אלי לוי נ' ראובן נניקשוילי


 

   

בתי המשפט

א  001302/04

א  000546/05

בית משפט השלום אשדוד

 

30/08/2009

תאריך:

כב' השופט גיל דניאל

בפני:

 

 





התובע בת.א. 1302/04

הנתבע בת.א. 546/05

אלי לוי

בעניין:


 

בניאן יוסף

ע"י ב"כ עו"ד


 

נ  ג  ד

הנתבע בת.א. 1302/04

התובעים בת.א. 546/05

1. ראובן נניקשוילי

2. לאה נניקשוילי


 

הראל גיל

ע"י ב"כ עו"ד


 

פסק דין

 


בת.א. 1302/04 הגיש התובע תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע, בגין אי תשלום התמורה המלאה, עבור מכירת זכויותיו לתובע בחנות הנמצאת בקניון סי מול באשדוד.

 

לטענת התובע בכתב התביעה, הוא השקיע בחנות אותה שכר עשרות אלפי שקלים וזאת לצורך מכירת מוצרי חברת "פגנקה" שהתובע היה זכיין שלה.

 

לפי הנטען  בכתב התביעה, בין הצדדים נחתם הסכם לפיו העביר התובע לנתבע את כל הזכויות בחנות. תמורת תכולת החנות (למעט המלאי) היה על הנתבע לשלם לתובע סך של 38,000 ¤ בתוספת מע"מ.  לטענת התובע, הנתבע שילם סך של 14,000 ¤, אולם נותר חייב סך של 24,000 ¤.

 

הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להתגונן. לטענת הנתבע, התובע הציג בפניו מצגי שווא לגבי בעלותו בציוד שיש בחנות וכן לגבי היותו זכיין של רשת "פגנקה". לאחר חתימת ההסכם התגלה לנתבע, כי הציוד לא היה שייך לתובע אלא הושכר, באופן שוטף, כחלק מהחנות על ידי הנהלת הקניון. עוד נטען על ידי הנתבע, כי התובע לא היה זכיין של רשת חנויות "פגנקה" ולא היה בידיו חוזה זכיינות חתום עם הרשת.

 

כמו כן, בת.א. 546/05 הגישו הנתבע ואשתו תביעה נגד התובע להשבת הסכום ששולם לידי התובע באותה עסקה.

 

לאחר שנערך דיון בפני הרשמת במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן והוגשו סיכומי הצדדים באותו עניין, ניתנה החלטתה של הרשמת לפיה נקבע כי יש לנתבע טענת הגנה ראויה וניתנה הרשות להתגונן.

 

הדיון בשני ההליכים אוחד ונקבע בפני כבוד השופטת וולפסון. לאחר שהתקיימו בפניה מספר ישיבות מקדמיות נקבעו התיקים להגשת עיקרי טיעון ולדיון נוסף.

 

לא היתה התייצבות מטעם התובע לדיון שנערך בפני כבוד השופטת וולפסון ביום 28.1.2007 ובהמשך לכך ניתן ביום 29.11.2007 פסק דין לטובת הנתבע ואשתו בת.א. 546/05.

 

התובע הגיש בקשה לביטול פסק דין. כבוד השופטת וולפסון, בפניה נדונה הבקשה, קבעה בהחלטתה מיום 14.4.2008 כי יש מקום להעתר לבקשה ולהורות על ביטול פסק הדין.

 

ביום 8.7.2008 נערכה ישיבה מקדמית נוספת בפני כבוד השופטת וולפסון. בתום הדיון, התיקים נקבעו להוכחות.

 

ישיבת ההוכחות נערכה בפני. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבע הוגש תצהירו, כפי שניתן בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן וכן הוגש תצהיר האשה (התובעת בת.א. 546/05). התובע והנתבע העידו בפני ונחקרו בחקירה נגדית על האמור בתצהירים שהגישו. בהמלצת בית המשפט, אשתו של הנתבע לא העידה, וזאת מבלי שהיה בדבר כדי להוות הודאה מצד איזה מהצדדים.

 

הנתבע העלה בסיכומיו טענה מקדמית בדבר העדר יריבות. לטענתו, במועד שבו נחתם ההסכם בין הצדדים, התובע לא היה בחנות ולא ניהל את העסק שפעל בה ומי שניהל את החנות ושכר אותה, היה אחיו, אשר גם שילם את דמי השכירות.

 

טענה זו של הנתבע אינה נכונה עובדתית. התובע היה השוכר של החנות ולא אחיו. התובע הפעיל בחנות עסק, בתחילה בעצמו ובהמשך באמצעות אחיו. בין אם התובע היה זה ששילם בעצמו את דמי השכירות ובין אם אחיו שילם עבורו, כחלק ממערכת היחסים ביניהם, הדבר אינו מעלה או מוריד לעניין זכויותיו של התובע כשוכר החנות וכבעל זכות השכירות.

 

הסכם השכירות נחתם בין התובע לבין בעלי הקניון, ועד להעברת הזכויות לנתבע וחתימת אשתו על הסכם שכירות מול בעלי הקניון, לא נחתם כל הסכם שכירות אחר, עם גורם אחר, מלבד התובע.

 

כבעל זכות השכירות בחנות, רשאי היה התובע, ולא אחר, למכור את זכויותיו לנתבע. לפיכך, טענת העדר היריבות, נדחית.

 

לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו על ידי הצדדים ושמעתי את עדותם של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה בת.א. 1302/04 להתקבל וכיוצא בכך, דין התביעה בת.א. 546/05, להידחות.

 

המחלוקת בין הצדדים נוגעת למצגים שהוצגו על ידי התובע קודם לחתימה על ההסכם מיום 22.2.2004 בדבר מכירת זכויותיו בחנות לידי הנתבע. בהסכם האמור נקבעה התמורה שעל הנתבע לשלם לתובע.

 

התובע שכר את החנות מבעלי הקניון, ובהמשך לחתימת ההסכם ולהעברת הזכויות לידי הנתבע, חתם הנתבע באמצעות אשתו על הסכם לשכירות החנות מול בעלי הקניון. ההסכם בין הצדדים יצא אל הפועל, אולם הנתבע לא שילם לתובע את מלוא התמורה המוסכמת, וזאת בטענה לפיה הוצגו בפניו מצגי שווא לעניין הציוד בחנות והסכם הזיכיון.

 

קודם לחתימת הצדדים על ההסכם, הפעיל התובע בחנות עסק למכירת בגדים. העסק פעל והנתבע בחן את העסק כשהוא פועל והחליט לרכוש את הזכויות בו, על מנת לאפשר לאשתו להפעיל במקום עסק דומה.

 

התובע אכן היה זכיין של רשת חנויות "פגנקה" ובחנות פעל עסק אשר היה מורשה למכירת הבגדים של רשת זו, כפי שהצהיר בהסכם שנחתם בין הצדדים. יצוין, כי הבעלים של הרשת הוא אחיו של התובע. אין הכרח, כי הסכם זיכיון יערך וייחתם בכתב. אין מחלוקת, כי בטרם הועבר העסק לידי הנתבע, בחנות נמכרו מוצרי הרשת והיא נשאה את הסמל המסחרי של אותה רשת. דברים אלו נעשו, בהכרח, בידיעה ובהסכמה של הרשת.

 

הנתבע טוען, כי התובע לא היה בעל זכות הבלעדיות למכירת מוצרי הרשת, אולם ההסכם שנחתם בין הצדדים אינו מזכיר זכיינות הכוללת גם בלעדיות. לא שוכנעתי, כי הנתבע התחייב לכך שהנתבע יוכל לקבל זכות בלעדית למכירת מוצרי הרשת.

 

הנתבע היה צריך לנהל מו"מ ולחתום עם הרשת על הסכם זיכיון. בכך אין כדי להצביע על כך שהתובע לא היה זכיין של הרשת או על כך שהתובע הפר את ההסכם. כאמור, התובע אומנם היה זכיין של הרשת, ופעל בהרשאתה ובהסכמתה, ובכלל זאת נמכרו בחנות שהוא היה בעל הזכויות בה, מוצרי הרשת, תוך שימוש בשמה ובסימניה המסחריים. הסכמתו של התובע לוותר על מעמד זה, ולאפשר לנתבע לחתום מול הרשת על הסכם זיכיון בעצמו, הינה בעלת ערך כלכלי.

 

מתוך מכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה, כי אומנם התובע השקיע בחנות סכומים ניכרים. עניין זה עלה בעדותו של התובע, אשר נתמכה במסמכים שונים. אני מקבל את עדותו של התובע בהקשר זה, אשר עולה בקנה אחד עם דרך הדברים הרגילה, לעניין התאמתו של מושכר להפעלת עסק מסוג מסוים. אין צורך לכמת באופן מדויק את היקף ההשקעות שאותן השקיע התובע, שכן הצדדים לא הסכימו על תשלום התואם במדויק את ההשקעות. אילו היו מעוניינים לעשות כן, היו יכולים להסכים על תשלום כנגד הצגת קבלות או חשבוניות, אך כך לא נעשה. הצדדים ניהלו משא ומתן ובכלל זאת הגיעו להסכמה אשר שיקפה את הערכתם לגבי התמורה המגיעה לתובע.

 

בניגוד לנטען על ידי הנתבע, מצבה של החנות לא היה זהה לחנות שאותה היה בידי הנתבע לשכור ישירות מבעלי הקניון. התובע השקיע בחנות במגוון תחומים, והשקעות אלו אפשרו את הפעלתה השוטפת של החנות, כחנות למכירת בגדים.

 

לטענת הנתבע, התובע הציג בפניו מצג לפיו ההשקעות שהוא השקיע בחנות הפכו להיות רכושו והוא הבעלים שלהן. ספק רב אם במסגרת השיחות בין הצדדים, קודם לחתימה על ההסכם, ניתן מצג מפורש וברור לגבי הבעלות בהשקעות שהשקיע התובע בחנות. בכל מקרה, היה ברור לשני הצדדים, כי עניין זה תלוי בנוסח הסכם השכירות שבין התובע לבעלי הקניון, אותו הסכם שבבוא העת יהיה על הנתבע לחתום כשוכר מול בעלי הקניון.

 

גם אם ההשקעות אותן השקיע התובע בחנות הפכו להיות חלק מהחנות, וכיוצא מכך הפכו להיות חלק מהמושכר ושייכים לבעלי הנכס ולא לשוכר, הרי שלא ניתן להתעלם מהשקעות אלו, בהיותן בעלות ערך.

 

קיים הבדל מהותי בין העברת זכויות לשכירות חנות ריקה, שאינה פועלת, לבין העברת זכויות לשכירות חנות, אשר בה הושקעו השקעות ניכרות לצורך הפעלתה כעסק והיא פועלת כעסק חי למכירת ביגוד כחלק מרשת חנויות. הבדל מהותי זה מהווה בסיס להבדל בין התמורה שיש לשלם עבור שכירת חנות פנויה ישירות מבעלי הקניון ובין התמורה שיש לשלם לבעל עסק פועל, עבור יציאתו מהעסק ומתן האפשרות לשכור החנות והמשך הפעלתה.

 

הנתבע היה יכול לברר, קודם לחתימה על ההסכם מול התובע, מהם התנאים של שכירות החנות מבעלי הקניון, לרבות לעניין בעלותו של הקניון בציוד המחובר לחנות. באותה אופן, הנתבע יכול היה לברר, קודם לחתימת ההסכם, מול בעלי רשת "פגנקה" מהם התנאים הכלולים בזיכיון למכירת מוצרי הרשת בחנות.

 

לטענת הנתבע, הוא הופתע לגלות כי בהסכם שנחתם בין אשתו לבין בעלי הקניון היה עליו להסכים לכך שהמתקנים שיש בחנות הינם חלק מהחנות ויוחזרו בתום השכירות לידי בעלי הקניון. ספק רב אם הסעיף האמור צריך היה להפתיע את הנתבע. מדובר בסעיף מקובל בהסכמי שכירות של חנות בקניון. 

 

עיקרו של ההסכם שנחתם בין הצדדים לא היה דווקא ברכישת הציוד שהיה בחנות. מהות ההסכם היתה ויתור של התובע על זכויותיו בקשר לחנות, על מנת שהנתבע יוכל להיכנס כשוכר במקומו לחנות ולהמשיך ולהפעיל בחנות עסק דומה. בכלל זאת העביר התובע לנתבע את החנות על תכולתה (למעט המלאי). המונח "תכולת החנות" לא התייחס לציוד בלבד, אלא להשקעות שהשקיע הנתבע בחנות ובמתקניה, כגון ההשקעות הקשורות למערכת מיזוג האוויר, מערכת האזעקה, עבודות גבס שבוצעו בחנות, יציקת רצפה, מראות המודבקות לקיר, גופי תאורה המחוברים לתקרה ולקירות ועוד.

 

בהקשר זה אינני מקבל את טענת הנתבע, לפיה שילם לנתבע עבור תכולת החנות מתוך כוונה להוציא את התכולה ולמכור אותה. בודאי שאין לטענה זו כל בסיס כאשר מדובר בהשקעות הקשורות למחוברים לחנות כגון עבודות גבס, רצפה וכו'. כמפורט לעיל, בסיס ההסכם נגע להעברת החנות לידי הנתבע, והתמורה ששולמה גילמה את הערך הכלכלי, עליו הסכימו הצדדים, המשקף את הויתור של התובע על זכויותיו בחנות, על תכולתה.

 

גם זכות השכירות וגם הזכות למכור מוצרים של רשת ולעשות שימוש בסימניה וסמליה (זכות המכונה "זיכיון") תלויות בחתימה על הסכם עם צד שלישי. בידי התובע היו זכויות אלו, והוא ויתר עליהן, כחלק מההסכם במסגרתו קיבל את הסכום הנקוב בהסכם, על מנת לאפשר לנתבע לחתום על הסכמים לקבלתם מול הגורמים הרלבנטיים, בעלי הקניון ובעלי הרשת.

 

על רקע המפורט לעיל, היה על הנתבע לשלם לתובע את מלוא התשלום המוסכם, כפי שנקבע בהסכם שנחתם בין הצדדים. הנתבע לא עשה כן, וגם אם לא היה שבע רצון מהעסקה, הרי שלא עלה בידיו להצביע על מצג מטעה מצד התובע או על הפרה של ההסכם.

 

התביעה בת.א. 546/05, נדחית.

 

התביעה בת.א. 1302/04, מתקבלת.

 

על הנתבע לשלם לתובע סך של 24,000 ¤ (לסך זה יש להוסיף מע"מ כדין כנגד חשבונית מס). הסך האמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.4.2004 ועד למועד התשלום בפועל.

 

לעניין ההוצאות, התובע חויב בתשלום הוצאות בגין ביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות וסך זה אינו תלוי בתוצאה והיה על התובע לשלמו. ההוצאות בגין ההליך בבקשה למתן רשות להתגונן הועמדו על סך של 4,000 ¤ בתוספת מע"מ, ונקבע כי הן ישולמו באופן יחסי לתוצאות בתיק העיקרי. לפיכך, על הנתבע בת.א. 1302/04 לשאת בתשלום ההוצאות שנקבעו בתיק בש"א 1888/04.

 

בנוסף, ישא הנתבע בתשלום הוצאות התובע וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של התובע, בהליך העיקרי, בסך כולל של 6,000 ¤, בתוספת מע"מ. הסך האמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום י' באלול, תשס"ט (30 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

 

גיל דניאל - שופט

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/1724E611AD9549A042257622005190C8/$FILE/A921A4001C46A87D4225762200347417.html
תאריך: 
30/08/09
Case ID: 
1302_4
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : גיל דניאל - שופט
גיל דניאל - שופט
עורכי דין : בת.א. 1302/04 הנתבע בת.א. 546/05 אלי לוי בעניין: בניאן יוסף
בת.א. 1302/04 הנתבע בת.א. 546/05 אלי לוי בעניין: בניאן יוסף
Powered by Drupal, an open source content management system