדובר בהתיישנות מהותית הרי שאין מקום לפסוק פיצויי הלנה ביחס לשכר.

 

הלנת פיצויי פיטורים

 

34.        הנתבעות הציעו לתובע לקבל פיצויי פיטורים זמן קצר אחרי שסיים את עבודתו שם. יחד עם זאת, נדמה שההצעות היו מהפה ולחוץ בלבד. אותה עת התנו מתן פיצויים בחתימה על כתבי ויתור ובכל אופן, בסופו של יום לאחר שנאמר לו כי הנתבעות מתעתדות ליטול הלוואה כדי לשלם לו את פיצויי הפיטורים, לא התקדם עניין זה ולא שולם לו דבר. יחד עם זאת, יש לזכור כי היה זה התובע שהתפטר מהעבודה על אף שמדובר היה בנסיבות המזכות אותו בקבלת פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, כמוסבר לעיל. בנסיבות אלה, אני סבור שיש מקום להפחית את פיצויי ההלנה ביחס לפיצויי הפיטורים ולהעמידם על שיעור של 20% לשנה מיום 1.1.2002 ועד התשלום בפועל.

 

תשלום בגין אחזקת האתר וביצוע תיקונים

 

35.        התיקונים שביצע התובע, ככל שביצע, בוצעו בעיקר לתחזק את האתר כך שיתאים למגורים שוטפים וכן לצורך הסדרי  ביטחון מנימלים. עבודתו של התובע כללה למעשה את דרישת הנוכחות במקום כדי להרתיע מפני השתלטות עליו או מפני הזקתו. כן  נראה לי ,כללה עבודתו תחזוקה ברמה מינימלית כדי שאפשר יהיה לשמור על המקום ולגור בו. התובע לא הגיש דרישה לתשלום עבור עבודות אלה במהלך תקופת עבודתו, ואין מקום כיום לזכותו בשכר בגין עבודות אלה שהיו בהיקף לא ברור ושלא הוכח הואיל והשתנו מידי חודש בחודשו, והיו נגזרת של מצב האתר כתולדה של פגעי הטבע ופגעי האדם. לאור זאת, ומאחר ולא הוכח כדבעי היקף התיקונים, וכך גם לא שוכנעתי כי אכן התובע זכאי לשכר בגין תיקונים אלה, הרי שתביעתו ברכיב זה נדחית.כן יש לדחות את תביעתו באשר להחזר הוצאות שהוציא לתיקון האתר, הואיל ולא הוכח כדבעי מה היה היקף הוצאותיו, מה הוציא לצורך מגוריו ומה לצורך תחזוקת האתר.

 

קיזוז

 

36.        ברשימת המוסכמות והפלוגתאות שנערכה ביום 4/2/04 העלו הנתבעות 1 ו- 2 טענות של קיזוז. טענות דומות הועלו על ידי הנתבעת 3 בכתב הגנתה. טענות אלה לא הוכחו עובדתית. לא הוכח כי התובע לא ביצע את שמוטל עליו, או כי הפר חובת הזהירות הנגזרת מחוזה העבודה בינו לבין הנתבעות, או מי מהן. מקובלים עלי דברי התובע כמפורט בתצהירו בסעיפים 56 ו- 57 לפיהם לא גרם לנזק כלשהו ולא גרם לכך שחסר רכוש כלשהו ברשלנותו מאתר המלון בתקופת עבודתו. כן מקובלים עלי דברי התובע בסעיף 57 לתצהירו, ולפיהם בעת סיום עבודתו ביקרו במקום עבודתו מטעם הנתבעות מר נח גלקופ ומר קתריאל שבדקו את אתר המלון ואישרו בפניו שהכל בסדר ואין להם טענות כלשהן. ככל שעולה מהדברים, לאחר עזיבתו התובע את אתר המלון נשאר זה מופקר וככל הנראה, אם נגרמו נזקים, היה זה לאחר שהמקום ננטש. באשר לטענה לפיה היה התובע צריך לשלם לנתבעת בגין השימוש בחדר לדוגמא   שהועמד לרשותו באתר המלון הרי שלא שוכנעתי כי קמה לנתבעת 2 או לנתבעות זכות כזו. היה זה חלק מתנאי העבודה כאשר התובע נדרש להשאר בתוך  אתר המלון כל העת . אלה היו חלק מתנאי העבודה והדרישות שנדרש התובע. אם ביקשו הנתבעות להתחשבן עימו על מגורים במקום היו צריכות לעשות כן מראש כחלק מהסכם העבודה. משלא סוכם כך הרי שאין לשעות כיום לטענתם לפיה יש לחייבו בתשלום בגין מגורים על כל הנגזר מכך(מיים חשמל  וכיוצ"ב).

 

37.        סוף דבר:

 

הנתבעות 1, 2, 3 ביחד ולחוד ישלמו לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא להם פסק הדין את הסכומים הבאים:

 

א.         שכר עבודה וגמול עבודה בשבתות           188,094 ¤.

ב.         גמול עבודה בחגים                                 7,569 ¤.

ג.          פדיון חופשה שנתית                               20,097 ¤.

ד.         דמי הבראה                                           3,948 ¤.

ה.         חלף הפרשות לגמל                                 24,264 ¤.

ו.          פיצויי פיטורים                                      60,757 ¤.

ז.                   פיצויי הלנה, ביחס לפיצויי הפיטורים

הנ"ל בס"ק ו' כאמור לעיל, בשיעור 20%

לשנה מיום 1/1/02 ועד ליום התשלום בפועל.                   

ח.         הוצאות משפט בסך                                8,000 ¤.

 

 

 

 

כל הסכומים הנ"ל בס"ק א-ה יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1/1/02 ועד התשלום בפועל.

 

 

ניתן היום י"ז בתמוז, תשס"ט (9 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

אייל אברהמי, שופט

 

002762/02עב 730 אילנית ג'והרי

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/0C100E53BB496E80422575FC0059234A/$FILE/D8F34E091445B92C422575F1002F436E.html
תאריך: 
23/07/09
Case ID: 
2726_2
Case type: 
עב
סיווגים
שופטים : אייל אברהמי
אייל אברהמי
עורכי דין : א. מסר רינגל
א. מסר
רינגל
Powered by Drupal, an open source content management system