בתי המשפט

פסק דין

1.         התובע נפגע ביום 10.1.01 בתאונת עבודה במהלך ועקב עבודתו אצל הנתבעת.

כיוון שכך הגיש תביעה נגד הנתבעת, מעבידתו, ביום 2.12.07, שבע שנים פחות חודש מקרות התאונה.

הנתבעת הגישה הודעת צד ג' נגד מבטחתה רק ביום 4.3.09, שנה ושלושה חודשים לאחר הגשת התביעה נגדה, ושמונה שנים וחודשיים לאחר התאונה.

2.         המבטחת, צד ג', הקדימה וטענה בהזדמנות הראשונה להתיישנות הודעת צד ג' נגדה.

זהו העניין העומד להכרעתי באופן ראשוני, כאשר הנתבעת (המבוטחת) וצד ג' (המבטחת) הסכימו שהדבר יוכרע עפ"י סיכומים בכתב.

כן הוסכם בין התובע לבין הנתבעת, כי אם ההודעה לצד ג' תידחה בשל ההתיישנות - לא יהיה עוד לצד ג' מעמד ועניין בתביעה העיקרית, ואז ניתן יהיה לסיימה בסכום שהוסכם ביניהם (התובע והנתבעת).

3.         אתחיל, איפוא, בשאלת ההתיישנות של הודעת צד ג'.

4.         שורש הויכוח נעוץ בפרשנותן של מספר הוראות חוק, בחוק חוזה הביטוח ובחוק ההתיישנות; וכן במספר פסקי דין שניתנו בעניין, ובדבר היחס ביניהם ומעמדם התקדימי.

5.         ברגיל, תביעה מתיישנת בחלוף 7 שנים מאז היווצר עילת התביעה, כמצוות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות.

            ובתביעת נזיקין מדובר ב-7 שנים ממועד התאונה וקרות הנזק - אלא אם כן מדובר בנזק שלא נודע מיד, שאז חלה הארכה מכח הוראת ס. 89 לפק. הנזיקין (מה שאינו רלבנטי לענייננו).

            אלא שבתביעה ביטוחית, של מבוטח נגד מבטחו, נקבעה תקופת התיישנות קצרה יותר, של 3 שנים, מכח הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח.

            התעוררה בעיה לגבי ביטוחי אחריות. שהרי תביעת ניזוק נגד מזיק מתיישנת בחלוף 7 שנים; ואם תביעת המזיק (כמבוטח) נגד מבטח האחריות שלו תתיישן כעבור 3 שנים, כמו כל תביעת ביטוח - יהיה המבוטח חשוף לסיכון בלתי סביר, של אובדן התביעה הביטוחית שלו בעודו חשוף לתביעה הנזיקית של המזיק (שאת הסיכון שלה מכסה הביטוח), וזאת למשך הזמן שמחלוף 3 שנים מהתאונה ועד 7 שנים מהתאונה.

            בעיה זו מצאה את פתרונה בשילוב ההוראות של סעיפים 65 ו-70 לחוק חוזה הביטוח.

            סעיף 65 אישר, אמנם, כי בביטוח אחריות יהיה מקרה הביטוח במועד שבו נולדה עילת החבות, קרי במועד התאונה.

            ואולם סעיף 70 הורה, כי בביטוח אחריות - תביעת המבוטח ממבטחו אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הניזוק נגד המבוטח.

            לשון אחר: תקופת ההתיישנות בביטוח אחריות הוארכה ל-7 שנים מאז התאונה.

            ובהסתכלות אחרת, יש כאן הסדר מדורג של כלל, חריג, וחריג לחריג, כדלקמן:

            תקופת ההתיישנות הרגילה היא 7 שנים; תקופת ההתיישנות בתביעת ביטוח היא 3 שנים; אך תקופת ההתיישנות בתביעת ביטוח אחריות היא 7 שנים.

6.         העניין הגיע לפתחו של ביהמ"ש העליון בפרשת משמר, והוכרע כך בערעור (ע"א 6934/98) ובבקשה לדיון נוסף שנדחתה (דנ"א 5916/02).

7.         ב"כ הנתבעת ביקשו לשכנעני, כי הלכת משמר צריכה להיקרא באופן מצמצם, על רקע עובדות המקרה שם - שהודעת צד ג' נגד המבטח הוגשה שם 8 שנים אחרי תביעת הנזיקין נגד המבוטח, ולמעלה מ-14 שנים אחרי התאונה.

            עוד ביקשו ב"כ הנתבעת לשכנעני, לילך בדרך בה הלך ביהמ"ש המחוזי בירושלים בפרשת דורון נ. מגדל (בש"א 1945/05, ת.א. 2318/00, 3256/01).

            בדרך זו יש לפרש את סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, כאילו כל כוחו ותכליתו "להשהות" או "להקפיא" את מרוץ ההתיישנות בתביעת ביטוח האחריות כל עוד לא הוגשה תביעת הנזיקין (אך בגבולות ההתיישנות שלה, קרי 7 שנים); אך מרגע שהוגשה תביעת הנזיקין - מפסיק סעיף 70 לחול, ותחול הוראת ההתיישנות הכללית לביטוח, קרי 3 שנים מהגשת תביעת הנזיקין.

8.         כשלעצמי, סבור אני, שניתן היה לפרש את מכלול הוראות החוק, ובמיוחד את סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, באופן שהציע ביהמ"ש המחוזי בפרשת דורון נ. מגדל.

            יש לכך גם טעמים טובים, המפורטים שם.

            אך לטעמי, לא ניתן להתעלם מהלכת משמר של ביהמ"ש העליון, ולאבחן אותה כאילו לא נפסקה בה הלכה כפי המתואר לעיל.

            ובכך חולק אני על פסיקת ביהמ"ש המחוזי בפרשת דורון נ. מגדל.

9.         אמת, בפרשת משמר חלפו 8 שנים מהגשת תביעת הנזיקין ועד הגשת התביעה הביטוחית.

כלומר, גם לפי הגישה הקיצונית ביותר לפרשנות החוק, של התיישנות תביעה ביטוח אחריות בחלוף 7 שנים מהגשת התביעה הנזיקית - גם לפי גישה כזו (שאגב, נדחתה גם בפרשת דורון נ. מגדל) ניתן היה לדחות את התביעה הביטוחית בפרשת משמר.

אך לא זה מה שפסק שם ביהמ"ש העליון.

בפרשת משמר קבע ביהמ"ש העליון פוזיטיבית כיצד צריך לפרש את החוק.

הוא קבע, שמניין הימים להתיישנות התביעה הביטוחית לפי סעיף 70 לחוק הוא 7 שנים ממועד היווצר העילה הנזיקית, קרי מהתאונה, ולא מהגשת התביעה הנזיקית.

וגם אם לא הובאו בפני ביהמ"ש העליון בפרשת משמר אותן טענות שנטענו לאחר מכן בביהמ"ש המחוזי בפרשת דורון נ. מגדל - הרי זה מה שפסק ביהמ"ש העליון בפרשת משמר ברחל בתך הקטנה.

10.        כפי שציינתי, אפשר היה לפסוק אחרת.

אפשר גם להציע הסדרים אחרים לחלוטין, לעניין הדין הרצוי, כפי שעשה גם ביהמ"ש המחוזי בפרשת דורון נ. מגדל.

אך גדרו של הדין המצוי הוכרע ונפסק ע"י ביהמ"ש העליון בפרשת משמר באופן מחייב, ולא באמרת אגב.

ולכן הלכתו של ביהמ"ש העליון גוברת, כתקדים מחייב, וחובה עלי לאמצה.

11.        יש לציין הדברים בכפוף להסתייגות אחת.

גם ביהמ"ש העליון בפרשת משמר הותיר פתח לגמישות בעניין תביעות ביטוח האחריות, אשר הינו מתחם גמישות כללי מכח ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות.

אם, למשל, תובע לא ידע ולא יכול היה לדעת על עילת התביעה - לא מתחיל מרוץ ההתיישנות, כמצוות סעיף 8 לחוק.

ובעניין של תביעות ביטוח אחריות יש לכך יישום ברור.

לעיתים המזיק אינו ער לקרות התאונה או לפגיעה בניזוק, והדבר נודע למזיק רק כאשר הניזוק מגיש נגדו תביעה בשל כך.

במקרה כזה, יישומו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות מחייב, כי מרוץ ההתיישנות של המזיק (כמבוטח) נגד מבטח האחריות שלו, יתחיל רק בהגשת תביעת הניזוק נגדו, כיוון שרק אז נודע לו על החבות - והמשמעות יכולה להיות אפילו הגשת התביעה הביטוחית כעבור 14 שנים (7+7) מאז התאונה.

ואולם הסתייגות זו, מכח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - אינה רלבנטית לענייננו.

כאן התאונה היתה במעמד התובע ומנהל הנתבעת, ובידיעתו של האחרון.

12.        מן המקובץ עולה, כי התביעה הביטוחית של הנתבעת (המבוטחת) נגד צד ג' (המבטחת), היא הודעת צד ג' שבפני, הוגשה בחלוף למעלה מ-8 שנים מאז התאונה - ולכן היא התיישנה.

אשר על כן, אני דוחה את הודעת צד ג' על-הסף מפאת התיישנותה, ומחייב את הנתבעת (שולחת ההודעה) לשלם לצד ג', לידי ב"כ, תוך 30 יום מהיום, שכ"ט עו"ד בגין הודעת צד ג' בסך 3,500 ¤ + מע"מ.

13.        כפועל יוצא מדחייתה של הודעת צד ג', ומההסדר הדיוני שבין התובע לבין הנתבעת - ניתן בזאת גם פס"ד כמוסכם בתביעה העיקרית, ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, לידי ב"כ, תוך 30 יום מהיום, סך כולל של 47,000 ¤ (כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ), בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 4.6.09 כמוסכם.

בפקס לב"כ שלושת הצדדים.

ניתן היום י"ט באב, תשס"ט (9 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.