בראל נ. גלוט
ב ת י ה מ ש פ ט
ת.א. 150323/09 |
בית משפט השלום תל אביב-יפו |
||
|
|||
26/07/2009 |
|
כבוד השופט חיים טובי |
לפני: |
1. בראל רבקה 2. בראל מאיר |
התובעים: |
|
|
ע"י ב"כ עו"ד א. משעני ואח' |
|
|
נ ג ד |
|
|
גלוט בני ע"י ב"כ עו"ד א. בר-עוז |
הנתבע: |
פסק-דין
הנסיבות
1. התובעים הינם הבעלים של חנות המצויה בקומת הקרקע בבניין הבנוי על חלקה 428 בגוש 642 והמצוי ברח' אבן גבירול 163, תל-אביב (להלן "החנות").
2. בתאריך 1/7/03 נחתם הסכם שכירות בין התובעים לנתבע, לפיו שכר האחרון את החנות, בשכירות חופשית, לתקופה של שנה אחת - מיום - 1/7/03 עד ליום 30/6/04 (להלן "הסכם השכירות" או "ההסכם").
לנתבע, ניתנה הברירה (אופציה) להאריך את השכירות לתקופה נוספת של 3 שנים, החל מיום 1/7/04 וכלה ביום 1/7/07 (להלן "תקופת האופציה").
בתום תקופת האופציה, הוסכם על הצדדים, בכתב ובחתימת ידם, כי זו תוארך למשך 3 שנים נוספות, קרי עד ליום 1/7/2010 (להלן "תקופת האופציה השנייה").
דמי השכירות נקבעו בהסכם לסך 2,500 ש"ח לתקופת השכירות, ולתקופת האופציה הוסכם על תוספת של 5% קרי סך של 2,625 ש"ח.
3. זאת לדעת, כי מידי שנה בשנה ניתן על ידי הנתבע 12 שיקים מעותדים, שנמשכו על ידי אחות הנתבע הגב' סיגל גלוט, ומידי חודש בחודשו, השיק הרלוונטי הומר במזומן.
התובענה וטענות הצדדים
4. בתביעה שבכאן, עתרו התובעים להורות על פינויו של הנתבע מהחנות, בשל הפרת ההסכם.
לטענת התובע 2 (להלן "התובע"), עובר לתום תקופת האופציה, הוסכם בינו לבין הנתבע כי דמי השכירות יעמדו על סך 3,500 ש"ח לחודש, תחת דמי השכירות שנקבעו בהסכם (להלן "דמי השכירות המוסכמים").
לשיטתו, הגם שהנתבע העביר לידיו, בתום תקופת האופציה, 12 שיקים מעותדים לשנת 2008 ע"ס 2,500 ¤ כל אחד, הרי שבפועל עת גבה את דמי השכירות מידי חודש, הנתבע נטל את השיק ושילם במזומן סך של 3,500 ש"ח.
לטענת התובע, ביום 5/12/08, עת הגיע לחנות לגביית דמי השכירות המוסכמים
(3,500 ¤), סירב הנתבע להשלים הסכום במזומן, ודרש - כתנאי לתשלום דמי השכירות המוסכמים - להעביר ההסכם על שם הגב' לודמילה פרוטסוב - חברתו של אבי הנתבע (להלן "לודמילה").
משסירב התובע - כך הטענה - להיעתר לבקשה , סירב הנתבע לשלם את דמי השכירות המוסכמים.
גלל כן, עותר התובע לפינויו של הנתבע מהחנות עקב הפרתו של הסכם השכירות.
5. הנתבע מצידו כפר נמרצות בטענות התובע וטען כי לא היו הדברים מעולם.
לטענת הנתבע, מעולם לא הוסכם על תשלום דמי שכירות מעבר לקבוע בהסכם, בסך 2,500 ש"ח (להלן "דמי השכירות החוזיים"), ואין שחר לטענת התובע לכריתתו של הסכם בעל-פה, להגדלת דמי השכירות, לתקופת האופציה השנייה.
הנכון הוא, כך לנתבע, כי התובע ביקש, בחודש נובמבר 2008, להעלות את דמי השכירות והוא סירב לכך.
עם זאת, נכון היה הנתבע להעביר את החנות לגב' לודמילה, לשימושה?, וזו האחרונה הייתה אמורה לשלם לו בגין הפינוי המוקדם, סך של 70,000 ¤ ולשלם דמי שכירות לתובע בסך 3,500 ¤ לחודש.
לשיטת הנתבע, במועד שנועד לחתימה על הסכם חדש עם הגב' לודמילה (12/12/08) ביקש התובע לטרפד העסקה, כך שפנה לראשונה בהצעה כי תשלם לו סך של 20,000 ¤ תחת תשלום סך 70,000 ¤ לנתבע.
משלא יצאה העסקה המוצעת לפועל, זכאי הנתבע - כך לטענתו - להמשיך ולהחזיק במושכר עד תום תקופת האופציה השנייה, בהתאם להוראות הסכם השכירות.
הנתבע עתר לדחות התביעה תוך חיוב התובעים בהוצאות.
ההכרעה
6. אקדים המאוחר ואומר כבר מבראשית כי לא מצאתי שחר לתובענה דנן ודינה להידחות.
לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת בדבר קיומו של הסכם בעל פה להגדלת דמי השכירות מסך של 2,500 ¤ ל - 3,500 ¤, התובע לא השכיל להוכיח קיומו של הסכם כזה.
ההיפך הוא הנכון. עיון בהסכם השכירות מלמד כי בתום תקופת האופציה הראשונה, טרחו הצדדים וחתמו בכתב ידם על מתן תקופת האופציה השנייה, בלא שנכתב דבר וחצי דבר, על העלאת דמי השכירות.
הדעת אינה סובלת מצב בו י?ט?ע?ן כי נעשה הסכם בעל פה בדבר גובה דמי שכירות לתקופת האופציה השנייה, ומנגד הארכת השכירות לתקופה זו, תיעשה בכתב.
ההיגיון והשכל הישר מלמדים, כי כאשר צדדים מעלים עלי כתב הסכמה כלשהי, ברי כי זו? משקפת את כל אשר הוסכם בינותם.
הטוען להסכמות נוספות מעבר למוסכם בינותם, עליו הנטל להוכיח קיומן של הסכמות נוספות מעבר לאלו שהוסכמו בכתב.
כאמור, התובע לא הוכיח, אף לא לכאורה, כי הייתה כזאת, כך שטענתו בדבר הסכמה עלומה, על העלאת שכר הדירה לתקופת האופציה השנייה אין לה על מה שתסמוך.
7. זאת ועוד זאת, מתצהירה של הגב' לודמילה עולה כי גירסת הנתבע, בדבר המשא ומתן להעברת החנות לשימושה, טרם סיום תקופת האופציה השנייה, הינה אמת.
הגב' לודמילה אף אישרה את הצעתו המקוממת של התובע, כי זו הראשונה תשלם לו סך 20,000 ¤ תחת שתשלם לנתבע 70,000 ¤ בגין מוניטין - והוא כבר ידאג לסילוקו של הנתבע מהחנות.
בחקירתה הנגדית, עמדה לודמילה על דעתה כי כך היו פני הדברים . בנסיבות אלו, יש להעדיף את גירסת הנתבע על פני זו של התובע, בכל הקשור למו"מ שהתנהל, עובר להגשת התביעה דנן.
ואם לא די בכל האמור, בא דו"ח רווח והפסד של הנתבע לשנת 2008 (31/12/08) וסותם את הגולל על טענת התובע.
עיון בדו"ח מלמד (נספח א' לתצהיר הנתבע) כי בכל חודשי שנת 2008 (למן ינואר ועד דצמבר) שילם הנתבע סך של 2,450 ¤ (נטו ללא מע"מ).
נמצא, כי על פי ספרי הנתבע הסכום ששולם כל העת, לשנת 2008, היה בסך 2,500 ¤, בניגוד לטענות התובע.
התובע, משום מה, לא המציא את דיווחו למס הכנסה על מנת להוכיח תשלום דמי השכירות המוסכמים, מה שמלמד כי אילו זה הוצג, גירסת התובע הייתה נסתרת.
לבסוף אוסיף ואומר כי למרבה הפליאה התובע לא ביטל את הסכם השכירות עקב אי תשלום דמי השכירות המוסכמים, אלא דרש פינויו של הנתבע מהחנות עקב כך ש "הסכם השכירות שבנדון הסתיים ביום 30/6/08" (סעיף 1 למכתב מיום 10/12/09).
משנתברר כי השכירות הוארכה בכתב לתקופת האופציה השנייה, אין שחר לדרישת התובע לפינויו המוסכם עקב תום תקופת השכירות - כך שההסכם שריר וקיים ובתוקפו הוא עומד.
8. משלא השכיל התובע להוכיח כי הנתבע הפר את ההסכם ו/או כי זה בוטל במועד כלשהו - דין תביעת הפינוי להידחות.
9. סוף דבר ולאור האמור התוצאה הינה כדלקמן -
א. התביעה לפינוי ולסילוק ידי הנתבע מהחנות - נדחית.
ב. בנסיבות העניין ובהתחשב בגילם של התובעים ובהיותם פנסיונרים - אין אני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים - באמצעות הדואר.
ניתן היום, ה' באב, תשס"ט (26 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.
חיים טובי, שופט |
קלדנית סלימה