הובלות ישעיהו נ. א.א.א.אחים כה


 

   

בתי המשפט


 

א  001492/09

בית משפט השלום בירושלים

 

  07/09/2009

לפני כב' השופט דוד מינץ

 



הובלות ישעיהו 1997 בע"מ

בעניין:

התובעת

ע"י ב"כ עו"ד אליהו גבאי

 


 

 

נ  ג  ד

 


 

1. א.א.א.אחים כהן הובלות

2. כהן אסף

הנתבעים

ע"י ב"כ עו"ד ראובן המבורגר

 

 

 

פסק דין

 

 

התובעת הינה חברה העוסקת בהובלות ובאחסנת סחורות. נתבעת 1 אינה אלא שם מסחרי של פעילותו העסקית של נתבע 2 (לכן, להלן יקראו שני הנתבעים יחדיו בשם: "הנתבע") העוסק אף הוא במתן שירותי הובלות אך זאת ללא מתן שירותי אחסנה. לטענת התובעת, בחודש אוגוסט 2001 היא הילוותה לנתבע סך של 30,000 ¤ לצורך פרסום עסקו ב"דפי זהב" המצורפים לספר הטלפונים. לאור העובדה שדפי זהב הסכימו לפרוש את התשלום בגין הפרסום ל-12 חודשים, סוכם בין התובעת לנתבע כי התובעת תשלם את תמורת הפרסום ישירות לדפי זהב, וכך נעשה. לטענתה עוד, סוכם מראש כי סכום ההלוואה כולו יוחזר לתובעת "לא לפני שנת 2005" ועם השבת כספי ההלוואה, תנפיק התובעת לנתבע חשבונית מס כדין. ההלוואה לא הוחזרה ומכאן נולדה התביעה שהועמדה נכון ליום הגשתה על סך של 39,608 ¤.

 

בראשית הגנתו טען הנתבע כי הוא אך משמש כמנהל נתבעת 1 והוא לא פעל בשם עצמו אלא בשמה. ברם, טענה זו נתבררה, כאמור, כלא נכונה על פי הודאתו של הנתבע עצמו בחקירתו הנגדית בבית המשפט. לגופו של עניין טען הנתבע כי הוא לא נטל הלוואה כלשהי מהתובעת, אלא היה זה הראיון של מנהל התובעת לממן את פרסום עסקי הנתבע בדפי זהב, תמורת התחייבותו של הנתבע להפנות את לקוחותיו שיזדקקו לשירותי אחסון, אך ורק לתובעת. בכל מקרה הוא טען כי התביעה התיישנה, מפני שההלוואה ניתנה כביכול, גם לשיטת התובעת, בחודש אוגוסט 2001 והתביעה הוגשה רק ביום 18.1.09 בחלוף שבע שנים ממועד נתינת ההלוואה. 

 

מנהל התובעת והנתבע מסרו את גרסתם לפני בית המשפט והם נחקרו עליהן בחקירה נגדית. בשולי הישיבה המקדמית שהתקיימה, הסכימו ב"כ הצדדים כי בית המשפט ייתן את פסקו לפי החומר המצוי בתיק. להלן אפוא, נימוקי פסק הדין בתמצית כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד –1984.

 

ראשית לעניין טענת ההתיישנות. כאמור, לטענת התובעת, נקבע בתנאי ההלוואה שעל הנתבע להחזיר את הלוואה לא לפני סוף שנת 2005. לכן לטענתה, עילת התביעה התגבשה רק באותו מועד. מנגד, לטענת הנתבע הטענה האמורה נטענה אך כדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בעניין זה אין מנוס אלא מלקבל את טענת התובעת, שכן הנתבע התכחש באופן גורף לקבלת ההלוואה ומשכך אין הוא יכול לטעון דבר אודות תנאיה, וודאי לא לגבי מועד פרעונה. משכך, ברור הוא כי אם בית המשפט יקבל את גירסתה של התובעת לפיה אכן ניתנה לנתבע הלוואה, יש לקבל גם את גירסתה לגבי תנאיה.

 

ולגופו של עניין, לא במחלוקת כי התובעת שילמה לדפי זהב עבור פרסום עסקי הנתבע. החשבונית מטעם דפי זהב הוצאה על שם התובעת ואילו הפרסום עצמו כפי שנחזה בו, הוא פרסום עבור הנתבע. המחלוקת הייתה כאמור, באיפיון המטרה לשמה פירסמה התובעת את עסקי הנתבע.

 

לאישוש טענת התובעת טען ב"כ התובעת לחוסר היגיון העסקי הטמון בטענת הנתבע. לטענתו, התובעת לא הייתה מסכימה לשים את כספה על קרן הצבי ולשלם מצד אחד עבור הפרסום בה בשעה שהיא לא ידעה אם תקבל תמורה כלשהי מהנתבע. אין לטענה  זו כל ממש.

 

דרכו של כל הסדר עסקי להיות כרוך בסיכונים וסיכויים גם יחד. מה גם, שהייתה היכרות קודמת בין שני הצדדים, היכרות שהחלה שנים לפני מועד מתן הכספים על ידי התובעת וקרוב לוודאי שהתובעת ידעה את היקף עסקיו של הנתבע ואת היקף הלקוחות הפוטנציאליים שלו שיזדקקו לאחסנת סחורותיהם. גם צודק ב"כ הנתבע בטענתו כי דרכה של הלוואה עסקית מעין זו להיות מגובה במסמכים בכתב ואין כל היגיון שבית עסק באותו ענף ייתן למתחרה שלו הלוואה ללא קבלת תמורה אחרת לצידה. גם טענתו של התובעת כי היא נאותה לתת לנתבע את ההלוואה מפני שהנתבע הסתבך כספית, אינה יכולה לעמוד. לא זו בלבד שהיא טענה שלא הוכחה, אלא שגם אם היא הייתה נכונה, לא ברור מדוע הנתבע לא יכל להגיע להסדר כספי דומה לזה שהגיע עם התובעת עם דפי זהב ולשלם עבור הפרסום בתשלומים. אינני שולל אפוא, את טוב לבו של מנהל התובעת, אך מעשיה של התובעת אינם מתיישבים עם היגיון מסחרי אלמנטרי.

 

ומעל הכל, בפרסום עצמו ובהדגשה מיוחדת נאמר כי הנתבע מעניק ללקוחותיו "שירותי אחסנה לתקופות קצרות וארוכות". פרסום זה אשר מצביע על הנתבע כנותן שירותי אחסנה, מראה בעליל שעסקת הפרסום היתה קשורה בטבורה בהפניית לקוחות הנתבע לתובעת, אשר רק היא עסקה במתן שירותי אחסון עבור הנתבע, כאמור.

 

בסופו של יום אפוא, התובעת לא הרימה את נטל הראייה המוטל על שכמה ולא שוכנעתי כי הכספים שהיא הוציאה עבור הנתבע, הוצאו אכן כהלוואה אשר לא נפרעה במועדה.

 

התוצאה היא כי אני דוחה את התביעה, אך נוכח התכחשותו הבלתי אמיתית של הנתבע לאחריותו האישית לפרוע את חובות נתבעת 1, לא ראיתי מקום לתת צו להוצאות.

 

ניתן היום כ"ח באדר, תשס"ט (24 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

 

דוד מינץ, שופט


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/EA27A6AF431567624225762A00512095/$FILE/C542BEE03A4BDFEE42257583003EE5CE.html
תאריך: 
07/09/09
Case ID: 
1492_9
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : דוד מינץ
דוד מינץ
עורכי דין : אליהו גבאי ראובן המבורגר
אליהו גבאי
ראובן המבורגר
Powered by Drupal, an open source content management system