טדסון - מגדל חברה


 

   

בתי המשפט

א  001852/02

בית משפט השלום באר שבע

 

01.09.2009

תאריך:

כב' השופט גד גדעון

בפני:

 

 







1. לאוניד טדסון

2. ילנה קפלונסקי

3. איגור קפלונסקי

בעניין:

        התובעים

רפאל  קויתי,  אסנת  קויתי

ע"י ב"כ עו"ד


 

                                    נ  ג  ד


 

1. מגדל חברה לביטוח בע"מ

2. ביטוח ישיר אי די אי חברה לביטוח בע"מ

3. אריה חברה ישראלית לביטוח

4. אלפינה חברה לביטוח בע"מ

5. מנורה חברה לביטוח בע"מ

6. איחוד סוכנויות ביטוח בע"מ

7. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

        הנתבעות

לוטן   טייטלר

ע"י ב"כ עו"ד


 

פסק דין

 

1.         זהו פסק דין בתביעת התובעים, לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים או תגמולי ביטוח, בגין נזקים שנגרמו לתובעים, עקב שרפת דירה שבבעלותם. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים.

 

2.         התביעה הוגשה, בשנת 2002, נגד הנתבעות מס' 6-1 בלבד, וזאת מכוח פוליסת ביטוח מבנה, שהוציאו הנתבעות מס' 6-1, באמצעות הנתבעת מס' 1, מגדל חברה לביטוח בע"מ, ביחס לדירה שבבעלות התובעים (להלן: "הדירה" או "הנכס"). בהמשך, הורשו התובעים לתקן את כתב התביעה, ולהוסיף את הנתבעת מס' 7, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "בלמ"ש"), אשר נתנה לתובעים הלוואות בקשר לנכס, אשר הובטחו במשכנתא על הנכס. כתב התביעה המתוקן הוגש בסוף שנת 2002. שלב קדם המשפט התארך בין היתר, משום שהצדדים המתינו, להכרעת הדין, בעניינו של אחיינו של התובע מס' 1, אשר רצח את רעיית התובע מס' 1, והצית את הדירה, כפי שיפורט להלן. בהמשך, הוחלפו פעמיים ב"כ התובעים (אחת מהפעמים, עקב פטירת ב"כ התובעים עו"ד משה קליין ז"ל). התיק הועבר לטיפולי, בשנת 2006, ודיון ההוכחות הראשון, התקיים ביום 4.7.06, ואולם, לאחר חקירת התובע, ביקש ב"כ התובעים, לשקול תיקון נוסף של כתב התביעה, ובסופו של דבר לא תוקן כתב התביעה, אך הוגש תצהיר נוסף, תצהירה של התובעת מס' 2, אשר לא מסרה תצהיר לקראת דיון ההוכחות הראשון.

 

3.         התובעים, הינם בעלים במשותף של הנכס, הנמצא ברחוב צבי אבידוב 24 בבאר שבע. אין מחלוקת, כי במקור היתה בנויה במקום דירה בת 3 חדרים, בשטח של כ 60 מ"ר, כאשר השלד היה בנוי מעץ בייצור תעשייתי, קורות הפנים היו עשויים גבס, והציפוי החיצוני היה עשוי פלסטיק. התובע מס' 1, רכש את הדירה בשנת 1993, כאשר לצורך הרכישה, קיבל מבלמ"ש הלוואה, שהובטחה במשכנתא על הדירה. ביום 23.7.98 חתמו התובעים על הסכם, במסגרתו העביר התובע מס' 1, מחצית הזכויות בדירה, אל התובעת מס' 2, שהינה בתו, ואל הנתבע מס' 3, שהיה נשוי לתובעת מס' 2, וזאת, ללא תמורה.

 

            אין מחלוקת, כי ביום 15.2.99, חתמו התובעים מצד אחד, ובלמ"ש מצד שני, על חוזה למתן הלוואה נוספת, בסך 170,000 ¤ (להלן: "הסכם ההלוואה"), אשר הובטחה במשכנתא על הדירה, על פי הסכם שנחתם גם הוא ביום  15.2.99 (להלן: "הסכם המשכנתא").

 

במבוא להסכם ההלוואה, בסעיף בו מוגדר הנכס, במקום שנועד לרישום פרטי המוכר, נכתב בכתב יד: "בניה", במקום פרטי המוכר, ובהמשך, הופיעה כתובת הנכס. התובעים טענו בכתב התביעה המתוקן, כי ההלוואה שניתנה להם בהתאם להסכם האמור, ע"ס 170,000 ¤, ניתנה לצורך בניה בנכס והרחבתו.

 

            בסעיף 23 להסכם ההלוואה, פורטו התחייבויות שונות, ביחס לביטוח הנכס. בין היתר, נקבע:

"(1)      הלווה מתחייב בזה לבטח מיד את הנכס ולהחזיקו מבוטח בערכו המלא עד לסילוקה המלא של ההלוואה.

  (2)      הלווה ימציא לבנק, במעמד ביצוע ההלוואה, פוליסת ביטוח אשר תתחדש ותוארך עד לסילוק הסופי של ההלוואה, לפיה ביטח את הנכס בערכו הריאלי המלא בביטוח מקיף ונגד הסיכונים שהבנק ידרוש, ובה "סעיף שיעבוד" לטובת הבנק בנוסח שייקבע על ידי הבנק... כמו כן מתחייב הלווה להגדיל את סכום הביטוח בהתאם לדרישות הבנק, בכדי להתאימו לשוויו הריאלי של הנכס, והלווה מצהיר כי ידוע לו שבמקרה שלא יגדיל את סכום הביטוח ו/או שלא יציג בפני הבנק את הפוליסה, ו/או במקרה שלא ישלם את הפרמיה... יהיה הבנק רשאי (אך לא חייב) להוציא בחברת ביטוח שהבנק יקבע, תוספת פוליסה או פוליסה חדשה, לשלם את הפרמיה בגינה, ולחייב את חשבון הלווה בכל תשלום או הוצאה כזו. הלווה פוטר בזה את הבנק מראש מכל אחריות למקרה שלא יסדר את הביטוח ו/או לא יאריך תקפו ו/או לא יגדיל סכומו, או שלא יסדירו בסכום, בזמן או באופן הנכון ו/או במקרה שחברת הביטוח לא תשלם בעת הנזק או ההפסד מחמת ליקוי...

  (3)      הלווה רשאי לבצע את ביטוח הנכס כמפורט בסעיף קטן 1 ו – 2 לעיל, בין אם בכל חברת ביטוח בה יחפוץ (ובמקרה זה רשאי הבנק לעמוד על קיומם של אותם תנאים הדרושים לשם הבטחת זכויותיו) ובין אם באמצעות הבנק במסגרת של "ביטוח מקיף מבני מגורים", בהתאם לחוזה ביטוח בין הבנק לבין חברת הביטוח איתה התקשר הבנק. בחר הלווה לבצע את ביטוח הנכס אצל חברת הביטוח איתה התקשר הבנק או לא קיים הלווה התחייבויותיו כאמור בסעיפים קטנים 1 ו – 2 לעיל אזי תהווה חתימת הלווה על חוזה זה גם מתן הסכמתו לבנק כי עד לסילוקה הסופי של ההלוואה ייכלל הנכס בביטוח מקיף מבני מגורים, בהתאם לחוזה ביטוח בין הבנק לבין חברת הביטוח. כל עוד יהיה הנכס מבוטח כאמור, יהיה הלווה פטור מעריכת הביטוח עפ"י הוראות פסקה (2) לסעיף זה...". נוסח כמעט זהה נכלל בסעיף 10 להסכם המשכנתא.

 

במועד האמור, 15.02.99, מסרה בלמ"ש לתובעים אישור "מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה", בו סומנה, ביחס ל"ביטוח מבנה הנכס", החלופה "הביטוח נעשה באמצעות הבנק, בצמוד להלוואה זו". ביום 17.08.99, הוציאו הנתבעים מסמך, הנושא כותרת "אישור ומפרט", בגין ביטוח ע"ס 380,000 ¤, המתייחס לנכס, כאשר בתיאור הנכס המבוטח, נכתב: "מספר חדרים: 3   שטח הנכס במטרים: _____" (ת/1.6).

 

התובעים בנו תוספת לצד הדירה המקורית, כאשר לטענתם, עמדה התוספת בשלבי סיום הבניה ועבודות גמר, טרם האירועים האמורים להלן. בכתב התביעה המתוקן, נכתב כי שטח תוספת הבניה היה כ-65 מ"ר, אך במהלך שמיעת הראיות, נטען כי שטח התוספת בפועל, היה 90 מ"ר.

 

בחודש ינואר 2001, נעצר אחיינו של התובע מס' 1 (להלן: "האחיין"), בחשד לביצוע שוד, ושוחרר לחלופת מעצר, בתנאי מעצר בית, בבית התובעים. ביום 7.1.01, רצח האחיין באופן מזעזע, כפי שפורט בהכרעת דין שניתנה בעניין, את חברתו לחיים של התובע 1, שהינה א?מה? של התובעת מס' 2, ולאחר מכן, הצית אש בבית. כתוצאה מכך, נשרפה הדירה המקורית, שהייתה עשויה כאמור עץ, גבס ופלסטיק, עד היסוד, והתוספת שנבנתה מלבנים ובטון, ניזוקה אף היא באופן קשה. לטענת התובעים, נשרף גם ציוד רב שהיה בתוך התוספת ואשר נועד להשלמת הבניה.

 

התובעים דיווחו על ההצתה, למשטרה ולנתבעת מס' 6, היא הסוכנות באמצעותה נערך הביטוח, והגישו תביעה לתגמולי ביטוח. בהמשך, נשלח לביתם שמאי מטעם הנתבעות, אך ביום 1.04.01, הודיעה הנתבעת מס' 6 לתובעים, על דחיית התביעה, משום שלטענתה, התקיים חריג בפוליסה, בשל גרימת הנזק בזדון ע"י בן משפחה קרוב. התובעים תבעו על כן, לחייב את הנתבעים, בתשלום תגמולי ביטוח או פיצויים עבור נזקם, כאשר סכום התביעה, נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, היה 314,762 ¤. לטענת התובעים בכתב התביעה, חבות הנתבעות מס' 1 עד 6 בתשלום תגמולי ביטוח או שיפוי, קמה מכוח פוליסת הביטוח, ואילו בלמ"ש, חבה כלפיהם, משום שהביטוח בוצע באמצעותה.

 

4.         הנתבעות מס' 1 עד 6 הכחישו בכתב הגנתן, את החבו?ת לפיצוי התובעים, בגין תוספת הבניה, משום שלטענתן, נערך הביטוח בהתאם להצהרת התובעים ביום נטילת ההלוואה, בגין נכס הכולל 3 חדרים בלבד. כמו כן טענו, כי תוספת הבניה אינה כלולה בביטוח, משום שהתובעים לא הודיעו למי מהנתבעות, על הרחבת הנכס בפועל, ומשום שהפוליסה שהוצאה, מתייחסת למבני מגורים בלבד, ולכן, איננה חלה ביחס לשלד מבנה. לעניין זה, נטען בהמשך, כי היה על התובעים לרכוש פוליסה לביטוח עבודות קבלניות.

 

            הנתבעות מס' 1 עד 6 טענו גם לקיום החריג לכיסוי ביטוחי, בשל גרם הנזק בזדון על ידי בן משפחה של התובעים, בגין ביצוע ההצתה על ידי האחיין. יצויין ויודגש, כי בהמשך, ויתרו הנתבעות על טענה זו, בין היתר, משום שהאחיין הוכרז לאו בר עונשין, בהכרעת הדין שניתנה בעניינו ע"י בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע, ונוכח טענות לעניין נסיבות ההצתה.

כמו כן, הכחישו הנתבעות מס' 1 עד 6 את היקף הנזק הנטען.

 

5.         בלמ"ש טענה בכתב ההגנה שהגישה, בין היתר, כי החובה לבטח את הנכס, הקבועה בהסכם ההלוואה ובהסכם המשכנתא, חלה רק על הלווים ולא על הבנק. כמו כן, טענה להעדר אחריות כלשהי, מכוח הצהרת התובעים לעניין פטור לבנק מראש, מכל אחריות בעניין הביטוח, לרבות אי תשלום ע"י חברת הביטוח. גם בלמ"ש טענה, כי הנכס בוטח בהתאם להצהרת התובעים, המתייחסת לנכס הכולל 3 חדרים בלבד, כאשר התובעים לא ביקשו להתאים את סכום הביטוח, לערכו הריאלי של הנכס, חרף חובתם לעשות כן, ועל כן, גם לא הוגדלה פרמיית הביטוח.

גם בלמ"ש הכחישה את הנזק הנטען.

 

6.         בשלב ראשון כללו ראיות התובעים, תצהיר עדות ראשית של התובע מספר 1 על נספחיו, חוות דעת השמאי, מר דני כודדי אשר, העריך את שווי עלויות הבניה והשיפוץ של הנכס  ב-270,000 ¤, וכן תצהיר עדות ראשית של מר לאוניד שולמן, אשר העיד על תוצאות השריפה, ועל כך שהתובע יחד עם פועלים וקבלנים בנו את הדירה מחדש לאחר השריפה. יצויין, כי בהמשך הסכימו הצדדים, כי תצהיר מר שולמן יתקבל ללא חקירה נגדית, כאשר מן התצהיר נמחק הסעיף, בו העיד העד, כי לאחר השריפה "...לא נותר למעשה מהבית דבר הכל היה הרוס ושרוף...".

 

            כאמור, בישיבת ההוכחות הראשונה נחקר רק התובע. התובע אישר בחקירתו, בין היתר, כי בעת שנלקחה ההלוואה בשנת 1999, היה המבנה באותו מצב בו היה, כאשר רכש אותו, והבניה החלה רק לאחר מכן. לדבריו, כאשר התרחשה השריפה עמדה תוספת הבניה בשלבים סופיים, והיתה מוכנה כבר לחיבור חשמל. לדבריו, הבית עוד לא היה מרוצף, אך המרצפות עצמן, כבר היו בבית מוכנות לעבודה. לדבריו, בעת השריפה נשרפו כל הקבלות ועל כן, אין בידיו קבלות להציג. כאשר נשאל מדוע לא פנה לבתי עסק, על מנת לקבל העתקי קבלות או חשבוניות, השיב, שעורכי הדין שלו אמרו לו, שלא משנה מה השקיע בבנייה, כי בכל מקרה יקבל את המינימום. כן העיד, שכל החשבוניות והקבלות שנותרו בידיו, נמסרו לעורכי דינו, ולא ראה חשיבות בשמירת קבלות. התובע אישר שאין לו כל אסמכתא, לעניין מספר הפועלים שעבדו בבניה, או לעניין התשלום לאותם פועלים. כן העיד, כי ערך רישומים לעצמו, על התשלומים ששילם, אך כשנה וחצי קודם מועד ההוכחות נפרץ ביתו, ונגנבו חבילה של כסף עם המסמכים.

 

התובע נשאל על הנסיבות, בהן לטענתו נערך ביטוח לתוספת הבניה, והשיב: "מכיוון שאני לא יודע עברית, את כל הדברים האלה עשתה בתי ובעלה והכול עשו לפי החוק וזו תשובתי לשאלה אם יש בידי אסמכתא לפיה פניתי למי מהנתבעים בבקשה לבטח את תוספת הבניה".

 

7.         בשלב זה הודיע ב"כ התובע, כי בכוונתו לתקן את כתב התביעה, או להגיש תצהיר של התובעת מס' 2. בהמשך הוגש תצהיר של התובעת מס' 2.

 

            התובעת מס' 2, העידה בתצהיר עדותה הראשית, בין היתר, כי פנתה אל בלמ"ש בחודש יולי 1998 בבקשה לקבל הלוואה, לצורך ביצוע תוספת בניה, והקמת יחידת דיור, לה ולתובע מספר 3, צמוד לדירת התובע מספר 1. לדבריה, נציגת הבנק, הגב' סבטלנה, הודיעה לה, כי תנאי לקבלת הלוואה על התובעים  מס' 2 ו-3, להצטרף כלווים, לצד התובע מס' 1, ולצורך כך, עליהם להראות כי יש להם זכות בבית, על מנת לזכות בתנאים נוחים במסגרת תוכנית סיוע לעולם של משרד הבינוי והשיקום. לדבריה, בשל הצעת נציגת הבנק, נערך ההסכם מיום 23.7.98, במסגרתו העביר התובע מס' 1 מחצית הנכס ללא תמורה, לתובעים מס' 2 ו-3, אותו מסרו לידי נציגת בלמ"ש, הגב' סבטלנה. יצויין, כי בהסכם האמור נאמר במפורש, כי קיימת תוכנית שאושרה על ידי הרשויות, לצורך בניית תוספת לדירה. לטענת התובעת מס' 2, הבנק אישר את הבקשה שהגישו לקבלת הלוואה, ואישר הלוואה מובטחת במשכנתא, אשר תשולם בשלבים, לפי התקדמות הבניה. התובעת הופנתה בעניין זה, להסכם ההלוואה, בו נכתבה כאמור, במקום פרטי המוכר, המילה "בניה". התובעת העידה גם, כי לצורך קבלת ההלוואה, התבקשו התובעים, להציג אישור על תשלום היטל השבחה, ואכן הציגו לפני הגב' סבטלנה אישור כזה, בו הופיעו שמות כל התובעים. לתצהיר צורפו, בין היתר, גם טופס תדריך ללווים שהוציאה הבלמ"ש, שם סומנו המסמכים שעל התובעים להציג לצורך קבלת ההלוואה, ובין היתר נדרשו להציג "תוכניות בניה + היתרי בניה בתוקף ע"ש כל הבעלים". כן צורפו לתצהיר, היתר הבניה לתוספת, ואישורים על תשלום היטל ההשבחה. צורפו גם אישורים, על העמדת הלוואות על ידי בלמ"ש, מהם נלמד, כי ההלוואות הועמדו בתאריכים שונים, וזאת לטענת התובעת, בהתאם להתקדמות הבניה.

 

            לטענת התובעת בתצהירה: "סבטלנה לא שאלה אותנו לגבי הביטוח. היא פשוט אמרה לנו שאנו צריכים ביטוח והבנק יעשה לנו אוטומטית ביטוח. הבנק ידע שאנו בונים וההלוואה נלקחת לבניה ומשולמת לפי התקדמות הבניה והביטוח בה (צ"ל "בא"-ג.ג) לכסות את אותה הלוואה ואת הנזק – אם ייגרם לבית.סבטלנה הגדירה את הביטוח כביטוח חיים ומבנה".

 

            גם התובעת העידה על גניבת המסמכים מבית התובע, ולתצהירה  צורף אישור המשטרה מיום 5.12.04, לפיו הוגשה תלונה על התפרצות, שבוצעה באותו יום.

 

            התובעת נחקרה בחקירה נגדית, ואולם הנתבעים התנגדו לעדותה, במהלך הדיון ובסיכומיהם, בטענה כי עדותה מהווה הרחבת חזית אסורה ביחס לתביעה, משום שבתביעה לא נאמר לטענתן,"...כי תוספת הבניה נכללה בכיסוי הביטוחי וכי הבנק היה מודע לתוספת הבנייה במתן ההלוואה", ומשום שעדותה כוללת, לטענת הנתבעות, עדות מפי השמועה, ביחס לדברים ששמעה לטענתה מפי נציגת הבנק, הגב' סבטלנה.

 

8.         מטעם הנתבעות הוגשה, רק חוות דעת המומחה מטעמן, השמאי מר שלמה שרף, אשר אמד את היקף הנזק שנגרם לתובעים, ב-141,089 ¤, מתוכם, 113,050 ¤, בגין הדירה המקורית ו-22,750 ¤, בגין תוספת הבניה.

 

            הנתבעות לא העידו עדים מטעמן, ובכלל זה, לא העידו את הגב' סבטלנה, נציגת בלמ"ש, אשר הוזכרה בעדות התובעת מס' 2.

 

9.         השמאים מטעם הצדדים נחקרו, ולעדויותיהם נתייחס בהמשך, בשלב הדיון בעניין הנזק.

 

            הצדדים הגישו סיכומי טענות נכבדים בכתב (סיכומי התובעים השתרעו על פני 63 עמודים, וסיכומי הנתבעות - על פני 27 עמודים).

 

            לאחר ששבתי וקראתי את המסמכים שבתיק, לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני, כי יש לקבל את התביעה.

 

10.        טענות התובעים לעניין האחריות, נתלות בין היתר, בפרשנות המסמכים שהוציאו הנתבעות לעניין הביטוח, וכן בפרשנות ההסכמים שנערכו בין התובעים ובלמ"ש, על רקע הדברים המיוחסים לנציגת בלמ"ש, הגברת סבטלנה.

 

כאמור, טוענים התובעים, כי בלמ"ש ידעה שההלוואות הנוספות, שנלקחו בהתאם להסכמים מיום 15.2.99, נועדו לממן את תוספת הבניה. זאת, מבקשים הם ללמוד מעדות התובעת מס' 2, ומהמסמכים שהוגשו.

 

הנתבעות התנגדו כאמור לעדות התובעת מס' 2, בטענות של הרחבת חזית, וכן התנגדו לחלק העדות, המאזכר דברים שאמרה לכאורה הגברת סבטלנה, בטענה, כי הדברים מהווים עדות מפי השמועה, ולפיכך, אינם קבילים. סבורני, כי יש לדחות טענות אלה.

 

אשר לטענה בדבר הרחבת חזית, הרי שבכתב התביעה המתוקן בסעיף 4 נאמר מפורשות:

"עם רכישת מחצית הנכס, והעברת הזכויות בו לוו התובעים, מאת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, סכום נוסף של 170,000 ¤, לצרכי בנייה והרחבה בנכס בהלוואה מס' 10-7010602, מתאריך 15.2.99, ומסמכי המשכנתא תוקנו ושונו בהתאם". ובסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן, נאמר: "בהתאם לאמור, בסעיף 10.3 להסכם המשכנתא ובסעיף 23 לחוזה ההלוואה בוטח מבנה הנכס באמצעות הבנק במסגרת של "ביטוח מקיף מבני מגורים" בהתאם לחוזה ביטוח בין הבנק לבין חברת הביטוח איתה התקשר הבנק". העתק אישור הבנק על "מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה" בו נאמר, כי "הביטוח נעשה באמצעות הבנק, בצמוד להלוואה זו "מצורף לתביעה זו...".

 

בסעיף 34, לכתב התביעה המתוקן, טענו התובעים, כי: "הנתבע מס' 7 לאמור הבנק, נושא באחריות כלפי התובעים מכוח היותו מי שבאמצעותו ביטחו התובעים את הנכס נשוא התביעה. בנסיבות אלה קמה חובתו של הבנק כלפי התובעים גם לעניין הסדר הביטוח לקיומו על – פי תנאי הפוליסה".

 

בלמ"ש הכחישה בכתב הגנתה, את הטענות האמורות. בין היתר, טענה לעניין זה, כי מסמכי המשכנתא שצירפו לכתב התביעה, אינם מתייחסים לנכס האמור בהסכם המכר שבין התובע מס' 1, לתובעים מס' 2 ו- 3. כמו כן, טענה בסעיף 8 לכתב ההגנה, כי:         "... התובעים כלל לא פנו לנתבע, ולא עדכנו אותו בגין כל תוספת בניה ו/או הגדלת סכום בטוח ולפיכך כל תוספת בניה אשר בוצעה מעבר לשטח המקורי כלל אינה כלולה במסגרת החיסוי הבטוחי, מה גם שתוספת הבניה שהיתה בשלב שלד אינה כלל מבוטחת, עפ"י הפוליסה שעניינה מבנה מגורים, ובגין תוספת הבניה היה על התובעים לרכוש פוליסה מסוג "עבודות קבלניות" ומשלא עשו כן אין להם אלא להלין על עצמם".

 

בסעיף 11 לכתב ההגנה, טענה בלמ"ש, בין היתר, כי: "...החיסוי הביטוחי והיקפו נעשו בהתאם למבנה הקיים במועד נטילת ההלוואה ועריכת הבטוח ומשעה שהתובעים לא יידעו את הנתבעות מס' 1 – 6, ולא ביקשו התאמה לכיסוי הבטוחי לערכו הריאלי של הנכס ו/או את שטחו עקב בנייה נוספת נטענת אשר כאמור כלל אינה מכוסה, אין הנתבעות ו/או הנתבע חבות בתוספת הערך הנטענת אשר עבורה לא נגבתה גם פרמיית בטוח נוספת". בלמ"ש חזרה על טענות אלה, גם בהמשך כתב ההגנה.

 

כתב תביעה אמור להכיל, את העובדות העיקריות המקימות את עילת התביעה, ותובע איננו נדרש לפרט במסגרתו, את כל העובדות הקשורות לעניין. כתב התביעה, גם אינו אמור לכלול, את הראיות המוכיחות את התביעה. האיסור לעניין הרחבת חזית, מתייחס לפלוגתאות, כפי שעלו מכתבי הטענות. בענייננו, העלו הסעיפים, שצוטטו לעיל מכתבי הטענות של הצדדים, פלוגתאות ביחס לידיעת בלמ"ש, על תוספת הבנייה, וביחס לחלות ההסכמים שבין בלמ"ש והתובעים, לרבות ההסכמה לעניין הביטוח, גם על תוספת הבנייה.

 

פרוט נסיבות עריכת החוזים בין הצדדים, והדברים המיוחסים לבלמ"ש, אשר נאמרו, לטענת התובעת, ע"י סבטלנה, אינם חורגים מגדר המחלוקת לעניין זה, כפי שעלתה מכתבי הטענות, ואין מדובר אפוא, בהרחבת חזית אסורה. נראה, כי יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון הנכבד ברע"א 2874/08 עיריית הרצלייה נ' אברהם יצחק בע"מ: "הגבול בין יריעת המחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, כמובן: וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמן עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות עצמן או בתצהירי העדויות, תוך שבית המשפט עושה מלאכתו לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא. כדברי המלומד קשה הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, מה' 15 תשס"ז – 2007, כרך א' 526: "כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חרגו מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד אך ורק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרתן של עובדות נוספות כלשהן – אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'" (ר' גם האסמכתאות דשם)".

 

אשר לטענה, בדבר אי קבילות חלקי העדות, בהן סיפרה התובעת על דברים שאמרה לה הגב' סבטלנה, סבורני, כי יש לדחותה. הכלל לעניין אי קבילות עדות מפיה השמועה, מתייחס לתוכנם של הדברים, ואולם אין כל מניעה, כי עדות התובעת תתקבל, לעניין עצם אמירת הדברים, מפי הגב' סבטלנה. זאת, כאשר התובעת מעידה ששמעה את הדברים באוזניה, גם אם בענייננו, יש משמעות רבה, לעצם אמירת הדברים המיוחסת לגב' סבטלנה. מכל מקום, כאמור להלן, עולה ידיעת הגב' סבטלנה, המהווה כמובן ידיעה של בלמ"ש, על תוספת הבניה, ממסמכים שהוגשו, ולא רק מעדות התובעת, כאמור להלן.

 

על ידיעת בלמ"ש, כי ההלוואה נלקחה לצורך תוספת בניה, ניתן ללמוד, ראשית, מכך שבהסכם ההלוואה, נכתב בכתב יד, בחלק המתאר את הנכס במבוא, "בניה". העובדה שהמילה נכתבה במקום היעוד לרישום פרטי המוכר, אינה מובילה למסקנה אחרת. נדמה, כי על הבנק היה לתת הסבר לעניין זה, ואולם, הסבר זה לא ניתן. יודגש, כי בהמשך המבוא, נכתב, כי ההלוואה התבקשה, "...לשם מימון רכישת זכויות בנכס ו/או לשם בניה ו/או לשם השבחתו של הנכס ו/או לשם תיקונו או שיפוצו...", ועל כן השימוש במילה "בניה", בתחילת המבוא, נראה באופן סביר, כמתייחס ליעוד ההלוואה.

 

המסקנה עולה, גם ממסמך "תדריך ללווים", בו פורטו "הפעולות והמיסמכים המסומנים בהמשך דרושים לביצוע ההלוואה...". בהמשך המסמך, סומנו מספר פריטים, ובהם "תוכניות בניה + היתרי בניה בתוקף ע"ש כל הבעלים". היות שבלמ"ש כבר נתנה לתובע מס' 1 כשש שנים קודם לכן, הלוואה לצורך רכישת הנכס, נראה זה סביר ביותר, כי הדרישה להמצאת תכניות בניה והיתרי בניה, אינה מתייחסת למבנה המקורי, אלא לבניה הנוספת, בגינה התבקשה ההלוואה בשנת 1999. היות שמדובר בדרישה שהועמדה, כתנאי לביצוע ההלוואה, כאמור בכותרת המסמך, הרי שסביר, כי משניתנה ההלוואה, הרי שהומצאו קודם לכן, לבלמ"ש, המסמכים האמורים, כפי שהעידה התובעת.

 

גם אופן מתן כספי הלוואה לתובעים, תואם את גרסת התובעים, לעניין יעוד ההלוואה לצרכי בניה. זאת, כאשר ההלוואה הועמדה במספר תשלומים, אשר ניתנו בהפרש של מספר חודשים זה מזה, ביום 17.8.99, 21.12.99, ו- 20.6.00. גרסת התובעים, לפיה התשלומים נתנו, עם התקדמות הבניה, נראית סבירה. נזכיר לעניין זה, כי התובעת העידה שמסרה לבלמ"ש מסמכים, אשר תיעדו את התקדמות הבניה, ואולם בלמ"ש לא הביאו כל ראיה לסתור טענה זו.

 

הנתבעות טענו בסיכומיהן כאמור, כי יש לזקוף לחובת התובעים, את העובדה, שנמנעו מלהעיד את פקידת הבנק גב' סבטלנה (זאת טענו, בהמשך לטענה, כי עדות התובעת על דבריה של הגב' סבטלנה, הינם בגדר עדות מפי השמועה), ואולם, מחדל זה, יש לזקוף לחובת הנתבעות. זאת, באשר בהיות הגב' סבטלנה, עובדת בלמ"ש, לא עמדה בפני הנתבעות, כל מניעה להעידה. מכל מקום, משלא הביאו הנתבעות עדים, ולא נתנו הסבר לרישומים במסמכים האמורים שהן עצמן הוציאו, נותר כאמור, ההסבר הסביר, העולה מן המסמכים עצמם, לפיו בלמ"ש ידעה על תוספת הבניה. יש אפוא, לקבל את גרסת התובעים לעניין נסיבות מתן ההלוואה, וידיעת הבלמ"ש על תוספת הבניה, אשר פורטה בעדות התובעת.

 

11.        סבורני, כי נכון לקבל את טענת התובעים, לפיה הוסכם, שהביטוחים הנדרשים בהסכמי ההלוואה והמשכנתא, יבוצעו באמצעות הבנק. הסכמה זו, עולה בבירור מטופס "מצב הביטוחים בעת ביצוע ההלוואה", אשר נחתם גם הוא, ביום 15.2.99, עם חתימת הסכמי ההלוואה והמשכנתא. במסמך זה, תחת הכותרת "ביטוח מבנה הנכס", סומנה חלופה מס' 1, לפיה: "הביטוח נעשה באמצעות הבנק, בצמוד להלוואה זו". יודגש, כי בהמשך פורטו 9 חלופות אחרות, ובהן חלופות המתייחסות, לביטוח שבוצע בצמוד להלוואה קודמת, או ע"י חברת ביטוח חיצונית, כאשר אלה כמובן לא סומנו. מטעוני הנתבעות עולה, כי בסופו של דבר, לא הונפקה פוליסה מתאימה לתוספת הבניה, וזאת, משום שבלמ"ש לא הודיעה לנתבעות מס' 1 עד 6, על כך שנתנה הלוואה נוספת לבנייתה. יש אפוא לדון בשאלת אחריות הבנק לנזקי  התובעים, כתוצאה משריפת התוספת.

 

הנתבעות טענו בסיכומיהן בין היתר, כי החובה לבטח את הנכס חלה על התובעים בלבד, ולא על בלמ"ש. זאת, נוכח הנוסח הברור והחד משמעי לכאורה, של ההוראות הרלוונטיות בהסכמי ההלוואה והמשכנתא, כפי שנקבעו בסעיף 23 לחוזה ההלוואה, אשר צוטט לעיל, ובסעיף 10 להסכם המשכנתא, שנוסחו כמעט זהה. כאמור, ההתחייבות בסעיפים אלה הינה, התחייבות של הלווה בלבד, וחלות עליו כל החובות, לרבות המצאת פוליסת ביטוח, המצאת כל המסמכים הדרושים, ודיווח על כל שינוי בערך הנכס, לצורך התאמת הביטוח לשוויו הריאלי של הנכס. הנתבעות, גם הפנו להוראות המפקח על הבנקים, ניהול בנקאי תקין ] 15 [ נהלים למתן הלוואות לדיור, שם נקבע בהוראה מס' 11, כי תאגיד בנקאי, רשאי לדרוש ביטוח נכס המשמש כערובה להלוואה, וזאת, לשם הבטחת זכויותיו שלו. הנתבעות מבקשות ללמוד מכך, כי לא חלה על בלמ"ש חובה לדאוג לביטוח, אלא מדובר בזכות של הבנק בלבד.

 

אכן, נפסק לעניין ביטוח חיים בקשר להלוואה מובטחת במשכנתא, כי לא רובצת על בנק למשכנתאות חובה לערוך ביטוח, ואף לא רובצת עליו חובה להודיע ללקוח, כי הוא זכאי לערוך ביטוח חיים, למקרה של פטירה (ר' לעניין זה ע"א 8905,9358/96 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' אורה רוזנברג ואח', ע"א (ב"ש) 1041/08 מיכאלשווילי נינה ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, ת.א. (שלום ב"ש) 8644/98, ירובינסקי אנה ואח' נ' בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ ואח', וכן ר' סקירה מקפת של הפסיקה, וניתוח הסוגיה בת.א (שלום י-ם) כהן רבקה נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ).

 

עם זאת, סבורני, כי הדיון בשאלת חובת הבנק לגרום לביטוח הנכס, חורג מהדרוש בענייננו, מהטעם הפשוט, שכאמור לעיל, יש לקבוע, כי הוסכם בין בלמ"ש והתובעים, כי הביטוחים, לרבות הביטוח המבנה, יבוצעו באמצעות הבנק. משהתקבלה גרסת התובעים, לפיה הגב' סבטלנה, עובדת הבנק, ידעה, כי ההלוואה מיועדת למימון תוספת הבניה, והציגה בפני התובעים מצג, לפיו בלמ"ש תדאג לביטוח, ובלשון התובעת: "...והבנק יעשה לנו אוטומטית ביטוח", הרי שהתובעים הסתמכו, מטבע הדברים על מצג זה. סבורני, כי יש לדחות את הטענות שהעלו הנתבעות, לעניין חובת התובעים לערוך ביטוח עבודות קבלניות, שהרי התובעים כאנשים מהישוב, שאינם מומחים, אינם מוחזקים כמי שידעו עובר לנטילת ההלוואה, את סוגי הביטוח השונים, ייעודיהם, ותנאיהם (זאת, גם בלי להתייחס לכך, שמדובר היה בעולים חדשים). בעניין זה, היו כל המידע והמומחיות בידי בלמ"ש, ומשהוסכם, כי בלמ"ש ידאג לביטוח, היה עליו, לגרום לעריכת הביטוחים המתאימים. יש לזכור לעניין זה, כי נוכח פערי הכוח והמידע בין הצדדים, האמון המיוחד שרוחש הציבור לבנקים,  היקף חובת תום הלב בה הם חייבים, והיות הבנקים, "מונעי הנזק הזולים", חלות על הבנקים חובות נאמנות, וזהירות מיוחדות כלפי לקוחותיהם, והדברים עלו לא אחת בפסיקה (ור' דיון וריכוז אסמכתאות, בע"א 770/06 דניאל שני ואח' נ' אנדריי ברדיצבסקי ואח' בסעיף 9 לפסק הדין. לענין היחס בין חובת הבנקים למלא אחר נהליהם וחובת תום הלב המוטלת עליהם,  ר' ע"א (ב"ש) 1099/02  רינה פרנסז ואח' נ' משה שיפמן, עו"ד ככונס נכסים  למימוש משכנתא, בסעיפים ה.27 – ה.36 לפסק הדין).

 

בנסיבות שפורטו לעיל, יש לדחות גם את טענות הנתבעים, לפיה, היה על התובעים לדעת, כי הביטוח איננו מכסה את תוספת הבניה, משום שבמפרט הביטוח ת/1.6, דובר על נכס ובו 3 חדרים, ומשום שהפרמיה נגזרה משווי הדירה המקורית בלבד. כאמור, הסתמכו התובעים על מצג, שהציגה להם עובדת בלמ"ש, לפיו בלמ"ש הוא זה שידאג לביטוח הנכס, ואין חתימתם על ת/1.6, להביא למסקנה שונה, שכן אין מחלוקת, כי במועד עריכת ההסכמים, עדיין לא נבנתה תוספת הבניה, והתובעים שכאמור אינם מומחים, יכולים היו להניח באופן סביר, כי הרישום במסמך מתעד רק את הנכס באותו מועד. זאת מעבר לכך, שהמסמך איננו כולל את שטח הנכס, ואין כל ראיה, כי נציגת בלמ"ש הסבירה לתובעים, את מהות המסמך, עובר לחתימה. אשר לתשלום הפרמיה, קשה להניח, כי התובעים ידעו כיצד מחושבת הפרמיה.

 

משהתקבלה גרסת התובעים, לעניין הגשת אישורים על התקדמות הבניה לבלמ"ש, והעמדת ההלוואה בתשלומים, בהתאם לקצב התקדמות הבניה, הרי שגם אין לקבל את הטענה בדבר הפרת חובתם, לדווח על שינויים בערך הנכס.

 

סבורני אפוא, כי יש לחייב את בלמ"ש בפיצוי התובעים על נזקיהם, בגין הנזק שנגרם לתוספת הבניה, כתוצאה מהשריפה.

 

12.        סבורני, כי הנתבעות מס' 1 עד 6 חבות גם הן בפיצוי התובעים, עבור הנזקים שנגרמו להם, כתוצאה משריפת תוספת הבניה, מעבר למחבותן שאינה במחלוקת, בגין הנזקים שסבלו התובעים  כתוצאה משריפת הדירה המקורית. זאת, מכח אחריותן כלפי התובעים, בגין מחדליה של בלמ"ש. התובעים טענו לעניין זה, כי בלמ"ש חייבה בהתנהגותה כלפיהם,  גם את הנתבעות מס' 1 עד 6, בהיותה שלוחה שלהן, ומשום ששימשה "סוכן ביטוח" שלהן. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי בלמ"ש לא שימשה סוכן ביטוח של הנתבעות מס' 1 עד 6, וכי מעורבותה בהסכם הביטוח, הינה טכנית גרידא, והיא שימשה "צינור" ביחסים שבין התובעים והמבטחות בלבד.

 

            בנקים הוכרו בפסיקה במקרים מסוימים, כשלוחי חברות ביטוח, ואף כסוכני ביטוח, כאשר ביצעו פעולות שונות, עבור חברות ביטוח (ר' לדוגמא, ה.פ (שלום חי') 1018/04 עיזבון המנוח גדיאל דונר ז"ל ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות ואח', וכן ת.א (שלום ת"א) 25748/06 סמואל מוריס ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות ואח'). עם זאת, לא נקבע כמובן, כי בכל מקרה בו ההתקשרות בין לווים לחברה לביטוח, נעשית בסיוע בנק למשכנתאות, מהווה הבנק שלוח של חברת הביטוח. נראה, כי הגדרת שליחותו  של בנק, במסגרת היחסים בין לקוח הבנק וחברת הביטוח, קשורה בין היתר, להסכם שבין הבנק לחברת הביטוח, ולטיב הפעולות שמבצע הבנק עבור חברת הביטוח מצד אחד, ועבור הלקוח מצד שני.

 

בענייננו, לא הביאו הנתבעות כל ראיה, לטיב היחסים בין בלמ"ש והנתבעות מס' 1 עד 6, לרבות היקף הסמכויות שניתנו ביד בלמ"ש, לצרך עריכת ביטוח המבנה עבור לקוחותיה.

במצב זה, יש ללמוד על טיב היחסים, מתוך המסמכים שהוגשו, ומתוך הנסיבות כפי שעלו מעדות התובעת מס' 2. כאמור, בהסכמים שבין התובעים ובלמ"ש, הועמדה בפני התובעים האפשרות לערוך את ביטוח הנכס "...באמצעות הבנק במסגרת של "ביטוח מקיף מבני מגורים", בהתאם לחוזה ביטוח בין הבנק לבין חברת הביטוח איתה התקשר הבנק". כאמור לעיל, זו האפשרות בה בחרו התובעים. כאמור, התקבלה גם גרסת התובעים, כפי שפורטה בעדות התובעת, לפיה פקידת הבנק הגב' סבטלנה הודיעה לה, כי "...הבנק יעשה לנו אוטומטית ביטוח". בהעדר ראיה לסתור, עולה מעובדות אלה המסקנה, כי בלמ"ש נטלה חלק פעיל בעריכת חוזה הביטוח, ולקחה על עצמה ביצוע הפעולות הדרושות לשם כך. בלמ"ש הינה אפוא, מי שתיווכה בין התובעים והנתבעות מס' 1 עד 6, לעניין עריכת הביטוח. על פני הדברים, נכנסת אפוא בלמ"ש להגדרת "סוכן ביטוח", שבסעיף 32 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981 (להבדיל מההגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסים (ביטוח) תשמ"א – 1981. העובדה  שבלמ"ש היתה גם מוטבת על פי הפוליסה , אינה שוללת מסקנה זו, הנובעת  מן התפקיד שמלאה במהלכים לקראת  עריכת הסכם הביטוח.

 

ס"ק 33(א) לחוק חוזה הביטוח  מורה, כי יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, לעניין המו"מ לקראת כריתת חוזה הביטוח "...זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב", וס"ק 33(ב) לחוק מורה, כי ידיעת סוכן הביטוח לגבי "...העובדות הנכונות של עניין מהותי...", תראה כידיעת המבטח. במצב זה, וכאשר לא נטען, כי בלמ"ש לא היתה מוסמכת ע"י המבטחות, לבצע את הפעולות הנוגעות לעריכת הסכם הביטוח, כפי שעשתה בפועל, לכל הפחות ביחס לביטוח שנערך עם מתן ההלוואה הראשונה, לתובע מס' 1, נראה כי יש לראותה כמי שפעלה בשליחות הנתבעות מס' 1 עד 6. מכאן, כי הן נושאות באחריות לתוצאות התנהגותה. יוער עוד לעניין זה, כי משלא הכחישו הנתבעות מס' 1 עד 6, כי נערך ביטוח בצמוד להלוואה שנתנה בלמ"ש לתובעים, על פי ההסכמים מיום 15.2.99 (ור' לעניין זה סעיף 6 לכתב התביעה המקורי, וסעיף 10 לכתב ההגנה, של הנתבעות מס' 1 עד   6), וכאשר הוצא אישור על קיום הביטוחים באותו תאריך ע"י בלמ"ש, נראה כי היה זה רק סביר וטבעי, אילו הנתבעות כמי שביטחו את הנכס, היו מבקשות הסברים, באשר לצורך בהלוואה נוספת בסכום כה גדול, 170,000 ¤, ביחס לדירה עשויה עץ ביצור תעשייתי, בת 3 חדרים. אילו העלו שאלה כזו בפני הבנק, ייתכן שהיה בכך למנוע את התקלה, ולהוביל לעריכת הביטוח המתאים, בגין תוספת הבניה.

 

מכאן, כי הנתבעות מס' 1 עד 6, חבות בפיצוי התובעים על נזקיהם, בגין שרפת תוספת הבניה, יחד עם בלמ"ש. זאת, בנוסף לחבות אותה לא הכחישו, ביחס לנזקי התובעים, עקב שרפת הדירה המקורית.

 

13.        אשר לשאלת הנזקים - התובעים העמידו תביעתם כאמור, על 314,762 ¤, אשר כוללים: עלות בניה, ושיפוץ הנכס בהתאם לחוות דעת השמאי, מר דני כודדי, שצורפה לכתב התביעה, ואשר אמד את העלות האמורה ב 219,000 ¤, עלות חוות דעת השמאי, בסך 3,600 ¤, עלות כיבוי הדלקה בסך 2,470 ¤, עלות פריטים שניזוקו ואשר נמצאו בתוספת הבניה, בסך 10,918 ¤, תכולת הנכס בסך 50,000 ¤, ודמי שכירות, בגין תקופת שיקום הנכס, בסך 28,648 ¤, לתקופה של שנה וחצי, מתוכם 18,468 ¤ שילמו עובר להגשת התביעה, והיתרה, בגין הערכתם כי יזדקקו לשכירות, במהלך כחצי שנה לאחר מועד הגשת התביעה.

 

            בשלב זה, אין מחלוקת, כי תכולת הנכס לא היתה כלולה בביטוח המבנה, והתובעים לא עמדו בסיכומיהם, על תביעתם לפיצוי, בגין אובדן התכולה.

 

            בחוות הדעת הראשונה של מר כודדי, אמד המומחה את סך כל עלויות הבניה של הדירה המקורית ב – 166,000 ¤, לפי עלות הבניה של 540 דולר למ"ר, ואת עלות הבניה של היחידה הנוספת – תוספת הבניה – ב – 53,000 ¤. לתצהיר התובע, צורפה חוות דעת עדכנית של השמאי, מר כודדי, בה אמד את עלות הבניה והשיפוץ של הנכס כולו, בסך 270,000 ¤. הפער הוסבר בהבדל בעלויות הבניה, בין מועד עריכת חוות הדעת הראשונה, ומועד עריכת חוות הדעת השנייה, ובעדכון ביחס לחלק מהרכיבים נוכח קבלות שהציג התובע בפני המומחה. על פני הדברים, עולה קושי נוכח הפער המשמעותי בין שתי חוות הדעת, כאשר לא הוצגו הנתונים עליהם נסמך המומחה לעניין השינוי, וכאשר התובע הציג קבלות מעטות, שהסתכמו בכ - 90,000 ¤, בטענה שיתר הקבלות שהיו בידיו הושמדו, ולא ניסה להשיג קבלות משוחזרות מספקים. מעבר לכך, נכונה טענת הנתבעות בסיכומיהן, כי לא ניתן לאמץ את חוות הדעת השנייה של מר כודדי, משום שהתובעים כבולים לכתב התביעה שהגישו, ואשר בו נתבעו הנזקים, ע"פ חוות הדעת הראשונה של המומחה, וזאת, כאשר לא תיקנו את התביעה, ולא הגדילו את סכום התביעה.

 

            מומחה הנתבעות, מר שרף, קבע בחוות דעתו, כי עלות הבניה של הדירה המקורית, עמדה במועד הוצאת חוות הדעת, על 113,050 ¤, ועלות הקמת תוספת הבניה עמדה על          22,750 ¤.

 

            מר כודדי נשאל בחקירתו הנגדית, בין היתר, לעניין סוג הבניה אליה התייחס בחוות הדעת, ואישר, שחישב את העלות לפי בניה רגילה מלבנים (בלוקים). לשאלה מדוע לא התייחס לבנייה מעץ, כאשר הדירה המקורית נבנתה מעץ, השיב, שאין בארץ מומחיות לבניה מעץ, ואילו ביקש התובע מס' 1 לשוב ולבנות את הדירה מעץ, היתה העלות יקרה.

 

            מר שרף, מומחה הנתבעות, אישר בחקירתו הנגדית, כי "קשה מאוד להשיג חלקים לבניה מתועשת, לא בשביל מבנה שלם. סביר להניח שאם הייתי משקם מבנה כזה, הייתי הולך על בלוקים ובטון". עם זאת, לדבריו "...לענין ביטוח צריך להביא בחשבון ענין השיפורים". בחוות הדעת הפחית מר שרף 30% מן העלויות, מתוכם 18%, בגין מע"מ ו- 12%, בגין רווח קבלני, מתוך הנחה שעבודה בוצעה ע"י התובע מס' 1 בעצמו. מר שרף כינה את ערך הפיצוי אליו התייחס בחוות הדעת, כ"שיפוי", לעומת ערך "כינון או קימום", אותו הגדיר כבניה בחומרים חדשים, וזאת, משום שלא הוכח לדבריו שנעשתה בניה בחומרים חדשים.

 

            סבורני, כי יש להעדיף את חוות דעתו של מר כודדי, על פני חוות דעתו של מר שרף. נראה, כי מר שרף לא נתן משקל ראוי לכך, שמדובר באדם פרטי, אשר ביצע את הבניה, באמצעות עובדים או קבלני משנה, במשך זמן רב, ורכש את הציוד ואת חומרי הבניה בקימעונאות. נראה גם, כי אין מקום להפחתה שביצע, בגין מע"מ, ומה שכינה רווח קבלני. זאת, משום שברגיל כאשר נרכשים מוצרים לרבות ציוד בניה הם מחויבים במע"מ, ומשום שביצוע הבניה באופן עצמאי, באמצעות קבלנים ועובדי משנה בד"כ יקר יותר, מעלות הביצוע ע"י גוף גדול, או חברת בניה. מעבר לכך, אין הצדקה להפחתה האמורה, משום שכנגד "רווח קבלני" שנחסך לכאורה, באה כמובן השקעת זמן, כוח, ומרץ, ע"י התובע מס' 1 עצמו. כאמור, מר שרף לא נתן ביטוי בחוות הדעת, לעלויות של מוצרים שונים, כגון: דלתות וכלים סניטרים, משום שלדבריו לא הוכח שהיו מותקנים בעת השרפה, ואולם, לא נסתרה עדות התובע לעניין זה, לפיה פריטים אלה היו בפועל בנכס בעת השריפה.

 

            הנתבעות הגישו ארבע הצעות מחיר שקיבלו מקבלנים שונים  לביצוע הבניה, שהעלויות הנקובות בהן: 203,112 ¤, 190,000 ¤ בתוספת מע"מ,  201,900 ¤ ו- 177,840 ¤. עורכי ההצעות לא הובאו להעיד, ולא נחקרו  על פרטי ההצעות. על פניהן , אין ההצעות כוללות רכיב של פיקוח הנדסי. יוער עוד, כי  ע"פ סעיף 14 לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות תשכ"ט- 1969,  וע"פ תקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות  (היקף כספי ומהות מקצועית), תשמ"ד – 1984, הרי נוכח היקף העבודות  שנדרשו לשיקום  הנכס, והעובדה  כי בין היתר, היה צורך בבניה  מחדש, של שלד הדירה, חלה חובה כי העבודות תבוצענה, ע"י קבלן רשום בלבד, ואין  כל ראיה, כי נותני ההצעות היו אכן קבלנים רשומים. עם זאת  ניתן לראות, כי ההבדל בין הסכומים הנקובים  בהצעות האמורות,  ובין האמדן  בחוות דעת מר כודדי הינו קטן, מה שעשוי להעיד , על סבירות האומדן בחוות הדעת.

 

            אני מקבל אפוא, את האומדן שבחוות דעתו הראשונה, של מר כודדי.

 

            סבורני, כי יש לחייב את הנתבעות מס' 1 עד 6, גם בפיצוי התובעים עבור הנזקים העקיפים שנגרמו להם, לרבות דמי השכירות ששילמו בתקופת הבניה. זאת, משום שדחיית התביעה לתגמולי ביטוח, אילצה את התובעים, לבצע את הבניה בכוחותיהם הם. אילו נעתרו הנתבעות מס' 1 עד 6, לפחות לחלק התביעה שהתייחס לדירה המקורית, ואילו ביצעו את הבניה באמצעיהן, יש להניח, כי משך הבניה היה קצר בהרבה, והיתה נחסכת מהתובעים עלות השכירות, ברוב התקופה.

 

            כאמור, נתבעו בכתב התביעה, 28,648 ¤, בגין דמי שכירות. זאת, כאשר עד מועד הגשת כתב התביעה, גרו התובעים בשכירות במשך כשנה, ועל יסוד ההנחה, כי תדרש תקופה נוספת בת חצי שנה לפחות, של מגורים בשכירות. לכתב התביעה צורפו חוזי שכירות שערכו התובעים עם המשכיר, מר אשר בן אדיבה, לתקופות של 6 חודשים כל פעם, כאשר שכר הדירה עמד על 370 דולר לחודש. לתצהיר עדות הראשית של התובע, אשר הוגש ביום 12.9.05, צורפו חוזים נוספים, כאשר שכר הדירה היה זהה, ואשר התייחסו לתקופה כוללת של 3 שנים, אשר במהלכה, לטענת התובע, בוצעו עבודות הבניה. התובע כלל לא נחקר בחקירתו הנגדית על עניין זה, ויש אפוא לקבל את עדותו, ביחס לתקופת השכירות ודמי השכירות, ואולם כאמור, בכתב התביעה נתבעו דמי השכירות עבור תקופה של שנה וחצי בלבד, כאשר מתוכם הוצאו בפועל עד הגשת התביעה, 18,468 ¤ בלבד, בעוד התביעה לא תוקנה לעניין זה, וסכום התביעה לא הוגדל. מעבר לאמור, הרי שהתובע אישר, כי את השיפוץ בפועל, החל רק בשנת 2003, כשנתיים לאחר השריפה.

 

            יש אפוא לפסוק לזכות התובעים, גם פיצוי עבור דמי השכירות לשנה אחת, בסך 18,468 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

 

            יש גם לפסוק לזכות התובעים, פיצוי עבור  הוצאותיהם, בגין כיבוי הדלקה בסך 2,470 ¤, ועלות חוות דעת השמאי, בסך 3,600 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

 

            אשר לציוד שהיה בתוספת ונשרף, לרבות, דוד שמש, כלים סניטריים ודלתות, בגינם נתבעו 10,918 ¤,  הרי שפרטים אלה נכללים בחוות דעת מר כודדי, ואין לפסוק בגינם פיצוי נוסף.

 

            הסכומים שיש לפסוק לזכות התובעים, מסתכמים ב-  243,538 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה. כאמור, יש לחייב את הנתבעות מס' 1 עד 6 בתשלום מלוא הסכום האמור, כאשר את בלמ"ש, יש לחייב בתשלום הסכום הנתבע בגין הנזק הישיר לתוספת הבניה בלבד, דהיינו, 53,000 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה, וזאת, יחד ולחוד עם יתר הנתבעות.

 

            הסכום בו יש לחייב את הנתבעות מס' 1 עד 6, משוערך להיום, הינו 392,538 ¤.

הסכום בו יש לחייב את בלמ"ש, משוערך להיום, הינו 85,426 ¤.

 

14.        אני מחייב אפוא, את הנתבעות מס' 1 עד 6 לשלם לתובעים סך 392,538 ¤, וכן שכ"ט עו"ד, בסך 25,000 ¤, בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט. אני מחייב את הנתבעת מס' 7, בלמ"ש לשלם לתובעים יחד ולחוד עם הנתבעות מס' 1 עד 6, סך 85,426 ¤, וכן שכ"ט עו"ד בסך  6,000 ¤ בתוספת מע"מ, וחמישית מהוצאות המשפט. ב"כ התובעים רשאי להגיש בקשה לשומת הוצאות, בצירוף קבלות, תוך 30 ימים.

 

 

 

ניתנה היום י"ב באלול, תשס"ט (1 בספטמבר 2009) בהעדר  הצדדים.

 

                                                                                

גד גדעון,  שופט

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/BA5035042A4E4852422576240051CD06/$FILE/55E8EDA07BBE8AA44225761E00320A24.html
תאריך: 
01/09/09
Case ID: 
1852_2
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : כב' השופט גד גדעון
כב' השופט גד גדעון
Powered by Drupal, an open source content management system