איתמר בן גביר ואח' נ' עלי זמיר


PAGE  1

 

 

 












 

1. איתמר בן גביר

2. ברוך מרזל

בעניין:

התובעים


 


 


 

נ  ג  ד


 


 

1. עלי זמיר

2. יעקב סוררו

3. שמעון חדידה / פדידה

4. שלמה אפרתי

5. מדינת ישראל


 

הנתבעים

כולם ע"י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)     


 

 

פסק דין


א. כללי

 

1.         לפניי תביעה לתשלום פיצוי בסך 100,000 ש"ח בגין נזק שגרמו הנתבעים לתובעים בשני אירועים שונים. בגין האירוע הראשון מבקש התובע מס' 1 (להלן: "בן גביר") לקבל פיצוי של 40,000 ¤, והתובע מס' 2 (להלן: "מרזל") מבקש לקבל פיצוי בסך 35,000 ¤.

בגין האירוע השני מבקש בן גביר לקבל פיצוי של  25,000 ¤. אעיר כי בסעיף 42ג' של כתב התביעה נאמר שמרזל הוא שתובע את הסכום הזה, אבל מקריאת התביעה כולה ומצפייה בקלטת המתייחסת לאירוע ברור שהתובע הוא בן גביר ושמדובר בטעות קולמוס בכתב התביעה, וכך אתייחס לאמור.

 

2.         שני האירועים התרחשו בחברון, כשהתובעים הביעו מחאה ומשטרת ישראל ביקשה לשמור על הסדר.

            האירוע הראשון התרחש ביום 13.03.05, בעת ביקורם של היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ומנכ"ל משרד המשפטים בחברון (להלן: "האירוע הראשון" או "הביקור" או "הפמליה" או "המשלחת").

האירוע השני התרחש ביום 17.04.05 ב'ציר המתפללים' שבחברון לאחר שהוכרז על התקהלות אסורה. ההכרזה נעשתה בעקבות הפרות סדר שהיו במקום (להלן: "האירוע השני").

 

3.         במהלך האירועים עוכבו ונעצרו התובעים. הם טוענים שמעצרם היה בלתי חוקי ולו?ו?ה בתקיפה, ולכן על המדינה לפצותם.

 

4.         הנתבעים חולקים על התביעה.

 

5.         כדי להכריע במחלוקת עליי לקבוע תחילה מהן העובדות, ולאחר מכן אתייחס לטענות המשפטיות.

 

6.         להלן אדון בכל אחד מהאירועים בנפרד, ובכל אחד מהם אפרט את גרסאות הצדדים ואת נקודת מבטם לאשר התרחש. הפרטים האלה חשובים להבנת הרקע לאירועים ולהבנת הלך המחשבה של כל אחד מהמעורבים.

 

ב. האירוע הראשון

מסכת העובדות

 

7.                  האירוע צולם ותועד, כפי שאפרט בהמשך.

8.                 במהלך הביקור הטיחו התובעים בקריאות רמות ביקורת קשה נגד היועץ המשפטי לממשלה ופמלייתו וניסו למנוע את התקדמות הפמליה.

 

9.         בשלב מסוים ביקשו כוחות המשטרה לפנות את התובעים מהמקום כיוון שהם הפריעו למאבטחים שהקיפו את המשלחת. לאחר שהניסיונות להרגיעם לא צלחו, נעצרו השניים בגין תקיפת שוטרים, העלבת עובד ציבור והתנהגות פסולה במקום ציבורי. בן גביר התנגד למעצרו, ורק באמצעות שימוש בכוח הצליחו לאזקו. מרזל עוכב תחילה ללא התנגדות, ואחר כך נעצר בתחנת המשטרה.

גרסת התובעים

גרסתו של בן גביר

10.       בתצהירו מספר בן גביר כי הגיע לחברון כדי למחות נגד מדיניות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה בכל הקשור למעצרם של אנשי ימין. בתחילה הגיע למערת המכפלה, אולם כשהבין שהפמליה תגיע לשכונת אברהם אבינו שבחברון פנה לשם והמתין לה יחד עם מרזל.

 

11.       כשהגיעה הפמליה הטיח לעברם ביקורת חריפה, קשה, בוטה ונוקבת, כגון: "אתם צריכים ללמוד מה זו דמוקרטיה, כל ילד בן 12 אתם רוצים עליו מעצר עד לתום ההליכים ... הגיע הזמן שתלמדו מה זה חופש ביטוי...". הוא הדגיש כי הקפיד להביע את ביקורתו ללא נקיטת אלימות.

 

12.       בן גביר מוסיף כי בשכונת אברהם אבינו, באזור בתי שלהבת, החל הנתבע מס' 2, יעקב סוררו (להלן: "סוררו"), לדחוף אותו בחוזקה. כאשר הסיור נמשך לאורך רחוב דוד המלך שבחברון היה ברור שהשוטרים במקום, ובראשם סוררו והנתבע מס' 1, עלי זמיר (להלן: "זמיר"), מבקשים להיפטר ממנו וממרזל ושדעתם אינה נוחה מהביקורת שהם משמיעים.

 

13.       באותו השלב, כדי להדגיש שאין בכוונתו לפגוע באיש, הרים את ידיו. למרות זאת, השוטרים - ובהם זמיר, סוררו והנתבע מס' 3, שמעון חדידה (להלן: "חדידה") - דחפו וניסו להפיל אותו כדי למנוע ממנו להמשיך לצעוד לצד הפמליה.

 

14.       בן גביר מוסיף כי באותו השלב צעק לעבר זמיר וסוררו שהם דוחפים אותו ושיפסיקו לעשות כן. למרות מחאותיו הם המשיכו לדחוף אותו ללא כל סיבה ושלא כדין.

 

15.       עוד הוסיף, שבאותו פרק זמן, וללא כל סיבה, הוחלט לעצור אותו, והנתבעים סוררו וחדידה הודיעו לו על עיכובו בגין תקיפת שוטרים. בשלב מסוים הודיעו לו הנתבעים כי הוא עצור בגין אותם חשדות. השוטרים עיקמו את ידו ואחזו בו בחוזקה, אף שלא היה צורך בכך כי הוא התלווה אל השוטרים מרצונו החופשי. במהלך המעצר הטיח בפני סוררו וחדידה כי בכוונתו לתבוע אותם בתביעה אזרחית. בתגובה, הם החליטו 'ללמדו לקח' והחלו לבעוט בו. עוד הוא טוען כי הנתבע חדידה המשיך להכותו בתוך הניידת עד הגיעם לתחנת המשטרה. הוא הדגיש כי כל העת היו ידיו כבולות באזיקים.

 

16.       בחקירתו בבית המשפט הוסיף בן גביר לתצהירו כי הוא וחבריו לא  התכוונו לפגוע באנשים שבפמליה, וכל מטרתם הייתה להגיע לאזור ולמחות על מדיניותם של משתתפי הסיור בצעקות, ואף בצעקות "הכי פחות צורמות" (עמ' 27 שורות 17-19). לטענתו, השוטרים הם שאיבדו את הסבלנות, והם שדחפו וביקשו למנוע מהתובעים להפגין. הוא הדגיש כי השוטרים בלבד דחפו, וכי הוא לא דחף ורק ניסה לשפר עמדה כדי לא לנפול  (עמ' 27 שורות 20-22; עמ'  28 שורות 9-11).

 

גרסתו של מרזל

17.       מרזל מספר בתצהירו כי הגיע לחברון כדי למחות נגד מדיניות היועץ המשפטי לממשלה. לדבריו, כשהגיעה הפמליה הוא הטיח לעברה ביקורת חריפה, קשה, בוטה ונוקבת.

 

18.       מרזל מוסיף כי כבר בתחילת האירוע החל זמיר לדחוף אותו, וכי הוא צעק לעבר זמיר שיפסיק לדחוף אותו. כדי לא לתת לשוטרים עילה לנהוג כלפיו באלימות וכדי להראות למצלמות שהאלימות מגיעה דווקא מצד השוטרים הוא שילב את ידיו באופן מופגן ומכוון מאחורי גבו בחלק ניכר מהסיור. עוד הוסיף, שסוררו אף הוא דחף אותו לאורך כל הסיור.

 

19.       לדבריו, לקראת סוף הביקור זמיר "איבד את עשתונותיו" למשמע צעקותיו ואמר לו ולשוטר אחר שנכח במקום, שאם הוא (מרזל) ידחוף שוטר הוא ייעצר מיד בגין תקיפת שוטר. לטענתו, בתום דבריו של  זמיר נצמד אליו סוררו ומנע ממנו להמשיך בסיור. למעשה, סוררו חסם את דרכו כמי שמבקש שידחפו אותו, ואף על פי כן הוא לא 'שיתף פעולה' ולא הגיב להתגרות השוטר בו.

 

20.       מרזל מוסיף בתצהירו שבעיצומו של הסיור ניגש אליו סוררו ודרש ממנו להתלוות אליו. סוררו אמר לו שהוא מעוכב בחשד לביצוע עבירה של תקיפת שוטרים. מרזל שב ומדגיש שבמשך כל הסיור הוא לא דחף ולא הרים ידו על שוטרים. לאחר שהסתיימה חקירתו בתחנת המשטרה הוא הופתע לגלות שהוא עצור.

 

21.       בחקירתו הנגדית בבית המשפט חזר מרזל על עיקרי דבריו בתצהיר עדותו. הוא הוסיף כי כל רצונו היה למחות על התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, וכי לא חיפש להתעמת עם השוטרים שליוו את הסיור. השוטרים הם שהתגרו בו, והוא עמד כל אותו הזמן וידיו מאחורי גבו.

 

גרסת הנתבעים

גרסת הנתבע מס' 1, נצ"מ עלי זמיר, מפקד מרחב חברון

22.       זמיר מפרט בתצהירו את גרסתו להשתלשלות האירועים ביום 13.4.09. הוא מספר כי במועד הנ"ל הגיעה הפמליה לביקור בחברון כדי לעמוד מקרוב על מוקדי הסכסוך העיקריים בין יהודים לערבים ביישוב היהודי בחברון.

 

23.       במסגרת תפקידו ניהל את ההכנות לקראת הסיור והתלווה אליו. מאחר שמדובר באחד האזורים המורכבים והרגישים ביותר בארץ היה חשש רב להתלקחות, ולכן סבר כי נדרשת היערכות מחמירה במיוחד שתוכל להבטיח את השמירה על הסדר הציבורי ועל ביטחונם האישי של אנשי הפמליה.

 

24.       זמיר הדגיש כי כל גורמי המשטרה שנכחו במקום (שוטרים 'כחולים', שוטרי משמר הגבול וכוח נוסף מיס"מ ש"י) היו מודעים לאחריות הכבדה המוטלת עליהם במהלך הביקור. 

 

25.            להגנה על הפמליה אחזו המאבטחים איש ביד רעהו וכיתרו אותה בטבעת אנושית. זמיר הדגיש כי מעת לעת היה צורך בתגבור הכוח.

 

26.            כבר בתחילת הביקור של המשלחת החלו התובעים, ועימם תושבים יהודים נוספים, מבוגרים וקטינים, להשמיע כלפי הפמליה קריאות גנאי ונאצה, כגון "בוגד", "אתה יודע מה סופו של כל בוגד", "פושע", "דיקטטור". במשך כל הסיור עשו התובעים ככל יכולתם לפרוץ את טבעת האבטחה אשר סבבה את הפמליה. התנהגות התובעים הייתה מתגרה ומלו?ו?ה בעבירות פליליות. כמעט לאורך כל הסיור הפריעו התובעים לשוטרים במילוי תפקידם ודחפו אותם בכוח, במיוחד באמצעות פלג גופם העליון,  כשהם פורסים את ידיהם לצדדים וצועקים "אל תגיע בי", "אל תתקוף אותי", "אני אתבע אותך", "אתה צפוי לתביעה אזרחית" וקריאות דומות. זמיר הדגיש כי התובעים הם שדחפו את השוטרים, ואילו השוטרים רק ניסו להדוף בגופם את התובעים כדי למנוע את כניסתם אל תוך הטבעת מחשש שיפגעו באנשי המשלחת.

 

27.       רק לאחר התפרעות ממושכת של התובעים, שבה גם תקפו את המאבטחים, ולאחר שכל ניסיון להרגיעם לא צלח הובאו התובעים לתחנת המשטרה. שם הם נחקרו, נעצרו לשעות מספר, ואחר כך שוחררו בערבות עצמית ובערבות צד ג'. זמיר הדגיש שלמרות התנהגותם הפלילית של התובעים נהגו השוטרים שתחת פיקודו ושאר כוחות הביטחון באיפוק רב.

 

28.       בחקירתו הנגדית נשאל זמיר על מעצרו של בן גביר והתנגדותו למעצר. על כך השיב כי כל הידוע לו על נסיבות המעצר הוא בבחינת עדות שמיעה, כי הוא לא ראה את המעצר ואת שקדם לו אלא רק שמע על כך לאחר סיומו של הסיור (עמ' 42 לפרוטוקול).

 

גרסת הנתבע מס' 2, סנ"צ יעקב (קובי) סוררו

29.       בתצהירו חוזר סוררו על עיקר דבריו של זמיר: כבר בתחילת הביקור החלו התובעים לקרוא קריאות גנאי ונאצה כלפי הפמליה, התובעים התגרו ועברו עבירות פליליות כמעט לאורך כל הסיור והפריעו לשוטרים במילוי תפקידם, התובעים דחפו את השוטרים בכוח, במיוחד באמצעות פלג גופם העליון, והשוטרים הדפו בגופם את התובעים כדי למנוע את כניסתם לתוך מעגל האבטחה.

           

30.       לאחר שאפשרו לתובעים להביע את מחאתם במשך זמן רב, ומשלא חדלו התובעים להתפרע ולתקוף את השוטרים, ולאחר שהניסיון להרגיעם לא צלח – רק אז הורה סוררו על מעצרו של בן גביר ועל עיכובו של מרזל בגין תקיפת שוטרים, העלבת עובד ציבור והתנהגות פסולה במקום ציבורי.

בחקירתו הנגדית העיד סוררו כי בתחילה הורה על עיכובו של מרזל, על שום  שניסה לפרוץ את טבעת האבטחה של השוטרים. אחר כך הורה לעצור את בן גביר, כיוון שהתנגדותו הייתה אקטיבית ותוקפנית יותר (עמ' 47; עמ' 54 שורות 1-9). סוררו הדגיש כי בן גביר התנגד בכוח למעצרו ותקף את השוטרים שבאו לעצור אותו, ורק לאחר שימוש בכוח סביר הוא הצליח, בסיועם של שלושה שוטרים נוספים, לאזוק אותו ולהכניסו לניידת. סוררו מוסיף כי גם לאחר שהוכנס לניידת המשיך בן גביר להתנגד וניסה למנוע ברגליו את כניסתו של חדידה לניידת. 

 

גרסת הנתבע מס' 3, רס"ר שמעון חדידה

31.       בתצהירו חוזר חדידה על עיקר דבריהם של זמיר וסוררו. בהתייחסו למה שהתרחש בעת מעצרו של בן גביר ולעיכובו של מרזל מתאר חדידה את האירועים במקום כדלקמן: בן גביר התנגד בכוח למעצרו, תקף אותו ואת יתר השוטרים שסייעו במעצרו וצעק שיגיש נגדם תביעה אזרחית. חדידה והשוטרים הנוספים השתמשו בכוח סביר כדי לאזקו ולהכניסו לניידת. גם לאחר שהוכנס לניידת המשיך בן גביר להתנגד למעצרו, לתקוף אותו ולחבוט בו באמצעות מרפקיו, ואף גרם לו חבלה ב??גב ובכף ידו השמאלית.

 

גרסת הנתבע מס' 4, סנ"צ שלמה אפרתי (להלן: "אפרתי")

32.       בתצהירו ובחקירתו הנגדית הסביר אפרתי כי ביום 13.4.05, סמוך לשעה 19:00, הובא בן גביר לתחנת המשטרה לאחר שנעצר בגין תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור והתנהגות פסולה במקום ציבורי. אפרתי בדק את הראיות נגד בן גביר, ובהן עדויות שוטרים וקלטת וידאו, ושוכנע כי יש יסוד סביר להניח שבן גביר עבר את העבירות הנ"ל. כמו כן סבר שקיימת עילת מעצר בגין סיכון ביטחונו של אדם, ולפיכך הורה על מעצרו של בן גביר ל-24 שעות (סעיפים 1-7 לתצהירו). כשנשאל בחקירה הנגדית על החומר שהיה לפניו בעת שהחליט על מעצרו של בן גביר השיב כי לא ראה את הקלטת האמורה, אולם ייתכן שהיה ברשותו דוח צפייה (עמ' 56 לפרוטוקול). אשר לעילת המעצר ('סיכון ביטחונו של אדם'), הדגיש אפרתי כי במעצרו של בן גביר ביקש למנוע פגיעה ביועץ המשפטי לממשלה, וכי מעצרו ושחרורו נעשו לאחר התייעצות עם ראש תביעות ש"י, רפ"ק דבורי (עמ' 56-57 לפרוטוקול).

 

33.       אשר לנסיבות שהובילו למעצרו של מרזל: אפרתי העיד כי לא הוא הורה על המעצר, אולם מהחומר שהונח בתיק החקירה עולה כי תחילה עוכב מרזל לחקירה בחשד לביצוע עבירות של תקיפת שוטר, התנהגות פסולה במקום ציבורי והעלבת עובד ציבור, ורק בשלב מאוחר יותר נעצר ל-24 שעות. אפרתי הוסיף כי לפי החומר שהונח לפניו, מרזל לא שיתף פעולה בחקירה ולא השיב לשאלות השוטרים.

 

התיעוד המצולם

34.       הוגשו 5 קלטות. הראשונה סומנה באות א', ובה מהדורת החדשות בטלוויזיה מכמה ערוצים שסיקרו את האירוע. מטבע הדברים, מהדורות חדשות הן ערוכות ולכן אינן נותנות תמונה מלאה ואובייקטיבית. ארבע הקלטות הנוספות מתעדות את האירוע מכמה זוויות. קלטת אחת צולמה בידי עד התביעה מס' 1, עופר אוחנה, וסומנה באות ב'. העד העיד שצילם בהפסקות על פי שיקול דעתו ולא את האירוע כולו. יתר הקלטות צולמו על ידי המשטרה וסומנו כדלקמן: נ/1 קלטת 84/05; נ/2 קלטת 86/05; נ/3 קלטת 87/05. גם הן לא צולמו ברצף ולא תיעדו את כל האירוע. בדיוני לא אתייחס בנפרד לכל אחת מהקלטות, שכן מדובר בתיעוד של אותם אירועים מכמה זוויות.

 

35.       מתוך הסרטים שהוגשו עולים הנתונים האלה:

 

א.        האווירה הכללית והגעת התובעים למקום הסיור – מתוך הקלטות ניתן לראות כי כבר מתחילת הביקור מקיפה את הפמליה טבעת אבטחה אנושית. בתחילה זו טבעת מצומצמת, אך כאשר המגע והעימות בין הפמליה לבין התובעים וקהל המפגינים מתגבר, מתוגברת טבעת האבטחה בחיילי צה"ל, בשוטרים 'כחולים' ובשוטרי מג"ב.

לראשונה נצפה בן גביר בשעה 14:17 בכניסה למבנה. הוא מתעמת שם עם השוטרים המבקשים ממנו לעזוב את המקום, ולאחר דין ודברים הוא אכן מתרחק משם. בשעה 14:20 לערך יצאה המשלחת למבנה, ולראשונה רואים שטבעת האבטחה המקיפה את הפמליה גדלה.

בשעה 14:54 לערך נראים לראשונה שני התובעים יחד. ממועד זה ועד למעצרו של בן גביר ועיכובו של מרזל מלווים התובעים בקהל מפגינים המורכב רובו מקטינים, ונראה שהתובעים הם הבגירים היחידים בשטח. קהל זה משמיע קריאות לעבר הפמליה, ובהן אמירות כגון: 'כאן זה רוסיה', דיקטאטור' ו-'ק?א-ג?ה-ב??ה'. כמו כן נראים בקלטות עימותים בין טבעת האבטחה לתובעים, ובהם ניסיון התקדמות מכו?ו?ן של התובעים אל מול פני הפמליה וטבעת האבטחה, ואף עצירה במקום החוסם את התקדמות הסיור. מעשיהם אלה הביאו להתנגשויות גופניות ומילוליות בין התובעים לבין הנתבעים וכוחות הביטחון.

בין בן גביר לנתבעים נראים כמה מקרים של עימות מילולי ונפילה של בן גביר. צפיתי באירוע הזה פעמים מספר ומכמה זוויות צילום והשתכנעתי שהתובע לא נדחף על ידי הנתבעים, ושנפילתו נבעה כנראה ממעידה, ואף ייתכן שהייתה מבוימת. בקלטות רואים שעל בטנו של בן גביר הונחה יד, אולם לא נראית הדיפה או דחיפה על ידי הנתבעים.

 

ב.        התנהגות התובעים - הקהל מורכב ברובו מקטינים, והתובעים הם הבגירים היחידים בשטח, והם גם הרוח החיה. לא אחת רואים את בן גביר ניגש לאחת הקטינות ומדריך אותה אילו קריאות עליה לקרוא לעבר הפמליה. כך, למשל, נצפה בן גביר חולף על יד בתו של נועם פדרמן ומורה לה לצעוק לעבר המשלחת קריאות בגנות ההחלטה המורה על מעצרו המנהלי של אביה.

 

ג.         התנהגות הנתבעים - במהלך הסיור ניתן לראות כמה פעמים חילופי דברים בין התובעים לנתבעים, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל. פעולתם של הנתבעים נעשתה במסגרת תפקידם - שמירה  על ביטחון הפמליה, ונראה שהם שמרו על איפוק רב ואפשרו לתובעים להביע את מחאתם. רואים בקלטות שרק כאשר התנהגות התובעים הייתה עלולה להפריע לפמליה בסיורה או לסכן את ביטחונה או את ביטחון המאבטחים, רק אז פעלו הנתבעים למניעת ההפרעה או למניעת הסיכון לחיי אדם.

 

ד.        מעצרו של בן גביר ועיכובו של מרזל – ניסיונם של התובעים והקהל שאיתם למנוע את התקדמות הפמליה הוביל לעימותים גופניים בין התובעים לבין כוחות הביטחון במקום, ובהם גם הנתבעים זמיר וחדידה. העימותים הללו הובילו בסופו של דבר למעצרו של בן גביר, שהתנגד בכוח למעצרו (כפי שאפרט בהמשך), וכרבע שעה מאוחר יותר לעיכובו של מרזל, אשר לא התנגד לעיכובו.

 

המחלוקות

36.       כאמור לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם בשתי נקודות:

 

א.        האם נקטו הנתבעים אלימות נגד מישהו מהתובעים בעת הסיור. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם פעלו הנתבעים כנדרש מתפקידם ורק הדפו את התובעים על שום שניסו לפרוץ שוב ושוב את מעגל האבטחה או שהם דחפו את התובעים וניסו להפילם בכוונת מכוון.

בבואי לבחון אם הנתבעים נקטו אלימות מכוונת כלפי התובעים עליי לעשות זאת בהתאמה לאירוע. אין לנתק את ההתנהגות מהנסיבות, השונות כל כך מ'תנאי מעבדה'. אני סבור כי בעניין זה יש לשים את הדגש על האיזון העדין שקיים בין האוכלוסייה היהודית באזור חברון לבין כוחות הביטחון, שכן מעשים שנראים פעוטים וחסרי משמעות יש בכוחם להצית אזור שלם, כפי שהעיד זמיר:

 

"ת.      חברון היא אחד האזורים המורכבים והרגישים שבו אנו פועלים טמון פוטנציאל כמעט בכל רגע נתון, יש בו עבר של מסיתים ובעלי עבר, אנשים אשר תוקפים שוטרים, חיילים לאורך שנים, תוקפים פלסטינים, מיידים אבנים זורקים חפצים..... וכאשר יש אירוע באופן טבעי אתה חושש וסביר להניח שהוא יביא לעימותים ולתרחישים מסוכנים ..." (עמ' 41 שורות 2 וההדגשות אינן במקור).

 

מקובלת עליי עדותו של זמיר, שאמר כי סיור היועץ המשפטי לממשלה וצמרת משרד המשפטים חייב היערכות שתבטיח  שמירה על הסדר הציבורי ועל ביטחונם של אנשי הפמליה. פגיעה במישהו מאנשי המשלחת הייתה עלולה לגרום לפגיעה ממשית בסמכות השלטון במדינת ישראל בכלל, וברשויות אכיפת החוק בפרט. בהיערכותם לביקור פעלו הנתבעים לשיתוף פעולה עם דובר היישוב היהודי בחברון בניסיון למנוע הפרות סדר ופגיעה בראשי המשלחת (סעיפים 8, 11-12 לתצהירו של זמיר).

 

כפי שעולה מהעדויות ומהקלטות, התובעים היו הרוח החיה בהתפרעות. הם היו הבגירים בשטח, ואליהם נישאו עיניהם של יתר המתקהלים, שהיו רובם קטינים.  בחומר המצולם נראים עימותים בין התובעים למאבטחים. העימותים התבטאו, בין השאר, בהתקדמות מכוונת של התובעים אל מול פני המשלחת וטבעת האבטחה ובעצירה במקום החוסם את התקדמות הסיור. כיוון שהפמליה המשיכה בדרכה, לא היה מנוס מהיווצרות מגע בין התובעים לטבעת האבטחה שהקיפה את המשלחת, ובה גם הנתבעים. אני דוחה את הטענה שבשם חופש המחאה הייתה לתובעים הזכות למנוע את תנועתה החופשית של הפמליה.

 

ב.         האם נהגו הנתבעים באלימות נגד בן גביר בעת מעצרו. בן גביר טוען שבעת מעצרו ובתוך ניידת המשטרה הופעל נגדו כוח לא סביר, העולה עד כדי תקיפה שבסופה נדרש לקבל טיפול רפואי. לדבריו, לאחר שהחליף דברים עם סוררו ניתנה ההוראה לעוצרו, ושלושה בלשים, וביניהם חדידה, תפסו אותו בחוזקה והכניסוהו באלימות לניידת. מעשי האלימות נמשכו גם בהיותו בתוך רכבם של  השוטרים.

 

הקלטת שהגישו התובעים, המסומנת באות ב', מתארת את מעצרו של בן גביר. בקלטת רואים שכאשר הובל לרכב המשטרתי ידיו לא היו אזוקות אלא הוחזקו בידי הנתבעים. רואים שהוא הקשה על הצעידה לעבר הרכב, ושהשוטרים נאלצו לגרור אותו.

מהקלטת עולה כי בן גביר התנגד למעצרו באופן פסיבי ואקטיבי כאחד. תחילה, כאשר ביקשו הנתבעים לעוצרו ולקחתו לרכב המשטרתי, הוא הקשה עליהם במכוון את ההליכה לרכב, עד כי 4 שוטרים נאלצו לגרור אותו. בהמשך הוא סירב להיכנס לרכב בהודפו את השוטרים בפלג גופו העליון. בנסיבות אלה נאלצו השוטרים להפעיל כוח סביר כדי להרחיקו מהזירה, להכניסו לרכב ולהסיעו לתחנת המשטרה. עליי להדגיש כי אילוץ השוטרים להפעיל כוח היה כורח המציאות שיצר בן גביר, וכי הם הגבילו את עצמם להפעלת כוח סביר בלבד, כפי שהיה ראוי שיעשו.

 

עילות התביעה

37.       בכתבי הטענות בסיכומים טוענים התובעים לארבע עילות תביעה מרכזיות: תקיפה, רשלנות, כליאת שווא ונגישה.

 

תקיפה

38.       התובעים טוענים כי נעשה שימוש בכוח במתכוון נגד גופם שלא בהסכמתם בעת שצעדו במקביל לפמליה ובעת מעצרו של בן גביר, ולכן מתקיימים רכיבי העילה של עוולת תקיפה, כפי שנקבעו בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

            הנתבעים טוענים כי לא הייתה כל תקיפה אלא שימוש בכוח סביר, וכי הם פעלו כמתחייב בנסיבות העניין לשמירה על ביטחונם של אנשי הפמליה. לפיכך הם טוענים שחלות עליהם ההגנות הקבועות בסעיף 24 לפקודה.

 

39.       יסודותיה של עוולת התקיפה המוגדרת בסעיף 23 לפקודה הם שלושה: (1) שימוש בכוח נגד גופו של אדם, (2) במתכוון (3) ללא הסכמתו. לאחר שבחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים, אני דוחה את הטענה שהנתבעים תקפו את התובעים במהלך סיור הפמליה. אמנם המגע הגופני שהיה בין הנתבעים לתובעים עונה כביכול על יסודות עוולת התקיפה, שכן היה שימוש בכוח נגד גופו של אדם במתכוון וללא הסכמתו, אולם אינני יכול להתעלם מהגורמים לאותו מגע ומיוזמיו: את העימותים הגופניים יזמו התובעים, כשעמדו במכוון בדרכה של הפמליה ושל טבעת האבטחה שהקיפה אותה וניסו למנוע את התקדמותה. 

 

40.      כיוון ששוכנעתי כי התובעים הם שיזמו את המגע הגופני עם הנתבעים, עליי לבחון את טענת הנתבעים שהם פעלו כמתחייב בנסיבות העניין לשמור על ביטחונם של אנשי הפמליה מפני פגיעה ושעל כן עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיף 24 לפקודה. 

סעיף 24 לפקודה מגדיר את ההגנות מפני חיוב התוקף בנזיקין. בענייננו הגנה המתאימה היא זו הקבועה בסעיף קטן 1, שבו נקבע כי בתובענה על תקיפה תהיה לנתבע הגנה מיוחדת אם "עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחרות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שיגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שימנע על ידיו היה סביר".

בהגנה עצמית ארבעה יסודות, וחובת הוכחתם היא על הנתבעים: (1) התגוננות מפני שימוש בכוח מצד התובע; (2) השימוש בכוח נעשה שלא כדין; (3) הנתבע לא חרג במעשיו ממידת הנחיצות הסבירה למטרת ההגנה; (4) היחס בין הנזק שנגרם לתובע לבין הנזק שהנתבע רצה למנוע לא היה בלתי סביר (ע"א 347/72 אסעד שהלא נ' חנניה בן שבת, פ"ד כז(1) 815, 818) (להלן: "פרשת בן שבת").

 

41.       חובתו וזכותו של כל אדם הנתון בסכנה להגן על עצמו ועל אלה שלידו מפני תוקף. בדיקת מעשיו נעשית על פי קנה מידה של אדם רגיל החייב להחליט בו ברגע, כשהוא נתון במצב חירום, כיצד להגיב ולפעול לרגל האיום שניצב מולו. וכך אמר בית המשפט בפרשת בן שבת בעמ' 820:

  "לא יכול להיות ספק כי כאשר אדם מאיים על רעהו לפגוע בו בכלי משחית שבידו וממחיש את איומו בהרמת הכלי, כך שהאיום נראה כמיידי וממשי, מותר גם מותר לפרק את זינו מעליו תוך שימוש במידה סבירה של כוח להשגת המטרה. רק כשזה כבר נעשה ולא נשקפת עוד סכנה ממשית מהתוקף, על הנתקף להרפות ממנו, כי כל שימוש נוסף בכוח באותו זמן לא יהיה עוד בבחינת הגנה עצמית והאיש יצטרך לתת את הדין עליו."

 

(ראה גם ת"א (חיפה) 475/91 חמאמה שוואנה נ' אילן תורג'מן, תקדין-מחוזי 95(1), 942).

 

42.       סעיף 35 לפקודה קובע כי רמת הזהירות הנדרשת מהמזיק היא זו שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126). על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הייחודיות לכל מקרה ומקרה (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 78; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 312). לכן השאלה היא מהם אמצעי הזהירות שיש לנקוט בנסיבות הנדונות.

 

43.       על בית המשפט להתחשב, כמובן, בסיבות הלחץ, החירום והדחק בבואו לקבוע את סבירות ההתנהגות במקרה שלפניו. יש לזכור כי גם פעולה בתנאים כאלה אינה שוללת אפשרות להתרשלות, שכן בכל מצב חובה לפעול בסבירות ולנקוט אמצעי זהירות סבירים למצב הלחץ והבהלה (ראה ע"א 6521/98 עווד בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 218).

 

44.       בענייננו שוכנעתי שמתקיימים התנאים הנדרשים לתחולתה של ההגנה האמורה, ושהשוטרים הגיבו להתגרות של התובעים בכוח סביר במטרה להגן על הפמליה.

 

45.       באשר למעצרו של בן גביר, אין מחלוקת שהפעולה שנעשתה כדי לעוצרו היא בגדר שימוש בכוח נגד גופו, וכי שימוש זה נעשה במתכוון. השאלה היא אם במקרה זה מתקיימות ההגנות דלעיל. כמו כן יש לבחון את הפעולות המיוחסות לשוטרים לאור הוראות סעיף 19 לפק' סדר הדין הפלילי, הקובע כי "מי שמוסמך לעצור אדם חב מעצר רשאי להשתמש בכל אמצעי סביר הדרוש לביצוע המעצר אם האדם מתנגד למעצר או מנסה להתחמק ממנו".

 

46.       כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, מהקלטת שהגישו התובעים ואשר סומנה באות ב' עולה כי התובע התנגד באופן פסיבי ואקטיבי למעצר, וכי כדי לעוצרו היה על השוטרים להפעיל כוח סביר. בקלטת רואים שהנתבעים פעלו במיומנות ובסבירות ונקטו אמצעי זהירות המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט. למעלה מן הצורך אומר כי כאשר אדם אינו מציית להוראת שוטר להיכנס לניידת ומאלץ את השוטר להפעיל כוח כדי להכניסו לניידת הוא מכשיל את השוטר במילוי תפקידו וגורם להכבדת יתר על השוטר, תרתי משמע.

47.       בן גביר טען כי השוטרים שהיו ברכב התקיפו אותו במהלך הנסיעה ממקום ההתרחשות לתחנת המשטרה. בתעודת רופא המעצר נרשמו תלונות התובע שלפיהן הוכה באזור הבטן, הגב והידיים, אבל לא נמצאו סימנים חיצוניים המעידים על פגיעה בו. הסימנים שנמצאו הם סימני לפיתה ואודם בכף יד ימין (נספח 12 לסיכומי הנתבעים). את הסימנים האלה ניתן לייחס לתפיסת השוטרים בידו של התובע עד שהצליחו לאזוק אותו. נוכח דברים אלו, ומשהנטל להוכיח כי אכן הותקף על ידי השוטרים במהלך הנסיעה הוא עליו, אני דוחה את טענתו.

 

48.       למעלה מן הצורך אציין כי בנסיבות העניין אין מקום להחיל אחריות על הנתבעים, משום שחלות עליהם הגנת הסתכנות מרצון לפי סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין וההגנה המוקנית בסעיף 7(א) לפקודה לעובד ציבורי על מעשה שעשה בתחום סמכותו כדין או מתוך מחשבה בתום לב שהוא פועל בהתאם לסמכותו שבדין.

 

49.       הסתכנות מרצון: סעיף 5 לפקודה קובע כי בתובענה המוגשת על עוולה תהא הגנה בכך שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק, וכי חשף את עצמו או את רכושו למצב זה מרצונו. שלילת אחריותו של ניזוק בשל הסתכנות מרצון מותנית בהתקיימותם של מספר תנאים מצטברים: (1) אם ידע הניזוק על הסיכון והעריך את אופיו המסוכן; (2) אם נחשף לסיכון; (3) אם רצה לחשוף את עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו: שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק (ע"א 971/03 בגא נ' מלול, תק-על 2005 (4), 1085). בהקשר זה נקבע, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן יוותר אדם סביר מרצונו על זכותו לתבוע פיצוי מן המזיק בשל עוולה שביצע המזיק כלפיו (ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא (1) 660, 665).

במקרה שלפנינו הנתבעים הדפו ודחפו את התובעים לאחר שאלה הפריעו במתכוון למשלחת בצעידתה וניסו לעצור אותה. התנהגותם של התובעים, שיזמו עימותים עם כוחות הביטחון ולא נראו כמי שמבקשים להתרחק מפני הסכנה, מעידה שהם גילו נכונות לחשוף את עצמם לסיכון.

 

50.         סעיף 7א (א) לפקודה קובע כי "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

            אין חולק כי הנתבעים ליוו את המשלחת בסיור בחברון במסגרת תפקידם כשוטרי מרחב חברון. משימתם הייתה לשמור על חיי אנשי המשלחת ועל שלומם, למנוע הפרות סדר במקום ולאפשר את קיומו של הסיור. מטעמי ביטחון היה עליהם לאפשר את התקדמות המשלחת ללא הפרעה וללא עמידה במקום למשך פרק זמן ארוך. לפיכך, כשהדפו את התובעים והזיזום ממסלול ההליכה של המשלחת נקטו הנתבעים צעד מתחייב לשמירה על ביטחונם של אנשי המשלחת ואנשי כוחות הביטחון. אדגיש כי אפשר לראות הגנה עצמית לא רק אם הנפגע מתכוון לפגוע בתוקף, אלא גם אם הוא מעמיד אותו בסכנה  (ר' ג' טדסקי (עורך), א' ברק, י' אנגלרד, מ' חשין דיני הנזיקין, מהדורה שניה, 284-285 (1976).

            בענייננו מדובר בפעולה שנעשתה במסגרת הסמכויות המוקנות לשוטר על פי דין. אמנם הסמכויות המוקנות לשוטר אינן מתירות לו לעשות שימוש בכוח בלתי סביר בנסיבות העניין, אולם במקרה שלפניי שוכנעתי כי למרות ההתגרות הפעילו הנתבעים כוח סביר בלבד, כפי שקובע החוק.

 

רשלנות

51.       לחילופין טוענים התובעים כי הנתבעים התרשלו בקיום חובת הזהירות כלפיהם.

 

52.       הצדדים אינם חלוקים על קיומן של חובות זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי התובע (ראה: ת"א (י-ם) 2555/00 רביב מרגלית נ' מדינת ישראל).     המחלוקת ביניהם היא בשאלה אם הופרו חובות הזהירות ובמה.

            בבחינת שאלה זו יש להידרש תחילה לתפקידה של המשטרה ולאופן שבו נעשה המעצר באירוע נשוא התביעה. נקודת המוצא לבדיקה זו היא שהמשטרה היא בעלת המומחיות לביצוע פעולות השיטור ולניהול הפרות סדר (ראה ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נמ (2) 498, 516-517). בענייננו הייתה הציפייה מהמשטרה שתפעיל את מומחיותה הרחבה בעת טיפול בהפרת הסדר ובהפרעה לפמליה בהתקדמות הסיור.

 

53.       בבואי להעריך את האופן שבו מילאה המשטרה את תפקידה עליי לבחון זאת בהתאם לנסיבות, שכן אין לנתק את התנהגות השוטרים מהתנאים שבהם פעלו (ע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' זאוויד באדר אחליל (לא פורסם)). כמו כן עליי להתחשב בטעויות בשיקול דעת שאינן מגיעות לכדי התרשלות. אשר למצבי חירום, נקבע כי הם אחת הנסיבות הקובעות את דרכי ההתנהגות הסבירה, שכן גם במצבי חירום יש שאדם מתנהג באופן לא סביר, ועליו לשאת בתוצאות התרשלותו (ע"א 5604/94 הנ"ל עמ' 507-508; ע"א 751/68 חמאמה רעד נ' מדינת ישראל, פ"ד כה (1) 197, 214).

 

54.       בעת הערכת סבירות התנהגותם של השוטרים יש לבחון את הסכנה שבה היו נתונים, ואין לדרוש נקיטת אמצעי זהירות "מעבר למתבקש בתנאים החריגים שאליהם נקלעו. יש לבחון את התנהגותם על רקע אותם אירועים ולשאול אם בנסיבות אלו היה עליהם לפעול באופן שונה מהאופן שבו פעלו" (ראה ע"א 6521/98 עווד בואטנה נ' מדינת ישראל). יש לזכור כי השוטרים פעלו כל הזמן בתנאי חירום, וכי היה מוטל עליהם לשמור על משתתפי המשלחת באזור רגיש ונפיץ ולו למרות מאמציהם הייתה פורצת מהומה היה עליהם לדכא אנשים מוסתים ונסערים.

 

55.       לנוכח האמור לעיל, ובהתחשב בחששם של השוטרים שמא האיזון העדין הקיים באזור יופר והתפרעות התובעים ויתר המתקהלים תביא לעימות בין כוחות הביטחון לתושבי המקום, לא מצאתי כי הייתה התרשלות בפעולות המשטרה במהלך הסיור.

 

כליאת שווא

56.       הדיון בכליאת התובעים מעלה שלוש שאלות, שכל אחת מהן תלויה בתשובה לקודמתה. השאלה הראשונה היא אם הייתה לשוטרים סמכות לעצור את בן גביר ללא צו מעצר שיפוטי. אם המעצר היה חוקי, השאלה היא אם השוטרים היו מוסמכים להשתמש בכוח לביצוע המעצר. ואם אכן הייתה לשוטרים סמכות להשתמש בכוח, השאלה היא אם הם השתמשו בסמכות זו באופן סביר.

 

מעצרו של בן גביר

57.       סמכות מעצר על ידי שוטר ללא צו שיפוטי הוסדרה בסעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

58.       הנתבעים טוענים שרק זמן ממושך לאחר שבן גביר החל להפריע לפמליה בסיור ורק לאחר שהניסיון להרגיעו לא עלה יפה, ובהתקיים יסוד סביר לחשש שהוא יסכן את ביטחון הפמליה - רק אז הורה סוררו על מעצרו בחשד לעבירה של תקיפת שוטרים בעת מילוי תפקידם ולעבירת התנהגות פסולה במקום ציבורי.

 

59.       בספרו של י' קדמי, סדר הדין בפלילים (מהדורת תשס"ג) (להלן: "קדמי"), נאמר לעניין סמכות המעצר דלעיל: "לעניין חוקיות המעצר, די בכך שעל פני הדברים תמונת ההתרחשות מבטאת ביצועה של 'עבירה' על פי מאפייניה העובדתיים, ואין מדקדקים עם העוצר בבדיקה בדיעבד אם נתקיימו בפועל כל יסודותיה של אותה 'עבירה'. טעות בהצבעה על 'מקור הסמכות' – לאו טעות היא בהקשר הנדון כאן; משום שהכלל הוא ש'אם הוא טעה בהפניה אל חוק פלוני כמקור סמכות למעצר, לא הופך המעצר בלתי חוקי רק משום שמקור הסמכות הוא בחוק אחר'" ( עמ' 40-41).

 

60.       אשר ליסוד סביר לחשד המפורט ברישה לסעיף 23(א) לחוק: קדמי מציין בספרו כי יש לבחון את המסקנה שהיה מסיק אדם סביר בנעלי השוטר, קרי קיומו של מבחן אובייקטיבי. לעניין זה, אם יש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה במידת סבירות ראויה, די בהן להצדיק מתן אפשרות למשטרה להמשיך ולסיים את חקירתה (עמ' 48).

מבחן המסוכנות הנזכר בחלופה הראשונה לסעיף 23 (א) לחוק הוא מבחן סובייקטיבי המסתמך על אמונתו הכנה של השוטר העוצר, והמסוכנות לביטחונם של אחרים, לביטחון הציבור או לביטחון המדינה צריך שתנבע מהמעשה שבגינו מבוקש המעצר (עמ' 51). על פי החלופה הרביעית שבסעיף 23(א) לחוק המעצרים מבחן המסוכנות הוא מבחן אובייקטיבי, והמסוכנות יכול שתנבע מכלל הנסיבות, לרבות עברו של החשוד או אישיותו (עמ' 53). 

 

61.       כאמור, התנאי הראשון שיש לבחון הוא אם היה יסוד סביר לחשד שבן גביר עבר עבירה שאינה חטא. לכאורה, במעשי התובעים, כפי שפורטו בהרחבה בסעיף 32 לפסק הדין, לא קם יסוד סביר לחשד לביצועה של עבירה כזאת, למעט הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). עם זאת, סבורני כי בנסיבות שנדונו בהרחבה בפרק הראיות ונסקרו בהרחבה לעיל הוקם יסוד סביר לחשד שייעברו עבירות נוספות של סיכון ביטחונו של אדם. המעשה הפעוט ביותר בעת סיור הפמליה היה עלול להצית את האזור כולו ולסכן את ביטחונם האישי של אנשי המשלחת, ולכן נדרשה היערכות מיוחדת.

 

62.       נכונה הטענה כי גם על דעות והשקפות בלתי מקובלות יש לנהל ויכוח ולחפש דרכי שכנוע, וכי האיסורים וההגבלות הם מכשיר קיצוני, אמצעי אחרון. עם זאת, שוכנעתי שהנתבעים פעלו מתוך אמונה כנה שמעשיו של בן גביר מסכנים את אנשי המשלחת, ולכן ביקשו להפסיק את האירוע לפני שי?צ?א מכלל שליטה ויתפתח לתגרה רבתי.

 

63.       אני דוחה את טענת בן גביר ששחרורו ללא הגשת כתב אישום נגדו מלמד בהכרח שעצירתו הייתה בלתי חוקית. חוקיות המעצר נבחנת על בסיס יסוד סביר לחשד במועד המעצר. סוררו, כקצין הממונה, היה רשאי וחייב להפעיל שיקול דעת ולבחון אם הנסיבות מצדיקות הפעלה של סמכות המעצר. לעומת זאת, ההחלטה על הגשת כתב אישום נתונה לשיקול דעת התביעה ומחייבת קיומן של ראיות לכאורה. נוסף על כך, יש להניח שחלוף הזמן והרחקתו של התובע מהמתקהלים האחרים ומהמקום הפחיתו את מידת המסוכנות שנשקפה ממנו והשפיעו על החלטת התביעה לשחררו.

 

64.       התנאי השני שיש לבחון הוא קיום הנסיבות המנויות בחלופות הרלוונטיות שבסעיף 23(א) לחוק, ובענייננו - החלופות שבס"ק 1 ו-4. סבורני כי בשים לב למקום האירוע, למטרתו ולהתנהגות התובעים אכן הייתה סכנה לביטחון הציבור. בקלטות ניתן לראות שבן גביר שלהב והתסיס את המתקהלים, ועל כן שוכנעתי שסוררו האמין (באופן סובייקטיבי) שהמשך נוכחותו של בן גביר בצומת תסכן את ביטחון הציבור. בהקשר זה יצוין כי המסוכנות שנשקפה מבן גביר נבחנת על רקע התנהגותו באירוע כולו.

            כמו כן שוכנעתי כי בענייננו מתקיימים המבחנים המנויים בס"ק 4 לסעיף 23(א), קרי: מסוכנות, כפי שפורט בהרחבה לעיל, על פי אמת מידה אובייקטיבית. כיוון שסוררו הכיר את בן גביר מאירועים קודמים דומים של הפרות סדר על רקע אידאולוגי סביר שהיה לו חשש שההתקהלות תתפתח לאירוע מסוכן.

 

המשך מעצרו של בן גביר על ידי הקצין הממונה אפרתי

 65.      באותו היום, סמוך לשעה 19:00, הובא בן גביר למרחב משטרת חברון ונעצר בידי אפרתי. אפרתי בדק את הראיות נגד בן גביר ושוכנע שקיים יסוד סביר שהוא ביצע את העבירות המיוחסות לו ושקיים סיכון לביטחונו של אדם, ולפיכך הורה על מעצרו ל-24 שעות (דוח קצין ממונה, נספח ג' לתצהיר של סנ"צ אפרתי, הנתבע מס' 4). באותו היום הועבר חומר החקירה לראש יחידת התביעות, וזו עיינה בחומר כדי לגבש החלטה להמשך ההליכים בתיק. סמוך לשעה 24:00 הוחלט לשחרר את בן גביר בערבות עצמית ובערבות צד ג' (נספחים י"ב ו-י"ג לתצהירו של אפרתי).

 

66.       בהליך שלפני הקצין הממונה שני חלקים. השלב הראשון מוקדש לבירור ולשימוע כדי לקבוע מה ייעשה בחשוד; אם נמצא שקיימת עילת החזקה במעצר מופעל השלב השני, המוקדש למציאת חלופת מעצר ולהבטחת זכויותיו של החשוד במקום שהוחלט על מעצרו.

            כאשר חשוד מובא לתחנת משטרה כשהוא עצור, כבעניינו של בן גביר, חלות ההוראות שבסעיף קטן 27 (א), (ב) ו-(ג) לחוק המעצרים כחטיבה אחת: על הקצין הממונה לקיים בירור אם התקיימו בעניינו של העצור התנאים הקבועים בסעיף 23 לחוק המעצרים, ואם הייתה לשוטר סמכות לעוצרו ללא צו. מצא הקצין הממונה שלא התקיים אף אחד מהתנאים שבסעיף 23 ישחרר את העצור לאלתר, אלא אם מצא שקיימת לגביו עילת מעצר לפי סעיף 13 לחוק. מן האמור עולה, כי אם הקצין הממונה מצא שהתקיימה בעניינו של אותו חשוד לפחות אחת מהעילות המנויות בסעיף 13, עומדות לפניו שתי אפשרויות: לשחררו בערובה או להורות על מעצרו. אמנם העילות המנויות בסעיף 13 מכונות 'עילות מעצר', אולם אין להבין מכך שקיומה של עילת מעצר מחייבת את הקצין הממונה לעצור את החשוד. החוק קובע כי הוא יכול לבחור בין שליחתו למעצר לבין שחרורו בערובה.

            במקרה שלפניי עילת המעצר שעמדה לסוררו ואשר הקימה את סמכות המעצר על ידו הצדיקה את מעצרו של התובע, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל.

 

67.       קדמי, בספרו על סדר הדין בפלילים (עמ' 105), מדגיש כי גם במקום שבו מוצא הקצין הממונה שהמעצר ללא צו נעשה בסמכות כדין, עליו לבדוק אם קיימת עילת מעצר על פי צו, בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 13 לחוק המעצרים.

 

68.       סעיף 13 לחוק המעצרים מפרט שלוש עילות מעצר נגד חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום. שתי הראשונות מוכרות מן ההלכה הפסוקה בעבר, ואילו השלישית היא חידוש שחידש חוק המעצרים:

"(1)     קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

 (2)      קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;

 (3)      בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים".

 

69.       על פי דוח הקצין הממונה, משהובא לפניו בן גביר הוא בדק את הראיות נגדו, שכללו את עדויות השוטרים ואת קלטת הווידאו. לאחר ששוכנע כי קיים יסוד סביר שהחשוד אכן עבר את העבירות המיוחסות לו הורה על מעצרו ל-24 שעות.

 

70.     מן האמור בדוח הקצין ובעדותו לפניי שוכנעתי כי במעצרו של בן גביר ביקש אפרתי למנוע פגיעה ביועץ המשפטי לממשלה ומצאתי שיש מקום להתייחס לחלופה המנויה בסעיף 13(2) לחוק המעצרים. 

 

71.        בעניין השאלה אם היה קיים חשש שהתובע יסכן בעתיד את ביטחונו של אדם יש לתת את הדעת לשתי נקודות: האחת, בדוח הקצין המורה על מעצרו של התובע ל-24 שעות מיוחס לתובע חשד סביר לביצוע עבירה של תקיפת שוטרים, אם כי לפי הדירוג הקבוע בחוק לחומרתן של עבירות תקיפה מעשיו של התובע עומדים בשלב נמוך מאוד בסולם. השנייה, עבירות התקיפה המיוחסות לתובע נוגעות גם לשמירה על הסדר הציבורי ועל סיכון שלום הציבור. כאשר מדובר בעבירות כאלו יש לאזן בין הצורך בשמירה על שלום הציבור לבין חופש הפרט, הכולל חופש תנועה, חופש ביטוי וחופש מחאה.

 

72.       המסוכנות לביטחונם של אחרים, לביטחון הציבור או לביטחון המדינה צריך שתנבע מהמעשה שבגינו מבוקש המעצר. בענייננו, במועד שבו נעצר התובע עדיין היה קיים חשש למסוכנות. הסיור היה באזור רגיש, המבוסס על איזון עדין ושברירי בין תושבי האזור, והצלחתם של כוחות הביטחון שהאירוע לא יצא מכלל שליטה ושלא תתפתח שם תגרה תרמה להפחתת החשש הזה. ייתכן בהחלט שאלמלא נעצר בן גביר היה האירוע מסתיים בצורה אחרת,  ולכן אני רואה במעצרו הליך שנבע  ממעשיו. לטענה שמסיומו של האירוע לא הייתה הצדקה לעוצרו כי לא הייתה לו עוד יכולת להשפיע על האזור כולו, אענה כי השפעת מעשיו אמנם פחתה, אך לא נעלמה כליל. מטבע הדברים, אחרי סערת רוחות שהייתה באזור לא הייתה כל ודאות שעם יציאת הפמליה מחברון ישקטו הרוחות. להפך, היה בהחלט מקום להניח שהסערה תימשך עוד זמן מה, ולכן עדיין היה חשש ששחרור התובעים ישפיע על האזור כולו ויסכן את ביטחונו של אדם או את שלום הציבור.

 

73.       מהטעמים שהוסברו לעיל בסעיף 63, אני דוחה את טענת בן גביר כי העובדה שבסופו של יום שוחרר ולא הוגש נגדו כתב אישום מלמדת על העדרה של סמכות מעצר ומעצר בלתי חוקי במועד מעצרו.

 

עיכובו של מרזל

74.       על פי סעיף 67 בחוק המעצרים, אם יש לשוטר יסוד סביר לחשד שאדם עבר עבירה, הוא רשאי לעכבו כדי לחקור אותו, ואף לדרוש ממנו להילוות עמו לתחנת המשטרה אם לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו.

 

75.       כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, סבורני כי הנסיבות והתנהגותו של מרזל הקימו יסוד סביר לחשד לעבירות נוספות של סיכון ביטחונו של אדם. לפיכך עיכובו והעברתו לתחנת המשטרה נעשו בסמכות ובהתאם לחוק, ואני דוחה את טענותיו.

 

מעצרו של מרזל

76.       על פי הוראות סעיף 27 (ד) לחוק המעצרים, הקצין הממונה רשאי לעצור אדם שהובא לתחנת משטרה כשאינו עצור, אם מצא שקיימת לגביו עילת מעצר. הסעיף מתנה את סמכות המעצר על-ידי הקצין הממונה בקיום עילת מעצר לפי סעיף 13 לאותו חוק.

 

77.       האם מתקיימות עילות סעיף 13 בעניינו של ברוך מרזל? כפי שפירטתי בהרחבה בעניינו של בן גביר, במועד מעצרו של מרזל היה עדיין חשש ששחרורו יסכן את ביטחונם של אחרים, כי הייתה אפשרות סבירה שהסערה תימשך עוד זמן-מה לאחר יציאת הפמליה מחברון. שחרורם של התובעים לפני תום תקופת המעצר של 24 שעות מלמד שעניינם נשקל מתוך התחשבות מלאה שלא לפגוע בחירותם מעל להכרחי.

 

78.       בנסיבות שפורטו בהרחבה לעיל אני סבור שגם בעניינו של ברוך מרזל הייתה הפקודה לעוצרו מידתית וסבירה.

 

79.       כיוון שהגעתי למסקנה שהעיכוב והמעצר של התובעים באירוע הראשון היה מוצדק וכדין, אני פטור מלדון בחלק הנזקי של התביעה.

 

ג. האירוע השני

גרסת בן גביר

80.       בתצהירו מספר בן גביר את גרסתו לאירוע. הוא מודה שביום 17.4.05 הוא עמד ב'ציר המתפללים' סמוך לקבוצת בני נוער שהחלו בבניית מבנה פח וחסמו את גישת השוטרים למבנה. בשלב מסוים הכריזו השוטרים שההתקהלות אסורה, והאנשים במקום התבקשו לפנות את השטח בתוך עשר דקות. לאחר ההכרזה עזב בן גביר את השטח ועוכב בשכונת גבעת האבות סמוך לביתו בשעה 22:20.

גרסת סוררו

81.       ביום 17.4.05 התקבל במשטרת ישראל במרחב חברון דיווח על הפרות סדר ב'ציר המתפללים', ציר המשמש בדרך כלל את תושבי קריית ארבע למעבר הולכי רגל לכיוון מערת המכפלה. באותו היום הייתה במקום התקהלות של עשרות בני נוער: הם פלשו לחצרים של פלסטינים, הציתו צמיגים, חסמו את הציר באבנים והקימו מבנה פח ארעי. בהגיע השוטרים למקום הבחין סוררו כי בן גביר הוא הבגיר היחיד במקום. עובדה זו נתמכת בצפייה בקלטת.

 

82.       לנוכח ההפרעה לשלום הציבור ולסדר הציבורי הוכרז שההתקהלות אסורה, והמתקהלים התבקשו לפנות את המקום בתוך עשר דקות. למרות ההכרזה המשיכו האנשים, ובהם בן גביר, להתקהל במקום ולהתפרע. בין השאר הפעילו המתקהלים כוח נגד השוטרים שנכחו במקום, ובכללם סוררו, ועל כן הוא נאלץ לבצע מעצרים. משנוכח שבן גביר נמצא בתוך ההתקהלות האסורה קמה עילת מעצר נגד התובע בחשד לביצוע עבירה של התקהלות אסורה לפי סעיף 151 לחוק העונשין, ולכן עיכב את התובע בחשד לביצוע עבירה זו והתפרעות.

 

התיעוד המצולם

83.       אף שהובאו עדויות רבות מטעם הצדדים על שאירע, בכל הנוגע להיבט הראייתי התמונה ברורה וידועה.

 

84.       בתיעוד המצולם, אשר הוגש לבית המשפט והמתייחס לאירוע זה (סומן נ/4), ניתן להבחין כי ביום 17.4.05 נראה בן גביר כשהוא עומד בציר המתפללים סמוך לקבוצת בני נוער שהחלו בבניית מבנה פח וחסמו את גישת השוטרים לאותו מבנה. בשלב מסוים נאסרה ההתקהלות והאנשים התבקשו לפנות את השטח בתוך עשר דקות.

 

85.       בן גביר נראה בקלטת בהתקהלות האסורה לשבריר שנייה בלבד, כאשר עמד סמוך לבני הנוער ושוחח בטלפון הנייד. בתמונה זו לא נראה בן גביר כמי שמתנגד לפיזור המתקהלים או לוקח חלק בהתנהגותם האלימה של בני הנוער.

 

עיכובו של בן גביר

86.       עילת התביעה באירוע זה היא בגין עיכובו של בן גביר על ידי סוררו. השאלה המרכזית היא אם החלטת סוררו לעכבו היתה סבירה. ראוי לציין כי מתחם הסבירות הנזיקי צר יותר ממתחם הסבירות המינהלי, שסף האחריות בו גבוה יותר (ראה פרופ' ישראל גלעד, האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור, משפט וממשל ב 339, תשנ"ה, עמ' 349-348; ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה נ' הבורסה לניירות ערך בת"א, פיסקה 24). למעשה, יש לבחון אם החלטת העיכוב חרגה מהמיומנות והזהירות המצופות משוטר סביר בנסיבות העיכוב על רקע האירוע. כאמור, אין לבחון את סבירות ההחלטה בדיעבד, לאחר שכבר ידוע כי החשדות לא הבשילו לכדי כתב אישום, אלא על פי הנתונים שהיו בעת האירוע.

 

87.       סמכותו של שוטר לעכב אדם מוסדרת בסעיף 67 לחוק המעצרים. לענייננו רלוונטי סעיף 67(ב), מאחר שעיכוב התובע לא היה רק במקום ההתקהלות אלא בעיקר בתחנת המשטרה, שם עוכב למשך מספר שעות עד לסיום חקירתו. סעיף 67(ב) דורש כי יתקיימו שני יסודות מצטברים לשם הקניית סמכות עיכוב: האחד, חשד סביר שנעברה עבירה או הסתברות גבוהה שתיעבר עבירה, והשני, זיהוי בלתי מספיק של החשוד או אי יכולת לחקור אותו במקום הימצאו.

 

88.       העבירה שבה נחשד בן גביר היא הפרת איסור על התקהלות אסורה. סעיף 151 לחוק העונשין מגדיר עבירה זו, כדלקמן:

"שלושה אנשים לפחות שנתקהלו לשם עבירה, או שנתקהלו למטרה משותפת, ואפילו כשרה, ומתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום, הרי זו התקהלות אסורה, והמשתתף בהתקהלות אסורה, דינו - מאסר שנה אחת".

סעיף 151 לחוק העונשין כולל שלוש חלופות (ראה: י' קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק רביעי, עמ' 2001): הראשונה, שאינה רלוונטית לענייננו, עוסקת בהתקהלות לשם ביצוע עבירה. החלופה השנייה נוגעת למצב שבו לאנשים בסביבה יש יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים עצמם יעשו מעשה שיפר את השלום, והחלופה השלישית נוגעת לחשש סביר שההתקהלות תעורר אנשים אחרים להפר את השלום. לעניינו רלוונטיות החלופה השנייה והשלישית.

 

89.       המונח "הפרת שלום הציבור" המופיע בסעיף 151 לחוק העונשין מתייחס למעשי אלימות הפוגעים בסדר הציבורי או מסכנים את קיומו, וכן למעשי עבירה שאינם מתאפיינים באלימות פיזית אך גורמים לתוצאה זהה. פרופ' ליבאי הביע דעתו כי: "המושג 'הפרת השלום' (breach of the peace) המופיע בסעיף 79 לפקודת החוק הפלילי (כיום סעיף 151 לחוק העונשין – י"ב) אינו מוגדר בחוק והוא רב משמעי. אולם דעת המלומדים ועמדת הפסיקה היא שמונח זה זהה למושג 'עבירה'" (דוד ליבאי, הזכות להתקהל ולהפגין בישראל, עיוני משפט ב', עמ' 60 ; ת"פ (י-ם) 1463/99 מדינת ישראל נ' פדרמן, פסקה 13, מפי כבוד השופט נ' סולברג).

 

90.       לבירור השאלה אם התקיימה עילת עיכוב יש לבחון אם היה לנתבע יסוד סביר לחשוד כי התבצעה התקהלות אסורה, כלומר התקהלות שעלולה להביא אנשים אחרים (שאינם המתקהלים) להפר את השלום ולנקוט מעשי אלימות או עבירות כלשהן, או שהמתקהלים עצמם יעשו מעשה שיפר את השלום. אין חולק כי אכן התקיימה עבירה של התקהלות אסורה על ידי בני הנוער שנכחו במקום. מצפייה בקלטת לא ניתן לדעת בבירור מה היה חלקו של בן גביר בהתקהלות. הקלטת מלמדת שהוא המבוגר היחיד שנכח במקום.

 

91.       סוררו העיד לפניי, וכך גם ציין בדוח הפעולה, שהוא הבחין בבן גביר עומד סמוך לבני הנוער שהתקהלו בציר המתפללים ומשוחח בטלפון נייד, זאת ותו לא: הוא לא העיד שראה את בן גביר בנקודות זמן נוספות ולא שראה את בן גביר מארגן את בני הנוער או מכוון את התנהגותם לאחר שהוכרזה התקהלות אסורה. גם בדוח הפעולה כתב סוררו כי הבחין בבן גביר סמוך לנערים שהקימו את מבנה הפח (נספח י"ח לסיכומי התובעים עמ' 1 סעיף 4), אך לא ציין מה היה חלקו של התובע במעשיהם. בעדותו במשטרה מיום 10.8.05, כארבע חודשים לאחר האירוע (נספח י"ט לסיכומי התובעים), מציין הנתבע כי הבחין בבן גביר משוחח בנייד, ולמיטב הבנתו הוא היה במרכז 'ציר המתפללים' סמוך למבנה הארעי. עוד מפרט הנתבע בהודעה הנ"ל כי הבחין בבן גביר גם לאחר שהוכרז כי מדובר בהתקהלות אסורה וכי על כל המתקהלים להתפנות מהציר.

 

92.       מהאמור לעיל, ולאור היכרותו של סוררו עם בן גביר, מסקנתי היא שהנחתו של סוררו כי בן גביר מעורב באירוע הייתה הגיונית ומוצדקת ולכן סביר היה שיבקשו למסור את גרסתו בתחנת המטשרה ולכן העיכוב נעשה כדין.

         

ד. סיכום

93.       סופו של דבר, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים כלהלן:

            בן גביר חייב בתשלום הוצאות בסך 7,620 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

            מרזל חייב בתשלום הוצאות בסך 5,250 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

94.       בשולי הדברים אני מוצא לנכון להוסיף שמהקלטות למדתי כי בשני האירועים גילו כוחות הביטחון סובלנות אדירה כלפי דברי הנאצה שנקראו לעברם על ידי אחיהם בשרם ודמם.

 

 

ניתן היום י"ט באלול, תשס"ט (8 בספטמבר 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 08/09/09.

 

יחזקאל ברקלי, שופט

 

004731/05א  130 מ.ב.

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/77EAF3D22B232C4A4225762B005146C3/$FILE/B7BF99B18EBCBC10422575FA00271BDD.html
תאריך: 
08/09/09
Case ID: 
1_0
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : יחזקאל ברקלי
יחזקאל ברקלי
Powered by Drupal, an open source content management system