בתי המשפט

פסק דין בהודעות לצד שלישי

1.         זהו פסק דין, בשתי הודעות לצד שלישי, שהגיש הנתבע מר ארז אמסלם, נגד הצד השלישי, מר יהודה נחמיאס. פסק הדין ניתן, על דרך הפשרה, בהתאם להסכמת הצדדים. בהתאם לאותה הסכמה, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

2.         בשני התיקים שבכותרת, הוגשו תביעות ע"י התובעת בנק דיסקונט, נגד הנתבע, בגין ערבותו להלוואות, שנתנה התובעת לצד השלישי. סכום התביעה בת.א 5420/05, עמד במועד הגשתה על 11,202 ¤, וסכום התביעה בת.א 1257/06, היה 145,265 ¤, במועד הגשת התביעה.

יצויין, כי שתי התביעות, הוגשו לאחר שהתובעת הגישה תביעות נגד הצד השלישי, וניתנו פסקי דין לטובתה, ואולם, בהליכי הוצאה לפועל, שנקטה נגד הצד השלישי, עלה בידה לגבות סכומים קטנים בלבד. לפיכך, ניתן ביום 17.11.05, אישור ראש הוצאה לפועל, על מיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי – הצד השלישי, בהתאם להוראות סעיף 27 (א) (2), לחוק הערבות תשכ"ז 1967.

3.         הנתבע הגיש הודעות לצד שלישי, נגד הצד השלישי מר נחמיאס, בשני התיקים, וטען, כי על הצד השלישי, לשפות אותו, בגין כל סכום שישלם לתובעת, משום שעל הצד השלישי היה לשלם את החוב לתובעת, ומשנדרש הנתבע לשלם את החוב במקומו, מכוח ערבותו, הרי שהוא זכאי לדרוש ממנו שיפוי כאמור.

4.         הצד השלישי התגונן מפני ההודעות, כאשר טענתו העיקרית היתה, כי החוב, בגינו הוגשו התביעות נגד הנתבע, הינו חלק מחוב שחבה שותפות בבעלות הנתבע, והצד השלישי לתובעת, כאשר הנתבע לווה, למעשה את הסכום יחד עם הצד השלישי, ובשל קנוניה בין הנתבע ומפקידי הבנק, או בשל רשלנות של הבנק, הוחתם בסופו של דבר, כערב לחוב ולא כלווה וחייב עיקרי. לטענת הנתבע, הוא משלם את חוב התובעת בהתאם לפסק הדין, כפי יכולתו בהליכי הוצאה לפועל. כמו כן, נטען בכתב ההגנה, הודעה לצד שלישי, כי בתביעה אחרת שהגיש הנתבע נגד הצד השלישי, ת.א (ק"ג) 1889/96, תבע הנתבע, לחייב את הצד השלישי לשלם לו, עבור זכויותיו בשותפות שהתקיימה בין הצדדים, ומכאן, שעליו לשאת גם במחצית חובות השותפות.

5.         הדיון בהודעות לצד שלישי בשני התיקים, אוחד בהתאם להחלטה מיום 6.11.07, שניתנה בהסכמת ב"כ הצדדים. זאת, לאחר שביום 5.12.06, ניתן פסק דין בתביעה הראשית, אשר נתן תוקף, להסדר פשרה אליו הגיעו התובעת והנתבע, ובמסגרתו הועמד סכום החוב, בשתי התביעות, על סך 70,000 ¤, ואולם הוסכם, כי אם ישלם הנתבע 32,500 ¤, במועדים עליהם הסכימו הצדדים, יראה חובו כמסולק. יצויין, כי בשלב זה, אכן שילם הנתבע את הסכום האמור, 32,500 ¤.

יצויין, כי במסגרת ת.א 1257/06, ניתן ביום 5.12.06, פסק דין גם בהודעה לצד שלישי, ואולם הוא בוטל, בהחלטה מיום 8.7.07, בבש"א 2452/07.

6.         שני הצדדים הגישו תצהירי עדויות ראשיות (של בעלי הדין עצמם בלבד).

הנתבע טען בתצהירו בין היתר, כי החוב הנתבע, הינו חוב אישי של הצד השלישי. הלוואה ראשונה על סך 5,000 ¤, נטל הצד השלישי ביום 11.10.95, כאשר שני הצדדים עבדו במפעל "דשן גת", כאשר מדובר בתקופה שקדמה להקמת השותפות. ההלוואה השניה, הינה הלוואה על סך 30,000 ¤, שנטל הצד השלישי, ביום 1.4.96, על מנת לממן את השקעתו האישית בשותפות, כאשר הנתבע, מימן את חלקו בשותפות ממקורות עצמיים שלו. לטענתו, הוא הצטרף כשותף לחשבון רק ביום 2.5.96 וזאת, לאחר שהחשבון אוזן.

הצד השלישי טען בתצהירו,בין היתר, כי ההלוואות ניתנו לצורך הפעילות השוטפת של השותפות.

7.         בדיון שהתקיים, ביום 24.2.09, ואשר נקבע לשמיעת ראיות, התייצב ב"כ התובע בלבד, והודיע, כי הצדדים מסכימים לפסיקה לפשרה, על פי הוראת סעיף 79א, לחוק בית המשפט, כאשר בהתאם להסכמה, פסק הדין ינומק באופן תמציתי, על מנת לאפשר לצדדים לערער עליו, ככל שימצאו לנכון לעשות כן.

8.         ב"כ התובע חזר בסיכומיו, על הטענות שפורטו בהודעה לצד שלישי, ועל העובדות שנטענו בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע. לעניין ת.א (ק"ג) 1889/96, טען, כי פסק הדין שניתן באותו הליך, הקים מעשה בית דין, נגד הצד השלישי, וכמו כן, חלה התיישנות על כל הטענות שהעלה הצד השלישי, לעניין חובות השותפות.

            ב"כ הנתבע, חזר בסיכומיו, על טענות שנטענים בכתב ההגנה, ובתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, וחזר וטען, כי מדובר בחוב של השותפות, אשר שני הצדדים אחראים לו במשותף. כן טען הצד השלישי, כי אם ימצא בית המשפט, שיש לחייבו בתשלום כלשהו, הרי שיש להשיתו על התובעת, אשר ברשלנותה שיחררה את התובע מחבות.

9.         השאלה העיקרית המצריכה הכרעה, הינה שאלה עובדתית - האם ההלוואות, בגינן הוגשו התביעות הראשיות, ניתנו לצד השלישי באופן אישי, או לשותפות.

            הצדדים לא העידו בפני, ולא יכולתי על כן, להתרשם באופן ישיר, מעדויותיהם, ולקבוע ממצאי מהימנות. עם זאת, על מנת להכריע בשאלה האמורה, ובעקבותיה בהודעות לצד שלישי לגופן, יש לקבוע ממצא עובדתי.

            סבורני, כי מכלול הראיות שלפני, לרבות מסמכי ההלוואה עצמם, מטים את הכף לזכות הנתבע. זאת, כאשר בהסכם ההלוואה, מופיע הצד השלישי כלווה יחיד, ואילו הנתבע, חתם רק על הסכם ערבות. הנתבע טען בתצהירו, כי השותפות, הוקמה בפועל כחודש לאחר מתן ההלוואה, כאשר גרסתו לעניין זה, נתמכה גם בכתב התביעה, בת.א (ק"ג) 1889/96, שם נטען בפירוש, כי חלקו של הנתבע בהשקעה הראשונית, לצורך יסוד השותפות, בסך 30,000 ¤, נמשכה מחשבון השותפות התביעה שם הסתיימה בפשרה, והצד השלישי, לא הראה כי הכחיש במסגרתה, את הטענה האמורה. מעבר לאמור, הרי שבנסיבות, כאשר הנתבע חתום רק על כתב ערבות, ואילו הצד השלישי, חתום לבדו על הסכם ההלוואה, סבורני, כי נטל ההוכחה לעניין טענת הצד השלישי, כי מדובר בחוב משותף, רובץ על הצד השלישי. כאשר עדותו לעניין זה, הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין, כמשמעה, בהוראת סעיף 54, לפקודת הראיות, ויתכן, כי אין בה די להרים את הנטל.

במצב דברים זה, מתוך הסמכות שמסרו בידי הצדדים, לפסוק לפשרה, וכאשר, כאמור, הצדדים לא נחקרו בפני, ולא יכולתי להתרשם ישירות לעניין מהימנות הגרסאות, סבורני, כי נכון לקבל את ההודעות לצד שלישי, ולחייב את הצד השלישי, לשלם לתובע סך 26,000 ¤, המהווים 80% מתוך הסכום ששילם לתובעת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום  התשלום לתובעת בפועל, וכן 80% מתוך שכ"ט עו"ד והוצאות המשפט, אשר פירט ב"כ התובע בסיכומיו, כאשר לכל הסכומים האמורים, יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום ששולמו.

10.        ההודעות לצד שלישי, מתקבלות אפוא, ואני מחייב את הצד השלישי לשלם לנתבע את הסכומים שפורטו לעיל. ב"כ הנתבע, רשאי להגיש פסיקתא לחתימה.

ניתנה היום ד באלול, תשס"ט (24 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.