אסתר משה נ. ריף הדולפינים


 

   

מדינת ישראל






 

א  001543/07

בית משפט השלום

ב  א  י  ל  ת


 

29/07/2009

תאריך:

כב' השופט י. עדן

בפני:

 

 

 




















 

1. אסתר משה

2. משה משה

בעניין:

 

התובעים

ברוך יורם

ע"י ב"כ עוה"ד:


 

 


 

 

נ  ג  ד


 


 

 


 

1. ריף הדולפינים אילת

2. כלל חב' לביטוח בע"מ


 

 

הנתבעות

קרינסקי

ע"י ב"כ עוה"ד:


 

 

 


 


 

פסק דין

 

1.         זוהי תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נטען כי נגרמו לתובעת בעת ביקור בחוף באילת, כתוצאה מכך שהתובעת הוכשה לטענתה על ידי צלופח.

 

2.         הנתבעת 1 מפעילה את "ריף הדולפינים", אתר הממוקם בחוף הדרומי באילת, בו ניתן לצפות בדולפינים ולרחוץ בים וכן ניתנים במקום שירותים שונים (ראה מודעה פרסומית, נספח א' לתצהירי התובעים).

 

הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1.

 

3.         על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים, בני זוג תושבי נהריה, בילו את חופשתם באילת, וביום 24.8.2004 ביקרו יחד עם ילדיהם בריף הדולפינים. לאחר ששילמו דמי כניסה וטיילו יחדיו במתחם, התיישבו על גשר שבחוף, כאשר רגליהם מונחות בתוך מי הים.

 

לפתע, נפגעה התובעת ברגלה השמאלית, לטענתה מהכשת צלופח.  

 

בעקבות זאת, הגיעה התובעת באמבולנס לחדר המיון בבית החולים יוספטל באילת, שם קיבלה טיפול ושוחררה.

 

4.         לטענת התובעים, הנתבעות נושאות באחריות לפגיעת התובעת שאירעה עת שהתה במתחם ריף הדולפינים. נטען כי על מקום שמקור הכנסתו העיקרית היא המפגש בין המבקרים לחיות הבר הימיות, לנהוג במשנה זהירות ואחריות ולהזהיר את המבקרים מפני כל הסכנות האפשריות הטמונות בחיות הבר, ולשם כך הוא מבוטח. נטען כי התובעת לא הוזהרה או הונחתה לגבי סכנות אפשריות כתוצאה ממפגש עם חיות הבר.

 

התובעת טוענת כי בחדר המיון אובחנה עקיצה ברגלה של התובעת מבעל חיים בים, לפיכך יש לומר כי נפגעה על ידי חית בר ימית.

 

עוד נטען כי מיד לאחר הפגיעה, פנה התובע לעובדי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") וביקש עזרתם בטיפול בתובעת ופינויה לבית החולים, אולם לטענתו הם התעלמו מבקשותיו החוזרות ונשנות לעזרה. כן נטען כי אין בחוף ערכת עזרה ראשונה או חדר טיפולים וכי לאחר כשעה בה שהתה התובעת בחום היוקד בכאבים עזים, נאותה מנהלת החוף להזמין את האמבולנס שפינה אותה לבית החולים. בכך טוענים התובעים להתרשלות נוספת של הנתבעים, שלא העמידו שירותי הצלה ועזרה ראשונה לבאי המתחם.

 

נטען כי בשל פציעתה של התובעת, היא נעדרה ממקום עבודתה משך 6 ימים, נעזרה בקרוביה לטיפול יומיומי ונותרה מפחדת להיכנס למי הים.

 

לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, וב"כ התובעים מאשר בסיכומיו היעדר נכות.

 

5.         לטענת הנתבעות, ככל שאירעה התאונה כפי גרסת התובעים, דבר המוכחש על ידן, היא הייתה בלתי נמנעת בנסיבות העניין ואין כל קשר סיבתי בין מעשה או מחדל של הנתבעת לבין הפגיעה ונזקיה הנטענים של התובעת. זאת, מאחר ולטענתן מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי אשר לנתבעת לא הייתה שליטה עליו או דרך כלשהי למנוע את התרחשותו.

 

הנתבעות מבהירות כי ריף הדולפינים פועל בשטח ים פתוח, ככל חוף ים. הנכנס לים עלול להיפגע משוכני ים, ומדובר בסיכון סביר שאין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגינו.

 

לצד אלה נטען כי הפגיעה בתובעת הינה פגיעה של "מה בכך" ממנה החלימה לחלוטין.

 

6.         נשמעו עדויותיהם התובעים. הנתבעות לא הגישו עדויות מטעמן, למעט דוח ביחס לאירוע אשר הוגש בהסכמה - מוצג נ/1 .

 

7.         לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי את העדויות והראיות שבפני באתי למסקנה כי יש לדחות את התובענה.

 

מהראיות שבפני עולה כי התובעת נפצעה באורח קל ביותר ברגלה עת שהתה במתחם ריף הדולפינים והניחה רגליה בתוך הים. לא הוכח שמקור פציעתה הינו מהכשת צלופח או נשיכה/עקיצה של חיית בר ימית אחרת, ולא הוכח בפני כי הנתבעות נושאות באחריות לפגיעתה זו. 

 

8.         לא הוכחו נסיבות פגיעתה של התובעת, כנטען בכתב התביעה.

 

ראיות התובעים כוללות את תצהירי שני התובעים ונספחיהם בלבד. לא הוגשה כל חוות דעת רפואית, לא ביחס למקור הפגיעה האפשרי ולא ביחס לנזק. תצהירי התובעים מציינים כי היה זה צלופח אשר "הכיש" את התובעת ברגלה.

 

בכתב התביעה ובעדויות התובעים אמירה ברורה וחד משמעית מצד שני התובעים באשר לפגיעה, במילים אלו:

 

"כעבור מספר שניות כשרגליי במים לפתע הכיש אותי צלופח בכף רגלי השמאלית."

                      

(סעיף 4 לתצהיר התובעת, ראה נוסח דומה בסעיף 5 לתצהיר התובע).

 

בחקירתה הנגדית השתנתה הגרסה הברורה שניתנה בתצהיר וכעת אומרת התובעת כי לא ראתה מה פגע בה.

 

כך בחקירתה הנגדית בתשובה לשאלה "את ראית מה פגע בך?" משיבה התובעת: "לא ראיתי מה פגע בי." (פרו' עמ' 9 שו' 18-19).

 

קודם לכן מסבירה התובעת כדלקמן:

 

"בחוף דבר ראשון זה שניגש אלי, אותו אדם, לא יודעת אם הוא היה חובש, אני לא יודעת מה הוא היה שם, ממה שאני מניחה הוא לא היה מקצועי מבחינה רפואית, מה שכן הוא אמר לי שהוא זיהה את הנשיכה כצלופח, זה מה שהוא אמר לי, אני לא החלטתי, ואני מניחה שהוא מבין."

 

    (פרו' עמ' 9 שו' 1-5).

 

הנה כי כן, אין לתובעת כל ידיעה על מה הוא אשר נשך אותה. אין זה ברור כלל אם עסקינן בנשיכה.

 

לא ברור על סמך מה הניחה התובעת כי האדם שניגש אליה "מבין", ולא ברור מי הוא אותו אדם, וודאי שלא ניתן לקבוע ממצא על סמך דברים אלו. העולה בבירור הוא כי התובעת לא ראתה ואינה יודעת ממה נפגעה.

 

נראה, כי רגלה נפגעה ממקור שאינו מזוהה או ידוע, ולא ניתן לקבוע אם חי הוא או דומם, אם נשיכה היא או שריטה. התובעת בחרה להניח כי הוכשה על ידי צלופח ללא ידיעה שלה, אלא בשל כך שמאן דהוא  אמר לה כך, לטענתה, בסמוך לאחר הפגיעה. אותו אלמוני גם הוא לא היה עד לפגיעה עצמה ומקור קביעתו או מומחיותו אינם ברורים אף לתובעת.

 

9.         בסיכומיהם, ביקשו התובעים לבסס את ההנחה כי התובעת נעקצה על ידי חיית בר ימית. זאת, בהסתמך על מוצג נ/1 שנערך על ידי עובדת הנתבעת והוגש על ידה. המסמך, הנושא את הכותרת "נוהל דיווח תאונות / תלונות מבקרים", מתאר את האירוע כך:

 

"בערך בשעה 14:30 נמצאה האורחת (אתי משה) על המזח הצף, עם פצע מדמם ברגל שמאל. נראה שהפצע נבע מנשיכה או עקיצה בים."

 

עורכת המסמך לא העידה ולא התבקשה להעיד. מהמסמך נ/1, על פניו, עולה כי היא לא הייתה עדה לפגיעה ולא ראתה מה פגע בתובעת, אף לא ברור מקור הנחתה כי הפציעה נבעה מנשיכה או עקיצה בים, האם הניחה כך על פי התרשמות מהפצע עצמו או על פי דברי התובעת שיכול ומסרה לה כי נפצעה מהכשת צלופח, כחזרה על דברי האדם שפגשה בחוף לאחר שנפגעה ? מכל האמור אינני סבור כי יש לתת לאמור במסמך זה משקל של ממש.   

 

10.       המסמך הרפואי היחיד אשר הוגש על ידי התובעת הינו תעודת חדר מיון מיום האירוע. במסמך זה לא קיים ממצא ביחס למקור הפגיעה.  בתעודת חדר המיון, נספח ג' לתצהירי התובעים, אזכור העקיצה אינו מפורט כאבחנה אלא כ"תלונות ותולדות המחלה", דהיינו מדובר בדברים אשר נרשמו מפיה של התובעת כתלונתה עם הגעתה לחדר המיון, ובהמשך הדבר מאוזכר תחת הכותרת "א.ק.ג. והדמיה", ונראה כי מדובר בדברים שנרשמו מפי התובעת.

 

בבדיקת רגלה של התובעת האבחנה כפי שנרשמה (בכתב יד שאינו ברור כולו) היא:

 

"בבדיקה פיזיקלית אודם באספקט לטרלי כף רגל ש"מ. אין סימנים פטולוגים נוספים." כך בלשון זו בחלק הנושא את הכותרת : "בדיקת הגוף".

 

תחת הכותרת "אבחנה משוערת" אין כל אבחנה ביחס למקור הפגיעה. כל שנרשם הוא המלצה בדבר אמבטיות מים פושרים, חבישה לחמישה ימים (זאת לטענת התובעת שכן הכתב לא ברור) ומשכך כאבים.

 

11.       בהעדר עדות ישירה לסיבת הפגיעה הנטענת, בהיעדר ממצא או תיאור של הפגיעה, או חוות דעת רפואית, לא ניתן לקבוע ממצא בדבר עקיצה, נשיכה או הכשה של בעל חי. אין בפני ראיה לפיה ניתן לקבוע ממצא למי מאלו, וסיבת הפגיעה יכולה להיות כל אחד מהם, או כל חבלה אחרת, או פגיעת רגלה של התובעת בעצם דומם.

 

השינוי בגירסת התובעת, מאמירה ברורה כי הוכשה על ידי צלופח לאמירה כי היא לא ראתה מה פגע בה, אינו תורם למתן אמון בדבריה.

 

יש לציין כי לסיבת הפגיעה יכולה להיות חשיבות ביחס לאחריות הנתבעת, ואולם כאמור, לא ברור אם מדובר בבעל חי, אם אכן בעל חי הוא לא ברור טיבו, ואין כל ראיה שתשפוך אור על הפגיעה וטיבה.

 

מתעודת חדר המיון, ומהיעדר אבחנה במסגרתה אני למד כי גם בחדר המיון, זמן קצר לאחר הפגיעה, יתכן והיה קושי בקביעת ממצא.

 

12.       אני דוחה את עתירת התובעים להעברת נטל הראיה לנתבעות, בהסתמך על  סעיף 40 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הדן בחובת הראיה ברשלנות לגבי חיה. ראשית הטענה לא הועלתה בכתב התביעה ואין להתיר שינוי חזית, ואולם, גם לגופו של ענין, לא הובאה על ידי התובעים התשתית הדרושה להעברת הנטל.

 

סעיף 40 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע:

 

"חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה

 

40.    בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה:

(1)     הנזק נגרם על ידי חיית-בר, או על ידי חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק;

(2)     הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה

 

על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה."

 

 

על המבקש להסתמך על סעיף זה להוכיח התקיימות שני תנאים מצטברים: הראשון - בעלות הנתבע בחיה המזיקה או היותו ממונה עליה, השני - מועדותה של החיה וידיעתו של הנתבע או הוכחה כי חזקה עליו שידע כי החיה מועדת.

 

ראה לענין זה ע"א 801/89 אהרון כהן נ' יוסף שבאם, פ"ד מו (2) 136, בעמ' 142.

 

במקרים בהם הוכח כי מדובר בנתבע אשר מחזיק בשליטתו חיית בר או חיה מועדת אחרת ואותה חיה פגעה באחר, עובר נטל הוכחת אי ההתרשלות אל הנתבע.

 

בבסיסו של העיקרון בדבר העברת הנטל נמצאת הנחה כי בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף בדבר שליטה ומועדות, סבירה יותר ההנחה כי היתה התרשלות, ועל הנתבע הראיה להוכיח אחרת.

 

בענייננו, לא הוכח אף אחד מתנאי הסעיף.

 

מדובר בשכשוך רגליים במי הים.

 

הטענה כי בעלי החיים שבמים הינם בשליטת הנתבעת הינה מרחיקת לכת.

 

הטענה כי מדובר בחיה מועדת וכי הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת על כך לא הוכחה. למעשה אין כל ראיה אם היתה זו חיה, וגם אם נניח שכן, אין כל ראיה שתלמדנו מהו אותו בעל חי והאם מועד הוא, אם לאו.

 

13.       אף אם היינו מניחים, לטובת התובעת, כי אמנם נפגעה מחיה כלשהי בים, וכי הנתבעת ידעה או הייתה אמורה לדעת על קיומה, גם בנסיבות אלה איני סבור כי יש להטיל אחריות על הנתבעות.

 

אין חולק, כי הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי מבקרי המתחם המוחזק על ידה  ובתוך שטח המתחם.

 

חובת זהירות זו אינה בבחינת אחריות מוחלטת לכל פגיעה של מבקר במקום.

 

הימצאותם בים של יצורים מימיים שונים אין בה כדי להפתיע ואינה בבחינת "סיכון בלתי סביר". לפיכך, ספק רב אם עקיצה או נשיכה מיצור מימי היא "סיכון בלתי סביר" ואינני מוצא מקום להטיל על הנתבעת אחריות בגין אירוע מעין זה.

 

התובעת מעידה כי ביקרה במצפה התת ימי באילת במהלך החופשה, לפני קרות הפגיעה, ר' עדותה פרו' עמ' 7 שו' 24-27. מכאן, סביר כי התרשמה מהיצורים השונים הדרים במימיו של ים סוף ולכל הפחות ידעה על קיומם.  

 

14.       לראשונה בסיכומיו מעלה ב"כ התובעים טענות עובדתיות אשר זיכרן לא בא בראיות או בכתב התביעה, על כי האירוע אירע במקום תחום ומגודר לרבות ברשת במים. יש לדחות את הנסיון להעלות טענות עובדתיות לראשונה בסיכומים. אין כל אינדיקציה לטענות אלו במסגרת כתבי הטענות או תצהירי התובעים, ולפיכך אין לקבלן.

 

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם היה מדובר בנשיכה/עקיצה בתחום מגודר ולא במי הים הפתוח (ואין כל אינדיקציה לכך), גם אז אין הדבר משנה את מסקנתי. אין כל אינדיקציה למצג כלשהו שהוצג בפני התובעת על כי המים אמורים להיות נקיים מיצורים חיים. הטענה הנסמכת על קיומה של רשת (ללא כל ראיה בדבר טיבה) אינה ברורה – לא ברור אם התובעים טוענים כי הרשת אמורה לסנן את כל היצורים החיים בים. כאמור כלל לא ברור מה הוא היצור, אם בכלל, אשר תקף את התובעת לטענתה.

 

15.       בנסיבות הענין לא הוכחה בפני הפרת חובת זהירות על ידי הנתבעת, ואינני מוצא קיומה של רשלנות מצידה.

 

לא ברור מטענות התובעים מה הם אמצעי הזהירות אשר מבקשים הם כי ינקטו על ידי הנתבעת כדי לצאת ידי חובת הזהירות המוטלת עליה ביחס למבקרים במקום.

 

"סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין".

      

ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית

בית שמש, פ"ד לז (1) 113, בעמ' 131.

 

"השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין."

 

                                  ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול, פ"ד נ (3) 784, בעמ' 790.

 

יישום האמור על הנסיבות בענייננו אינו מוביל למסקנה בדבר הפרת החובה לנקוט אמצעי זהירות.

 

ההנחה כי על בעל חוף ים לנקותו מכל היצורים המימיים שבו או לפקח על פעילותם בכל רגע נתון, אינה סבירה. מטבע הדברים אין להטיל על מפעיל חוף את החובה לפקח על יצורים מימיים. כלום סבורה התובעת כי על מפעיל חוף לפקח, לנטר ולמנוע כניסת דגים מסוגים מסויימים וביניהם צלופחים?

 

דרישה כזו לא רק שאינה סבירה אלא ספק אם קיימת אפשרות חוקית שכזו אשר משמעותה פגיעה בטבע.

 

16.       לטענת התובעים, מקום המעודד מפגש בין מבקריו לבין חיות הבר הימיות צריך להזהירם מפני הסכנות הטמונות במפגש זה. בטיעון זה אין התובעים מדייקים כל צרכם. התובעת לא נפגעה, גם לא לטענתה, מחיית בר "של המתחם". האטרקציה הנטענת של המקום ענינה בדולפינים. החיבור שעושים התובעים לצורך טיעון זה בין החיה הימית שהזיקה לרגלה של התובעת לבין חיות הבר המהוות את מוקד האטרקציה של ריף הדולפינים אינו נכון. אין מדובר, על פי טענת התובעת עצמה, בפגיעה מדולפין או חיה אחרת "של המתחם". לא נטען, וממילא לא הוכח, כל קשר בין הפעילות במקום בקשר עם המגע עם חיות הבר המוצגות לציבור המבקרים, לבין אותה נשיכה/הכשה נטענת. המדובר בענייננו בפגיעה שאינה קשורה לאטרקציות המתחם אלא לים הפתוח ויכלה להתרחש בכל חוף ים.

 

17.       גם ההנחה כי שילוט אזהרה בחוף יהווה פתרון, ספק אם יעילה. ראשית, התובעים לא הביאו כל ראיה לענין שילוט ותוכנו. די בכך כדי לדחות את הטענה. יצויין כי  תועלתו של שילוט זה מוטלת בספק. בשטח הים מצויים יצורים כאלה ואחרים בתוך המים וחזקה על כל מתרחץ כי ידוע לו שים אינו בריכה ועלולה להימצא בו חיית ים. לא מצאתי כל ראיה לקיומו של סיכון מיוחד במקום זה מהיצורים המצויים ברגיל בים, אשר קיימת היתה חובה להזהיר מפניו.

 

18.       אני דוחה את טענת התובעים לשיקולי מדיניות של "כיס עמוק" (ר' סעיף 25 לסיכומיהם). "כיס עמוק" אינו תחליף לעילת תביעה מבוססת בראיות.

 

19.       אינני סבור כי יש לקרוא אל תוך ההסכם בין הצדדים, שנקשר לטענת התובעים בתשלום דמי הכניסה למתחם, את חובת הנתבעת לנקות את מי הים מכל היצורים הימיים, או ליטול אחריות על פעילותם של הדגים והצלופחים.

 

אין בקבלה על תשלום דמי הכניסה אשר צורפה לכתב התביעה ולתצהירי התובעים, כדי לרמז מאומה על תוכנו של הסכם נטען בין הצדדים, או לרמז על כך שבחוף זה לא אמורים להימצא יצורים מימיים מסויימים.

 

20.       לאור כל האמור אינני מוצא את הנתבעת אחראית לפגיעתה של התובעת ולנזקיה הנטענים כתוצאה ממנה. לא מצאתי בהתנהלות הנתבעת בהקשר לטענות הנטענות חריגה מנורמת זהירות סבירה או הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה, ואינני מוצא התרשלות מצידה. ככל שאכן ננשכה התובעת על ידי יצור מימי, הרי שהדבר הינו בגדר סיכון סביר של מי שבוחר לרחוץ בים, ולא מצאתי עילה להטלת אחריות על הנתבעת המפעילה את החוף והמתחם בגין האירוע הנטען.

 

21.       טענות התובעים מתייחסות לא רק לאחריות בשל עצם הנשיכה האמורה אלא הם מעלים גם טענות ביחס לטיפול לו זכתה התובעת לאחר האירוע ולטענתם לא היו במקום שירותי עזרה ראשונה והצלה ראויים, התובעת לא קיבלה טיפול וכי חלפה כשעה עד להזמנת אמבולנס.

 

לא שוכנעתי כי הטיפול והיחס של עובדי הנתבעת כלפי התובעים לאחר הפגיעה היו לא נאותים. לא מצאתי זלזול או התעלמות, כטענת התובעים.

 

22.       עדויות התובעים לעניין זה לוקות באי דיוקים של ממש. בתצהיריהם נטען כי עובדי הנתבעת התעלמו מהם, כי לא הוגשה להם כל עזרה וכי התובעת טופלה על ידי המבקרים שהיו בחוף. לעומת זאת, בחקירה הנגדית בבית המשפט עלה כי התובעת קיבלה טיפול מעובדי הנתבעת. יש לציין כי עדויות התובעים סותרות האחת את השניה ביחס למהות הטיפול שקיבלה התובעת, כן נתגלו בעדויותיהם סתירות בשאלה מי הזמין את האמבולנס, התובע או עובדת הנתבעת כנטען בתצהירים.

 

בתצהירי התובעים לא מפורטת שעת הפגיעה בים. במסגרת נ/1 מצויינת השעה – 14:30 "בערך". התובעת אישרה כי יכול והפגיעה התרחשה בשעה 14:30, כמצוין במוצג נ/1 (ר' פרו' עמ' 6 שו' 14).

 

התובעת אישרה בחקירתה כי עובדי הנתבעת טיפלו בה לאחר שנפגעה על ידי חיטוי המקום, יוד ופלסתר (ר' פרו' עמ' 5 שו' 18-20). כך שלא ניתן לטעון כי הופגנה על ידם התעלמות כנטען בתצהירי התובעים.    

 

עולה מעדות התובעת, כי לטענתה טיפול זה לא היה מספיק, כי התובעת סבלה כאבים וביקשה טיפול נוסף.

 

הוזמן אמבולנס והתובעת שהתה במועדון הצלילה עד שהגיע. לטענתה חיכתה שם שעה. ראה פרו' עמ' 7 שו' 10.

 

בשעה 15:28 הגיעה התובעת לחדר המיון. כך על פי תעודת חדר המיון, נספח ג' לתצהירי התובעים.

 

ביחס להזמנת האמבולנס העידה התובעת:

 

"ש.            האם נכון שמהרגע שהזמינו אמבולנס ועד שהוא הגיע לקח הרבה זמן?

ת.            נכון. אני רוצה לתקן את תשובתי: מהרגע שהאמבולנס הוזמן לא לקח זמן רב, לקח עשר דקות עד שהאמבולנס הגיע, אבל עד שהזמינו לקח זמן-שעה."

                                  (פרו' עמ' 6 שו' 25-27).

 

לעומת זאת התובע העיד כי:

 

"ש.            כמה זמן לקח לאמבולנס להגיע אחרי שהוא הוזמן?

  ת.            בערך שעה."

                                                                                                       (פרו' עמ' 11 שו' 3-4).

 

לשאלה מי הזמין את האמבולנס משיב התובע – "לא זכור לי, או שאני או שהמנהלת..." (פרו' עמ' 10 שו' 28).

 

ייתכן כי התרגשות בגין האירוע הביאה לאמדן זמן לא מדוייק של התובעים.

                                                    

מכל האמור אני קובע כי התובעים לא הוכיחו כי קיבלו טיפול לא ראוי ולא הוכיחו היעדר אמצעים למתן עזרה ראשונה. אני מוצא את עדויותיהם סותרות האחת את השניה, לא עקביות, ולא ניתן לקבוע על פיהן כי יש ממש בטענותיהם.

 

התובעים לא הצביעו על טיפול מיוחד לו נזקקה התובעת בחדר המיון.

 

יש להוסיף כי אמירות התובעת לגבי האדם שטיפל בה בחוף, ולגבי הטיפול שקיבלה, יוצרות רושם מגמתי. התובעת קיבלה טיפול אך אומרת "מבחינתי לא קיבלתי טיפול". התובעת אינה יודעת מאומה אודות מי שטיפל בה אולם אינה מהססת לקבוע נחרצות כי לא היה מוסמך (פרו' עמ' 5 שו' 22).

 

23.       כתוצאה מהאירוע לא נגרמה לתובעת נכות כלשהיא, ואינני מתרשם כי היה מדובר בפגיעה משמעותית.

 

24.       לאור כל האמור התביעה נדחית.

 

 

 

התובעים ישאו בהוצאות הנתבעות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

 

 

ניתן היום ח' באב, תשס"ט (29 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

                                                                                                                      

י. עדן, שופט


 

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

כפוף לשינוי ניסוח ועריכה.

001543/07א  136 קרן שטרית

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/00A86F99E45F77F942257602005723AC/$FILE/0027030DCD5DE2964225760000265752.html
תאריך: 
29/07/09
Case ID: 
1543_7
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : י. עדן
י. עדן
Powered by Drupal, an open source content management system