עזבון המנוח נ. יפרח משה מנהל


 

 

בתי-המשפט





א  001863/04

בבית??המשפט המחוזי בתל??אביב-יפו

 


 


 

05/08/2009

 

כבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל / ס. נשיא

לפני:

 

 

 











 

1. עזבון המנוח יבגני גולובין ז"ל

2. גולובין פולינה

3. גולובין דימיטרי

ע"י ב"כ עו"ד מ' אנגל ו/או עו"ד ר' זלצמן

בעניין:

התובעים


 


 


 


 

נ  ג  ד


 

                        

 

 

 

 

הנתבעים

1. יפרח משה

2. חברת מתמיד פ"ת 2000 (1998) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א' דורון

3. רן שרייבר

4. חברת דפרון בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א' סילש ו/או עו"ד ג' גורן


 


 

 

 






 

נ  ג  ד


 

                                  

 

 

צדדי ג'

1. שחר טל בע"מ

2. וויליאם בן משה

3. אריה חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד צ' צמח


 


 

 

פסק דין חלקי (לעניין החבות)

 

א.         מהות התובענה

 

זוהי תביעה לפיצויים בגין מותו של המנוח יבגני גולובין ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפטר ביום 27.7.01 כתוצאה מהרעלת אלכוהול תעשייתי מסוג מתנול.

 

 

 

ב.         עובדות רלבנטיות

 

על-פי הנטען בכתב התביעה, המנוח, יליד 14.5.1960, שהיה נשוי לתובעת 2 ואב לתובע 3, עלה לארץ עם משפחתו מאוקראינה בשנת 1993;

לאחר שעבר בארץ קורסים והשתלמויות במקצוע הרתכות בו עסק בארץ מולדתו, הוסמך בשנת 1998 כרתך ע"י משרד העבודה והרווחה, וכן הוסמך ע"י מכון התקנים הישראלי כרתך מכלי לחץ וצינורות העשויים פלדה (תעודות ההסמכה צורפו כנספח 4 ל-ת/3).

 

בשנת 2001 התקבל המנוח לעבודה בחברת כח אדם היא הנתבעת 2 (להלן גם: "חברת מתמיד"), אשר הנתבע 1 משמש כמנהלה וכאחד מבעליה.

ביום 18.7.01 שלחה חברת מתמיד את המנוח לעבוד כפועל ייצור במשמרות לילה במפעל של הנתבעת 4 (להלן גם: "חברת דפרון"), אשר הנתבע 3 משמש אצלה כמנהל ייצור.

 

על-פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, ביום 25.7.01 עבד המנוח במשמרת לילה במפעל חברת דפרון, ובשעות הבוקר של יום 26.7.01 לאחר סיום המשמרת, יצא מן המפעל ושב לביתו.

במהלך כל אותו היום שהה המנוח לבדו בביתו עד לשובה של רעייתו התובעת 2 מעבודתה, בסביבות השעה 17:30-18:00 בערב, כשפתח לה את הדלת היא הבחינה כי עיניו נפוחות והוא מתנדנד בהליכה; הוא אמר לה כי אינו חש בטוב והלך לישון. בשלב מסוים, בשעה 22:30 לערך, הבחינה התובעת 2 שהמנוח איבד את הכרתו והזמינה אמבולנס אשר פינה אותו לבית חולים "השרון" (על-פי התיעוד הרפואי הגיע המנוח לחדר המיון של בית החולים בשעה 23:40 – נספח 6 ל-ת/3).

הצדדים אינם חלוקים על כך שהמנוח נפטר בבית החולים בשעה 00:30 של יום ה- 27.7.01 וכי סיבת המוות היתה הרעלת מתנול שנמצא בגופו (ר' נספח 9 ל-ת/3 – חוו"ד מומחה מיום 31.7.01שניתנה ע"י פרופ' יהודה היס מהמכון לרפואה משפטית לפיה: "על סמך תוצאות הנתיחה בגופתו של מר יבגני גולובין בן 41 שנה ובהתחשב בתוצאות הבדיקה הטוקסיקולוגית, הריני מחווה דעתי כי מותו נגרם מהרעלה חריפה של מתנול (אלכוהול תעשייתי האסור לשתייה)".

 

לטענת התובעים, נפטר המנוח כתוצאה משתיית מתנול במהלך המשמרת שלו במפעל, כאשר מנהלי המשמרת ראו אותו שותה את המתנול והולך לישון במטבח.

לעמדתם, הפרו הנתבעים את חובות הזהירות וחובות חקוקות המוטלות עליהם כלפי המנוח; ובכך הם חבים כלפיו בעוולת הרשלנות כמשמעותה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ובעוולת הפרת חובה חקוקה כמשמעותה בסעיף 63 לפקודה.

כמו כן טוענים התובעים להעברת נטל הראיה אל כתפי הנתבעים להוכיח שהמנוח נחשף למתנול, מכוח החזקות הראייתיות "הדבר מדבר בעדו" ו-"דבר מסוכן".

 

הנתבעים כופרים בחבותם לאירוע וטוענים, בין היתר, כי אין כל ראיה שהמנוח שתה את המתנול במפעל חברת דפרון; כי איש במפעל לא ידע מה הוא שתה; ובכל מקרה, אחסון המתנול במפעל נעשה על-פי דרישות החוק.

לעמדתם, ככל שייקבע כי המנוח אכן שתה מתנול במפעל הוא עשה כן ביודעין ובמכוון ויש להטיל עליו את מלוא האחריות לאירוע ההרעלה ולייחס רשלנות תורמת בשיעור מכריע לתובעת 2, אשר השתהתה בהזמנת הסיוע הרפואי. 

 

מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט ביום 21.6.04;

 

ביום 14.10.04 הגישו הנתבעים 1-4 הודעת צד ג' כנגד צדדי ג' 1-2 (צד ג'1 שימש כממונה הבטיחות במפעל חברת דפרון, על-פי הסכם התקשרות שנחתם בין חברת דפרון לבין צד ג'2).

ביום 18.12.05 הגישו הנתבעים 3-4 הודעת צד ג' (מתוקנת) כנגד צדדי ג' 1-3 וכנגד הנתבעים 1-2; ביום 13.2.06 הגישו הנתבעים 1-2 הודעת צד ג' כנגד הנתבעים 3-4.

 

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 10.4.07 (הרשם א' אורנשטיין), פוצל הדיון כך שבשלב הראשון, הוא השלב הנוכחי, נדונה שאלת חבות הנתבעים; ובחלק השני של הדיון, במידת הצורך, תידון שאלת הנזק.

 

התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות לעניין שאלת החבות בלבד ליום 30.1.08.

 

להשלמת התמונה יצוין, שבתחילת הדיון שהתקיים ביום 2.7.08 הודיעו הנתבעים וצדדי ג' כי הגיעו להסכמות בדבר חלוקת האחריות ביניהם, כך שבמידה וייקבע שקיימת חבות כלפי התובעים, בית המשפט לא יידרש להכריע בהודעה לצדדי ג'.

 

כן יצוין שמטעם הנתבעים 3-4 הוגשו סיכומים גם בעבור הנתבעים 1-2 וצדדי ג' 1-3 (ר' פרוטוקול הדיון בעמ' 147 שורה 5; וכן הודעת הנתבעים 1-2 מיום 25.3.09; והודעת צדדי ג' מיום 26.3.09).  

 

ג.         הפלוגתאות בין הצדדים


 

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים, הרלבנטיות לחלק זה של הדיון:

 

-          מה היו נסיבות אירוע הרעלת המתנול בה לקה המנוח?

-          האם חבים הנתבעים, או מי מהם, ברשלנות כלפי המנוח בגין הרעלת המתנול; והאם יש להעביר לכתפיהם את נטל הראיה?

-          הקיים אשם תורם למנוח ו/או לתובעת 2?

-          האם חבים הנתבעים 3-4 בעוולת הפרת חובה חקוקה?

ד.         מה היו נסיבות אירוע הרעלת המתנול בה לקה המנוח?

 

כאמור לעיל טענו התובעים, שבמהלך משמרת הלילה שבין 25.7.01 ל-26.7.01, ראו מנהלי המשמרת במפעל את המנוח שותה מתנול ולאחר מכן הולך לישון במטבח המפעל. המנוח עזב את מקום עבודתו בבוקר שלמחרת, כרגיל, ושב לביתו שם היה לבד עד לשובה של אשתו, התובעת 2, מעבודתה בשעה 18:00 בערב. הוא התלונן בפניה שאינו חש בטוב והלך לישון, עד שהיא הבחינה, בשעה 22:30 לערך שאיבד את הכרתו. בשלב זה הזמינה התובעת 2 אמבולנס, אשר פינה אותו לבית החולים, אך הוא נפטר כעבור מספר שעות.

 

גרסת הנתבעים היא שהמנוח עבד ביום 25.7.01 במשמרת לילה, במהלכה השתכר והלך לישון במלתחות. בסיום המשמרת, בשעה שש בבוקר, יצא המנוח מהמפעל בדרכו לביתו, באורח שלא יכול היה לעורר חשד אצל מי מאנשי המפעל כי דבר מה אינו כשורה.

 

 

 

 

מסכת ראיות הצדדים:

 

מר עיסא עודה, המועסק כמפעיל מכונות ליצור מעטפות ומחברות במפעל חברת דפרון מאז שנת 1980, העיד בתצהירו (נ/4), שהמנוח נמנה על צוות האורזים אשר עבד עימו מספר ימים לפני האירוע.

ביחס להשתלשלות האירועים במשמרת הלילה בתאריך 25.7.01 העיד בתצהירו שראה את המנוח במהלך ההפסקה, בשעה 23:30 לערך, אוחז בקבוק בירה וכאשר חזרו מההפסקה היה המנוח שיכור ולא עמד בקצב העבודה ולכן הוציא אותו עודה להתרענן. משלב זה לא חזר המנוח לעבודה ליד המכונה ועודה ראה אותו מקיא, שלח אותו לשטוף פנים במלתחות ומאז לא ראה אותו יותר; בשלב מסוים אחד העובדים דיווח לו שראה את המנוח ישן במלתחות. לעדותו של עודה, עזב המנוח את המפעל בבוקר.

כשהגיעו עובדי משמרת הבוקר, פנתה אחת העובדות אל עודה ואמרה שהכוס שלה ריקה; הוא חיפש את הכוס ומצא אותה ליד העמדה של המנוח. בתוך הכוס זיהה נוזל המשמש לדילול צבע במכונה אותה הוא מפעיל, המייצרת מחברות.

לאחר ששפך מעט מהנוזל על היד שלו, הנוזל התאדה וכך ידע בוודאות שמדובר בספירט ולא בנוזל הנוסף שקיים בתחומי המפעל המכונה "דליקול" ומכיל מתנול שהינו נוזל בעל ריח עז אשר אינו מתנדף מיד ומאוחסן במיכל המצוי באגף אחר של המפעל, רחוק מעמדת העבודה של המנוח, שם משתמשים בו לצורך המכונה המייצרת את המעטפות.

הוא לא ייחס חשיבות לאירוע הזה מכיוון שלעדותו המנוח נהג לשתות ולכן לא היה מדובר בעניין חריג, ועד לאותו אירוע זה לא הפריע למנוח לתפקד בעבודה.

 

בחקירתו בבית המשפט העיד מר עודה לגבי אירועי אותו לילה (עמ' 85 שורות 9-18):

 

"אחרי ההפסקה ראיתי שהוא לא יכול לעבוד, הוא מסטול והמכונה שם מסוכנת, מסוכנת מאוד, אני הוצאתי אותו החוצה, הוא נשאר בחוץ אחרי ההפסקה ואני עזרתי לבחור שעובד איתו ביחד באריזה, וכל פעם הייתי משגיח עליו בחוץ, הוא היה בחוץ...אני ראיתי שהוא הקיא...ובסביבות 3, 4 אני לא זוכר בדיוק איזה שעה זה היה...יצאתי החוצה ולא מצאתי אותו, אז שלחתי אחד לראות אותו במקלחונים, בשירותים שמה, אז הוא מצא אותו שמה...הוא ישב על הספסל...אז כל פעם הייתי שולח מישהו לראות, כל ארבעים וחמש דקות – חצי שעה, אז לפנות בוקר, ב- 5, 4 וחצי, לא זוכר בדיוק באיזו שעה, הבן אדם לא היה נמצא שם".

בהמשך העיד שבימים אחרים היה המנוח שותה בירה אבל לא היה שיכור עד כדי כך (עמ' 86 שורות 5-6).

בעדותו בבית המשפט וכן בתצהירו העיד עודה שלא שוחח בבוקר שלמחרת משמרת הלילה עם הנתבע 3 מר רן שרייבר, שהוא מנהל הייצור במפעל (עמ' 86 שורות 19-22, עמ' 88 שורה 27, עמ' 89 שורות 2-4, עמ' 109 שורות 25-27; סעיף 9 ל-נ/4).

עדות זו עומדת בסתירה להודעה שנגבתה ממנו בתאריך 8.2.04 ע"י חוקרת מטעם המוסד לביטוח לאומי (נספח 16 ל-ת/3 בעמ' 2 שורות 3-5), בה מסר מר עודה גרסה לפיה:

 

"הודעתי באותו בוקר אחרי המקרה על זה שהוא שתה והיה שיכור לחברת כוח אדם ולרן. אמרתי להם שהיה שיכור ושתה ספירט".

 

וביחס לנקודת הזמן בה הבין שהמנוח שתה, נרשם בהודעה (עמ' 1-2):

 

"בשעה 3 וחצי אחרי שראיתי שהוא מקיא בדקתי בכוס שלו שהוא שתה כוס קרמיקה ירוקה והרחתי ספירט. שפכתי לי על היד וראיתי שזה ספירט, אני מכיר את הספירט עובד עם זה לפי הריח שלו כי אני מוסיף למכונה.

...

ש: האם ראית אותו שותה מהכוס של הספירט?

ת: כן. זה היה בעמדה שלו איפה שישב ועבד וראיתי ששתה מהכוס.

...

ש: כשראית את הכוס עם הספירט באיזה שעה זה היה?

ת: בסביבות 3 וחצי".

 

לעומת זאת בבית המשפט העיד שרק בשעות הבוקר, כאשר פנתה אליו העובדת שהכוס שייכת לה ושאלה אותו היכן הכוס, הוא חיפש ומצא את הכוס עם שאריות הספירט (עמ' 88 שורות 29-31; עמ' 90 שורות 17-18).

 

 

 

לשאלת בית המשפט כיצד הוא מסביר את הסתירות בעדותו השיב (עמ' 90 שורות 25-30; עמ' 91 שורות 1-2):

 

"אני לא יודע. אולי היא רשמה אבל אני לא זוכר שאני אמרתי לה שאני בדקתי. אני בדקתי בשעות הבוקר".

 

יש לציין, שמר עודה העיד בחקירתו שהוא משמש כמפעיל המכונה במחלקת ייצור ואריזת המחברות, ושם עושים שימוש בנוזל מסוג ספירט בלבד; ורק במחלקת ייצור המעטפות, הרחוקה כמאה מטר ממחלקת המחברות, עושים שימוש במתנול (עמ' 112 שורות 19-27).

 

בהתאם להסבר שנתן בעדותו ממונה הבטיחות במפעל, ויליאם בן משה, החומרים האלכוהוליים של הספירט והמתנול אינם נעולים במחסן אלא מדובר על עמדת מילוי של חומר המהווה תוסף לצבע ואין אפשרות לנעול את העמדות הללו כאשר מפעילי המכונות צריכים לגשת כל הזמן ולקחת חומר. לעדותו, העמדות היו משולטות באנגלית ובסימון של גולגולת, כך שלא ניתן לטעות (עמ' 118 שורת 29-30, עמ' 120 שורות 1-2, 5-7, 25-29).

 

בהמשך העיד (עמ' 142 שורות 13-26):

 

"ת: ההיגיון הוא על-פי מה שמחויב בחוק, שאנחנו צריכים לשים את המיכלים מחוץ לאולמות הייצור, על מנת שאם יקרה משהו זה יהיה בחוץ ולא בפנים, כי ברור שיש שם חומרי בערה. המקום שבו נמצא החומר, נמצא במרחק של 100 מטר או 200 מטר מהאולם. המקום נגיש, אפשר להגיע אליו והוא משולט כמו שצריך עם הסמלים הבינלאומיים.

...

בדרך כלל זו השיטה המקובלת, למעט אם יש חומרים שהם הרבה יותר מסוכנים, שאז הם ממש סגורים. העובדים צריכים להשתמש בחומר הזה פעם ב... וזה ממש סגור. במקרה של דפרון, כיוון שיש כל כך הרבה מכונות דפוס, יש טיילת למקום הזה. אחראי המכונה בא ולוקח את הכמות הדרושה לעבודה באמצעות הג'ריקן... אם אני נשאל לגבי חומרים יותר מסוכנים, אני אומר שיש חומרים כמו אסבסט ואח' שלא כל אחד יכול לעבוד איתם. המדובר בחומרים שנעולים, נמצאים במחסן...".

 

כמו כן לדבריו, האלכוהול התעשייתי נמצא בשתי עמדות, אחת באולם ייצור המחברות ועוד שני צוברים בכניסה לאולם ייצור המעטפות, ואין חומרים כאלה במקום אחר במפעל.

 

יצוין שעל-פי סעיף 6 לחוק החמרים המסוכנים, תשנ"ג-1993, יש חובה לאחסן רעלים "תחת מנעול ובריח".

לשאלת בית המשפט מדוע לא היתה אפשרות שהחומר יינעל ויהיו מפתחות, השיב מר בן משה שזו בעיה שכל רגע מישהו צריך ללכת לאחראי ולקחת מפתחות (עמ' 120 שורות 8-14).

 

הנתבע 3 מר רן שרייבר המשמש כמנהל הייצור במפעל חברת דפרון משנת 1994, העיד בתצהירו (נ/3), בין היתר, את הדברים הבאים:

 

"בזמן שבו קרה האירוע לא שהיתי במפעל. למחרת בבוקר סיפר לי אחד ממפעילי המכונות אשר עבד בלילה, כי יבגני עבד עד 1:00 בערך, ואז נרדם בחדר האוכל במפעל. ב-6:00 בבוקר קם, החתים כרטיס והלך הביתה. המפעיל סיפר כי המנוח התנהג כשיכור, אולם בשום שלב לא נאמר לי כי הוא שתה מתנול".

 

בהודעתו מיום 8.2.04 בפני חוקרת המל"ל נרשם (נספח 19 ל-ת/3, בעמ' 2):

 

"האירוע היה בלילה בזמן שאני לא נמצא במפעל. למחרת בבוקר כשהגעתי פנה אלי מפעיל המכונה עיסא עודא וסיפר לי שהאורז עזב את המכונה בשעה 1:00 לפנות בוקר והלך לישון בחדר האוכל. שכנראה העובד היה שיכור שהוא והאורז שעבד איתו ששמו ולרי שניהם היו שיכורים, לא ידוע מה שתו. ולרי המשיך לעבוד ואילו יבגני הלך לישון בחדר האוכל. כל הדברים האלו על סמך מה שנמסר לי מהעובדים. העובדת נדג'יה יפאורה מסרה שהשתמשו לה בכוס ויש ריח של אלכוהול".

 

בהמשך ההודעה אמר שרייבר שהעובד ששמו ולרי, ששתה יחד עם המנוח באותה משמרת, נפטר בתאריך 1.1.04 (עמ' 3 להודעה).

 

 

 

כמו כן נשאל האם הוא זוכר שנמסר לו כי המנוח שתה ספירט, והשיב (עמ' 7 להודעה):

 

"ת: אמרו שיכול להיות ששתה ספירט אבל זה משהו ששמעתי ולא ראיתי".

  ש: לא בדקת וחקרת לגבי אמינות הנושא?

   ת: בדקתי ושמעתי מהם שכנראה שתה ספירט אבל לא מישהו שאמר בוודאות       שראה אותו  שותה מהספירט".

 

בחקירתו בבית המשפט העיד מר שרייבר שהאחראי על המכונה, עיסא עודה, דיווח לו שהמנוח שתה אלכוהול, ולא היתה לו שום סיבה להניח שמדובר בתערובת הספירט של המכונה (עמ' 61 שורות 18-28).

בהמשך העיד שלא זכור לו שפגש את מנהל קו הייצור (עיסא עודה) באותו בוקר (עמ' 74); וכאשר נשאל מתי נאמר לו שהמנוח נרדם במהלך המשמרת, השיב (עמ' 75):

 

"אני לא זוכר שזה היה למחרת בבוקר. אני זוכר שדיברנו, יכול להיות טלפונית, אני לא זוכר שנפגשנו למחרת בבוקר. אני זוכר את שיחת הטלפון שלי למשה מחברת כח-אדם, אני זוכר שנאמר לי שהוא עזב את המשמרת בין 24:00 ל-01:00 לפנות בוקר, הלך לישון בחדר אוכל, ובסביבות 06:00 בבוקר קם ונסע באוטובוס הביתה. הבנתי שכל זה היה כשהוא היה שיכור. כנראה שדיברתי עם עיסא בטלפון או משהו כזה".

 

לבית המשפט הוגשו שתי הודעות נוספות שנגבו ע"י חוקרת המל"ל בתאריך 8.2.04:

האחת - הודעתה של עובדת המפעל יאפרה נדז'דה (נספח 18 ל-ת/3), בה נרשם, בין היתר:

 

"בבוקר המקרה אני זוכרת שחיפשתי את הכוס שלי ואמרו לי שהכוס נמצאת בעמדה שבה עבד יבגני והלכתי לשם לקחת את הכוס והיה בה חצי כוס אלכוהול – ספירט שאנחנו משתמשים למכונות. הלכתי להריח את החומר גם בעמדה איפה שהמפעל שם לו את הספירט שם כדי להוסיף למכונה וודאתי שזה אותו ריח".

 

השניה - הודעתה של עובדת המפעל פאולינה מיקולטץ' (נספח 17 ל-ת/3), בה נרשם לגבי המנוח, בין היתר:

 

"באותו לילה חזר שיכור מההפסקה, הוא וולרי, עבדו ואח"כ הוא הלך...ואמרו שנרדם על הספסל על המשטח.

ש: מתי הבחנת ששתה ספירט?

ת: ראיתי לפי הצבע של הבקבוק. וכל הזמן יצא. היה גוון צהוב לספירט. לא ידעתי מה זה אבל ידעתי שזה לא מים...הבנתי שזה היה ספירט אחרי שקרה המקרה...חשבתי שזה ספירט אבל לא הייתי בטוחה".

 

הנתבע 1 מר משה יפרח, מנהל חברת כח האדם "מתמיד" (הנתבעת 2) העיד בתצהירו (נ/1), שלמחרת האירוע, בשעות הבוקר, התקשר אליו מר רן שרייבר ומסר לו כי במהלך משמרת הלילה שתה המנוח אלכוהול, הלך לישון במטבח חדר האוכל, קם בבוקר, הדפיס כרטיס והלך לביתו.

 

בחקירתו בבית המשפט העיד מר יפרח (עמ' 42 שורות 15-21):

 

"ש: האם נכון שבבוקר של ה-26.7.01 מר שרייבר התקשר אליך, מסר לך שהמנוח נרדם במהלך משמרת הלילה לאחר שנמסר לו שהוא שתה אלכוהול תעשייתי ושהוא לא מעונין יותר שהוא יגיע לעבוד אצלם?

ת: התקשר אלי רן שרייבר ואמר לי שהמנוח שתה, ישן, קם בבוקר והלך.

ש: מה שתה?

ת: מן הסתם, אלכוהול. אני שמעתי את העדויות עד עתה ואני זוכר שנאמר לי שהמנוח שתה אלכוהול".

 

המסקנה המתבקשת העולה ממארג הראיות היא, שיש להעניק משקל ראייתי רב יותר להודעה שנגבתה ממר עודה ע"י חוקרת המל"ל, בשנת 2004 (שלוש שנים לאחר האירוע), על פני עדותו בתצהירו משנת 2008 שניתנה לצורך ההליך המשפטי.

ההודעה שנגבתה ממנו ע"י חוקרת המל"ל הוקראה לו, הוא לא ביקש לשנותה וחתם עליה (עמ' 91 שורות 8-12). תוכן הודעתו נתמך גם על ידי ההודעה שנגבתה ממר רן שרייבר בפני חוקרת המל"ל, וכן על ידי הודעותיהן של העובדות מיקולטץ' ונדז'דה.

 

לפיכך אני קובעת שהונחה תשתית ראייתית מספקת, במישור העובדתי, להוכחת טענת התובעים לפיה המנוח שתה אלכוהול תעשייתי מסוג "מתנול" (או תערובת ספירט המכילה מתנול( שנמצא בנתיחת גופתו, במהלך משמרת הלילה במפעל חברת דפרון, בתאריך 25.7.01. 

בשלב הבא תיבחן השאלה האם חבים הנתבעים, או מי מהם, באחריות כלפי התובעים בעוולת הרשלנות ו/או בעוולת הפרת חובה חקוקה, בגין הרעלת המתנול אותו שתה המנוח במפעל.

 

ה.        האם חבים הנתבעים, או מי מהם, ברשלנות כלפי המנוח בגין הרעלת המתנול; והאם יש להעביר אל כתפיהם את נטל הראיה?

1.         עוולת הרשלנות-המסגרת הנורמטיבית

 

למען תקום חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של מספר מרכיבים:

חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, אשר נחלקת לשני היבטים – חובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית"; הפרת חובת הזהירות על ידי סטייה מסטנדרט התנהגות סביר; קיומו של נזק וקשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין קרות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 112) (להלן: "פס"ד ועקנין").

 

בשלב הראשון אם כן, יש לבחון האם מתקיימת בענייננו חובת זהירות מושגית מצד הנתבעים כלפי המנוח; לשם כך כידוע, יש לבדוק קיומם של יחסי קירבה או "רעות" בין סוג המזיקים שאליו משתייכים הנתבעים לבין סוג הניזוקים שאליו משתייך המנוח לעניין סוג הפעולות שאליו משתייכות פעולות המזיק ולעניין סוגי הנזקים שפעולות אלו עלולות לגרום.

בדיקה זו נעשית עפ"י מבחן הצפיות, קרי, האם אדם סביר היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. הכלל הוא כי בהיעדר שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים את צמצום היקף האחריות, אזי האפשרות לצפות את הנזק במישור הפיזי מחייבת לצפותו מבחינה נורמטיבית.

 

באשר לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, הרי שזו נקבעת אף היא עפ"י מבחן הצפיות, כאשר השאלה היא, האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק הספציפי שהתרחש, ואם התשובה על כך היא בחיוב, - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (פס"ד ועקנין בעמ' 125-126). 

 

 

 

2.         אחריות חברת כח האדם "מתמיד" ומנהלה הנתבע 1

 

כעולה מתצהירו של הנתבע 1 (נ/1), המנוח נמנה על העובדים הבלתי מקצועיים שהועסקו ע"י חברת "מתמיד", והוא הופנה על ידה לעבודה במפעל חברת דפרון, כאשר שכרו שולם לו ע"י חברת מתמיד לפי דיווח שנמסר לה מחברת דפרון.

 

בפסיקה נקבע, כי חברת כח אדם המגייסת עובד ודואגת להשמתו בעבודה אצל חברה אחרת, אינה משתחררת כליל מהחובות המוטלות על מעביד כלפי עובדו, וחלה עליה חובת זהירות מושגית לדאוג כי העובד יישלח למקום עבודה אשר יש בו תנאי בטיחות מינימאליים.

כך למשל נפסק בעניין זה ב-ע"א (חי') 2898/04 אריה שרותי כח אדם נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ (תק-מח 2005 (4) 8723, 29.11.05) (להלן: "פס"ד אריה") אשר אושר ע"י בית המשפט העליון ב-רע"א 12/06, 228/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ (תק-על 2007 (3), 4391 (19.9.07):

 

"כאשר חברת כוח האדם מפנה את העובד למזמין, ברי שלמזמין ישנה שליטה אפקטיבית על העובד. הוא שנותן לעובד הוראות והנחיות כיצד לבצע את עבודתו, עליו מוטל לדאוג לאמצעי בטיחות, למנות מפקחים וכדומה. חובה זו של המזמין אינה פוטרת את חברת כוח האדם מכל אחריות. כך אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח האדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים".

 

(ר' גם ת.א. (י-ם) 445/91 שרון נ' או.אר.אס – כח אדם בע"מ, תק-מח 97 (4), 823; ת.א. (חי') 368/01 ברקוביץ נ' גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ, תק-מח 2003(3), 4725); ע"א (י-ם) 4272/03 פ.ס. הנדסה ותכנון בע"מ נ' שרחה, תק-מח 2004 (1), 363; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415).

 

 

 

 

ב- ע"א 246/72 מנשה נ' דרומנו, (פ"ד כז(1), 712) פסק בית המשפט העליון:

 

"חובת הזהירות הכללית המוטלת על כל אדם ביחס לרעהו הנמצא בתחום השפעתו, מחייבת מעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזק גוף לעובדו במהלך הרגיל של עבודתו: ראה ע"א 147/54, מאיר גואטה נגד ברוך ריבקינד ; פד"י, כרך ח, ע' 1607 ,1603 ; פי"ם, כרך יז, ע' 440) האמצעים המתחייבים לצורך מילוי חובה זו משתנים ממקרה למקרה ומעניין לעניין לפי הנסיבות. לגבי מקום העבודה, גם אם איננו בחזקתו או בשליטתו של המעביד כי אם בידי מישהו אחר, פירושה המעשי של החובה הוא שעליו לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם בו. מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. מה ייחשב לנקיטת אמצעי זהירות סבירים תלוי בכל נסיבות העניין והוא משתנה ממקרה למקרה. לדוגמה, אפשר לצפות כי במקום שנעשות בו עבודות בניה עלולים להיות סיכונים מסיכונים שונים הנובעים ממצב הבטיחות של המקום עצמו או מחוסר סידורים נאותים בבניין. מביקור במקום אפשר, למשל, לראות מייד אם המעברים נקיים ופנויים, אם אין בשטח בורות ומהמורות, אם במעלה מדרגות יש מעקה מתאים, אם במשטחי עבודה או פיגומים יש תמיכות וסמיכות כנדרש, וכיוצא בזה מן הדברים הגלויים לעין וניתן לתקנם, או לדרוש מהמחזיק במקום לתקנם, על-מנת לעשותו בטוח במידה סבירה לעובדים".

נראה על כן כי חובתה העיקרית של חברת כח אדם העוסקת בהשמת עובדים באתרי עבודה שונים ובשרותם של מעבידים שונים, לוודא כי היא מציבה את עובדיה בסביבת עבודה בטוחה ותחת פיקוחו של מנהל עבודה מוסמך האחראי לקביעת שיטת העבודה, הדרכת העובדים ופיקוח על עבודתם.

 

לפיכך אני מוצאת כי מתקיימת חובת זהירות מושגית של הנתבעים 1-2 כלפי המנוח.

 

לגבי חובת הזהירות הקונקרטית, נשאלת השאלה האם היה על חברת מתמיד והנתבע 1, לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפנינו, את התרחשותו של נזק הגוף שנגרם למנוח כתוצאה משתיית מתנול במפעל חברת דפרון?

 

סבורתני כי הדעת מחייבת להשיב בשלילה על שאלה זו.

 

המנוח נפגע עקב שתיית אלכוהול תעשייתי מסוג מתנול אשר נעשה בו שימוש לצורך דילול הצבע במכונות הייצור במפעל חברת דפרון.

הוכח כי המנוח לא נדרש, במסגרת ביצוע התפקיד לשמו נשלח ע"י חברת המתמיד לעבודה במפעל, ליטול חלק כלשהו בפעולה של הוספת המתנול למיכל הצבע של המכונה, אלא זה היה תפקידו הבלעדי של מפעיל המכונה עיסא עודה (ר' עדותו בעמ' 93); ותפקידו של המנוח התמצה בסידור חבילות של מחברות על משטח. לעדותו של עודה, המנוח לא עבד עם המכונה שבה היה הצבע המדולל באמצעות ספירט, אלא עם המכונה שעושה את החבילות.

בנוסף העיד מר עודה שכמפעיל המכונה הוא היחיד שמביא את הספירט בג'ריקן מהמיכל המוצב מחוץ למחלקה, ושופך אותו למיכל הצבע במכונה במטרה לדלל אותו (עמ' 94-95).

ראוי להזכיר בהקשר זה את עדותם של עודה ושרייבר, לפיה המיכלים שהכילו את המתנול שימשו למכונות ייצור המעטפות ומיקומם היה מרוחק יותר מאשר המיכלים ששימשו לתפעול מכונות ייצור המחברות ואשר הכילו ספירט ללא מתנול.

 

הנתבע 1 מר יפרח העיד בתצהירו (נ/1), שבעת שליחתו של המנוח לעבודה בחברת דפרון היה ברור לו כי הנחיות העבודה וההדרכה ייערכו ע"י דפרון, בהתאם לתפקיד הספציפי לו יידרש במפעל.

בחקירתו בבית המשפט העיד (עמ' 39 שורות 23-30; עמ' 40 שורות 14-15):

 

"ת: דפרון הוא מפעל מאוד מסודר שעובד על-פי נהלים מסודרים. יצא לי לבקר שם לא פעם וראיתי איך מסודרים שם הדברים ואיך המפעל עובד. המפעל נראה מאוד מסודר, לעניות דעתי והבנתי בתחום.

ש: אתה בדקת עם חברת דפרון שהיא מקפידה על קיום הדרכות לעובדים בענייני בטיחות במפעל?

ת: אני לא יועץ בטיחות אלא איש כח-אדם. זה תחום שאני לא מכיר אותו. אני בודק בצורה כללית, ברמה כללית שהמפעל מסודר. מפעל מסודר הכוונה שהכל במקומו, נראה כתקנו, שאין משוב ואין תלונות.

...

ש: האם אתה ספציפית בדקת קיומם של נהלי בטיחות בדפרון?

ת: באופן כללי כן".

 

בנסיבות אלה, בהן השמת המנוח לעבודה במפעל נעשתה בידיעה כללית שמדובר במפעל מסודר שקיימים בו נהלי בטיחות, מנהל עבודה וממונה בטיחות ומתנהלים עימו קשרי עבודה ללא בעיות מזה מספר שנים, אני סבורה שחברת המתמיד והנתבע 1 ששלחו את המנוח לעבודה במפעל, לא היו יכולים ו/או צריכים לצפות התרחשותה של פגיעה במנוח כתוצאה משתיית מתנול, פעולה שאינה כרוכה בכל צורה, ישירה או עקיפה, במהות התפקיד לשמו הוא נשלח לעבוד במפעל, קרי אריזת מחברות בקופסאות קרטון.

 

אשר על כן באתי לכלל מסקנה לפיה הנתבעים 1-2 אינם חבים בחובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח. משכך ובהיעדרה של חובה כאמור, מתייתר הצורך לדון בשאר יסודותיה של עוולת הרשלנות אשר נטענה כלפי הנתבעים 1-2, ובנסיבות אלה דין התביעה כנגדם, - להידחות.

 

3.         אחריות חברת דפרון ומנהל הייצור שלה - הנתבע 3

 

סעיף 2 לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

 

""מעביד" - מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור; אולם מי שהוא בשירות של המדינה או של רשות מקומית או של אדם אחר - לא יראוהו כמעביד או כעובד של זולתו באותו שירות".

 

אם כן, המבחן הקובע בדיני נזיקין הוא מבחן השליטה הגמורה, המרות והפיקוח (ע"א 502/78 מ"י נ' ירוחם ניסים ואח', פ"ד לה(4) 748).

במקרה דנן, השליטה, המרות והפיקוח לרבות הוראות העבודה, שיטת העבודה, כלי העבודה, וכרטיס הנוכחות שסופק למנוח (ר' הודעתו של מר רן שרייבר - נספח 19 ל-ת/3 בעמ' 5 שורה 15), כל אלה מצביעים על קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המנוח לבין חברת דפרון.

 

הלכה פסוקה היא כי חברת דפרון כמעבידתו של המנוח, חבה חובת זהירות מושגית כלפיו, להגן עליו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה, העלולים לפגוע בגופו ובחייו, אשר מעביד סביר יכול וחייב היה לצפותם מראש (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225).

 

הנטייה בפסיקה היא להחמיר ולדקדק עם המעביד ולהקל עם העובד, באופן שבו חובות הזהירות המוטלות על המעביד הן חובות מוגברות. כך למשל, על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים; על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה. חובות אלה המוטלות על המעביד הן חובות כלליות וגורפות, לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים:

 

"היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו,פ"ד לו(2) 592).

 

חובת המעביד, מעבר לאספקת כלי עבודה הולמים ומכשירים בטוחים, היא גם לתת הדרכה נאותה ודאגה לכך שהעובדים ישננו היטב את ההנחיות בדבר שיטות העבודה הבטוחות.

המעביד אינו יוצא ידי חובתו באספקת אמצעים מגינים והעברת ההדרכה; עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי ראוי של כל ההנחיות (ר' ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).

 

ב-ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, (פ"ד לו (1) 785) פסק בית המשפט העליון:

 

"כבר נפסק לא אחת כי המעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו".

המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו; המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266).

עם זאת, קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72).

 

באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית כלפי המנוח מצד הנתבע 3, מנהל הייצור מר רן שרייבר: הלה העיד שכחלק מתפקידו הוא קלט את המנוח בשעות הראשונות לעבודתו במפעל, הסביר לו את מהות העבודה וקישר אותו עם מנהל קו הייצור. לעדותו, הוא נוהג להישאר בדרך כלל למשך זמן מסוים, על מנת להשגיח שהכל נעשה כמו שצריך, וחוזר מדי פעם לביקורת (עמ' 60 שורות 26-30; עמ' 61 שורות 1-2).

 

בהמשך העיד (עמ' 72 שורות 7-10):

 

"אני יודע שאני, כמנהל ייצור ומנהלי הקווים שלי, מנחים את העובדים החדשים לגבי העבודה וגם לגבי בטיחות סביב המכונה...אנחנו מדריכים את העובד איפה להכניס ידיים, איפה לא, איך להרים משקל כבד איך לא...".

 

ב-ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, (פ"ד נט (3) 66) פסק בית המשפט העליון כי מתקיימת חובת זהירות מושגית של מנהל עבודה כלפי העובד, בכל הקשור לסכנות לגופו של העובד הנובעות מעצם העבודה המוטלת עליו והנתונה לפיקוחו.

למנהל העבודה, שהוא הממונה על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים; שכן יש לו קשר לגורמים השונים בחברה שאליהם הוא יכול לפנות בבקשה לנקוט אמצעי זהירות שאינו יכול לנקוט  בעצמו. לפיכך על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על-מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו, ובין היתר לדאוג כי העובדים ישתמשו באמצעי בטיחות (כגון משקפי מגן, חליפות מגן וכד'), לפקח כי כללי הבטיחות נשמרים ולתת לעובדים הוראות כיצד לבצע את העבודות המוטלות עליהם באופן בטיחותי.

דברים אלה ישימים גם לגבי מנהל מחלקה במפעל ונראה על כן, שגם הנתבע 3 חב חובת זהירות מושגית כלפי המנוח.

 

בשאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, - יש לבחון האם הסיכון של פגיעת המנוח בהרעלה כתוצאה משתיית מתנול הוא סיכון סביר, שהיה על הנתבעים 3-4, כמעביד סביר, לצפותו ולנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו; כן יש לבחון האם זהו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, המקים חובת זהירות קונקרטית.

במקרה שבפנינו, הובאו עדויות לפיהן המנוח, אשר הספיק לעבוד כשבוע במפעל חברת דפרון, נהג לשתות בירה אחת במהלך ההפסקה במשמרת, אולם עד לאותו אירוע במשמרת הלילה בתאריך 25.7.01 בה נצפה המנוח לאחר ההפסקה כשהוא שיכור, לא אובחנה התנהגות חריגה של המנוח בעבודתו (עמ' 84 שורות 21-23; עמ' 85 שורות 1-7).

רן שרייבר העיד שלא זכורות לו תלונות על עבודתו של המנוח במפעל בשבוע שקדם לאירוע, לרבות תלונות בנושא שתייה; וכי במידה והיה מבחין שהמנוח שתיין היה מפטר אותו (עמ' 61 שורות 13-17; עמ' 76); לדבריו, עד ליום האירוע לא התעורר בקרבו חשד כלשהו שהמנוח שותה אלכוהול במהלך עבודתו (שם). כמו כן העיד שאינו מכיר מקרה בעבר שבו שתו עובדים ספירט (עמ' 78).

 

כאשר נשאל מר שרייבר האם המנוח עבד כשבוע במפעל מבלי שהממונה על הבטיחות במפעל קיבל דיווח אודות קבלת עובד חדש, השיב:

 

"לוקח כמה ימים עד שהמידע הזה מגיע לממונה על הבטיחות. זה במסגרת הימים שהוא הספיק לעבוד".

 

מר ויליאם בן משה המשמש כממונה הבטיחות במפעל משנת 1998 העיד בתצהירו (נ/5) שמנהל העבודה/המחלקה במפעל אשר קולט עובד חדש אמור להדריכו בדבר הסיכונים הקיימים במפעל, בתחנות העבודה ובתהליכי הייצור, לרבות עבודה עם חומרים מסוכנים המצויים בשימוש יומיומי במפעל, ולדווח לממונה הבטיחות על קבלת העובד; אולם במקרה הנדון נודע לממונה הבטיחות  על קבלת המנוח לעבודה במפעל רק לאחר שהוגשה התביעה.

 

לתצהירו של ויליאם בן משה צורפה תוכנית הבטיחות של מפעל דפרון לשנת 2001 (נספח ב' ל-נ/5), הכוללת נוהל קליטה/הדרכה של עובד חדש. סעיף 3 לנוהל קובע בזו הלשון:

 

"לפני תחילת עבודתו, ייפגש העובד עם מנהל המחלקה/משמרת אשר ידריך אותו בכל הקשור לבטיחות וגהות בעבודה ולסיכונים הקיימים בעבודתו החדשה ובמפעל".

 

בסעיף 8 לנוהל נקבע:

 

"עם תום ההדרכה, ייפגש העובד עם מנהל הייצור על מנת לוודא תוך כדי שיחה שהעובד אכן מכיר את הסיכונים במקום העבודה ויודע להתמודד איתם".

 

רן שרייבר, מנהל מחלקת הייצור, העיד שלא זכור לו האם המנוח קיבל הדרכה כלשהי בקשר לכללי הבטיחות ו/או החומרים המסוכנים שבמפעל (עמ' 65 שורות 18-21); לדבריו נושא הבטיחות אינו קשור אליו (עמ' 65 שורה 26) וממונה הבטיחות הוא זה שהיה אמור לדאוג לפיקוח על כל הוראות הבטיחות עפ"י חוק, לרבות נושא ההדרכה לגבי חומרים מסוכנים (עמ' 70 שורות 14-17; עמ' 71 שורות 13-17; סעיפים 13-14 ל-נ/3).

לעדותו הוא אינו מכיר את סעיף 3 לנוהל קליטת עובד חדש, אשר לא קיים בתוכנית הבטיחות שיש לו (עמ' 72 שורות 5-7). על כל פנים, מר שרייבר לא זכר שהוא עצמו הנחה את המנוח לגבי חומרים מסוכנים (עמ' 79-80).

יש לציין שמעדותו עלה כי במשך תקופה מסוימת הוא עצמו שימש אחראי על חומרים מסוכנים במפעל (עמ' 64 שורות 12-23; ת/6 ו-ת/5 שאלה ותשובה מס' 20).

 

בתצהיר תשובות לשאלון (ת/6 ו-ת/5 – שאלה ותשובה מס' 14) מיום 13.2.07, העיד מר שרייבר שהמפעל לא הביא בפני העובדים את תוכן הגיליון של כל חומר מסוכן במקום העבודה; זאת בניגוד לחובה לעשות כן כמתחייב מסעיף 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (גליון בטיחות, סיווג, אריזה, תווי וסימון של אריזות), תשנ"ח-1998.

כאן המקום לציין, שבהתאם לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות ארגון הפיקוח"), חייב מחזיק במקום עבודה בחובות מסירת מידע לעובד, ובין היתר, להסביר לו מהם סיכונים במקום העבודה, בכתב ו/או בשפה המובנת לו.

 

ויליאם בן משה העיד שההדרכה וגיליון הבטיחות נועדו לכלול גם מצב שבו עובד שתה בטעות ספירט או מתנול (עמ' 118 שורות 12-20); לעדותו (שם בשורות 22-23):

 

"ת: המידע מהסוג הזה מופיע בדו"ח גיליון בטיחות. המידע לגבי העובדים, זה חד משמעי חומר כימי, חומר מסוכן, לא לשתייה...".

 

במכלול הנסיבות המתוארות לעיל ובשים לב לחובות הזהירות המוגברות שהוחלו בפסיקה על מעביד כלפי עובדיו, אני סבורה שהנתבעים 3-4 היו יכולים וצריכים לצפות סיכון של פגיעה גופנית במנוח עקב שתיית המתנול. 

גם אם אצא מנקודת ההנחה שהמנוח לא נדרש לעבוד באופן ישיר או עקיף עם חומרים מסוכנים, עצם הימצאות חומר המתנול הרעיל במיכלים בקרבת מקום, כאשר למנוח גישה חופשית אל המיכלים והם אינם נעולים תחת מנעול ובריח, מבלי שהועברה לו הדרכה מינימאלית בדבר מסוכנותו ורעילותו של החומר, - כל אלה מקימים חובת זהירות קונקרטית של הנתבעים 3-4 כלפיו, לאירוע נזק גופני גם כתוצאה מפעולה של שתיית החומר.

יצוין כי גם השילוט שהוצב ליד המיכלים אשר הכילו את הספירט והמתנול, אשר כלל ציור אזהרה של גולגולת ועליה הסימן X, והכיתוב "חומרים רעילים" ו-"ETHIL ALCOHOL" (ר' התמונות המצורפות ל-נ/3 ול-(נ/5), אינו עונה על דרישת סעיף 8 לתקנות ארגון הפיקוח המחייב מחזיק במקום עבודה להסביר לעובד את תוכן השילוט בשפה המובנת לו, אם אינו שולט בשפה שבה נכתבו.

 

כל הנימוקים הללו יש בהם ליתן מענה חיובי לשאלה האם בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, היה מעביד סביר צריך לצפות את הנזק.

אוסיף ואומר, שגם כעניין שבמדיניות משפטית אני סבורה שחובת המעביד להגן על עובדיו, משתרעת בהיקפה גם על הגנת העובד מפני גרימת נזק לעצמו באמצעות שתיית חומר רעיל, בנסיבות בהן לא קיבל כל הסבר והדרכה לגבי מידת רעילותו ומסוכנותו, בניגוד גמור לחובתו של המעביד מכוח חוק; לטעמי מדובר בסיכון בלתי סביר, אשר המעביד, בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, יכול וצריך היה לצפותו מראש.

 

המסקנה העולה על יסוד הדברים היא שהנתבעים 3-4 חבים בחובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח.

4.         הפרת חובת הזהירות - יסוד ההתרשלות

 

בטרם תידון שאלת התרשלותם של הנתבעים 3-4, יש להכריע בטענת התובעים להחלת שתי חזקות ההתרשלות: "הדבר מעיד על עצמו" כמשמעותו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין; ו"דבר מסוכן" כמשמעותו בסעיף 38 לפקודה; אשר בהתקיים כל אחת מהן, עובר נטל הראיה אל כתפי הנתבעים להוכיח שלא היתה התרשלות מצידם.

 

סעיף 41 לפקודת הנזיקין מורה כדלקמן:

 

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

 

הנסיבות שבהן חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הן כדלקמן: ראשית, לתובע לא היתה ידיעה ואף לא היתה לו היכולת לדעת מהן הנסיבות שגרמו לנזקו; שנית, הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; ולבסוף, בית המשפט מוצא כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

 

לגבי התנאי הראשון לפיו מדובר במקרה שבו הנסיבות שגרמו לנזק אינן ידועות לתובע, פסק בית המשפט העליון ב-ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, (פ"ד ז (2) 674):

 

"הרעיון ההוא אינו תופס אלא: כאשר הרשלנות (לכאורה) ידועה, והמעשה אינו ידוע, אך לא בהיפוכו של דבר: כאשר המעשה ידוע, אלא שעדיין אין אנו יודעים, אם הוא מהווה רשלנות או לא. על שאלה זו – על השופט לענות, מתוך שיקולים משפטיים, ואינו יכול להשליך את יהבו על 'המכסימה' ההיא".

 

יודגש: המועד שבו נבחנת השאלה אם הנסיבות שגרמו לנזק ידועות הוא מועד המשפט עצמו, ואף המועד שסמוך לתום המשפט, ולא רגע התרחשות התאונה (ע"א 10566/05 שלג נ' אמיר חברה להנדסה וסחר בע"מ, תק-על 2009 (1), 2911).

 

לענייננו, משקבעתי ממצאים אודות הנסיבות בהן נפגע המנוח, קרי, שתיית המתנול במהלך משמרת הלילה במפעל חברת דפרון, אני סבורה שלא מדובר במקרה שבו הנסיבות שגרמו לנזק אפופות עמימות המצדיקה את החלת הכלל; אלא מדובר במקרה שבו השאלה נוגעת למשמעות המשפטית של הנסיבות.

 

לפיכך אין מקום להחלת כלל "הדבר מעיד על עצמו" בנסיבות המקרה דנן.

 

סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

 

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".  

הוראה זו, על-פי לשונה, כוללת שלושה יסודות מכוננים: הראשון, אירוע נזק; השני, הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר העלול לגרום נזק בהימלטו; והשלישי, הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שממנו נמלט. כמו-כן כוללת ההוראה יסוד ממעט, לאמור – גרימת הנזק על-ידי אש או חיה. נטל השכנוע בדבר התקיימות יסודות אלה מוטל על התובע. משעמד התובע בנטל זה מועבר הנטל אל הנתבע, להראות כי "לא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

הפסיקה לא הסתפקה בתנאים המפורשים בהוראת סעיף 38 לפקודה, ובע"פ 74/62, 81, 238 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, (פ"ד יז(3) 1478), התווה בית המשפט תנאי נוסף, פסיקתי, לתחולת ההוראה, לאמור – כי זו תחול אך ורק על מקרים שבהם "נעזב" הדבר המסוכן או "נמסר". עם זאת, בפסק דין שניתן מאוחר יותר בע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, (פ"ד נח(2) 279), הוגדרו התנאים להעברת נטל הראיה אל הנתבע, כאשר

 

מדובר ב"דבר מסוכן", כדלקמן:

 

"כדי להעביר את חובת הראייה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות:

(א) ארוע נזק;

(ב) גרימתו על ידי דבר מסוכן;

(ג) הנתבע הינו בעליו או ממונה על הדבר המסוכן...".

 

עוד נקבע בפסיקה, כי על מנת שדבר ייתפס כ"מסוכן מטבעו" ויכנס בגדר סעיף 38 לפקודת הנזיקין, על השימוש והטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד להיות כרוך בסיכון גדול, כך שעניין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות (ע"א 241/89 ישראליפט שירותים תשל"ג בע"מ נ' הינדל, פ"ד מט(1) 45).

 

בענייננו, בחינת מכלול הראיות מעלה שהמתנול שהיה ברשותם ותחת פיקוחם של הנתבעים 3-4, הינו "דבר מסוכן", אשר השימוש בו למטרה לשמה נועד כרוך בסיכון גופני גדול ומצריך נקיטת אמצעי זהירות.

 

המסקנה המתבקשת היא שנטל הראיה עובר אל כתפי הנתבעים 3-4 להראות כי לא היתה זו התרשלותם אשר גרמה להרעלת המתנול בה לקה המנוח.

 

אפנה אפוא לבחינת השאלה האם התרשלו הנתבעים 3-4 כלפי המנוח?

 

כלל נקוט בידינו כי:

 

"מזיק החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו חלה בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק...חובתו של מזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" (פס"ד ועקנין).

 

 

 

סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, וכפי שנפסק ב-ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, (פ"ד מז (3) 225):

 

"אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש".

 

בענייננו, אמצעי הזהירות הסבירים שהיה על הנתבעים 3-4 לנקוט הינם:

-           מתן הדרכה והסבר נאות למנוח, עם תחילת עבודתו במפעל ובשפה המובנת לו, אודות הסכנות השונות הגלומות בחומר הרעיל מסוג מתנול אשר מוחזק בחצרי המפעל ונגיש לכל עובד;

-           ווידוא כי הוא אמנם מבין את ההסברים.

-           כמו כן היה עליהם, למצער, להסביר למנוח את משמעות הסימון והכיתוב על גבי השילוט שהוצב ליד המיכלים (במאמר מוסגר אציין כי השאלה האם ראה המנוח, בלילה, את סימון הגולגולת ואת הכיתוב בשילוט ליד המיכל, אשר הוצב כאמור במרחק מה מאולם הייצור, -  אינה חפה מספקות).

-          נעילת החומר בארון ומתן מפתח רק לאדם אחראי או מי מעובדיו שעיסוקו מצריך שימוש במתנול.

 

הנתבעים 3-4 לא קיימו את החובות הסטטוטוריות המוטלות עליהם מכוח החיקוקים הרלבנטיים, שנועדו להגן על בטחונו ובריאותו של המנוח; כך למשל, המתנול לא אוחסן תחת מנעול ובריח; המנוח לא עבר הדרכת בטיחות ולא קיבל הסברים על החומרים המסוכנים המצויים בחצרי המפעל וכיו"ב.

כידוע, סטנדרט התנהגות אשר נקבע בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת על ידי האדם הסביר; אמנם, "אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות, אך קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות" (ע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ, תק-על 2007 (2), 478; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 250 (2006)).  

 

משלא הרימו הנתבעים 3-4 את הנטל להראות שלא היתה התרשלות מצידם בכל הפריטים לעיל, יש לראות במחדלם הפרת סטנדרט הזהירות המוטל עליהם העולה לכדי התרשלות כלפי המנוח.

 

5.         הקשר הסיבתי

 

סעיף 64 לפקודת הנזיקין קובע שאדם ייחשב כגורם לנזק באשמו אם הוא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק". הוראה זו פורשה בפסיקה ככוללת בחובה את הדרישה לקיומו של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי.

משמעות דרישת הקשר הסיבתי העובדתי היא, כי הפרתה של חובת הזהירות מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר שללא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם; וכל גורם שדי היה בו כדי לגרום לנזק ייחשב כגורם עובדתי לנזק (ע"א 876/06 טרויהפט נ' עטיה, תק-על 2009 (1), 228).

 

הקביעה המתבקשת בענייננו היא, שהפרת החובה לוודא נקיטתם של אמצעי זהירות, ובכלל זאת נעילת המיכלים בהם אוחסן המתנול, היא הסיבה המכרעת (או אחת הסיבות שבלעדיהן אין), לקרות הנזק.

 

אשר לקיומו של קשר סיבתי משפטי, בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים אפשריים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, כאשר שלושתם מבחנים אפשריים, והם משקפים שיקולי מדיניות (פס"ד ועקנין).

על-פי מבחן השכל הישר - הקשר הסיבתי יישלל רק מקום שבתהליך הגרימה מעורבים גורמים בלתי צפויים, כגון מאורעות טבע בלתי רגילים או מעשה רצוני של אחר, אשר אירעו לאחר ביצוע הפעולה הרשלנית;

על-פי מבחן הסיכון – קשר סיבתי משפטי מתקיים כאשר הנזק נמצא במתחם הסיכון שיצרה התנהגות המעוול;

ואילו על-פי מבחן הצפיות - נדרש כי המעוול יצפה את התרחשות הנזק כתוצאה ממעשהו. לעניין זה די כי המעוול יצפה את סוג הנזק, קרי את תהליך הגרימה על תוצאותיו האפשריות.

 

במקרה דנן, מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי שכן הסיכון לפגיעה גופנית במנוח עקב שתיית חומר רעיל אשר המנוח לא הוזהר מפני סיכוניו ואשר לא אוחסן בהתאם לדרישות החוק, הינו מסוג הסיכונים שהיו יכולים וצריכים להיות צפויים ע"י הנתבעים 3-4; והנזק שנגרם למנוח מצוי במתחם הסיכונים שיצר מחדלם הרשלני של הנתבעים 3-4.

 

לאור כל האמור לעיל, משהתקיימו כל יסודותיה של עוולת הרשלנות, המסקנה המתבקשת היא כי הנתבעים 3-4 אחראים ברשלנות לנזקו של המנוח שנגרם עקב ההרעלה בה לקה כתוצאה משתיית המתנול במפעל הנתבעת 4.

 

ו.          הקיים אשם תורם למנוח ו/או לרעייתו?

 

סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

 

"(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק...".

 

הנה כי כן, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו.

 

לטענת הנתבעים, יש להטיל אחריות מלאה על המנוח אשר שתה ביודעין את המתנול בתחומי המפעל, לא הודיע לאיש על כך ששתה מתנול והרעיל את עצמו למרות שבעת זו כבר היה חייב להיות ברור לו כי הוא זקוק לעזרה רפואית שכן לקה בהרעלה.

לעמדתם, מעשים ומחדלים אלה של המנוח מבטלים את הקשר הסיבתי בין כל מעשה או מחדל המיוחס לנתבעים, לבין מותו של המנוח; שכן לו היה מודיע למאן שהוא כי שתה מתנול ודואג לפנות באופן מיידי לקבלת טיפול רפואי, ניתן היה להצילו בטווח הזמן של עד 24 שעות לאחר האירוע.

 

הנתבעים מוסיפים וטוענים, שיש להטיל אשם תורם בשיעור משמעותי על רעיית המנוח, התובעת 2, שלו היתה פועלת בסבירות, ומזמינה בשעה 18:00 או בסמוך לכך אמבולנס, ניתן היה להציל את המנוח, גם ללא מידע ספציפי אודות טיב הנוזל ששתה.

כמו כן העלו הנתבעים טענה לפיה יש לייחס לתובעת 2 רשלנות תורמת בכך שייתכן והחמירה את מצבו בכך שנתנה לו טיפות ללב בלא שיש לה את הידע הדרוש כיצד לטפל בו ונתנה לו טיפול שאינו מתאים.

 

הלכה פסוקה היא שבקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, ואם נמצא שיש להשיב לשאלה זו בשלילה, אזי תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1).

 

עפ"י המגמה שהשתרשה בפסיקה, במערכת של יחסי עובד-מעביד ממעטים בתי המשפט להטיל על עובד אחריות בגין רשלנות תורמת; זאת מכיוון שהמעביד נתפס כמי שמוטלת עליו החובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים הדרושים לשמירה על ביטחונם של עובדיו בעת עבודתם; המגמה היא שיש לדקדק עם המעביד ולהקל על העובד בייחוס רשלנותו התורמת; היסוד לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו.  

 

ברוח זו פסק בית המשפט העליון ב-ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, (פ"ד לו(2) 592):

 

"במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו".

 

 

 

ובעניין אחר נפסק:

 

"קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232).

 

וראה גם ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, (פ"ד מא(4) 524, 527­ 528):

 

"בית משפט זה פסק פעם אחר פעם, כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. (וראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו (2) 592, ואזכורו בע"א 449/81 492 בן לב בע"מ נ' מגד; מגד נ' בן לב בע"מ, פ"ד לח (4) 70, בעמ' 74, ובע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, בעמ' 81)".

 

ובהמשך:

 

"העובדה שהמעביד נמצא מפר חובה חקוקה מוסיפה משקל משלה לנטיית בית המשפט להחמיר עמו בדין, כאמור בע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות בגנים הלאומיים וערעור שכנגד, פ"ד כח (1) 197, בעמ' 199, מפי מ"מ הנשיא (זוסמן) כתוארו אז: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה".

...

"מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, בעל כישורים מסוימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד.

העובד מצדו פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.

רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".

 

הנתבעים טענו בסיכומיהם בהרחבה על כך שהמנוח היה שתיין כבד, שנהג לשתות אלכוהול על בסיס יומיומי, והציגו את הסתירות העולות לעמדתם, מגרסאותיה של רעייתו בעניין הרגלי השתייה של המנוח בחקירתה בבית המשפט (עמ' 30 ואילך) לעומת הודעתה במשטרה מליל האירוע (נספח 8 א' ל-ת/3).

כן לטענתם הוכח בבית המשפט שהתערובת המכונה ספירט תעשייתי המכילה את המתנול היא בעלת ריח חריף במיוחד (התערובת הוגשה להתרשמות בית המשפט וסומנה נ/7, עמ' 143-144); ומדו"ח הנתיחה של פרופ' היס עולה שהמנוח שתה כמות נכבדה של החומר.

כל האמור לעיל מוביל, לעמדתם, למסקנה לפיה אין אפשרות שהמנוח שתה את המתנול בטעות, אלא עסקינן בפעולה מכוונת, מתוך בחירה ונטילת סיכון מודע.

 

איני מקבלת את טענות הנתבעים בהקשר זה.

 

אלה טענות מסוג בומרנג; שכן אם המנוח נהג לשתות וכשעלה מהראיות שהוא עבד במשמרת לילה, והפסיק את עבודתו בשעה 01:00 לפנות בוקר, מכיוון שלא חש בטוב, האם לא סביר יותר להניח שכושר שיפוטו האלכוהולי היה פגום, כך שלא יכול היה להבחין בריח החזק והשונה של מה ששתה (המתנול) ו/או לסבור שיש לו "אלכוהול" מסוג אחר, ועל-כל פנים, המסקנה שהוא ביודעין נטל עליו סיכון "ממית" כתוצאה מכך, היא רחוקה לטעמי, שכן מה היה הטעם שלו לחפש עבודה, לעבוד משמרת לילה, כדי לגרום ביודעין למותו?

השכל הישר אינו מכוון לכלול התנהלות ומחשבות מעין אלו.

 

בסופו של יום, הסיטואציה בה הועמד המנוח על ידי הנתבעים 3-4 היא שגילמה את הסיכון ממנו הוא נפגע. במילים אחרות: היה זה מחדלם הרשלני של הנתבעים 3-4, אשר לא טרחו למלא אחר החובות הבסיסיות המוטלות עליהם מכוח חוק לקיים את כללי הבטיחות במפעל ובכלל זאת נעילת המיכלים שהכילו מתנול ו/או תערובת הספירט והדרכת המנוח באשר לסיכוני אלכוהול תעשייתי מסוג מתנול, אשר גרם לפגיעה.

בנסיבות אלה, נוכח הגישה העקבית בפסיקה, שאינה רואה בעין יפה טענות אשם תורם שמפנה מעביד כלפי עובדו, ומשלא שוכנעתי (על אף טענות הנתבעים בהקשר זה), שהמנוח הרעיל את עצמו למוות בכוונה, אין הצדקה לקבוע שהמנוח אשם ברשלנות לנזק שנגרם לו.    

 

ביחס לתובעת 2, - טענות הנתבעים לרשלנות תורמת נדחות אף הן.

לתובעת 2 לא היתה סיבה כלשהי לחשוד שבעלה לקה בהרעלת מתנול, ומשעה שהבחינה, בשעה 22:30, שמצבו החמיר מעבר לתלונות על עייפות והרגשה כללית רעה, הזמינה אמבולנס ובשעה23:40 הגיע המנוח לחדר המיון. המסקנה המתבקשת היא שהתנהלות התובעת 2 עמדה בכל אמת מידה של התנהגות סבירה ואין בה ולו קורטוב של רשלנות.

למותר לציין שהטענה שהועלתה בסיכומי הנתבעים לפיה נתנה התובעת 2 למנוח טיפול לא מתאים בדמות טיפות ללב, נטענה בעלמא ואינה ראויה להתייחסות.

 

ז.         האם חבים הנתבעים, או מי מהם, בעוולת הפרת חובה חקוקה?

 

לטענת התובעים הפרו הנתבעים 3-4 שורה של חובות המוטלות עליהם כלפי המנוח מכוח חיקוק, ובכך ביצעו עוולה של הפרת חובה חקוקה, כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, המהווה עוולה עצמאית העומדת בפני עצמה.

 

ואלה הם החיקוקים:

 

-          סעיף 6 לחוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג-1993, הקובע: "רעלים יאוחסנו תחת מנעול ובריח ויישמרו בנפרד מחומרים לא רעילים".

-          סעיפים 2, 3(א) ו-(ב), 6, 7, 8 ו-10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, המורים כי מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום העבודה, לרבות תמצית מידע בכתב בשפה המובנת לעובד, לכל המאוחר ביום תחילת עבודתו; יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם ולא יעסיק עובד לפני מתן הדרכה; ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה; ינהל פנקס הדרכה וכיו"ב.

-          סעיף 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות, סיווג, אריזה, תווי וסימון של אריזות), תשנ"ח-1998, המחייב מחזיק במקום עבודה או מי שפועל מטעמו, להביא בפני כל עובד את תוכן הגיליון של כל חומר מסוכן הקיים במקום העבודה, לרבות סיכונים והוראות עזרה ראשונה למקרה של פגיעה מחומר מסוכן.

-          סעיף 4 (1) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות), תשנ"ו-1996, המחייב מינוי ממונה בטיחות בכל מקום עבודה אשר מועסקים בו חמישים עובדים לפחות.

 

עוולת הפרת חובה חקוקה-המסגרת הנורמטיבית

 

סעיף 63 (א) לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

 

"מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו".

 

לגיבושה של עוולת הפרת חובה חקוקה דרוש קיומם המצטבר של חמישה יסודות פוזיטיביים ושל יסוד נגטיבי אחד. היסודות הפוזיטיביים הם:

(א) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (ב) החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (ג) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; (ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק; (ה) הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. היסוד הנגטיבי, הקבוע בסעיף 63(א) לפקודה, הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין.

 

אין חולק שארבעת התנאים הראשונים חלים בענייננו, שכן החיקוקים המפורטים לעיל מטילים חובות שונות על חברת דפרון בהיותה מחזיק במקום עבודה; ולגבי הנתבע 3 חל סעיף 6 (ב) לתקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות, סיווג, אריזה תווי וסימון של אריזות), תשנ"ח –1998, בהיותו מי "שפועל מטעמו" של מחזיק במקום עבודה.

החיקוקים הללו נועדו להגן על המנוח מפני סיכונים הכרוכים בעבודתו ולהבטיח את בריאותו ובטחונו; כפי שהוכח לעיל, הנתבעים 3-4 הפרו את החובות המוטלות עליהם מכוח החיקוקים (למעט החובה הקבועה בסעיף 4 (1) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות, תשנ"ו-1996, שכן במקרה דנן מונה ממונה בטיחות); כמו כן, ההפרה גרמה למנוח נזק. 

לעניין התנאי החמישי, הרציונל המונח ביסודם של החיקוקים הוא לספק סביבת עבודה בטוחה  ולהגן על חייו ועל שלמות גופו של כל מי שנמצא במקום העבודה לצורך עבודתו. נראה על כן, שהחיקוקים נועדו למנוע גם נזק גוף כזה, שנגרם למנוח עקב שתיית חומר מסוכן שלא אוחסן עפ"י דרישות החוק וכאשר הוא לא תודרך לגבי מסוכנותו.

 

התוצאה היא שהנתבעים 3-4 אחראים כלפי התובעים על-פי העוולה של הפרת חובה חקוקה.

 

ח.         סוף דבר

 

לאור כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעים 1-2 נדחית; והתביעה כנגד הנתבעים 3-4 מתקבלת.

 

התובעים ישאו בשכ"ט עו"ד הנתבעים 1-2 בסך 50,000 ¤ +מע"מ;

הנתבעים 3-4 ישאו בשכ"ט עו"ד התובעים בסך 50,000 ¤ +מע"מ.

לאור זאת, יצאו הנתבעים 3 ו- 4 ידי חובתם אם ישלמו ישירות לנתבעים 1 ו- 2 שכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ¤ + מע"מ.

כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

 

אני קובעת את התיק לשלב ביניים, לתאריך 7.9.09, שעה 08:20.

 

ניתן היום 5/8/09, בהיעדר.

המזכירות תמציא עותק פסק דין זה לב"כ הצדדים בהמצאה כדין.

                                                               

ד"ר דרורה פלפל, שופטת

סגנית??נשיא

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/324EB29985A5D588422576090055A72F/$FILE/4E55948FCB3939E0422575EB00347735.html
תאריך: 
05/08/09
Case ID: 
1863_4
Case type: 
א
סיווגים
בתי משפט : בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
שופטים : סגניתנשיא
סגניתנשיא
עורכי דין : א' דורון א' סילש ו/או מ' אנגל ו/או
א' דורון
א' סילש ו/או
מ' אנגל ו/או
Powered by Drupal, an open source content management system