נ. רמט בע"מ ABDULLAH TOPHAN


 

   

בתי הדין לעבודה


 

עב 009691/05

בית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו

 

24/08/2009

 

כב' השופטת ע. פוגל – נשיאה

נ.צ. – חגית פורת

נ.צ. – מירה לביא

בפני:

 

 

 



 

ABDULLAH TOPHAN

בעניין:

התובע

עו"ד עדי מני

ע"י ב"כ

 


 

נ  ג  ד

 


 

1.      רמט בע"מ

2.      טכנומן בע"מ

 

הנתבעות

עו"ד אפרת דויטש

ע"י ב"כ

 

 


 

 

 

פסק דין

1.         לפנינו תביעתו של התובע לקבלת פיצויי פיטורים מהנתבעות, כמו גם זכויות סוציאליות אחרות שלטענתו לא שולמו לו בתקופת עבודתו.

 

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

2.         התובע, אזרח תורכיה, עבד בישראל כעובד בניין החל מיום 27.3.01 ועד ליום 15.11.04.

העסקת התובע נעשתה עפ"י היתר עבודה כדין שהוטבע בדרכונו, לשם עבודה בנתבעת 1 (העתק מהדרכון צורף כנספח לכתב התביעה).

 

3.         ביום 15.11.04 התפטר התובע מעבודתו.

 

4.         לטענת התובע, הוא הועסק על-ידי שתי הנתבעות במשותף, והן אלה שחבות בתשלום כל זכויותיו הסוציאליות. בכתב התביעה המתוקן, תבע התובע את הסעדים הכספיים הבאים:

א.        פיצויי פיטורים – התובע טוען כי התפטר מעבודתו בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, וזאת משום שהתגורר בתל אביב ונאלץ לנסוע לעבודתו באתר הבניה במודיעין באמצעות 3 אוטובוסים שונים. התובע טען כי פנה מספר פעמים לגורמים שונים בשתי הנתבעות, ושטח בפניהם את קשיי ההגעה לעבודה, אולם הם לא שעו לטענותיו. על כן, כאמור, טען התובע כי התפטר מעבודתו לבסוף בשל נסיבות ביחסי עבודתו בהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודה, וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים על אף התפטרותו.

ב.         הפרשי שכר עבודה – לטענת התובע, הוא עבד מדי חודש מספר שעות קבוע – 244 שעות – וקיבל שכר של 3.2$ בלבד (או 2.5$ לפי גרסה אחרת שהעלה) עבור כל שעת עבודה. התובע טען כי שכרו נפל משכר המינימום, ועל כן תבע את הפרשי השכר בין שכר המינימום ובין השכר ששולם לו בפועל. בנוסף, תבע התובע את שכר עבודתו בגין מחצית חודש נובמבר 2004, שלא שולם לו, החזר ניכויים שנוכו משכרו בשלושת חודשי עבודתו הראשונים ודמי מחלה שלא שולמו לו עת שהה בחופשת מחלה לאחר שעבר ניתוח.

ג.         פדיון חופשה.

ד.         פדיון הבראה.

ה.        דמי חגים.

ו.         פיצויים בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה, מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה.

ז.         תמריץ אי-היעדרות מכוח ההסכם הקיבוצי.

ח.        פיצויים בגין אי-הפרשת כספים לקרן התרבות והרווחה, מכוח צו ההרחבה בענף הבניה.

 

5.         הנתבעות טענו, מנגד, כי הנתבעת 1 מעולם לא העסיקה את התובע, ועל כן יש למחוק את התביעה נגדה על הסף בהעדר יריבות בינה ובין התובע.

לטענת הנתבעות, התובע הועסק ע"י חברת Nams Europe Ltd. (להלן: "נאמס") – חברת כוח אדם זרה שהעסיקה עובדים זרים שהוצבו לעבודה בישראל. הנתבעת 1 התקשרה בהסכם מסחרי עם הנתבעת 2 בלבד, להצבת עובדים זרים בה באמצעות הנתבעת 2, והנתבעת 2 הינה חברה ישראלית המספקת שירותי קרקע לעובדי נאמס המוצבים לעבודה בישראל.

 

6.         לגופו של כתב התביעה, טענו הנתבעות כי התובע התפטר מעבודתו מטעמיו, מבלי שהתריע בפני מי ממעסיקיו לגבי קשיים שנתקל בהם בהגעה לעבודתו. הנתבעות טענו כי התובע פנה פעם אחת בלבד לדוד הרשקוביץ, מנהל עבודה בנתבעת 2, בנוגע למרחק של מקום מגוריו ממקום עבודתו, כי מר הרשקוביץ הציע לו לעבור למקום מגורים חלופי, וכי התובע סירב לכך ולא פנה עוד בעניין למי מהגורמים שהיו בקשר עימו. משכך, טענו הנתבעות כי התובע העדיף להתפטר מטעמיו מאשר לקבל את הפתרון שהוצע לו, ועל כן – אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

הנתבעות טענו עוד, שמכיוון שהתובע התפטר מעבודתו לאלתר, הוא חב להן חלף הודעה מוקדמת. עם זאת, טענו הנתבעות גם, ששכרו האחרון של התובע – שנותר בידי הנתבעות – בא במקום דמי ההודעה המוקדמת, בנסיבות עזיבתו את העבודה.

 

7.         הנתבעות המשיכו וטענו, שלתובע שולם שכר מינימום כדין, בהתאם לשער הדולר הקבוע ע"י בנק ישראל, והן גם תקפו את התחשיבים עליהם ביסס התובע את תביעתו – בהתבססם על "הערכה" לא מדויקת של התובע את שעות עבודתו.

            הנתבעות טענו עוד כי במשך כל תקופת עבודתו נמסרו בידי התובע תלושי שכר מפורטים, והוא מעולם לא העלה טענה כלשהי באשר לפרטים שהובאו בהם, או באשר לגובה שכרו.

 

8.         הנתבעות טענו גם כי במשך כל תקופת עבודתו, קיבל התובע סכומים כספיים שהתווספו לשכרו, בגין זכויותיו הסוציאליות, לרבות בגין חופשה, הבראה וחגים.

            כן טענו הנתבעות כי לא חל על העסקתו של התובע ההסכם הקיבוצי בענף הבנין, ועל כן, בין היתר, אין הוא זכאי לתמריץ אי-היעדרות או להפרשה לקרן פנסיה. באשר לתביעה לפיצוי בגין אי-הפרשה לקרן התרבות והרווחה, טענו הנתבעות שכספים אלו מיועדים לקרן התרבות והרווחה, והתובע אינו זה שהיה זכאי להם.

 

דיון והכרעה

9.         מטעם התביעה העיד לפנינו התובע עצמו.

            מטעם הנתבעות העידו עוז אשור, מנכ"ל הנתבעת 2, ודוד הרשקוביץ, מנהל עבודה בנתבעת 2. שניהם הצהירו כי נתנו עדותם הן מטעם הנתבעת 2 והן מטעם הנתבעת 1.

 

10.       לאחר ששמענו את העדויות ושקלנו כל טיעוני הצדדים, החלטנו לקבוע כי התובע הועסק ע"י שתי הנתבעות, במשותף, ולקבל תביעתו הכספית באופן חלקי בלבד.

            להלן – נפרט נימוקי החלטתנו.

 

זהות מעבידתו של התובע

11.       כאמור, טען התובע כי הועסק במשותף ע"י שתי הנתבעות, וכי אינו מכיר את חברת נאמס. הנתבעות, מנגד, הכחישו בכתב הגנתן כי הנתבעת 1 היתה מעסיקתו של התובע (אף כי הכחשה גורפת דומה לא הושמעה לגבי הנתבעת 2), וטענו כי מעסיקתו של התובע היתה חברת נאמס.

 

12.       בית הדין הארצי קבע כבר בעבר, כי "המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האיזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד, ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האיזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן" (ע"ע 1334/04 נינה טופר נ' מועצה מקומית תל-שבע ואח', מיום 29.12.04).

 

13.       בית הדין הארצי קבע גם, ב-דב"ע נב/142-3 אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד 535, שורת זיקות אותן יש לבחון בעת הכרעה בקיומם או אי-קיומם של יחסי עובד ומעביד בין העובד, ובין הצדדים המעורבים בהעסקתו.

            מוסכמים עלינו גם דברי בית הדין האיזורי, בפסק דינו ב-ע"ב 4354/04 מרלה מריאן נ' טכנומאן בע"מ, מיום 18.2.08, לפיהם משמדובר בעובד זר, יש לכלול בזיקות אותן יבחן בית הדין גם את המאפיינים היחודיים להעסקתו של זה – ובהם, בין היתר, כל אותם מעשים ופעולות שנועדו להביא את העובד הזר לעבודתו, ולאפשר לו לתפקד בחיי היום-יום כעובד בארץ הזרה: ההגעה לישראל, הטיפול בסוגיית המגורים, הכלכלה, ההסעות, ביטוח הבריאות וכיו"ב.

 

14.       במקרה שלפנינו, לאחר שבחנו את המסכת העובדתית כפי שהוצגה לפנינו, ואת מכלול הזיקות בין התובע ובין הגורמים שהיו מעורבים בהעסקתו בישראל ומחוץ לה, הגענו לכלל מסקנה כי הוא הועסק במשותף ע"י שתי הנתבעות. באשר לחברת נאמס, לא הוכחה, במסגרת ההליך שהתקיים לפנינו, כל זיקה בינה ובין התובע, ועל כן מצאנו לקבוע כי חברה זו לא היתה מעסיקתו.

15.       באשר לנתבעת 1, הוכח ע"י התובע כי שמה היה זה שהוטבע על גבי אשרת העבודה שהונפקה לו.

בנוסף, שמה של הנתבעת 1 הופיע על גבי כל תלושי השכר שנמסרו בידי התובע, תחת ההגדרה "Employer".

אין חולק גם כי התובע עבד כפועל בבנין – תחום עיסוקה העיקרי של הנתבעת 1 – באתרי הבניה של הנתבעת 1.

ועוד – לפי עדותו של עד הנתבעת 2, מר אשור, נציגי הנתבעת 1 נכחו בשטח – קרי, באתרי העבודה – באופן קבוע, ופיקחו על עבודתו של התובע בפועל (עמ' 14 לפרוטקול).

 

16.       באשר לנתבעת 2, הרי שזו סיפקה שירותי קרקע לעובדים הזרים שהגיעו לישראל על מנת לעבוד עבור הנתבעת 1, ובכלל זה לתובע, ובין היתר דאגה למגורים עבורם, לסידורי הסעה ממקום מגוריהם למקום עבודתם, לטיסות ולביטוחים (עדותו של מר אשור בעמ' 12 לפרוטוקול).

בנוסף, העמידה הנתבעת 2 אדם שהיה אחראי על העובדים הזרים, דוד הרשקוביץ, ולפי עדותו של מר הרשקוביץ בתצהירו הוא היה זמין לכל העובדים עליהם היה אחראי, לרבות התובע, "בכל עניין ונושא שעל ליבם, לרבות תנאי עבודתם, בעיותיהם האישיות וכו'" (סעיף 5 לתצהיר). מר הרשקוביץ, לפי האמור בתצהירו, נהג לבקר באתרי העבודה השונים לעיתים תכופות, "על מנת לבקר את העובדים, לשאול לשלומם, ולוודא שהכל מתנהל על סדרו וכי אין כל בעיה ו/או תלונה בנושא כלשהו" (סעיף 4 לתצהיר). מר הרשקוביץ גם העמיד לרשות העובדים את מספר הטלפון הנייד האישי שלו, אליו יכולים היו העובדים, ובכלל זה התובע, להתקשר בכל עת (סעיף 6).

 

17.       בנוסף לכל אלה, מחקירותו הנגדית של מר אשור, עלו גם הפרטים הבאים: הנתבעת 2 ביצעה עבור התובע ויתר העובדים הזרים את כל "עבודת השטח" בארץ, מבלי שנציגי חברת נאמס היו מעורבים בכך (עדותו של מר אשור, עמ' 13 לפרוטוקול); נציג של הנתבעת 2 הוא זה שפגש את התובע בהגיעו לשדה התעופה (שם); נציגי הנתבעת 2 הם אלה שמסרו את הכספים ואת תלושי השכר בידי העובדים, אף אם לאחר מכן, חייבה הנתבעת 2 את נאמס בתשלום (שם ובעמ' 14); מספר תיק הניכויים שהופיע על גבי תלושי השכר הוא מספרה של הנתבעת 2 (עמ' 15); הנתבעת 2 היא שדיווחה לרשויות המס על התובע (שם); הנתבעת 2 חתמה על טפסי 106 של התובע ושל יתר העובדים (עמ' 16).

 

18.       די בכל אלה כדי להעמיד שורה של זיקות עמוקות שהתקיימו בין התובע ובין כל אחת מהנתבעות, אשר יש בהן כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה ביניהם.

מנגד - גרסת הנתבעות הובאה, למעשה, רק על-ידי עדי הנתבעת 2, מבלי שמי מהגורמים בנתבעת 1 העיד דבר וחצי דבר על מערכת היחסים בינה ובין התובע. לא מצאנו בגירסה זו דבר שיש בו כדי להטות את הכף לטובתה ולקבוע כי לא היו מעסיקותיו של התובע.

 

19.       בנוסף, גם לא מצאנו כי הנתבעות הוכיחו טענתן לפיה חברת נאמס היא שהיתה מעסיקתו של התובע: עדי הנתבעת 2 העידו בדבר הקשרים החוזיים בין נאמס והנתבעת 2, בין הנתבעת 2 והנתבעת 1, ובין התובע ונאמס – אך לא הציגו ולו אחד מן החוזים לגביהם העידו, או מסמך אחר כלשהו שיהא בו כדי להעמיד תשתית ראייתית מספקת לטענה כי נאמס היתה מעורבת באופן כלשהו – פורמלי או מהותי – בהעסקתו של התובע.

משכך, וכן לאור העדויות בדבר המעורבות העמוקה של שתי הנתבעות ביחסי ההעסקה עם התובע, גם נתנו אמון בעדותו של התובע לפיה כלל לא הכיר את חברת נאמס, בוודאי לא כמעסיקתו, וכי אנשי הקשר היחידים שהכיר היו אלה מהנתבעת 1 ומהנתבעת 2 (עמ' 4 לפרוטוקול).

 

20.       בנסיבות אלו, אם כן, אנו קובעים כי מעסיקותיו של התובע היו הנתבעת 1 והנתבעת 2, במשותף, וכי הן חבות בתשלום כל זכויותיו כעובד, ביחד ולחוד.

 

תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הבניה על התובע

21.       תביעותיו הכספיות של התובע, בהן נכריע מיד, כוללות גם סעדים מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה.

            הנתבעות טענו כי הסכם זה אינו חל על התובע, והחלטנו לדחות טענתן זו.

            לאור פסיקתו של בית הדין הארצי ב-ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ ואח', מיום 20.8.07, ההסכם הקיבוצי בענף הבניה חל על כלל העובדים המועסקים בענף הבניה, ובכלל זה על העובדים הזרים, המועסקים על בסיס שעתי.

קביעתו זו של בית הדין הארצי נכונה גם לתובע בענייננו, שהועסק במשותף הן על-ידי הנתבעת 1, והן על-ידי הנתבעת 2, לפי קביעתנו. אנו סבורים כי זכויותיו של התובע, להן הוא זכאי כעובד בענף הבניה, אינן נשללות אך משום העסקתו במתכונת המיוחדת בה הועסק (ר' גם האמור בעניין זה ב-עב 4264/02 מחמד סלים נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים בע"מ ואהרון מימון לחברה לבניין ופיתוח בע"מ, מיום 9.6.09).

 

תביעותיו הכספיות של התובע

א. פיצויי פיטורים

22.       התובע טען כי התפטר מעבודתו על רקע הקושי לנסוע ממקום מגוריו בתל אביב למקום עבודתו במודיעין, ולאחר ששטח טענותיו אלה פעמים רבות בפני הגורמים האחראים עליו בשתי הנתבעות – אך ללא הועיל. לטענת התובע, התפטרותו בנסיבות אלה מזכה אותו בפיצויי פיטורים.

            לטענת הנתבעות, מנגד, התלונן התובע רק פעם אחת על קשייו בפני מר הרשקוביץ, שהציע לו פתרון מגורים חלופי, לו סירב התובע, מטעמיו. על כן, טענו הנתבעות כי התובע התפטר מעבודתו, מבלי שקמה לו זכאות לפיצויי פיטורים.

 

23.       לאחר ששמענו עדויות התובע ומר הרשקוביץ בנוגע לנסיבות סיום העבודה, החלטנו לקבל גרסתו של מר הרשקוביץ, ולדחות תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים.

אף אם נכונה גרסתו של התובע, לפיה נאלץ לנסוע בשלושה אוטובוסים מתל-אביב למודיעין והתקשה בכך עד מאוד, נתנו אמון בעדותו של מר הרשקוביץ לפיה פנה אליו התובע בעניין זה פעם אחת בלבד. לפי עדותו של מר הרשקוביץ, לאור העובדה שהתובע היה העובד היחיד שעבד במודיעין ולא ניתן היה לארגן רק עבורו הסעה לשם, הוצע לו לגור ברמלה-לוד, בדירה קיימת בה התגוררו עובדים זרים רומנים. עם זאת, התובע סירב להצעה זו, משום שרצה להמשיך להתגורר עם חבריו (עמ' 21 לפרוטוקול).

            התובע אמנם הכחיש את ההצעה לעבור למקום מגורים אחר, אולם ביכרנו גרסתו של מר הרשקוביץ על פני גרסתו של התובע. לפי התרשמותנו, היה מעוניין התובע להמשיך ולגור בתל-אביב, אולם התעקש, מבחינתו, על פתרון אחד ויחיד לבעייתו – ארגון הסעה ממקום המגורים למקום העבודה. מכיוון שפתרון זה לא היה ישים מבחינת הנתבעות, ואילו התובע לא הסכים לעבור לגור במקום קרוב יותר למקום עבודתו – התפטר התובע.

התפטרות מעין זו אינה באה, לטעמנו, בגדר סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

 

24.       להתרשמותנו זו מהמניעים להתפטרותו של התובע, הצטרפה גם עדותו של התובע עצמו בחקירתו הנגדית, לפיה לאחר שהתפטר – עבר לעבוד בחברה אחרת, שאתר הבניה שלה היה ממוקם אף הוא בעיר מודיעין. כלומר, גם לאחר התפטרותו, המשיך התובע להתגורר בתל-אביב ולעבוד במודיעין.

            יצוין, כי בחקירה החוזרת ביקשו באי כוחו של התובע לשאול אותו שאלה לגבי סידורי ההסעה ממקום מגוריו בתל-אביב לאתר הבניה של החברה החדשה בה החל לעבוד – אולם שאלה זו לא הותרה ע"י בית הדין, משום ש"נושא ההסעה, אם הוא רלבנטי, היה לו מקום בתצהיר העדות הראשית, ומכל מקום אינו נושא להבהרה בעת החקירה החוזרת, ועל כן איננו מתירים את השאלה" (החלטת בית הדין בעמ' 8 לפרוטוקול).

            על אף החלטה זו, הרהיבו עוז ב"כ התובע, וטענו בסיכומים (בסעיף 33) כי לאחר שהחל התובע עבודתו אצל החברה החדשה, עשה דרכו מתל אביב למודיעין באמצעות הסעה של אותה חברה. לא רק שאין לקבל טענה זו, שהוצגה בסיכומים כמו היתה עובדה שהוכחה, על אף שהתובע לא העיד על כך ועל אף שבית הדין אסר על שאלה בעניין זה; גם אם היה התובע מעיד כי בחברה החדשה נסע למקום עבודתו באמצעות הסעה, לא היה בכך כדי לשנות מסקנתנו: התובע שטח תלונתו בפני האחראים עליו בנתבעות, ואלו הציעו לו פתרון לבעיה – מקום מגורים חדש. העובדה שפתרון זה לא היה מקובל על התובע, והעובדה שהעדיף פתרון אחר – שינוי הסדרי הנסיעה במקום שינוי הסדרי המגורים – בוודאי שמקימה לו את הזכות להתפטר משום העדפתו לעבוד במקום עבודה אחר, אשר מקיים שירותי הסעה. עם זאת, אין  התפטרות זו מקימה לו זכאות לפיצויי פיטורים, שכן מקום עבודתו הקודם העמיד פתרון לבעייתו, אף אם היה זה, מבחינתו, פתרון לא רצוי.

 

25.       על כן, נדחית התביעה לפיצויי פיטורים.

 

26.       לאור קביעתנו כי התובע התפטר מעבודתו, ולאור קבלת גרסתו של מר הרשקוביץ, אנו קובעים גם שהתובע התפטר מבלי שנתן הודעה מוקדמת בת חודש לנתבעות, כפי חובתו עפ"י חוק.

משכך, חב התובע לנתבעות חלף הודעה מוקדמת, בסך 3,335.18 ¤ (שכר המינימום החודשי כפי שהיה ביום סיום עבודתו).

סכום זה יקוזז מן הסכומים שנפסקו לטובת התובע בפסק-דין זה.

 

27.       יצוין עוד, כי בסיכומיהן בלבד, טענו הנתבעות שיש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע, גם סך של 576$ ששולמו לו במסגרת שכרו האחרון (אוקטובר 2003), כ"מקדמה על חשבון פיצויי פיטורים".

טענת קיזוז זו הועלתה רק במסגרת הסיכומים – ועל כן, היא נדחית.

 

ב. הפרשי שכר

ב.1. הפרשי שכר מינימום

28.       התובע העיד בתצהירו כי עבד במסגרת שעות קבועה, שלא השתנתה בכל תקופת עבודתו, וכללה 244 שעות עבודה חודשיות.

לפי טענת התובע, בחלוקת השכר החודשי שקיבל, במספר שעות העבודה החודשיות שעבד – עולה כי קיבל שכר שעתי הנופל משכר המינימום.

לפיכך, תבע התובע את הפרשי השכר בין השכר ששולם לו בפועל, ובין השכר שצריך היה לקבל לפי ערכי שכר המינימום.

 

29.       לא קיבלנו תביעתו של התובע, שכן מצאנו כי לא הוכיח אותה.

            ראשית, התובע קיבל מדי חודש בחודשו תלושי שכר, אשר כללו – בחלק מתקופת העבודה – פירוט של שעות עבודתו החודשיות, תוך חלוקה לשעות עבודה רגילות (186 שעות) ולשעות עבודה נוספות. התקשינו לתת אמון בעדות התובע כי לא הבין את תלושי השכר מפאת היותם כתובים בשפה האנגלית, ולו לאור העובדה שהוא יכול היה להעלות שאלות בעניין זה לאנשי הקשר מטעם הנתבעת 2, שנתנו לו פיזית את תלושי השכר מדי חודש, אך הוא לא עשה כן במשך למעלה מ-3 שעות העסקתו.

            בנוסף, מעדותו של התובע עלה כי הוא דווקא כן נהג לעיין בתלושי השכר מדי חודש, לרשום לעצמו במהלך כל חודש כמה כסף אמור היה לקבל ולהשוות את הסכומים לסכומים האמורים בתלושי השכר – ובכל זאת, לא מצא מעולם, עד לאחר התפטרותו, אי-התאמה בין הסכומים שקיבל ובין הסכומים להם היה זכאי.

 

30.       התובע אמנם טען כי התברר לו, לאחר התפטרותו, שעבד שעות רבות יותר מהמצוין בתלושי השכר, וכי בחלוקת השכר שקיבל בפועל בשעות עבודתו האמיתיות גילה כי שכרו נפל משכר המינימום, אולם למעט עדותו בעניין אותה מתכונת עבודה קבועה, לא הציג התובע כל ראיה אותנטית להוכחת הטענה.

            כך, התובע טען שעבד לא פחות מ-10 שעות בכל יום, בשעות קבועות שלא השתנו לאורך כל תקופת העסקתו, למעט ימים בהם עבד למעלה מ-10 שעות; וכי אף רשם לעצמו את שעות עבודתו בכל חודש על גבי פתקית. עם זאת, רישומיו של התובע לא הוצגו בפני בית הדין, שכן לפי עדותו – זרק את הפתקיות כל חודש, לאחר שקיבל את שכרו החודשי (עמ' 6 לפרוטוקול).

            בנוסף לכך, כאמור, בתלושי שכרו של התובע הופיע מספר שעות העבודה שעבד, באופן ברור, ובהעדר כל ראיה ממשית לסתור – נותרת בעינה החזקה לפיה תלוש השכר משקף את האמור בו.

 

31.       יצוין עוד, שרק בסיכומיו הביא התובע תחשיב לגבי הפרשי שכר המינימום להם הוא זכאי, אך בעוד בכתב התביעה העמיד את המספר ה"מוערך" של שעות עבודתו על 244, בסיכומים העמיד את תחשיבו על 240 שעות עבודה חודשיות בלבד.

            בנוסף, בעדותו בחקירה נגדית, העיד התובע כי כלל בתחשיבו זה את שעות הפסקת הצהריים, למרות עדותו לפיה אכן קיבל חצי שעת הפסקה מדי יום (עמ' 3 לפרוטוקול).

 

32.       בנסיבות אלה, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח את מתכונת עבודתו הקבועה, כנטען, לא הוכיח כי מספר שעות עבודתו מדי חודש עלה על מספר שעות העבודה שפורט בתלושי שכרו, וגם לא העמיד תחשיב מדויק לעניין הפרשי השכר להם היה זכאי, לו היה מוכיח את טענותיו אלה.

            על כן, נדחית במלואה תביעתו של התובע להפרשי שכר מינימום.

 

ב.2. החזר ניכויים

33.       התובע תבע החזר של 600$ שנוכו משכרו בחודשי עבודתו הראשונים.

בסיכומיהן (סעיף 137) הביעו הנתבעות הסכמתן לשלם לתובע סך זה בגין מקדמות שנוכו משכרו, לפנים משורת הדין.

על כן, ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, סך 2,494 ¤ (לפי פירוט שערי הדולר המופיע בסיכומי התובע) כהחזר סכומים שנוכו משכרו. זאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 20.11.05 (כפי שתבע התובע בכתב התביעה), ועד ליום התשלום בפועל.

 

ב.3. דמי מחלה

34.       התובע טען בתצהירו כי "במהלך שנת 2004" יצא לחופשת מחלה בת "כחודש" עקב ניתוח שהיה עליו לעבור. על כן, תבע התובע מהנתבעות דמי מחלה עבור חודש שלם.

 

35.       דחינו תביעה זו: התובע לא הציג כל אסמכתא רפואית לכך שעבר ניתוח כלשהו, או ששהה בחופשת מחלה. יתרה מזו, התובע גם לא סיפק כל גרסה עובדתית באשר לניתוח שעבר, למועד בו עבר את הניתוח או לתקופה המדויקת בה שהה בחופשת מחלה.

            התובע אינו יכול להסתמך על עדותו של מר הרשקוביץ לפיה "כמה שזכור לי, היה לו איזה בעיה עם ניתוח שעבר... לא זכור לי שהוא לא עבד" (עמ' 20 לפרוטוקול).

 

36.       משכך, בהעדר בדל של ראיה באשר לחופשת מחלה בה שהה התובע – נדחית תביעתו לדמי מחלה.

ב.4. שכר עבור חצי חודש נובמבר 2004

37.       אין חולק כי התובע עבד עד יום 15.11.04. משכך – זכאי הוא למחצית שכרו עבור חודש זה.

            התובע תבע את שכרו האחרון לפי שעות עבודתו, בתוספת שעות נוספות, מבלי שהוכיח כמה שעות עבד בפועל במחצית חודש נובמבר.

            משכך, אין לקבל תביעתו כפי שהיא, ואנו קובעים כי התובע זכאי למחצית שכר המינימום באותה תקופה בלבד – 1,667.59 ¤. הנתבעות ישלמו לתובע סך זה, ביחד ולחוד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום 20.11.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

38.       כבר פסקנו לעיל בכל הנוגע לטענת הנתבעות, כי שכרו האחרון של התובע מתקזז עם חובתו לשלם להן חלף הודעה מוקדמת.

התובע זכאי לשכרו האחרון, ומנגד – מכל הסכומים שנפסקו לטובתו בפסק דין זה, יקוזז סך ההודעה המוקדמת שחייב היה לתת לנתבעות.

 

ג. פדיון חופשה

39.       התובע תבע פדיון של 42 ימי חופשה, לאור טענתו כי מעולם לא יצא לחופשה בתשלום.

            הנתבעות לא הוכיחו כי התובע אכן ניצל את ימי החופשה בתשלום, וטענת התובע דווקא נתמכה בעדותו של מר אשור, שהעיד כי "עד כמה שאני יודע העובדים לא יצאו לחופשות אלא העדיפו לקבל את הכסף וזה ניתן לראות בתלושי השכר" (עמ' 16 לפרוטוקול).

            על כן, זכאי התובע לפדיון חופשה.

 

40.       עם זאת, הנתבעות טענו שתי טענות מרכזיות בנוגע לתביעה זו:

הטענה האחת, היא שהתובע זכאי, אם בכלל, לפדיון ימי חופשה עבור 3השנים האחרונות לעבודתו בלבד, שכן תביעתו התיישנה מעבר לתקופה זו.

טענה זו נדחתה על ידינו: ב-ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.07, קבע בית הדין הארצי שמשהוגשה תביעה לפדיון ימי חופשה בתוך שלוש השנים שלאחר תום תקופת העסקתו של העובד, ולאור הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, התביעה לפדיון חופשה לא התיישנה. במקביל, הפנה בית הדין הארצי להוראת סעיף 7 לחוק, העוסקת בצבירת ימי חופשה, וקבע ש"...בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל  היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת" (ההדגשה במקור).

            על כן, זכאי עובד לתבוע פדיון ימי חופשתו שנצברו במהלך 4 השנים האחרונות לעבודתו, ובמקרה שלפנינו – זכאי התובע לפדיון מלוא ימי החופשה להם היה זכאי בתקופת עבודתו (הנופלת מ-4 שנים) – כלומר, 42 ימים כפי תביעתו.

 

41.       טענתן השניה של הנתבעות נוגעת לכך שבמהלך תקופת עבודתו, שולם לתובע סך מצטבר של 303$ בגין זכויותיו הסוציאליות, לרבות בגין חופשה, במסגרת הרכיב Social  או Health & Vacation, וזאת על אף שלא ניצל חופשה בפועל.

לטענת הנתבעות, יש לקזז סכומים אלו מהסכומים שייפסקו לטובתו, אם בכלל, בגין פדיון חופשה.

 

42.       לפי פסיקת בית הדין הארצי, תשלום פדיון חופשה במהלך תקופת העבודה אינו בא במקום מתן ימי חופשה בתשלום בפועל, שכן תכליתו של חוק חופשה שנתית הינה לאפשר לעובד לנוח מעבודתו, תוך שהוא מקבל תשלום בעבור ימי המנוחה (ר', בין היתר, ע"ע 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, מיום 21.12.06).

על כן, לא קיבלנו טענת הנתבעות כי התובע אינו זכאי כיום לפדיון חופשה, רק משום שקיבל מדי פעם סכומי כסף "על חשבון" חופשה.

בנוסף, דחינו את הטענה כי יש לקזז מפדיון החופשה לו זכאי התובע את אותם סכומים ששולמו לו, מדי פעם, בגין הרכיבים Social או Health & vacation. הנתבעות טענו לקיזוז זה בין היתר לאור העובדה שהתובע כן יצא לחופשת אינטר-ויזה במהלך תקופת עבודתו (חופשה בגינה לא קיבל כל תשלום – ועל כן, לא התקיימה לגביה תכלית חוק חופשה שנתית), אולם התובע כלל לא תבע פדיון חופשה בגין החודש בו שהה בחופשה זו.

בנוסף, הנתבעות לא פירטו איזה סך מ-303 הדולרים ששולמו לתובע לאורך כל תקופת עבודתו "בגין זכויות סוציאליות על פי דין", שולם עבור Social (או מה פירושו של רכיב זה), איזה סך שולם עבור vacation ואיזה סך שולם עבור health. הן גם לא הוכיחו כי קיימת התאמה בין סך כולל זה ששולם לתובע ובין הסכומים להם היה זכאי התובע בפועל בגין דמי החופשה או פדיון החופשה.

עובדה זו בולטת במיוחד לאור העובדה שהנתבעות ביקשו לקזז את 303 הדולרים ששולמו לתובע במהלך תקופת עבודתו, הן מרכיב פדיון החופשה שתבע, הן מרכיב פדיון ההבראה שתבע והן מרכיב דמי החגים שתבע – והכל, כשסך זה נופל מן הסכומים להם היה זכאי התובע בפועל בגין רכיבי תביעה אלו.

 

43.       אם כך, קיבלנו תביעתו של התובע לפדיון של 42 ימי חופשה, במלואה.

            הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך 6,024.48 ¤, כפדיון חופשה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

ד. פדיון הבראה

44.       התובע תבע פדיון של 12 ימי הבראה להם היה זכאי בשנתיים האחרונות לעבודתו.

            הנתבעות טענו, כאמור, כי במהלך העסקתו של התובע שולמו לו 303$ על חשבון דמי ההבראה, במסגרת הרכיב "Health & Vacation", וכי יש לקזז מפדיון ההבראה לו זכאי התובע סך זה במלואו (זאת, כאמור, על אף שכבר ביקשו לקזז סך זה בדיוק, מפדיון החופשה לו זכאי התובע).

במקרה זה הסכים התובע, בסיכומיו, לקזז מתביעתו לפדיון הבראה מחצית מהסכום שקיבל בעד רכיב ה-Health & Vacation (לאור כך שהרכיב כולל הן תשלום בעד Health והן תשלום בעד Vacation).

45.       רק מפאת הסכמת התובע, קיבלנו תביעתו במלואה, בתוספת הקיזוז, ואנו קובעים כי הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך 2,620.6 ¤ כפדיון הבראה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

46.       באשר לטענת הנתבעות כי יש לקזז מפדיון ההבראה של התובע גם את הסכום ששילמו בעצמן, לכאורה, עבור כרטיס הטיסה של התובע לתורכיה, כשיצא לחופשת האינטר-ויזה – דחינו את הטענה.

            גם אם היינו מקבלים את הטענה העקרונית, לפיה יש לקזז את סכום כרטיס הטיסה מדמי ההבראה; וגם אם היינו מקבלים את הטענה העובדתית לפיה הנתבעות אכן שילמו בעצמן עבור כרטיס הטיסה – הרי שמעיון בתלושי שכרו של התובע, השתכנענו כי הנתבעות קיזזו משכרו סכום השווה למחירו של כרטיס הטיסה, לאחר שחזר מחופשתו: מר אשור העיד (בעמ' 16 לפרוטוקול), כי הנתבעות שילמו סך 230$ עבור כרטיס הטיסה של התובע בנובמבר 2003; ומעיון בתלוש שכרו של התובע עבור דצמבר 2003 (ת/1), עולה כי נוכה משכרו סך של 226$ בגין "Advance".

בתגובה לשאלה בעניין זה, לא ידע מר אשור לומר עבור מה ניתנה המקדמה לתובע, למעט תשובתו "עובדים מבקשים מפרעות ואנו נותנים" (עמ' 17) – ובהעדר הסבר מספק מצידו, קיבלנו את גרסת התובע לפיה כבר שילם על כרטיס הטיסה באמצעות ניכוי משכרו, ועל כן אין לקזז סכום זה כעת מהתשלום לו הוא זכאי בגין דמי ההבראה.

 

ה. דמי חגים

47.       התובע תבע תשלום בעד 28 ימי חג שחלו בתקופת עבודתו, שאינם כוללים את ימי החג שחלו בשבת.

 

48.       הנתבעות טענו, בין היתר, כי שכרו של התובע שולם לו באופן רגיל גם במהלך החודשים בהם חלו ימי החג, ועל כן – אינו זכאי לתשלום נפרד בעבורם.

            לא קיבלנו טענה זו. אין חולק כי התובע היה עובד שעתי, והוא לא קיבל שכרו על בסיס חודשי, כך שמשכורתו לא כללה, ברגיל, תשלום בעד ימי חג.

הנתבעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח את תשלום ימי החג לתובע אך בהפנייה לתלושי השכר, משלא הוכיחו, באופן ברור ומפורש, כי שכר העבודה המפורט בתלושי השכר אכן כולל גם את רכיב ימי החג, ולא רק את התשלום בעד שעות עבודתו בפועל (ר' פסק הדין בעניין מחמד סלים, שאוזכר לעיל).

 

49.       משכך, מתקבלת תביעתו של התובע לדמי חגים במלואה.

            בסיכומיו, העמיד התובע תביעתו לדמי חג על סך 4,016.32 ¤, אולם הסכים לקזז מסך זה 270.38 ¤ אותם שילמו לו הנתבעות בגין הרכיב שכונה "Social", במרץ 2001 ובאפריל 2001.

            על כן, ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, סך של 3,745.94 ¤ בגין דמי חגים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.05 ועד ליום התשלום בפועל.

ו. פיצויים בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה

50.       התובע תבע מהנתבעות פיצוי בגין כך שלא הפרישו עבורו כספים לקרן פנסיה.

 

51.       אכן, סעיף 7 בפרק י"ג להסכם הקיבוצי, קובע הסדר פנסיוני מיוחד החל על עובדים זרים, לפיו על המעביד להעביר לקרן חסכון 4% משכר העובד, עד לכינונה של קרן פנסיה המיועדת לעובדים זרים.

            לפי זה, חייבת היתה הנתבעת להפריש 4% משכר התובע לקרן החסכון, אף אם טרם הוקמה קרן פנסיונית לעובדים זרים; ומשלא עשתה כן, ויחסי העבודה בין הצדדים נותקו – היא חייבת לפצותו בגובה ההפרשות שלא ביצעה, לאורך כל תקופת עבודתו (ר' 300080/98 אברהם כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ).

 

52.       על כן, ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, סך של 5,745.59 ¤ (לפי תחשיבו), כפיצוי בגין אי-הפרשות לקרן פנסיה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

ז. תמריץ אי-היעדרות

53.       התובע תבע תמריץ אי-היעדרות בעבור 41 מתוך 43 חודשי עבודתו – וקיבלנו את התביעה, תוך דחיית טענות ההגנה של הנתבעות.

 

54.       בפסק הדין בעניין עב 9035/07 דאטקו ניקולא נ' י. שומרוני בע"מ, מיום 8.7.08, כבר נדחתה הטענה כי תשלום תמריץ אי-ההיעדרות כלול בתעריפי השכר שקיבל התובע.

            בנוסף, ובאשר לטענות האחרות שהעלו הנתבעות, הרי שמעיון בכל תלושי שכרו של התובע עולה כי לא תועדו בהם ימי היעדרות כלשהם. בנוסף, החל משלב מסוים החלו הנתבעות לתעד בתלושי השכר גם את המספר המדויק של שעות עבודתו של התובע, ומעיון בתלושי שכר אלה, עולה כי הוא עבד, לרוב, בהיקף משרה מלאה, וזאת למעט החודש בו שהה בחופשת האינטר-ויזה, בגינו כלל לא תבע תמריץ אי-היעדרות. 

           

55.       על כן, מתקבלת תביעתו של התובע במלואה, והנתבעות ישלמו לו, ביחד ולחוד, תמריץ אי-היעדרות בסך 26,358.08 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.05 ועד ליום התשלום בפועל.

 

ח. קרן תרבות ורווחה

56.       תביעתו של התובע לקבלת פיצוי בגין כך שהנתבעות לא הפרישו כספים לקרן התרבות והרווחה – נדחית.

            בכתב תביעתו, תבע התובע פיצוי בשיעור 0.3% משכרו, ובסיכומיו – פיצוי בשיעור 3% משכרו. כמו כן, בכתב התביעה תבע התובע את הפיצוי מכוח צו ההרחבה בענף הבניה, ובסיכומיו – טען כי זכות זו מוקנית לו מכוח ההסכם הקיבוצי. באף אחד מן המקרים, לא הפנה התובע למקור המדויק מכוחו תבע סעד כספי זה, ובוודאי שלא הוכיח מדוע יש לפצות אותו, כיום, בגין כך שסכומים אלו לא הועברו לקרן התרבות והרווחה.

לא ניתן, כטענת התובע, להשוות בין כספים שאמורים היו להיות מופרשים לקרן האמונה על פעילויות תרבות ורווחה לעובדים, ובין כספים שאמורים היו להיות מופרשים לקרן חסכון או פנסיה עבור העובד. לגבי כספי הפנסיה, כפי שקבענו לעיל, הרי משאלה לא הופרשו עבור העובד, חייבות היו הנתבעות לפצותו בגובה הסכום שאמור היה להצטבר בקרן החסכון, ממנו זכאי היה הוא להנות. עם זאת, כספים שאמורים היו להיות מפורשים לקרן התרבות והרווחה, ולא הופרשו, מקימים לקרן, ולא לעובד, את הזכות לתבעם, וכאמור, התובע לא הוכיח מדוע הוא, ולא הקרן, זכאים לקבל את הכספים הללו בדיעבד, משלא הופרשו בתקופת העבודה.

 

סוף דבר

57.       שתי הנתבעות היו מעסיקותיו של התובע במשותף, והן ישלמו לו את הסכומים שנפסקו לטובתו בפסק דין זה, ביחד ולחוד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 20.11.05 (כפי שתבע התובע בכתב התביעה), ועד ליום התשלום בפועל, כדלקמן:

            א.        החזר ניכויים שנוכו משכרו של התובע, בסך 2,494 ¤.

            ב.         שכר עבודה בעבור מחצית חודש נובמבר 2004, בסך 1,667.59 ¤.

            ג.         פדיון חופשה בסך 6,024.48 ¤.

            ד.         פדיון הבראה בסך 2,620.6 ¤.

            ה.        דמי חגים בסך 3,745.94 ¤.

            ו.         פיצוי בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה, בסך 5,745.59 ¤.

            ז.         תמריץ אי-היעדרות, בסך 26,358.08 ¤.

           

58.       מסכומים אלו יקוזז סך של 3,335.18 ¤ בגין הודעה מוקדמת אותה חייב היה התובע לתת לנתבעות טרם התפטרותו, אך לא נתן.

 

59.       כיוון שחלק מתביעת התובע התקבלה,  אך חלקה נדחה – אין אנו מחייבים צד כלשהו בהוצאות משפט.

 

ניתן היום ט"ז באב, תשס"ט (6 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.


 

ע. פוגל, שופטת

נשיאת בית הדין האזורי לעבודה

תל אביב


 

נ.צ. (ע') גב' מירה לביא


 

נ.צ. (מ') גב' חגית פורת

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/3F7D80DAEAF1679C4225761C00303465/$FILE/4EA8CCADA412E2CA4225760000498D0A.html
תאריך: 
24/08/09
Case ID: 
9691_5
Case type: 
עב
סיווגים
שופטים : נשיאת בית הדין האזורי לעבודה
נשיאת בית הדין האזורי לעבודה
עורכי דין : אפרת עדי מני
אפרת
עדי מני
Powered by Drupal, an open source content management system