גנקין דליה נ. קרנית-קרן לפיצוי


 

   

בתי המשפט

א  038250/05

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

27/07/2009

תאריך:

כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי

בפני:

 

 



גנקין דליה

בעניין:

התובעת

עוה"ד י. נוילנדר ואח'

ע"י ב"כ


 

נ  ג  ד


 

קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

הנתבעת

עוה"ד א. שפרבר ואח'

ע"י ב"כ

 

פסק דין מתוקן

 

מבוא

 

התובעת, ילידת 10.09.1981, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 09.01.2002, בדרכה מעבודתה לביתה.  

 

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת (להלן: "קרנית") לאחר שזהות הרכב והנהג שהיה מעורב באירוע התאונה אינם ידועים לתובעת. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. התובע פנתה למל"ל אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע את נכותה. לפיכך התביעה מתנהלת במתכונת סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. מטעם התובעת העידו אמה, הגב' זיוה רוסטמוב, והיא עצמה. 

מטעמה של קרנית לא הובאו עדים. החוקר מר עוזי עומסי אשר חקר עבור קרנית את נסיבות האירוע נשוא התביעה מסר תצהיר חוקר, אולם בסופו של יום לא נחקר. הנתבעת צירפה את דוחות החקירה ותמליל החקירות לרבות הקלטת.

גרסת התובעת וטענותיה

בסעיפים 4 ו-5 לתצהיר עדותה הראשית (סומן ת/2) ציינה התובעת כך:

"בתאריך 09/01/02 סמוך לשעה 18:30, חזרתי ממקום עבודתי בהליכה. כאשר עמדתי לחצות כביש בצומת רחובות יוספטל-כצנלסון, התחיל לרדת גשם והיה חשוך. חציתי את הכביש. לאחר מכן, כל שאני יודעת הוא, שהתעוררתי כשמסביבי היו הרבה אנשים...

ברצוני לציין כי זמן רב לאחר התרחשות התאונה התחילו להעלות בזיכרוני תמונות מהשניות טרם התאונה. נדמה לי, מתמונות אלו, כי רכב בו היו ישובים בחור ובחורה, ואשר עלתה מתוכו מוסיקה בעוצמה גבוהה נסע במהירות גבוהה ופגע בי בעת שחציתי את הכביש ברמזור ירוק. איני זוכרת את סוג הרכב או את מספרו."

 

במהלך חקירתה הנגדית נשאלה התובעת אודות נסיבות התאונה וכך השיבה בעמ' 10 ו-11 לפרוטוקול:

"אתה אומר לי שאני לא יודעת איך קרתה התאונה, אני משיבה לך שאני לא זוכרת. אני זוכרת את הפגיעה החזקה. את האוטו אני לא זוכרת.

...

אתה אומר לי שאתה טוען שאני החלקתי על הכביש מרטיבות ולא היה מעורב רכב ושואל אותי אם זה יכול להיות, אני משיבה לך שאף פעם לא היה לי דבר כזה, כי ברוסיה היו לנו דרכים יותר חלקות והסתדרנו. זה לא נכון שהחלקתי. אני יכולה להסביר גם למה לא. כשנה וחצי לאחר מכן התחיל לחזור לי הזיכרון לגבי מי שהיה באוטו. ראיתי זוג צעיר והייתה מוסיקה רועשת. ראיתי שהוא נוסע מהר ומאז אני לא זוכרת כלום. הבחור הרוסי שדיבר עם אמא שלי בטלפון אמר לה שזו הייתה תאונת דרכים."

 

מלבד התובעת מסרה תצהיר עדות ראשית (סומן ת/1) גם הגב' זיוה רוסטמוב, אמה של התובעת, בו ציינה:

"בערב יום 09.01.02, בעת התאונה, חיכיתי לשובה של דליה מן העבודה וטיילתי עם כלבי באזור מגורינו, אשר נמצא בקרבת מקום התאונה. עת שטיילתי עם הכלב בסביבת בית הכנסת בשכונה, ראיתי מכוניות משטרה מגיעות לסביבה. כיוון שבאותה העת ירד גשם חזק, כל שניתן היה להבחין בו היה אור וקול הסירנות. רק בדיעבד הבנתי כי מכוניות המשטרה הגיעו בעקבות התאונה שאירעה לבתי. על התאונה נודע לי לאחר שהתקשרתי לטלפון הנייד של בתי. בפעם הראשונה שהתקשרתי לא היה מענה בטלפון. בפעם השנייה ענה לטלפון בחור, אשר לאחר שעניתי לשאלתו כי אני אמה של בעלת הטלפון סיפר ברוסית כי מכונית פגעה בבתי וכי בתי שוכבת על הכביש ללא הכרה. עוד, הוא אמר לי כי המשטרה כבר הייתה במקום ועוד מעט יגיע אמבולנס... לאחר שנודע לי על התאונה, פניתי לביתי והתקשרתי לאחד ממכרינו על מנת שיאסוף אותי ברכבו. במהירות האפשרית הוא אסף אותי, ונסענו לבית החולים "וולפסון" אליו פונתה בתי."

 

הגב' רוסטמוב נחקרה על תצהירה. יצוין כי חקירתה נעשתה באמצעות מתורגמנית לשפה הרוסית.

 

לטענת ב"כ התובעת, אין ממש בטענה שהעלתה קרנית כי התובעת כלל לא נפגעה מרכב, וזאת בהתבסס על חקירת חברה לעבודה של התובעת, הגב' קוזלוב, במהלכה כביכול סיפרה כי התובעת אמרה לה שלא נפגעה מרכב אלא החליקה בתוך שלולית של גשם. נטען כי מדובר בעדות מפי השמועה וכי לגופו של עניין הדבר כלל לא עולה מתמליל החקירה.

 

נטען כי אין לצפות מן התובעת לנקוב בפרטי הנהג הפוגע ו/או בפרטי עדים לתאונה, שכן התובעת נפגעה במהלכה פגיעת ראש חמורה, סבלה מאיבוד הכרה ואובדן זיכרון, ולא הייתה מסוגלת לתקשר עם סביבתה. עוד נטען, כי לא ניתן לצפות מאמה של התובעת לדרוש את פרטיו של בחור אנונימי אשר ענה לשיחה שביצעה למכשיר הטלפון הנייד של בתה והודיע לה על תאונת הדרכים, מקום בו האם אך קיבלה הודעה לפיה בתה נפגעה והיא מחוסרת הכרה, וכל מעייניה היו לשלומה של בתה.

 

מוסיף ב"כ התובעת וטוען כי אופי פגיעותיה של התובעת, בהן זעזוע מוח והמטומה בראש עם דימום אפידורלי, אינה יכולה להיגרם מנפילה על הכביש אלא מפגיעה מרכב חולף. להוכחת הטענה כי פגיעת התובעת ארעה בתאונת פגע וברח, מפנה ב"כ התובעת למסמכים שהוגשו, כגון דו"ח ניידת טיפול נמרץ אשר פינתה אותה לקבלת טיפול רפואי, שם צוין כי מדובר בהולכת רגל שנפגעה בתאונת פגע וברח. לדבריו גם בתיעוד בדיקות רפואיות שעברה בהמשך במסגרת קופת החולים, צוין כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים. ב"כ התובעת מפנה לפסיקה בה נתקבלו תביעות נפגעים שלא היה ביכולתם להמציא את פרטי הנהג והרכב הפוגע, ונדחו טענות קרנית כי הנפגעים לא שקדו שקידה סבירה לגלותם.

 

טענות קרנית

 

קרנית חולקת על גרסתה העובדתית של התובעת וטוענת כי לא הרימה את הנטל להוכיח את עצם קרות התאונה.

 

ב"כ קרנית מבקש להצביע על סתירות ותהיות שעלו לדבריו מגרסת התובעת. את עיקר יהבו הוא משליך על  עדות חברתה של התובעת, הגב' קוזלוב, ממנה עלתה האפשרות כי התובעת החליקה כתוצאה ממי גשמים. הוא מדגיש כי התובעת ויתרה על זכותה לחקור את הגב' קוזלוב ולפיכך הוגש תמליל חקירתה על ידי החוקר כראיה לאמיתות תוכנה. כמו כן, ב"כ קרנית מפנה לעדות התובעת במשטרה, שם ציינה כי אינה זוכרת שקיבלה מכה מרכב, והוסיפה כי ייתכן שכלל לא ראתה רכב. לטענתו רק כחמישה חודשים לאחר התאונה ולאחר שקיבלה ייעוץ משפטי, "נזכרה" התובעת בפנייתה למל"ל כי "רכב הגיח ופגע בה". לטענת קרנית, גרסתה הראשונית של התובעת, שניתנה בזמן שעוד לא הייתה מיוצגת, היא הגרסה האמיתית, ולפיה התובעת אינה זוכרת ממה נפגעה וקיים ספק כי מעורב רכב באירוע.

 

ב"כ קרנית טוען כי די בכך שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח תביעתה, גם אם מטעם קרנית לא הובא כל עדים. בהקשר זה נטען כי עדות התובעת הינה עדות יחיד של בעל דין על כל המשתמע מכך.  ב"כ קרנית מפנה לפסיקה לפיה על בית המשפט לבחון בתשומת לב מיוחדת טענה לתאונת "פגע וברח" שכן מחד התובעים יכולים לטעון טענה זו על נקלה ומאידך קשה לקרנית להביא ראיות לסתור את הטענה.

 

דיון

 

בענייננו ב"כ קרנית טוען כי התובעת כשלה בהוכחת גרסתה לפיה נפגעה בתאונת דרכים. לדבריו קיימת אפשרות סבירה ביותר כי התובעת נפגעה בנסיבות אחרות, בפרט משלא הביאה עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתה.

 

סעיף 12 (א) (1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") מקים את חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע.

 

לאורך השנים, פירשו בתי המשפט סעיף זה באופן מחמיר הדורש מן התובע להוכיח במאזן הסתברויות, ששקד שקידה סבירה בניסיון לאתר את הנהג הפוגע. זאת על סמך דבריו של כב' השופט לוין בע"א 502/04 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם הורוביץ פ"ד מא(1) 542:

"אכן, אין די בכך שהנפגע-התובע הוא עצמו אינו יודע, בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו."

 

ביום 18.3.08, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בעניין ע"א (ת"א) 1344/07 קורן שרה נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים,  שראה לשוב ולבחון את הדרישה שהשתרשה בפסיקה ל"שקידה סבירה" מצד הנפגע. כב' השופט ד"ר ורדי מציין בפסק הדין, כי בדיקה מדוקדקת של פסק דין הורוביץ שלעיל מלמד כי אמירתו של כב' השופט לוין על הצורך בהוכחת שקידה סבירה נאמרה כאוביטר דיקטום ובדעת מיעוט. בסופו של דיון מגיע כב' השופט ורדי למסקנה זו:

"לטעמי, הגיעה העת להעמיד דברים על דיוקם, לקבוע גבולות ברורים ואחידים להפעלת המבחן השולל את זכאות הנפגע לפיצוי ביחס לסעיף 12 (א) (1) לחוק, באופן אחר ממבחן השקידה הסבירה, המקל יותר עם הנפגע ומחמיר יותר עם המבקש לשלול את הפיצוי מהנפגע, שיביא לידי ביטוי את מטרת ותכלית החוק תוך העברת הנטל למבקש לשלול את הפיצוי מהנפגע, דהיינו לקרנית, לאחר שהנפגע יוכיח שהנהג שפגע בו אינו ידוע.

            המטרה הינה שאדם שנפגע בתאונה יאתר את הנהג הפוגע ושלא יתנהג באופן חסר תום לב או מזלזל לאי איתור הנהג הפוגע, שכן הוא יודע שבכל מקרה יפוצה ע"י קרנית ולכן לא ינקוט כל פעולה לאתר את הנהג הפוגע למרות שיכל לעשות כן. ....

יחד עם זאת , אין הצדקה לדידי, להטיל על הנפגע להוכיח שלא נהג ברשלנות אלא בשקידה סבירה, שזהו לטעמי, נטל כבד מדי שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית ומטרת החוק."

 

בכל הנוגע לנטל ההוכחה מגיע כב' השופט ורדי לכלל מסקנה כי על הנפגע מוטל אך הנטל להוכיח שאינו יודע מי פגע בו. ראיתי לנכון להתייחס לפסיקה הנוגעת לנטל ההוכחה בתביעות כנגד קרנית בגין תאונות "פגע וברח", כדי להמחיש את רוח הפסיקה הנוהגת, מתוך מטרתו ותכליתו של החוק שהינו סוציאלי במהותו ומטרתו ליתן מענה לנפגעים חסרי כתובת ביטוחית לפנות אליה.

 

ב"כ קרנית ביקש לקבוע כי גרסת התובעת הייתה בלתי עקבית נוכח סתירות שעלו מעדותה.  ואולם, לא ראיתי כי נתגלתה סתירה מהותית בעדות התובעת, אשר יש בה כדי להביא לדחיית גרסתה. עסקינן בתובעת אשר נטען כי היא סובלת מבעיות זיכרון ואכן נמצאו לכך תימוכין גם במסמכים רפואיים. כך למשל, בתביעה שהוגשה למל"ל ביום 20.06.2002 ציינה התובעת כי היא סובלת עקב הפגיעה מ: "כאבי ראש, סחרחורות, דיכאון ובכי, פחד לצאת לרחוב, חלומות שיחזור של התאונה, עצבנות, פגיעה בזיכרון, הקאות, חולשה פתאומית". גם בחוות דעת רפואית שכתב הפסיכיאטר מטעם המל"ל הפרופ' אריה שלוסברג, צוין בפרק הממצאים הרפואיים: "מדברת עברית בסיסית, אינטליגנטית, קיימים ליקויים בתפקוד שכלי גבוה בפרט בזכירה לתווך קצר" [כך נכתב במקור, ח.ו.ו]. כך גם לא ניתן להתעלם מן העובדה כי במסמכים שהוצאו מיד לאחר התאונה, קרי בהזדמנות הראשונה, נרשם כי מדובר בפגיעה בתאונת פגע וברח (ייתכן שהדבר נלמד מפי העוברים ושבים שחזו באירוע). ראה למשל דו"ח ניידת טיפול נמרץ אשר פינתה אותה לקבלת טיפול רפואי, שם צוין:

"אין מספרי רכבים פגע וברח", "הולכת רגל שנפגעה מרכב שברח" ו"נמצאה ברחוב על הכביש פגיעת רכב". וכן בדו"ח חדר מיון שם נכתב: "לדבריה נפגעה בת.ד. כהולכת רגל".

גם בתיעוד הטיפול בתובעת במסגרת חדר המיון צוין: "לדבריה נפגעה בת.ד. כהולכת רגל, לא זוכרת פרטים, לדבריה נחבלה בראש."

 

אף ללא התייחסות להיות חקירתה של  הגב' קוזלוב בגדר עדות שמועה, גם לגופו של עניין איני סבורה כי בתמליל חקירתה יש כדי לאיין את גרסת התובעת. כבר בראשית דבריה לחוקר העלתה הגב' קוזלוב את האפשרות כי מדובר בתאונת דרכים. ראה בעמ' 1 לתמליל:

"חוקר: את יודעת מה קרה לה?

אדל: כן. היא היה אחרי עבודה.

חוקר: כן.

אדל: אני לא ראיתי מה קרה.

חוקר: מה את יודעת?

אדל: אומרים ככה. אומרים שאו היה מכונה [העדה הינה דוברת רוסית ואינה מתמצאת בשפה העברית, נראה כי הכוונה למכונית, ח.ו.ו] או לא היה מכונה או היא נפלה לבד, זה אף אחד לא יודע. אני לא ראיתי.

ראוי לציין ששמיעת הקלטת מלמדת כי העדה מדברת עברית בסיסית ביותר על כל המשתמע מכך.

 

גם בהמשך דבריה לחוקר אין כדי אמירה חד משמעית כי התובעת לא נפגעה בתאונת דרכים, אלא דווקא תיאור המתיישב עם עדות התובעת, לפיו היא אינה זוכרת את הפגיעה עצמה אלא את הרגע בו מצאה עצמה מוטלת בשלולית. ראה בעמ' 2 לתמליל:

"חוקר: את דיברת איתה?

אדל: כן, אחרי זה כן.

חוקר: מה היא אמרה לך?

אדל: היא אמרה שהיא לא זוכרת כלום. היא אומרת שרק ראיתי אור ירוק ברמזור ואח"כ... אח"כ היא אומרת אני לא זוכרת כלום, מתי שאני פותחת את העיניים אני כבר היה ב...

חוקר: ברצפה.

אדל: ברצפה במים, היה גשם וזה, וזה, וזה...

חוקר: זאת אומרת סתם נפלה? היא נפלה היא לא יודעת

אדל: אתה יודע מה.

חוקר: עזבי מה יכול להיות...

אדל: אני לא יודעת סתם או לא. מה שהיא דיברה לי אני אגיד לך אדוני... כן, שהיא לא זוכרת, היא לא זוכרת איך אוטו נותן לה מכה, זה היא לא זוכרת".

 

מכאן שאין בחקירת הגב' קוזלוב כדי לתמוך בטענה כי התובעת לא נפגעה בתאונת דרכים.

 

באם רצתה התובעת להיפרע מקרנית שלא כדין, יכולה הייתה לומר בנקל כי היא זוכרת שנפגעה מרכב שברח מן המקום. דווקא עדותה כי אינה זוכרת, מעידה על אמינותה. מלבד זאת, גם המסמכים הרבים שהוצאו מיד לאחר התאונה ובסמוך לה מהווים תימוכין לעדותה. התובעת עשתה רושם אמין בעדותה, אותם הפרטים אשר היא זוכרת עברו כחוט השני במספר הזדמנויות בהן תיארה את האירוע נשוא התביעה ובעדויות אחרות שהובאו לפניי (בכללן תמליל חקירת הגב' קוזלוב, עליו אף קרנית מבקשת להסתמך), כגון העובדה שנפגעה בעת שחצתה את הכביש ברמזור ירוק, העובדה שירד גשם חזק בעת שנפגעה, העובדה שהתקהלו סביבה אנשים רבים כשהתעוררה. יתרה מכך, עדותה אינה מהווה עדות יחיד שכן גם אמה העידה בפניי, באופן שהתיישב עם עדות התובעת עצמה. ראה עדות הגב' רוסטמוב בעמ' 7 לפרוטוקול:

"אתה אומר לי שבליל התאונה ירד גשם מאוד חזק, אני משיבה לך נכון, מאוד חזק. אתה אומר לי שאני לא יודעת מי ענה לטלפון של הבת שלי כאשר התקשרתי אליה, אני משיבה לך שהתאספו שם אנשים וענה לי גבר וכששאלתי מי זה הוא ענה אם אני אמא שלה ואמרתי  לו כן, אז הוא אמר לי שהייתה לה תאונת דרכים והיא שוכבת על האספלט ואנחנו לא נוגעים בה כי פוחדים, הוא אמר לי שהיא מחוסרת הכרה. ראיתי אמבולנס ומשטרה. הוא דיבר איתי ברוסית. אתה שואל האם שאלתי מי הוא ובררתי פרטים עליו, אני משיבה לך שלא, הייתי במצב קשה."

 

ראיתי להוסיף כי אין לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא אותר אותו בחור אשר ענה לשיחת הטלפון של אמה והודיע לה כי התובעת הייתה מעורבת בתאונה. ניתן לשער כי שיחת הטלפון הותירה את האם חרדה ונסערת. כך גם אין לצפות מן התובעת לבקש את פרטי העדים שראו אותה נפגעת. התובעת העידה כי לאחר התאונה ניסתה לאתר עדים אולם ללא הצלחה. ראה עדותה בעמ' 11-10 לפרוטוקול:

"אתה אומר לי שאני לא יודעת שם של אף עד שהיה בעת התאונה, אני משיבה לך שאחרי התאונה הלכתי למקום האירוע, יש שם מכולת ושאלתי את בעל המכולת והוא אמר שהוא עובד שם הרבה שנים. סיפרתי לו פרטים על האירוע והוא אמר שהרבה מקרים כאלה קרו במקום והוא לא זוכר בדיוק. זה מקום חי שהרבה אנשים עוברים שם."

משמע ניתן לומר כי התובעת פעלה בשקידה סבירה בניסיון לאתר את הרכב המעורב.

 

עוד ראיתי להעיר, כי בעצם העובדה שהוזמנה משטרה למקום האירוע, נתון אשר קרנית לא ניסתה לשלול, יש כדי להעיד כי לא מדובר בסתם אירוע של החלקה בשלולית, והיא מתיישבת יותר עם המסקנה שמדובר בתאונת "פגע וברח".

 

מכל האמור לעיל ולאור הגישה הפרשנית המקלה שנקבעה בפרשת שרה קורן, ראיתי לקבוע כי התובעת עמדה בנטל להוכיח שנפגעה בתאונת דרכים אשר זהות הנהג הפוגע אינה ידועה לה, ועל כן קמה לה עילת תביעה כלפי קרנית. משבאתי למסקנתי זו יש להוסיף ולדון בשאלת גובה  הנזק.

 

 

הפגיעה והנכות הרפואית

ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים וולפסון, שם אובחנה נפיחות עם המטומה בראש ובבדיקת CT הודגם דימום אפידורלי. לאחר מספר שעות הועברה לבית החולים תל-השומר, שם אושפזה במחלקה הנוירוכירורגית עד ליום 13.01.2002.

 

לאחר שחרורה מאשפוז הוסיפה להיות במעקב במסגרת קופת החולים, התלוננה על כאבי ראש, חרדה ופחד. עוד יצוין כי התובעת התלוננה גם על כאבי גב, צלעות ורגליים. התובעת הופנתה לטיפול במרכז הרפואי לבריאות הנפש "אברבנאל", שם אובחנה כסובלת מתסמונת פוסט טראומטית וניתן לה טיפול בתרופות פסיכיאטריות. וועדה רפואית ראשונה של המל"ל קבעה לתובעת 50% נכות פסיכיאטרית זמנית למשך שנה, מיום 11.06.2002 ועד ליום 30.06.2003. וועדת עררים הפחיתה את הנכות הזמנית לסך של 30% לאותה תקופה. בהמשך נקבעו לתובעת 10% נכות פסיכיאטרית צמיתה לפי סעיף 34 ב' למבחני המל"ל, החל מיום 01.07.2003. יחד עם זאת ראתה הועדה לנכות 5% על חשבון מצב קודם. לאחר שעברתי על קביעת המל"ל שאף שלח את התובעת למבחנים נוירופסיכולוגיים, ראיתי לקבל את קביעתו ולפיה לתובעת 10% נכות נפשית ומתוכם 5% נכות תולדת התאונה.

 

הנכות התפקודית

ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית ועומדת על 10% לכל הפחות, שכן כתוצאה מהתאונה נגרם לה נזק נפשי שהתבטא בחרדות ודיכאונות שהגבילו את כושר תפקודה. הוא מוסיף כי לאחר התאונה עבדה במספר עבודות אולם התקשתה משנדרשה לעמידה ממושכת. התובעת העידה כי לאחר התאונה נעזרה רבות בבן זוגה דאז.

 

אמה של התובעת העידה כי שנתיים וחצי לאחר התאונה התובעת לא עבדה וסבלה מחרדות ופחד מנסיעות. היא הוסיפה כי לפני התאונה התחלקה עם בתה בעבודות משק הבית ואילו לאחריה היא כמעט שאינה נעזרת בתובעת, שכן התנהגותה של התובעת השתנתה לעין היכר ומתבטאת בקוצר רוח וסף גירוי נמוך.

 

מנגד, טוען ב"כ הנתבעת, כי מדובר בנכות מזערית ללא השפעה תפקודית, הוא מציין כי וועדת מל"ל קבעה כי אין מקום להפעלת תקנה 15 שכן התובעת יכולה לחזור לעבודתה. עובר לתאונה עבדה התובעת כמסדרת מפיות בחברת "דאלאס". לאחר התאונה לא שבה לעבוד שם. בהמשך עבדה כאורזת בסניף השייך לרשת "חצי חינם", וכעובדת כללית במזנון השייך לבנק הפועלים. בחקירתה ציינה התובעת כי עבודות אלה נעשו בעמידה. התובעת אינה טוענת לנכות אורטופדית. ראיתי לקבוע כי גם אם מקובלת עליי עדותה של התובעת כי בעקבות התאונה היא נדרשה לעזרה ופחת היקף תרומתה למשק הבית, נכותה התפקודית אינה עולה על נכותה הרפואית. יצוין כי ב"כ התובעת לא צרף כל אסמכתאות לשכרה של התובעת עובר לתאונה או לאחריה. בשל כך, ומאחר ועסקינן בנכות נמוכה, נראה כי יהיה נכון לערוך חישוב גלובלי של הפיצוי ואין טעם בקביעת אחוז נכות תפקודית מוגדר. כך גם ברור שלאור שיעור ההשתכרות של  התובעת עובר לתאונה (כפי שעלה ממסמכי המל"ל), בהיותה עולה חדשה זה מקרוב באה, ונוכח גילה בעת התאונה, יש להביא בחשבון שיעור השתכרות בעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק. לעניין זה ראה דבריו של המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, בע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים ואח', מיום 26.1.09 (להלן: פרשת אטינגר השניה) טרם פורסם, בכל הנוגע לשכרם של קטינים שטרם השתלבו במעגל העבודה. בענייננו נראה לי כי התובעת בהיותה עולה חדשה, בת 20 בתאונה, טרם מיצתה את פוטנציאל השתכרותה ויש להתייחס אליה באופן דומה.

 

במקביל יהיה צורך להביא בחשבון את העובדה שלא כל נכותה הינה תולדת התאונה.

 

דיון בראשי הנזק

 

הפסדי השתכרות בעבר

 

ממסמכי המל"ל עולה כי מעבודתה עובר לתאונה בחברת דאלאס, השתכרה התובעת שכר רבע שנתי בגובה 10,744 ¤, כלומר 3,581 ¤ לחודש, שהם 4,102 ¤ צמוד להיום.

 

יצוין כי בסיכומי ב"כ התובעת נפלה טעות חישובית, ושכרה החודשי הועמד על 2,686 ¤ בלבד, כתוצאה מחלוקת השכר הרבע שנתי בארבעה חודשים ולא בשלושה חודשים כפי שיש לעשות.  ב"כ התובעת עורך חישוב הפסד השתכרות בעבר לפי אי כושר מלא למשך שנה ולאחר מכן לפי 10% נכות תפקודית. גם ב"כ הנתבעת ערך חישוב לפי בסיס השכר השגוי בו נוקב ב"כ התובעת, החישוב נעשה לפי 5 חודשי אי כושר מלא,  ו-30% למשך שנה נוספת. לדבריו לאחר אי הכושר המלא לא הייתה כל מניעה כי התובעת תשוב לעבוד. התובעת שהתה בחופשת מחלה למשך חמישה חודשים. לפיכך הפיצוי בגין תקופת אי הכושר המלא עומד על 20,510 ¤ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה (09.04.2002) סך של 27,166 ¤. כאמור המל"ל קבע 30% נכות זמנית למשך שנה ולאחריה 5% נכות צמיתה. אין נתונים באשר להשתכרות התובעת לאחר התאונה, למעט העדויות שנשמעו מטעמה לפיהן לא עבדה במשך למעלה משנתיים ובהמשך עבדה מעט בחצי חינם ובמזנון בנק הפועלים.

 

יחד עם זאת ברי כי בתקופת הנכות הזמנית לא עבדה התובעת כלל. בתקופה זו ראיתי להביא בחשבון נכות תפקודית בשיעור 50% לאור העובדה כי התובעת עולה חדשה ועל כן קשת העיסוקים שהייתה פתוחה בפניה הייתה מוגבלת לעבודות שדרשו גם יכולת פיזית מסוימת. חישוב הפסדיה לשנה זו לפי שכרה שבמל"ל ובמכפלת 50% נכות מביא לתוצאה של – 24,612 ¤ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה (1.12.02) לסך של  - 31,900 ¤.

 

מתום תקופת הנכות הזמנית, ביום 1.7.03  ועד היום חלפו 69 חודשים. לתקופה זו ראיתי להביא בחשבון פיצוי גלובלי בהתאם לשיעור נכותה הצמיתה ושכרה שעובר לתאונה וסה"כ -    13,000  ¤. סה"כ הפסדי ההשתכרות בעבר עומדים על  - 72,066 ¤.

הפסדי שכר בעתיד

 

התובעת כיום בת כמעט 28 שנים ונותרו לה עוד 39 שנות עבודה עד הגיעה לגיל פרישה. בהביאי בחשבון את העובדה שלתובעת נכות נוספת שאינה תולדת התאונה, לאור עדותה בפניי, ובהביאי בחשבון את שיעור נכותה ואת גילה במועד התאונה, ראיתי להעמיד את שיעור הפיצוי בראש נזק זה על סך של- 70,000 ¤.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

 

לטענת ב"כ התובעת אמה של התובעת נאלצה לעזור לבתה ולשאת לבדה בעול משק הבית. לטענת ב"כ הנתבעת לא הוכח כי מדובר בעזרה החורגת מן הסביר, למעט פיצוי נמוך עבור עזרה בתקופת אי הכושר המלא.

 

סביר בעיניי כי בתקופת אי הכושר המלא ואי הכושר החלקי לאחר מכן, נזקקה התובעת לעזרה מוגברת. מנגד שיעור נכותה הצמיתה אינו מצדיק פיצוי בראש נזק זה. על כן ראיתי להעמיד הפיצוי על סך של – 7,500 ¤.

הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד

לטענת ב"כ התובעת היא נזקקה לטיפולים רפואיים ובכללם טיפולים נפשיים, לרבות תרופות פסיכיאטריות. מנגד טוען ב"כ הנתבעת כי לא הוכחו הוצאות ובהיות התאונה תאונת עבודה התובעת זכאית לכיסוי הוצאותיה ממל"ל.

 

סביר להניח שבסמוך לתאונה נדרשה התובעת להוצאות נסיעה מוגברות. אין חולק כי התובעת נזקקה לטיפול תרופתי תומך וטיפול פסיכיאטרי. מאחר ומדובר בתאונת עבודה לכאורה זכאית התובעת למימון של הטיפולים והתרופות.   בהעדר קבלות על הוצאות בראש נזק זה, ובשוקלי את הצורך בקבלת טיפולים נפשיים ונטילת תרופות משככות כאבים בשל כאבי הראש ומנגד את העובדה שמדובר בתאונת עבודה, ראיתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על סך של – 5,000 ¤.

כאב וסבל

 

התובעת אושפזה למשך חמישה ימים, נקבעו לה 5% נכות רפואית תולדת התאונה. על פי סמכותי שבדין ולאור סבלה של התובעת ותקופת אי הכושר הממושכת – ראיתי לפסוק סך של 15,000 ¤ בראש נזק זה.

 

סה"כ הנזק לפני ניכויים עומד על  - 169,566 ¤.

 

ניכויים

יש לנכות דמי פגיעה ומענק חד פעמי שקיבלה התובעת מהמל"ל.

 

ממסמכי המל"ל עולה כי התובעת קיבלה דמי פגיעה בסך 13,609 ¤ ומענק נכות זמנית בסך 17,820 ¤. כמו כן קיבלה מענק חד פעמי בסך 20,018 ¤.

 

סך כל תקבולי מל"ל כשהם צמודים ונושאי ריבית להיום הינו 67,847 ¤. סה"כ הנזק לאחר ניכויים עומד על  101,719 ¤.

 

סוף דבר

ראיתי להעמיד את סכום הפיצויים להם זכאית התובעת בגין פגיעתה בתאונה מיום 09.01.2002 על סך של – 101,719 ¤.

 

על סכום הפיצוי יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק וכן הוצאות משפט. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

 

ניתן היום ו' באב, תשס"ט (27 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

 

 

ח. וינבאום וולצקי, שופטת

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/C7EA32BE86E8EB4D4225760000563FDE/$FILE/C1067A2D9CA6F39842257600002A3B72.html
תאריך: 
27/07/09
Case ID: 
38250_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : ח. וינבאום וולצקי
ח. וינבאום וולצקי
Powered by Drupal, an open source content management system