אבו עראר נאשת נ. אבו עראר עיאד


 

   

בתי המשפט

א  001211/02

בית משפט מחוזי באר שבע

 

10/09/2009

 

כב' השופטת ורדה מרוז

בפני:

 

 





1 . אבו עראר נאשת

2 . אבו עראר זאיד

3 . אבו עראר ראבעה

בענין:

התובעים

עו"ד אלטרמן מיכאל


 

נ  ג  ד

 


 

1 . אבו עראר עיאד

2 . הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ

3 . אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

הנתבעים

עו"ד לוי עוזי


 

 

פסק דין

התאונה

1.        בהיותו כבן 9.5 נפגע התובע 1 (להלן:"התובע"), יליד 14.11.1990 בתאונת דרכים שאירעה ביום 03.04.2000, כאשר נמחץ על- ידי כף של טרקטור נוסע. כתוצאה, נקטעו מגופו גפיו הימניות, גפה עליונה וגפה תחתונה. כמו כן, הגפה התחתונה השמאלית נמעכה. בנוסף, התובע עבר ניתוח בבטנו.

התובעים 2 ו- 3, הינם הורי התובע (להלן: "האב" או "הנתבע 2" ו"האם").

            אין מחלוקת בשאלת החבות ופסק הדין יתייחס לגובה הנזק בלבד.

 

            אשפוזים

2.        התובע הובהל לבית החולים "סורוקה" במצב קשה . הוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ, נותח בבטנו ובוצעה הטייה של הקיבה על-ידי פתיחת פתח בדופן הבטן (קולוסטומיה), למניעת זיהום אפשרי של אזורי הגדם והגפה המעוכה. כאשר פצעיו הגלידו ומצב הגפה השמאלית השתפר, הקולוסטומיה נסגרה.

להלן תקופות האשפוזים של התובע:

 

·        עד 16.4.00 – התובע אושפז בטפול נמרץ. בהמשך, במחלקת כירורגיית ילדים - עד ליום 08.06.00.

·        בית חולים שיקומי אלי"ן - מיום 08.06.00 ועד 06.07.00.

·        מיום 7.6.00 ועד ליום 15.2.01 - בית- חולים לוינשטיין. (במהלך התקופה, הוא הוחזר לבי"ח "סורוקה" מיום 01.08.00 ועד 09.08.00, בשל זיהום בגופו וכן, אושפז פעם נוספת, בין התאריכים 23.10.00 - 24.10.00 בשל הצורך לתקן, באמצעות ניתוח, את הקיבועים ברגל שמאל.

·        בהמשך, אושפז התובע בבי"ח "סורוקה" מיום 08.01.02 ועד יום 09.01.02 וכן מיום 01.11.03 ועד 11.11.03 וכן ביום 7.12.03 בשל כאבי בטן והקאות, שנגרמו כתוצאה מחסימת מעיים, אשר מקורה בפגיעה בתאונה.

 

מניין ימי אשפוזו של התובע מגיע ל -  319 ימים.

 

הנכות הרפואית

            בתחום האורוטפדיה

3.         ד"ר א. ליברטי, מומחה לכירורגיה אורטופדית קבע את שיעורי נכויותיו השונות של התובע כדלקמן:

75% לפי סעיף 40(12)  ב'- בשל קטיעת הגפה הימני העליונה, מעל מקום חיבור שריר הדלטואיד. 80% לפי סעיף 47 (6) א' בגין קטיעת הגפה הימנית התחתון, בתחום הכלול בשליש העליון של עצם הירך. 40% לפי סעיף 48 ו' 5 , בגין הגבלת היישור בברך שמאל. 20% לפי סעיף 32 (1) א' 2- בשל איבוד התחושה על-פני שטחים נרחבים בגפה השמאלית באזורי השתלת העור.

 

4.         המומחה ציין בחוות דעתו, כי התובע יזדקק במהלך חייו, לפרוטזות חדשות, מעת לעת, לידו ולרגלו הימניות, בשל תהליך צמיחתו וכן, בשל בלאי הנגרם עקב שימוש בפרוטזה. בנוסף הוא יזדקק לטיפולים הכרוכים בהחלפת הפרוטזות ובשימוש בהן.

           

            בתחום הבטן והקיבה

5.         פרופ' א. הלוי, מומחה בתחום הכירורגיה הכללית, קבע לתובע נכות בגין הפגיעה בבטנו והצלקות על דופן הבטן בשיעורים הבאים:

20% לפי סעיף 18 1ג'- בשל הידבקויות בחלל הבטן וחסימות המעי, אשר התפתחו כתוצאה מניתוח הבטן שעבר. 10% לפי סעיף 14וב'- בשל הפרעות מטבוליות קשות אשר עלולות להיגרם כתוצאה מניתוח כריתת המעי הדק הסופי וחלק מן המעי הגס העולה הימני- אזור האחראי על תהליכי ספיגה שונים. המומחה ציין, כי לנוכח גילו הצעיר של התובע ויכולתו הטובה להסתגל למצבו, יש מקום לצפייה שכריתת המעי הדק לא תשפיע על מצבו בעתיד. 20% לפי סעיף 71 וג' – בשל צלקות בדופן הבטן ודופן החזה.

 

בתחום הפלסטי

6.         פרופ' א. אורנשטיין (במועד כתיבת חוות הדעת- ד"ר), מומחה לכירורגיה פלסטית, קבע לתובע נכות בשיעור 30% לפי סעיף 75(1)ג' (בחופף לקביעת פרופ' הלוי בגין צלקות) - בשל צלקות רבות באזורי הגוף השונים ובמיוחד, צלקת לאורך הרגל השמאלית. המומחה ציין, כי הצלקות מקשות על שימוש בתומך ברגל לשם יציבותה ובשל כך, התובע מוגבל בתנועותיו ובמגע עם חפצים. עוד ציין, כי קלושים סיכויי התובע לשיפור עקב ניתוחים נוספים.

 

7.         נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על שיעור של 98.79%.

הנכות התפקודית והפסד כושר השתכרות בעתיד

8.         הגם ששיעור הנכות הרפואית המשוקללת של התובע עומד על כ- 100%, תהום עמוקה רובצת בין הצדדים בשאלת שיעור נכותו התפקודית והפסד כושר השתכרותו בעתיד.

ב"כ התובעים, עוה"ד רון אלטרמן, טוען בסיכומיו, כי התובע איבד לחלוטין את כושרו להשתכר ועל כן, יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 100%, בשל הנימוקים הבאים:

 

לנוכח כריתת ידו הימנית, אשר היתה ידו הדומיננטית של התובע וכריתת רגלו הימנית ובהינתן הפגיעה הקשה ברגלו השמאלית, אשר נותרה חלשה ונעדרת תחושה – יכולתו לתפקד מוגבלת מאוד וכך אף יכולתו להתנייד. התובע נעדר יכולת לבצע פעולות בסיסיות ונבצר ממנו לתפקד כאדם עובד. התובע צפוי לסבול בעתיד מחסימות במעיו, שיגרמו לכאבי בטן והקאות. הצלקות בגופו של התובע ובייחוד זו שברגלו השמאלית, מקשות על השימוש במכשיר תומך לרגל שמאל ובעתיד הוא יזקק לשימוש מוגבר בכסא גלגלים. התובע זקוק לעזרה צמודה של מלווה בפעולות בסיסיות, במעבר משכיבה לישיבה ולצורך עמידה וכן זקוק לסיוע בפירוק תותבת רגל ימין, פעולה המתבצעת במצב שכיבה, כל אימת שנזקק לנקביו. שוק העבודה התחרותי בימינו אינו נגיש לבעלי מוגבלויות כשל התובע, בהתחשב בצרכיו המיוחדים, בישיבה מתמדת, ביכולת המוגבלת לתפקד ביד שמאל בלבד שאינה דומיננטית, הצורך בשירותי נכים, שיאפשרו שכיבה לשם הסרת התותבת וכן, התחשבות בהיעדרויות בשל טיפולים להם יידרש מעת לעת.

 

9.         באי כוח הנתבעים, עוה"ד עוזי לוי ומחמוד דחלה, גורסים כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע עומד על  23% בלבד.

עמדתם נסמכת על עדותה של ד"ר פרבר, מומחית בתחום השיקום, ממנה עולה, כך  לשיטתם, כי התובע יוכל לעבוד במשרה חלקית, בעבודה קלה שתתאים למגבלותיו.

על חוות דעתה ועדותה של ד"ר פרבר, מומחית לרפואה פיזיקלית ושיקום נעמוד להלן.

 

ד"ר א. פרבר  - חוות הדעת והעדות

10.            בחוות דעת מיום 2.7.03 ד"ר פרבר קבעה כי לתובע נכות תפקודית בשיעור 100%:

"מדובר בנער בן 12 שנפגע קשה בתאונת דרכים לפני 3 שנים ובעקבותיה נקטעו היד והרגל מימין, נגרם שבר מרוסק ופגיעה קשה ברקמות הרכות של הרגל השמאלית. אומנם הולך עם תותבת מרחקים קצרים, אך חלק גדול מהיום מתפקד בכיסא גלגלים.... בהתחשב בפגיעתו המורכבת ב–3 גפיים יש לקבוע את נכותו התפקודית בשיעור של 100% לצמיתות"

 

חרף קביעתה הברורה והבהירה בדבר שיעור נכותו התפקודית של התובע, העומד על 100%, ד"ר פרבר ציינה בהמשך חוות דעתה, כי הוא יוכל לעבוד במשרה חלקית:

"עבודה: יוכל לעבוד רק בישיבה עם שימוש ביד אחת בלבד, במשרה חלקית, בתנאי שירכוש מקצוע מתאים"

 

ד"ר פרבר בדקה את התובע עובר למועד עריכת חוות דעתה, בשנת 2003 ומצאה, כי הוא זקוק לעזרה בפעולות הרחצה, ההלבשה והשירותים, בעיקר בשל הצורך בסיוע בהורדת תותבת הרגל והרכבתה, אשר נבצר ממנו לבצעה. ד"ר פרבר הוסיפה, כי התובע יכול לאכול לבד, אולם אינו יכול להכין האוכל ולהגישו, התובע מסוגל להלך באמצעות תותבת הרגל למרחקים קצרים בלבד, הגם שניכרת נטייתו ליפול לעיתים תכופות. בביתו הוא נע באמצעות כסא גלגלים וללא התותבות.

את נכותו התפקודית של התובע קבעה, כאמור, על שיעור של 100% הן בזיקה לנכותו הרפואית והן בשל צרכיו המיוחדים, אשר בעטים הוא נזקק לסיוע לאורך שעות רבות ביממה, הגם שבחלק מהתפקודים, הוא רכש או יכול לרכוש מידה מסוימת של עצמאות.

 

11.       ד"ר פרבר אבחנה בין הנכות התפקודית של התובע, לבין הפסד כושרו להשתכר, אשר לטעמה לא נשלל ממנו לחלוטין:

"אני התייחסתי לכך שיש לו נכות רפואית ברמות שונות של כמעט 100 אחוז. התייחסתי יותר ליכולת הגופנית שלו כאשר מצב הקוגניטיבי שלו מאפשר בעצם עבודה חלקית. אם היתה איזה שהיא בעיה קוגניטיבית הוא גם לא יכול היה לעבוד. לכן אם ביהמ"ש אומר לי ש-100 אחוז תפקודית מתייחס לאובדן מלא של כושר השתכרות, אני חוזרת בי."

 

ד"ר פרבר קבעה כי לתובע יכולת לבצע עבודה פקידותית ככל שהדבר נוגע ליכולתו השכלית, אשר על פי התרשמותה וכעולה מדברי אביו - הינה טובה. יחד עם זאת, היא הוסיפה:

"ההתלבטות היחידה שלי היא לגבי יכולת לעבוד במשרה מלאה, ללא ספקות מכיוון שבדרך כלל יש בעיות לקטועים שדורשות לעיתים הפסקת עבודה. לפעמים כמה ימים שכיבה במיטה בגלל הפצעים בגדמים וזה לא מאפשר להם עבודה במשרה מלאה. אני לא רוצה לקבוע אם זה חצי משרה או משרה חלקית, אבל יש מצבים שבהם צריך להתחשב בסוג כזה של הפגיעה ולכן אני מעדיפה להגיד שהוא לא יוכל לעבוד במשרה מלאה אלא במשרה חלקית של 7/8 או שני שליש מהסיבות של הקטועים." [ עמ' 140 לפרוט'].

 

ד"ר פרבר העריכה אפוא את הפסד כושר השתכרותו של התובע על שיעור שבין 66.6% ל- 87.5%. בהמשך עדותה, ד"ר פרבר תיארה את מגבלותיו הפיזיולוגיות של התובע והעזרה לה הוא נזקק בעטיין:

"אחת הנקודות שאני חושבת שהוא זקוק לעזרה זה גישה לשירותים. הוא לובש פרוטזה עם סל אגן. עם פרוטזה כזאת אי אפשר לגשת לשירותים וצריך להוריד אותה וגם ללבוש אותה ולצורך זה הוא נזקק לעזרה. זה אחד הדברים שיכולים לדרוש עזרה מספר פעמים ביום ולכן אני לא חושבת שאני יכולה להגדיר את השעות הקבועות של העזרה כמו בוקר וערב. אני חושבת שזה יכול להיות צורך בעזרה של מלווה גם במשך היום בגלל הפרוטזה של הרגל" [עמ' 141 לפר'].

 

ובהמשך:

"ש: לגבי שירותים אני מבין שניתן להגיע לתרגול כזה, בהתחשב  בשעות העבודה המצומצמות, שלפחות לגבי שתן הדבר ניתן לפתרון באמצעות בקבוק ולגבי יציאות .... 

ת: לגבי שתן זה אפשר אבל זה מאד לא מקובל בעבודה, אבל יכול. לגבי מתן צואה הוא לא יכול [הדגש לא במקור – ו.מ].

ש: האם נכון שלגבי ריקון כיס השתן האם אפשר לצנתר לאורך שלוש דקות.

ת: צינתור זו פעולה פולשנית המביאה לזיהומים וזה אמצעי יחיד שפראפלג יכול לתת שתן אבל לא משתמשים בזה לאדם בריא שאין לו בעיות של מתן שתן. זה פשע נגד אנושות." [הדגש לא במקור – עמ' 141 לפר'].

 

עולה אפוא, כי התובע אינו יכול לעשות צרכיו ללא עזרה וסיוע וללא שירותים מותאמים. מגבלותיו הקשות והמורכבות פוגעות מאוד בסיכוייו לאתר מקום עבודה מתאים. לא די ביכולתו השכלית, שלא נפגעה ואפשרותו המוגבלת לבצע עבודה פקידותית באמצעות היד האחת שנותרה – כדי לאפשר לו את היכולת והכושר להשתכר. נכותו הרפואית - פיזיולוגית, מגבלותיו בעשיית צרכיו והסיכון להיעדרויות ממקום העבודה לעיתים תכופות - הופכים את סיכוייו למצוא עבודה מתאימה והולמת לקלושים עד אפסיים.

           

12.      האפשרויות שהעלו ב"כ הנתבעים לפיה, באמצעות צינתור אחת לשלוש שעות יתאפשר בידי התובע להשתחרר מהשתן המצטבר בגופו ובאמצעות "אילוף" מעיו על ידי שימוש בעזרים כמו חוקן ונרות, יהא בידו לשלוט בשעות יציאה קבועות – הכול כדי לאפשר את יציאתו לעבודה - הינה בלתי סבירה בעליל.

            היעלה על הדעת, כי אדם שמזלו בגד בו והוא נפגע קשה בתאונה והפך לנכה בשיעור של כ – 100%, יידרש להתעמר בגופו, אך ורק כדי להקטין את נזקי הנתבעים? האם באמת ב"כ הנתבעים מצפים מהתובע, כי במומו הקשה, יעבור טיפולים פולשניים, מספר פעמים מדי יום, וכן, שיידרש להחדרת נרות או חוקן למעיו כדי להתרוקן - הכול כדי לצמצם את הוצאות הנתבעים?! זוהי גישה פסולה ומקוממת שאין לקבלה.

 

13.       ד"ר פרבר דחתה בשאת נפש את גישת הנתבעים, בתארה את הקושי הרב שיש בתהליכים אלו:

"ש:      לגבי מתן צואה – האם נכון שניתן להגיע לתרגול מסויים לגבי יציאות קבועות בבוקר.

  ת:       פרופ' שאקו התייחס לכך בתיקים של קוואדרופלגים שם הדבר ניתן. במקרים כאלה נותנים משלשלים בערב ושני נרות בבוקר ואם זה לא פועל תוך שעתיים, יושבים שעתיים בשירותים ואם זה לא פועל במשך שעתיים, עושים הוצאה עם כפפה ואם לא, צריך לעשות חוקן, זה דבר שבוודאי אי אפשר להעביר את זה לאדם שיש לו פעולת מעיים [דגש לא במקור – ו.מ] ממשותקים שאין להם פעולת מעיים.

 ש:       האם נכון שכאשר אדם יש לו יציאות של צואה בבוקר ואפשר להגיע למצב כזה גם ללא משלשלים באופן קבוע, הסבירות שהוא יצטרך לעשות זאת במהלך העבודה הוא לא כ"כ גדול.

 ת:       הלוואי וזה היה כ"כ פשוט.  אני לא מסכימה לאמירה שלך. אני לא חושבת שזה מעשי. יש מקרים שבתקופות מסוימות בחיים זה אולי כן פועל אבל לא לכולם". [עמ' 142 לפר']

 

14.       שיעור הנכות הרפואית הגבוה של התובע של כ– 100% משליך על שיעור נכותו התפקודית בכלל ועל יכולתו להשתכר בפרט. התובע איבד כמחצית מגופו, כאשר ידו ורגלו בפלג גופו הימני, נכרתו ורגלו השמאלית נותרה חלשה ונעדרת תחושה. זוהי נכות קשה וחמורה, המונעת מהתובע את היכולת להשתלב בשוק העבודה. ברי, כי אין הוא מסוגל לבצע עבודות פיזיות ובאשר לעבודה פקידותית – זו נמנעת ממנו, הן בשל קשייו הפיזיולוגיים והתנאים המיוחדים הנדרשים לעשיית צרכיו והן בשל העובדה שהוא נותר עם יד אחת, שאינה ידו הדומיננטית. לפיכך, אף בעבודה פקידותית קלושים עד אפסיים סיכוייו להשתלב.

 

15.            בנסיבות אלו, נכותו התפקודית של התובע, ככל שזו נוגעת להפסד כושרו להשתכר בעתיד, עומדת על שיעור של 100%.

 

בסיס השכר

16.      ההלכה שיצאה מבית המשפט העליון בע"א 8414/07, איהאב קסואני ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, ביום 23.06.2009, סתמה את הגולל על טיעוני התובעים, ביחס לבסיס השכר של התובע. הכלל הוא, כי אבדן כושר השתכרותם של קטינים, אשר דרך השתכרותם טרם התגבשה במועד התאונה, יחושב על בסיס השכר הממוצע במשק. למעלה מן הדרוש יצוין, כי לא הוכחו נסיבות שיש בהן לכאורה, כדי להצדיק חריגה מהכלל. לעניין זה, ראה גם ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, נקבע:

"בבואם של בתי-המשפט להעריך את ההפסד שנגרם לכושר השתכרותם של קטינים, הם הפעילו מספר כללים שנועדו לסייע בחישוב הפיצוי במצב זה של עמימות, כך במיוחד תחת משטרו של ההסדר הסטטוטורי המיוחד הקבוע בחוק הפיצויים. בבואו לשום את הפיצוי בהקשרים אלו, נדרש לעיתים בית-המשפט לחזקות עובדתיות שנתגבשו מכוח ניסיון החיים. בין 'הנחות עבודה' אלה ניתן למנות את החזקות בדבר גיל הפרישה, תוחלת החיים ורמת השכר 'הרגילה'. כך ביחס לפיצוי בגין הפסד השתכרות של הניזוק-הבוגר, וכך ביחס להפסד השתכרותו של הניזוק-הקטין ..."

 

ובהמשך:

"כל עוד סיפור החיים התעסוקתי של הקטין טרם החל להיכתב הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע. האופן הפתוח לפניו צריך שישקף את שקלול ההזדמנויות העומדות בפני אדם בישראל - כולן. לעומת זאת, אם בחר כבר הקטין באופן מובהק ומוחשי בכיוון תעסוקתי מסוים - אם קיימת בעניינו כבר "היסטוריה תעסוקתית", אם מצוי הוא כבר במסלול הנמשך אל העתיד - יש מקום ליתן ביטוי לבחירה זו בפיצוי בגין הפסד ההשכרות המוענק לו"

[ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו 22.3.)].

 

ובע"א 9980/06 - עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' עיריית ירושלים ואח' נקבע:

"אכן, החזקה כי קטין שנפגע בטרם הגיעו לגיל הבגרות ובטרם נתגבש עתידו התעסוקתי היה משתכר, אלמלא מעשה הנזיקין, כשעור השכר הממוצע במשק - ניתנת לסתירה בנסיבות מסויימות. אלא שטיב הנסיבות המצדיקות סטייה מן החזקה נגזר מהגיונה של החזקה עצמה.

אל לנו לדון את הקטין לגורל מסויים אך בשל הסביבה בה גדל, השכלתם ופרנסתם של הוריו, מינו או המוצא הגזעי או האתני אליו הוא משתייך. אין נפקא מינא אם לפנינו ילדה או ילד, אם הוא בן למשפחה מבוססת או עשירה, אם הוא עולה חדש או יליד הארץ, אם מקום מגוריו מבוסס או נחשל או אם בן מיעוטים הוא"  

העולה מכל האמור לעיל הוא, כי בסיס השכר לחישוב הפסד השתכרותו של התובע יעמוד על השכר הממוצע במשק, העומד כיום על סך 7,827 ¤ (נכון לחודש מאי   2009- מתוך אתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה http://www.cbs.gov.il/) ובניכוי מס הכנסה (המחושב על-בסיס 2.25 נקודות זיכוי), סך של 7,326 ¤.

 

לפיכך, הפסד שכרו של התובע לעתיד יעמוד על סך 2,055,800 ¤ (חושב בתוכנת משערכת ).

 

הפסד פנסיה

17.       ב"כ התובעים טענו בסיכומיהם, כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסד פנסיה על סך 233,508 ¤ , על בסיס אובדן 70% משכרו של התובע בתקופת ההשתכרות.

הנתבעים לא התייחסו בסיכומיהם לרכיב נזק זה.

 

18.       בשנת 2008 נכנס לתוקפו צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, המחיל חובה על כל מעביד לבטח את העובד בתוכנית פנסיה. מכוח הצו הנ"ל, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה, על בסיס השכר הממוצע במשק ובהתאם לניכויים שעל המעביד ועל התובע לנכות מהשכר     (5%).

            הואיל ובחישוב הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, לא נוכה הניכוי בגין הפנסיה משכרו של התובע, הרי שיש להעמיד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום מופחת וגלובאלי בסך 175,000 ¤.

עזרת הזולת בעבר

 

19.       התובעים העמידו את הפיצוי הכולל בגין עזרת הזולת לעבר על סך 1,140,389 ¤ כמפורט להלן:

·        פיצוי כולל בסך 154,331 ¤ בגין העזרה שניתנה לתובע בתקופת אשפוזו שארכה 319 ימים (כעשרה וחצי חודשים).

התובעים טוענים, כי לאורך תקופת האשפוז סעדו את התובע, בנוסף לאביו, שלושה קרובי משפחה, בן דודו, זיאד אבו ערער, דודו, סאהר אבו ערער ואחיו, איימן, אשר טיפלו בו לסירוגין, במשמרות. אבי התובע גרס, כי בתמורה לסיועם, שילם לכל אחד מהשלושה, שכר חודשי בסך 3,000 ¤ ובסה"כ סך של 9,000 ¤ לחודש.

 

·        פיצוי בסך 360,891 ¤ עבור עזרה שניתנה לתובע במהלך שהותו בבית הספר ולאחר שעות הלימודים, עד השעה 16:00, לאורך לימודיו, החל משובו לבית הספר בתום האשפוז ועד לסיום לימודיו (מיום 15.02.2001 – 06.2008) ובסה"כ 88.5 חודשים.

אבי התובע גרס, כי העסיק שלוש סייעות, אף הן קרובות משפחה - נאהיה, אמירה ונורה, אשר ליוו את התובע בלכתו ובשובו מבית הספר, שהו עמו במהלך הלימודים  וסייעו לו בניידות ובכתיבת השיעורים, לרבות בשעות שלאחר הלימודים עד השעה 16:00. האב טוען כי התשלום לסייעות עומד על הסך לעיל.

 

·        התובעים טוענים, כי יש לפצותם עבור העזרה שהעמידה לתובע מדי יום, אחותו, הינד, החל מהשעה 16:00 ואילך, על בסיס שכר חודשי של  3,000 ¤ וכן, לטענתם, אביו זכאי לפיצוי נוסף בסך 2,500 ¤ לחודש, עבור העזרה שהושיט לבנו, בסידורים כספיים ואחרים, הסעות לטיפולים ועוד.

·        סה"כ גובה הפיצוי הנתבע בגין עזרת המשפחה לעבר ברכיב זה, עומד על סך 625,167 ¤.

 

20.       הנתבעים טוענים, כי הסכומים אשר נטען לגביהם ששולמו לקרובי המשפחה עבור העזרה שהעמידו לתובע הינם פיקטיביים ולא הוכח כי שולמו בפועל. הנתבעים הצביעו על סתירות שהתגלו בעדויות שלושת קרובי משפחתו של התובע, אשר טענו כי סייעו לו בעת אשפוזו, שהמפריכו את גרסתם. באשר לסייעות בית הספר, הנתבעים טוענים, כי משרד החינוך והמועצה המקומית נשאו בעלותן ועל כן, לא חלה עליהם חובת פיצוי בגינן. יתירה מזו, לטענתם, כך או כך, מדובר בסכומים מופרזים שאין להכיר בהם כהוצאה המהווה "הטבת נזק", כמשמעה בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד – 1964.

 

            דיון

21.       העזרה בתקופת האשפוז

התובע היה כבן 9 בעת אירוע התאונה. פציעתו היתה קשה ואנושה. בנסיבות אלו, ברי כי נדרשה נוכחות מתמדת של בן משפחה ליד מיטתו בעת אשפוזו. יחד עם זאת, גרסת אביו, לפיה הוא העסיק בשכר שלושה בני משפחה, לצורך הטיפול בבנו, לא הוכחה והסכומים לגביהם טען, כי שולמו על ידו - גבוהים, מופרזים ואין לקבלם כנכונים.

 

22.       האב ושלושת קרובי משפחתו - זיאד סאהר ואיימן, העידו כי לצורך הטפול בתובע, בתקופת אשפוזו בבית לוינשטיין, הם התגוררו בבית שנשכר על ידי האב בבקה אל שרקייה. הוצג חוזה שכירות, אשר הוכח כמופרך. די בעובדה זו כדי להטיל צל כבד על מהימנותם של האב ושלושת בני משפחתו.

 

 

23.       זיאד סאהר ואיימן העידו בבית המשפט והותירו רושם דל. הגם שאין לשלול את לחלוטין את האפשרות שתרמו וסייעו בטיפול בתובע, מעת לעת, הרי שגרסתם, לפיה הם הפכו את סיועם לעבודה בשכר, בתמורה לסך 3,000 ¤ לחודש - לא הוכחה.

 

24.       עדותו של איימן הופרכה, משהוכח כי באותה תקופה, הוא עבד בדימונה בעבודת רצפות. ברי אפוא, כי אף אם הוא ביקר את אחיו מפעם לפעם בבית החולים, הרי שמדובר בעזרה מוגבלת, שהעמיד לאחיו, כבן משפחתו.

בעדותו, איימן נמנע מלהשיב תשובות ענייניות לשאלות שהוצגו בפניו ולא פעם בחר בתשובות "לא זוכר" ו"לא יודע". הוא לא זכר פרטים מהותיים ביחס לשהייתו הנטענת סמוך לאחיו, כמו פרק הזמן הנדרש לנסיעה מבקה אל שרקיה לרעננה, על אף שטען שהתגורר במקום כ – 3 חודשים ונסע מדי יום לבית לוינשטיין (עמ' 18-20 לפר'). כאשר נשאל באיזה אופן בוצעה חלוקת העבודה בינו לבין השניים האחרים- סאהר וזיאד - השיב כי אינו זוכר, אך הטעים, כי הם טפלו בתובע לסירוגין. מנגד, משנשאל כיצד חילקו ביניהם את העבודה, השיב כי "היינו נשארים יחד".

בהמשך ציין, כי היה נוסע מדי בוקר ביחד עם אביו, סאהר וזיאד לבית לוינשטיין  וכשנשאל האם כל הארבעה היו נוסעים לבית לוינשטיין השיב: "לא, היה נשאר מישהו אצלו בלילה. לא היינו יוצאים כולנו מהבית כפי שציינתי קודם, אלא היה נשאר מישהו אצלו לפעמים זיאד..."

כאשר נשאל אם רק זיאד היה נשאר לצידו של התובע בלילות השיב איימן בחיוב, בניגוד לגרסתו הקודמת, לפיה חלקו את עבודת הטיפול בתובע ביניהם.

בניגוד לגרסת אבי התובע, כי שילם לבנו שכר מדי חודש בחודשו, איימן גרס, כי קיבל מאביו תשלום אחד בלבד בסך 3,000 ¤, "בהתחלה הוא נתן לי 3,000 ¤ ואחר כך, היה נותן לי דמי כיס לאוכל ודברים כאלה" (עמ' 22, 23 לפר'). הוא לא זכר כיצד בוצע התשלום, אם במזומן, בשיק, בשקלים או בדינרים ומכל מקום גרס, כי החזיר לאביו חלק מהכסף (עמ' 22 לפר').

 

25.       סאהר, דודו של התובע, ציין, כי שהה לצד התובע גם בלילות, בניגוד לגרסת איימן לפיה, רק זיאד שהה בלילות בבית החולים. סאהר גרס,  כי אבי התובע שילם לו סך 3000 ¤ מדי חודש, והוסיף, כי נכח בעת שהתשלום בוצע גם לזיאד ואיימן, בניגוד לגרסת האחרון, כי קיבל תשלום פעם אחת בלבד. סאהר לא הציג אסמכתאות להוכחת התשלום.

 

26.       זיאד, בן דודו של התובע, הגדיל לעשות כאשר העיד, כי אף בגין הסיוע שהעמיד לתובע בתקופת אשפוזו בבית חולים "סורוקה" הוא קיבל תמורה כספית, הגם שלא היה בפיו הסבר, על שום מה בני משפחה אחרים, שסייעו אף הם לתובע באותה תקופה, לא קבלו כל תמורה. אין אישוש לגרסתו זו בעדות אבי התובע, אשר לא גרס כי שילם לקרוביו עבור הסיוע שהעמידו לתובע בעת אשפוזו בבית חולים "סורוקה".

 

27.       אבי התובע,  העיד כי כחודש לאחר התאונה הוא פנה לעורך-דין, אשר יעץ לו לשמור קבלות ואסמכתאות בדבר תשלומים והוצאות שהוציא ביחס לתובע. חרף הנחייה זו, האסמכתאות והקבלות שהוצגו מכסות חלק מזערי מההוצאות הנטענות על ידו.

 

28.       העולה מכל האמור לעיל הוא, כי גרסת התובע מס' 2, לפיה שילם לקרוביו שכר חודשי עבור הטיפול בבנו במהלך אשפוזו בסך 9,000 ¤ לחודש –  לא הוכחה. יתירה מזו, לנוכח גובהו המופרז של הסכום הנתבע, הרי שאף אם הסכום הנטען שולם – עובדה שלא הוכחה - הרי שאין בכך כדי לבסס את זכות התובע להשבה. ידועה ההלכה הפסוקה, לפיה קרובי משפחה המטפלים ביקיריהם שנפגעו, אינם זכאים לפיצוי כמיטיבים, אלא אם מדובר בנסיבות חריגות ובעזרה המוענקת מעבר לזו שניתנת דרך כלל, כפי שמצופה מקרוב משפחה. לעניין זה, ראה ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון לידור-קטין ואח', תק-על 2005(3) 1492, עמ' 1497 ו-ע"א 6720/99 פרפרה ואח' נ' ארתור גולדו ואח' תק-על 2005(3) 2525 בעמ' 2533.

 

29.       בענייננו, הגם שהוכחו נסיבות חריגות, אשר בגינן זכאים קרובי משפחתו של התובע לפיצוי בגין העזרה שהגישו לו, שכן זו עלתה במידה ניכרת על העזרה והטיפול הניתנים לילד בן 9, אין בסכום הנתבע כדי לשקף נכונה את הסיוע שניתן, בהיותו מופרז ובלתי סביר על פניו. לפיכך, הפיצוי בגין העזרה שניתנה לתובע בתקופת אשפוזו יחושב באופן גלובאלי, על דרך האומדנא ויעמוד על סך של  60,000 ¤.

 

עזרת הזולת לאחר האשפוז

העזרה באמצעות הסייעות

30.       בהתחשב בקשייו בניידות ובקשייו בכתיבה, התובע נזקק לעזרה וסיוע בתקופת לימודיו בבית הספר. הוא נזקק לליווי בלכתו ובשובו מבית הספר וכן, נזקק לעזרה בלימודיו במהלך שהייתו בבית הספר.

 

31.      ד"ר פרבר תיארה בחוות דעתה את קשייו של התובע בלימודיו, עקב הכתיבה ביד שמאל, את קשייו להתנייד, הגם שציינה, כי רוב שעות היום הוא נע באמצעות כסא גלגלים. ד"ר פרבר הטעימה, כי התובע זקוק לסייעת שתלווה אותו, הן בשעות הלימודים והן בהכנת שיעורי הבית.

 

32.       שלושת קרובות משפחתו של התובע, נאהיה, אמירה ונורה, העידו כי שימשו כסייעות בתשלום, מטעם המועצה המקומית וליוו את התובע במהלך לימודיו. הן הוסיפו, כי אבי התובע התחייב להשלים את הכנסתן.

 

33.       אבי התובע העיד, כי התחייב כלפי נאהיה ונורה להשלים את משכורתן, אותה קבלו מחב' כוח אדם, באמצעותה הועסקו, עד לסך של 4,500 ¤ לחודש ובאשר לאמירה –  גרס, כי תחילה התחייב לשלם לה סך 4,500 ¤ לחודש, ולאחר לידת בנה, הוא העלה את שכרה לסך של 5,100 ¤ לחודש, החל מחודש 02/05.

 

34.       התובעים העמידו את הפיצוי בגין העסקת הסייעות מיום 15.02.01 ועד 06/08, על סך כולל של 360,891 ¤, המהווה לגרסת התובע 2, את יתרת השכר שהתחייב לשלם להן, מעבר למשכורתן  על ידי חב' כוח אדם ש.א.ס.

 

35.       הגב' רבקה גפן- מנהלת אגף  אמח"י (כך במקור- ו.מ) במשרד החינוך הגישה תע"צ מיום 6.12.07 (נ/9) מטעם הנתבעים, ממנה עולה, כי משרד החינוך אישר העסקתה של סייעת עבור התובע לשנים תשס"ג עד תשס"ח (המועדים הרלבנטיים) ששכרה שולם במשותף, בחלקים של 70% ו- 30% על ידי משרד החינוך והמועצה המקומית בהתאמה. הסיוע ניתן גם בחודשי הקיץ. שעות הסיוע השתנו ונעו בין 15 ש"ש (שעות שבועיות) ל – 30 ש"ש באופן שממוצע השעות השנתי עמד על כ – 25 ש"ש. השכר הממוצע בגין העסקת הסייעות עמד על סך 135 ¤ לשעה ובסה"כ משכורתן החודשית הממוצעת עמדה על סך של כ – 3,400 – 3,500 ¤.

 

36.       גב' גפן הטעימה בתע"צ, כי משרד החינוך העביר את חלקו בתשלום שכר הסייעות למועצה המקומית ערערה, באמצעות מערכת תשלומים מאוחדת וכן, כי "אין למשרד החינוך ידיעה כל שהיא אם החלק של המועצה המקומית והחלק של משרד החינוך שולם בפועל לידי הסייעת באותו חודש ובכלל"[מכתב השלמה מיום 10.12.07].

 

37.       מנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית, מר אבו קוש סאלם העיד, כי שכרן של הסייעות שולם באמצעות חב' כוח אדם ש.א.ס שהעסיקה אותן.

 

38.       תלושי השכר שהוצגו מטעם חב' ש.א.ס מעידים על סך כולל של 136,248 ¤ ששולם לסייעות, שכר הנמוך במידה ניכרת מזה שהגב' גפן הצהירה עליו.

 

39.       ב"כ הנתבעים טוענים, כי אין הנתבעים צריכים לשאת בעלות שכרן של הסייעות, שכן הן הועסקו על ידי הרשויות, אשר שילמו את שכרן ואין נפקא מינא אם תלושי השכר שהוצגו מהווים את השכר במלואו או חלק ממנו.

 

40.       ב"כ התובעים טוען מנגד, כי הראיות שהוצגו מלמדות על כך, שהתובע 2 השלים את שכר הסייעות ומכאן הדרישה לפיצוי, הן בגין ההפרש בין הסכומים שהרשויות התחייבו לשלם להן לבין השכר שקיבלו מהן בפועל והן ביחס לתוספת התשלום שהתובע 2 התחייב לשלם לסייעות.

 

41.       חובת המזיק לפצות מיטיב, אשר הגיש סיוע לבן משפחה מעבר למקובל בין בני משפחה, אינה שנויה במחלוקת. יחד עם זאת, חובה זו אינה נגזרת מהסכמים  כאלו ואחרים, שנכרתו בין מיטיבים לבין צדדים שלישיים, קל וחומר, מקום בו הסכמים אלו חורגים ממתחם הסבירות וספק רב, אם אכן נכרתו, כפי שנטען. יתירה מזאת, מקום בו הרשות התחייבה לשאת בשכרן של הסייעות, אין לגלגל ההוצאה על הנתבעים.

משרד החינוך מצא לנכון להעמיד לתובע סיוע במהלך שהייתו בבית הספר, ממועד פציעתו ועד לסיום לימודיו, בהיקף של 25 ש"ש בממוצע ועל כן, לא חלה על הנתבעים חובת פיצוי בגין שעות אלו ואין נפקא מינא, לעניין זה, מה היה שכרן, כיצד ועל ידי מי שולם, כמו גם, אין נפקא מינא, אילו הסכמים נכרתו בין משרד החינוך לבין המועצה המקומית ועל שום מה נפער פער בין השכר הנקוב בתע"צ (נ/9) לבין השכר ששולם לסייעות בפועל. המדובר ביחסים פנימיים בין משרד החינוך למועצה המקומית, אשר אינם מענייננו.

 

42.       באשר לשעות הסיוע שלאחר הלימודים – המדובר בסיוע שהסייעות הגישו לתובע בהכנת שיעורי הבית בבית התובע. הסייעות העידו, כי הן מתגוררות בסמוך לביתו, מרחק מטרים ספורים. אין חולק כי כל הסייעות הינן קרובות משפחה של התובע. בנסיבות אלו, העזרה שהגישו הינה במסגרת סיוע של קרוב משפחה לבן משפחתו.  העזרה הוגשה לצד העזרה שאחותו, הינד העמידה לרשותו והיתה מוגבלת להכנת שיעורי בית בלבד. בנסיבות אלו, הסכומים עליהם העידו האב והסייעות, אשר לכאורה סוכם כי ישולמו לסייעות בגין עזרתן לתובע, הינם גבוהים, מופרזים ומעוררים ספק של ממש בדבר נכונותם. המדובר ברמת שכר (סך 4,500 ¤ ו- 5,100 ¤ לחודש), אשר אינה תואמת את היקף העזרה וטיבה. ודוק; מדובר בשלוש צעירות, הנעדרות הכשרה מקצועית, אשר מעולם לא עבדו במסגרות אחרות טרם הסיוע שהעמידו לתובע, אף לא לאחריו, כך על פי עדותן. בנסיבות אלו, אין לקבל את הסכומים בהם נקבו כמשכורות שקיבלו מאבי התובע כנכונים ומשקפים המציאות. דומה, כי הסייעות, כמו קרובי משפחתו האחרים של התובע, זיאד סאהר ואיימן, אף הן התגייסו למענו והעידו על תשלום סכומים, שאין ביכולתן להוכיח כי שולמו להן בפועל או כי התובע התחייב לשלמם.

 

43.       יחד עם זאת, התובעים זכאים לפיצוי גלובאלי, על דרך האומדנא, בגין העזרה שהסייעות הגישו לתובע בשעות שלאחר הלימודים. פיצוי זה יעמוד על סך כולל של 75,000 ¤.

 

            עזרת הזולת לעבר

           

44.       ד"ר פרבר בדקה את התובע בשנת 2003 וציינה בחוות דעתה, כי התובע זקוק לעזרה מלאה של 24 שעות ביממה.

היא הוסיפה, כי עם הזמן, הוא יוכל לפתח עצמאות במידה חלקית בלבוש וברחצה, אך עדיין יהא זקוק לליווי והשגחה משך רוב שעות היום ובנוסף יזדקק לעזרה מלאה בכל עבודות משק הבית.

 

45.       התובעים טוענים, כי החל מהשעה 16:00 ואילך, אחותו של התובע, הינד סייעה לו, בתמורה לשכר חודשי בסך 3,000 ¤ לחודש ובסה"כ סך של 320,991 ¤.  בנוסף, הם עותרים לפיצוי עבור העזרה שאביו הגיש לו, בסידורים כספיים שביצע עבורו, בהסעות שהסיעו לטיפולים רפואיים ובכל עניין אחר, החל ממועד פציעתו ועד עצם היום, על בסיס שכר חודשי של  2,500 ¤ ובסה"כ 304,176 ¤.

הפיצוי הכולל הנתבע בגין עזרת הזולת לעבר, החל משעה 16:00 ואילך עומד על סך של כ- 625,000 ¤.

 

46.      ד"ר פרבר התייחסה לדו"ח סיכום המחלה של בית לוינשטיין (ת/7), אשר ציין את הישגיו התפקודיים של התובע, כמו עצמאותו בכסא גלגלים, יכולתו להתרחץ ולאכול לבד בציינה, כי אין בו כדי לשקף את יכולת תפקודו מחוץ לבית החולים, שכן חלק מן ההישגים הללו, אינם מלמדים על יכולת התפקוד לאחר האשפוז, במסגרת חיי יום-יום, בבית ובבית הספר, שכן מחוץ למסגרת השיקום, נדרש הנפגע למאמץ יתר, בהתאם לתנאי סביבתו הקרובה. כך, הקביעה בדו"ח סיכום מחלה של בית לוינשטיין,  לפיה התובע מסוגל ללכת כמחצית השעה באופן עצמאי, יפה לתנאי אשפוז, אשר הקלו על יכולתו לעשות כן, תנאים שאינם קיימים בחיי יום יום (עמ' 135 לפר'). זאת ועוד, לדבריה, ידועה התופעה, לפיה במהלך האשפוז והשיקום, נעשה מאמץ רב להגיע להישגים, בעוד שעם החזרה לבית, רמת התפקוד והעצמאות של הנפגע יורדת (עמ' 137).

 

47.      העולה מכל האמור לעיל הוא, כי לתובע יכולת מסוימת לתפקד באורח עצמאי, אולם בשל הסביבה התומכת – היא לא מוצתה (ציטוט מעמ' 138).

 

48.       התובע נזקק אפוא, לאחר שובו מבית החולים להשגחה, אולם תלותו בעזרה שאחותו הגישה לו, היתה בפעולות מסוימות בלבד, בעיקר בהכנת אוכל, ברחצה, בעזרה בשירותים ובהשגחה בעת שנע על התותבת.

            הינד, האחות, מתגוררת עם התובע בבית המשפחה ולפיכך, העזרה שהגישה לו הייתה אגב פעולות אחרות שבצעה בבית לאורך היום. אין מדובר בעזרה סיעודית לאורך 24 שעות ביממה, אלא בטיפול נקודתי ובהשגחה. זאת ועוד, עד השעה 16:00 הינד היתה משוחררת, כמעט לחלוטין ממטלותיה, שכן הסייעות או מי מהן שהו עם התובע.

           

49.       בנסיבות אלו, בהתחשב בטיב הסיוע שהינד הגישה לתובע ובאופיו, איני רואה מקום לחשב את הפיצוי על בסיס שכר חודשי אלא על דרך האומדנא, בסכום גלובאלי.

לפיכך, הפיצוי בגין עזרת המשפחה לתובע ביחס לתקופה שמתום אשפוזו ועד עצם היום, יעמוד על סכום גלובאלי בסך  300,000 ¤ (בערכי היום).

 

50.       באשר לתביעת אבי התובע לפיצוי נוסף, כמיטיב, בסך 2,500 ¤ לחודש, בגין הסיוע שהעמיד לבנו – אין לקבלה, שכן הפיצוי כפי שנקבע כולל כל עזרה שמי ממשפחת התובע הגיש לו, לרבות סיוע האב, אשר אינו זכאי לפיצוי נפרד, כמיטיב. למעלה מהנדרש יצוין, כי הסכומים הנתבעים בגין העזרה הנטענת, מופרזים, מוגזמים ואין להם תימוכין בראיות. הדברים הינם בבחינת קל וחומר לנוכח העובדה שהאב אינו עובד והזמן שהקדיש לבנו לא גרם לו להפסד הכנסה.

 

עזרת הזולת לעתיד

51.       נכות התובע קשה. אין ספק כי הוא זקוק לעזרה משך 24 שעות ביממה, בשל הפעולות שנבצר ממנו לבצען ללא עזרה. יחד עם זאת, חרף נכותו הקשה, למדנו, הגם שלא מפי התובע, אשר בחר שלא להעיד, כי הוא מתפקד היטב ובמרבית שעות היממה, נדרשת נוכחות מלווה, לצורך השגחה בלבד.

 

52.       ד"ר פרבר העידה, כי התובע אינו יציב ואין הוא יכול לקום או להלך ללא השגחה, מחשש לנפילות שעלולות לגרום לשברים בידו וברגל האחת שנותרה, אשר גם כך סובלת מחולשה ((עמ' 136, 140 לפר' ו - עמ' 146לפר').

 

53.       ד"ר פרבר ציינה כי גדולים סיכויי התובע להיות עצמאי בעתיד, אולם הוא תמיד יזדקק לסיוע ברחצה ובהלבשה וכן בנגישות לשירותים, בשל הצורך בהסרת תותבת הרגל על-ידי אדם אחר (עמ' 141 לפר'). אף כאשר ישב בכסא גלגלים, התובע יזדקק לעזרה כדי לעבור מכסא הגלגלים לאסלת השירותים. הוא יזדקק לפיקוח בכל שלבי הרחצה, מחשש לנפילה (עמ' 145 לפר').

 

 

 

54.       באשר לשעות הלילה, ד"ר פרבר ציינה, כי בהינתן תנאים סביבתיים מתאימים, כמו שירותים צמודים, כסא גלגלים, טלפון צמוד ועזרה קרובה - יוכל התובע להישאר בביתו לבד, "אני חושבת שהוא יכול להיות לבד עם עזרה צמודה כפי שהגדרתי אותה קודם לכן" (עמ' 139, 145 לפר'). עם זאת, היא הוסיפה, כי החשש שמא ימעד וייפול יוותר על כנו.

ד"ר פרבר הטעימה כי בשל אופייה של העזרה לה זקוק התובע, לא ניתן לכמת את מספר שעותיה.

ד"ר פרבר העריכה, כי במהלך שנות הארבעים לחייו, צפויה לחול התדרדרות בתפקודו של התובע:

 

"הקטועים של רגל מתחת לברך, הם שומרים על כושר גופני שלהם בצורה טובה עד גיל מבוגר מאוד. לעומת זאת, במצבו של התובע יכולה להיות ירידה במצב הפיזי בגיל די מוקדם באמצע שנות הארבעים, הוא יהיה מסוגל לעשות פחות מאותם דברים כמו הליכה. רחצה ולבוש הם דברים נלמדים ובד"כ שמורים. אחת הבעיות שצפויות לאדם שבמצב למעשה מרותק לכסא גלגלים רוב הזמן, זה ירידה ביכולת המוטורית בכלל בכושר הכללי של הגוף, ואז הוא מסוגל ללכת פחות. ז"א אותה הליכה שהוא רכש ויוכל לעשות למרחקים לא ארוכים אך סבירים, יכול להיות שהוא יהיה מרותק לגמרי לכסא גלגלים, אפשר לצפות לכך" (עמ' 146 לפר').

 

55.       על יסוד עובדות אלו, טוענים ב"כ התובעים, כי התובע זקוק לטיפול והשגחה משך 24 שעות ביממה, באמצעות שירותיהם של שלושה עובדים אשר יחלקו עבודתם לשלוש משמרות ביממה. שכרם הכולל יעמוד על סך של  21,000 ¤ לחודש, המהווה ממוצע בין שכר עובדים בהעסקה ישירה שעומד על סך 18,000¤, לבין שכרם באמצעות חברת כוח אדם העומד על 24,000 ¤.

 

56.       הנתבעים טוענים מנגד, כי התובע אינו זקוק לעזרה בפועל העולה על 5 שעות ביממה, הגם שזו פרוסה לאורך שעות היממה. ביתרת הזמן, התובע זקוק להשגחה  בלבד ובשעות הלילה, אף להשגחה אין הוא זקוק ובלבד שיעמדו לרשותו אמצעים המבטיחים את בטחונו האישי ואמצעים לאזעקת עזרה, כמו טלפון. בנסיבות אלו, הנתבעים טוענים יש לחשב את הפיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד על בסיס שכר בסך 2,500 ¤ לחודש.

 

57.       התובע בחר שלא להעיד, על אף שהיה על סף בגירות בעת הדיונים וטעמיו עמו. ברי כי אי העדתו נזקפת לחובתו שכן, לא ניתן לעמוד מקרוב על אישיותו, מידת עצמאותו ויכולתו לתפקד. ד"ר פרבר התרשמה, כאמור, כי התובע יוכל לתפקד באורח עצמאי, למעט פעולות מסוימות, בעיקר בתחום הרחצה ועשיית הצרכים.

            ברי, כי אין מדובר בנכה סיעודי, שנזקק לטיפול וסיעוד לאורך כל שעות היממה, אלא באדם, אשר חרף נכותו הקשה, יש בידו לתפקד באורח עצמאי למדי. יחד עם זאת, הוא זקוק לליווי והשגחה, לאורך מרבית שעות היממה ולו מטעמי זהירות וכדי להבטיח את יציבותו לבל ימעד וייפול, לרבות העזרה והסיוע הנדרשים לעשיית צרכיו, לרחצה ולהכנת מזון. כמו כן, התובע זקוק לסיוע בקניות ובעבודות הניקיון בביתו.

 

58.       באשר לעזרה בשעות הלילה – אין לקבל את גישת הנתבעים, לפיה התובע אינו זקוק להשגחה בשעות אלו. החשש שמא ימעד וייפול, לרבות הצורך בסיוע בעשיית צרכים, נותר בעינו אף בשעות הלילה ואין נפקא מינא לעובדה, שבמרביתן התובע ישן. די אם יזקק לנקביו אחת ללילה, כדי להצדיק נוכחות של מלווה בסביבתו. אין לצפות מבן משפחה, שיהא ב"כוננות קריאה" מתמדת עבורו. יתירה מזו, יש לאפשר לתובע תנאי מחייה בטוחים ואין להעמיד במבחן את מידת עצמאותו.

 

59.       יוצא אפוא, כי התובע נזקק למלווה לאורך כל שעות היממה, אשר מעת לעת, יגיש לו עזרה בהתאם לצרכיו. המלווה יעסוק בעבודה פעילה שעות ספורות בלבד לאורך היממה וביתרתן, יסתפק בנוכחות לצורך השגחה. אופייה של העבודה משפיע מטבע הדברים על רמת שכרה.

 

 

 

 

עלות שכרו של המלווה - מטפל

60.       גב' שיפמן, המומחית מטעם התובעים קבעה, כי יש להעמיד את שכר הטיפול בתובע על סך של בין 18,000 ¤ ל – 24,000 ¤, בהנחה שיידרשו שלושה מטפלים שיעבדו במשמרות של 8 שעות. מר האס, המומחה מטעם הנתבעים, קבע כי עלות שכרו של מטפל זר עומדת על סך של כ- 7,000 ¤ לחודש (המורכבת משכר המטפל, זכויות סוציאליות ובתוספת עלות שהיית המטפל בבית, לרבות שכר מחליף בסופי שבוע) ואם מדובר במטפל ישראלי, כולל מחליף בחופשות ובסופי שבוע, שכרו יעמוד על סך של 8,200 ¤.

אין חולק, כי על המטפל - מלווה להיות מהמגזר הבדואי.

 

61.       ההערכה שניתנה ע"י הגב' שיפמן, גבוהה ומופרזת אף ביחס לנכה סיעודי, הנזקק לטיפול ולסיוע של ממש, לאורך כל שעות היממה, קל וחומר, כאשר מדובר בתובע, אשר חרף נכותו הקשה, יכולתו לתפקד באורח עצמאי טובה ותלותו במטפל מוגבלת להשגחה ולפעולות מסוימות בלבד.

 

62.       על המטפל להגיש לתובע עזרה בשעות הבוקר, ברחצה, הלבשה והכנת מזון וכן, לערוך קניות ולבצע עבודות ניקיון. בשעות הצהריים עליו להגיש מזון ובשעות הערב – להכין מזון, לרחוץ ולהלביש. מעת לעת, עליו לסייע לתובע בהליכה לשירותים. בשעות הלילה, לא יידרש סיועו של מטפל, אלא על פי קריאה.

 

63.       בנסיבות אלו, הלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 פ"ד נד(4) 450) אינה רלבנטית לענייננו. כך אף פרשת יניב נ. הדר (ע"א 3417/00 תק-על 2001(2) 714), שכן, בפרשיות אלו המדובר בנכים קוואדרופלגים שמצבם קשה לאין ערוך ממצבו של התובע והם נזקקו לסיעוד מלא לאורך כל שעות היממה. לא כך הוא באשר לתובע , אשר אינו סיעודי מלא ונכותו, חרף חומרתה, מאפשרת לו לנהל אורח חיים עצמאי למדי.

 

64.       באשר להערכתו של מר האס, הרי שזו אינה רחוקה מהמציאות, הגם שהיא מצויה ברף הנמוך של השכר הצפוי. בהינתן כל העובדות המפורטות, בסיס השכר לצורך חישוב הפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד, עד הגיע התובע לגיל 80, שכן, אין לטעמי לערוך תחשיב שונה בשל מוצאו (בדואי), יעמוד על סך של 10,000 ¤ לחודש ובסה"כ סך של 3,360,082 ¤ (חושב בתוכנת משערכת).

           

הוצאות לעבר

65.       התובע 2 הצהיר כי נגרמו לו הוצאות מוגברות עקב פציעתו ואשפוזו של בנו, אותן העריך בסכום כולל של 81,000 ¤. לאישוש טענתו, הציג התובע 2 קבלות בגין רכישת מוצרי מזון, תרופות ועזרים אורטופדיים וכן, קבלות בגין רכישת מחשב ביתי, מחשב נייד ומדפסת.

התובע 2 גרס, כי בתקופת האשפוז, הוא הוציא כ – 130 ¤ מדי יום עבור רכישת מזון לו ולקרוביו ובנוסף, הוא שילם לקרוביו דמי כיס בסך 150 ¤ ליום. כן, הוא עותר לכיסוי הוצאות מוגברות של הטלפון הנייד שלו.

התובע 2 הוסיף, כי רכש לבנו בגדים רבים חדשים, בשל הצורך להתאימם לתותבת וכן בשל הבלאי המוגבר שנגרם לבגדים כתוצאה מהשימוש בתותבות.

 

66.       הנתבעים טוענים ביחס לחלק ניכר מההוצאות הנטענות, כי מדובר בהוצאות שוטפות, שאינן קשורות בהכרח לתאונה ואף אלמלא פציעתו של התובע היו מוצאות. כך באשר למצרכי המזון, הבגדים, הנעליים והמחשב. בנוסף, מרבית ההוצאות הנטענות לא הוכחו בראיות.

 

67.       טענות הנתבעים מעוגנות היטב. אכן, חלקן הארי של ההוצאות הנטענות הינן הוצאות שוטפות, אשר כך או כך, היה על התובע להוציאן. יחד עם זאת, ביחס לתקופת האשפוז, מקובלת עלי הטענה, כי נגרמו לתובע 2 הוצאות מוגברות, הגם שאומדנן הנטען – גבוה ומופרז במידה החורגת ממתחם הסבירות. גרסת התובע 2 לעניין זה, מעמיקה את החריצים שנחרצו זה מכבר ביחס למהימנותו. התובע מס' 2 ביקש לשכנע, כי לא רק ששילם לקרוביו שכר חודשי בסך 3,000 ¤, אלא רכש עבורם בנוסף, מזון עבור סך של 100 ¤ ליום וכן, שילם להם דמי כיס בסך 150 ¤ מדי יום. הדברים מדברים בעד עצמם ואין להוסיף עליהם.

לכאורה, לנוכח הפיצוי שנפסק לתובע בגין העזרה שהוגשה לו בתקופת האשפוז – אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין הוצאותיו בתקופה זו. יחד עם זאת, בהתחשב בתקופת האשפוז הארוכה ובעובדה שהתובע היה מאושפז בבית לווינשטיין המצוי במרחק רב מביתו, יש להשיב לו ולמשפחתו הוצאות בסכום גלובאלי של 15,000 ¤.

באשר לרכישת מחשב קבוע – איני סבורה כי יש לפצות התובע בגין רכישתו, שכן זוהי הוצאה שוטפת. לא כן הוא ביחס לרכישת המחשב הנייד, אשר נרכש על ידי אבי התובע לצורך לימודיו, על פי המלצתה של ד"ר פרבר. לפיכך, על הנתבעים לשאת בה, בסכום של 7,300 ¤ (נכון ליום 11.01.2004) והמשוערך להיום בסך של 10,293 ¤.

 

הוצאות לעתיד

עזרים רפואיים

68.       ד"ר פרבר קבעה כי התובע זקוק לציוד ולאביזרים הבאים:

כסא גלגלים להובלה ביד השמאלית וכסא שירותים- אשר את שניהם יש להחליף כל 5 שנים, כרית לכסא הגלגלים, קלנועית לשימוש למרחקים בינוניים בתוך יישוב מגורי התובע, זחליל לשימוש במדרגות (בבית הספר לדוגמא), תותבת לרגל ימין לקטיעה גבוהה, דרך פרק הירך עם סל אגן, פרק ירך וברך וכף רגל גמישה ויציבה, אותה יש להחליף כל 6-12 חודשים עד לגיל 18 ולאחר מכן כל 3 שנים.

תותבת ליד ימין- אשר תוחלף בגיל הבגרות בהתאם לקצב גדילת היד, ולאחר מכן כל 4-5 שנים. החלפת הכפפה כל חצי שנה.

ד"ר פרבר ציינה כי יש מקום להמשיך ולנסות להתאים תותבת תפקודית עם כף יד נסגרת ונפתחת.

 

69.       חוות דעתה של גב' שיפמן כוללת רשימת אביזרים וציוד, החורגת מהמלצותיה של ד"ר פרבר. כך, היא קבעה, כי התובע זקוק לציוד נוסף, כמו מיטה רפואית מתכווננת שעלותה 15,540 ¤, כסא גלגלים רזרבי שעלותו 13,100 ש"ח, כסא גלגלים ממונע (במקום קלנועית) שעלותו 20,000 ש"ח, כורסת ישיבה שעלותה 2,000 ¤.

בנוסף, הגב' שיפמן קבעה, כי התובע זקוק לשולחן אחות ושולחן עבודה מתכוונן, טרמוסטט לויסות חום המים במקלחת ופרוטזה לשחייה.

 

70.       מר ויטמן, מנכ"ל חברת "אשד אורטופדיה מתקדמת בע"מ" הגיש חוות דעת מטעם התובעים, ביחס לעלויות התותבות להם יזדקק התובע.

 

71.       מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של מר גדעון האס, המנהל משרד לשירותי שיקום וייעוץ לנכים בהתאמת ציוד ואביזרים. מר  האס הוסיף על רשימת האביזרים את האביזרים הבאים:

אביזרים לעזרה בלבוש (כגון: מכפתר כפתורים, כף נעליים , מקבל הלבשה וכיוב'), שעלותם הינה 225 ¤ בצירוף מע"מ ואותם יש להחליף מדי 4 שנים.

אביזרים לעזרה ברחצה (כגון: מתקן למשחת שיניים, ידית אחיזה בבית השימוש ובמקלחת), שעלותם הינה כ- 90 ¤ ושאותם יש להחליף כל שנתיים.

אביזרים לעזרה בהכנת אוכל ובאכילה באופן עצמאי, שעלותם הינה כ- 700 ¤ ושאותם מחליפים מדי 19 שנים.

מר האס גרס, בהתייחסו למיטה עליה המליצה הגב' שיפמן, כי לכל  היותר יש להכיר בצורך במיטה חצי פאולר בהפעלה חשמלית שעלותה כ- 5600 ¤, אשר יש להחליפה אחת ל- 10 שנים.

 

 

 


דיון

תותבות לרגל וליד

 

72.       ד"ר פרבר ציינה, כי עם הגיע התובע לגיל 18 תדירות החלפת תותבת הרגל תקטן וניתן יהא להחליפה אחת לחמש שנים (במקום שלוש שנים), שכן ככל שהשימוש בכסא גלגלים יגבר, כך בלאי התותבות יקטן (עמ' 147 לפר').

 

73.       מר ויטמן, אשר תותבותיו של התובע נרכשו אצלו, ציין בחוות דעתו, כי התובע יזדקק לתותבת רגל מודולרית מטיטניום, בעלות של 48,400 ¤, אשר תוחלף מדי שנה עד הגיעו לגיל 18 ולאחר מכן, אחת לשלוש שנים, במהלכן, תחזוקתה תהא כרוכה  בעלות נוספת של 5,500 ¤. בעדותו, אישר מר ויטמן את הטענה, כי ככל שבלאי התותבת קטן, כך גם ההיזקקות להחלפתה פוחת.

עוד אישר, כי ככל שעלות התותבת גבוהה, כך אף רווחי החברה שבבעלותו גדלים. עוד הוסיף, כי מר האס ביסס את עלות התותבות בחוות דעתו, על מחירון מכון לואיס, אשר לשיטתו, התותבות המסופקות על ידו ירודות באיכותן, הגם שמנגד ציין, כי החברה שבבעלותו משתמשת בשרותיו של מכון לואיס, לצורך אספקת תותבות למשרד הבריאות ואם אכן כך, הכיצד איכותן ירודה לכאורה?! ברי כי מר ויטמן הוא בעל עניין ויש לבחון את דבריו בזהירות וקפידה.

 

74.       מר האס קבע כי עלות התותבת לרגל עומדת על סך של 15,350 ¤ ויש להחליפה אחת ל – 9 חודשים עד הגיע התובע לגיל 18 (קרי עלות ממוצעת של 1700 ¤ לחודש). לאחר גיל 18 יש להחליף התותבת אחת לשלוש שנים, דהיינו עלות של 426 ¤ לחודש. מר האס אישר כי מחיריו נלקחו ממחירון מכון לואיס משנת 2002, ולטענתו המחירים פחתו מאז באופן משמעותי (עמ' 128 לפר'). אין בפיו הסבר על שום מה בחר להסתמך על מחירון כה ישן, אשר אף לשיטתו אינו משקף את מחירי השוק, אלא מצביע על מחירים גבוהים יותר.

לדבריו, קיים מחירון נוסף, של משרד הביטחון, הנמוך ממחירי  חברת "אשד", אך גבוה ממחירון לואיס ולפיו מחיר תותבת רגל של התובע עומד על כ- 21,000 ¤.

מר האס אישר, כי התותבות של מכון לואיס מיוצרות בטכנולוגיה ישנה והן אינן עשויות מטיטניום, המפחית מכובד משקל התותבת. אלא שלשיטתו, אין ליחס לכך משקל רב, שכן, התובע אינו עושה שימוש רב בתותבת הרגל ועל כן, אין הוא נזקק לתותבת באיכות המירבית ומכאן, שהתותבות של מכון לואיס מספקות.

 

75.       בהינתן העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, לפיה התובע עושה שימוש ניכר בכסא הגלגלים ותותבת הרגל משמשת אותו מעת לעת ולא באורח שוטף, אין מקום לחשב את הפיצוי על בסיס העלות הגבוהה בה נקב מר אשד. ברי, כי תותבת בעלות שכזו נועדה לשרת נכה, שעושה בה שימוש יום-יומי. בנסיבות אלו, הפיצוי בגין תותבת יעמוד על הסך של  30,000 ¤ בצירוף מע"מ ויחושב על בסיס החלפת התותבת אחת ל - חמש שנים עד הגיע התובע לגיל 64, ובסה"כ 161,015¤  ומגיל 64 ועד תום תוחלת חייו, בגיל 80, החלפת התותבת כל 8 שנים, בסך של 14,125 ¤ .

לסכום זה תתווספנה הוצאות התחזוקה בסך של 3,000 ¤ לשנה, על יסוד דברי מר האס, שציין כי יש להעריך את בלאי התותבת בשיעור של כ- 10% ממוצע לשנה (עמ' 129 לפר'), ובסך של 86,242 ¤.

 

ערה אני לכך שבעבר, הנתבעים שילמו עבור התותבות סכומים גבוהים יותר, אולם אין בכך כדי להשליך על ההוצאות העתידיות הצפויות בנדון. יחד עם זאת, ביחס להוצאות העבר, אלו יישארו כפי שהיו ואין לקזז מהן.

           


76.       סכום הפיצוי בגין התותבות לרגל ימין יעמוד אפוא על סך כולל של 261,382 ¤.

 

תותבת יד ימין

 

77.       ד"ר פרבר קבעה כי התובע זקוק לתותבת יד ימין, שתוחלף בהתאם לקצב גדילת היד עד להתייצבותה בגיל 18, ולאחר מכן, תוחלף אחת ל- 4-5 שנים. את כפפת התותבת יש להחליף אחת לחצי שנה.

ד"ר פרבר ציינה, כי רצוי להמשיך ולנסות להתאים תותבת תפקודית עם כף יד נסגרת ונפתחת.

 

78.       כעולה מחוות דעתו של מר ויטמן, התובע זקוק לתותבת יד דרך הכתף בעלות של 17,800 ¤, אשר יש להחליפה מדי שנה עד הגיעו לגיל 18, ולאחר מכן מדי שלוש שנים. במהלך השנים יזדקק התובע לתחזוקת התותבת ולתיקונים שוטפים בעלות של 5,500 ¤ מדי שנה.

עלות רכישת תותבת תפקודית הוערכה על-ידי מר ויטמן בסך של 22,400 ¤ ויש להחליפה אחת לשלוש שנים. תחזוקתה נאמדת בסך של כ- 4000 ¤ לשנה.

 

79.       מר האס העריך בחוות דעתו עלות תותבת יד קוסמטית בסך של 7,180 ¤ ועלות תותבת תפקודית בסך של 8,889 ¤. עלויות כף היד הוערכו על-ידי מר האס בסך של 676 ¤ ובסך של 516 ¤ לשנה בהתאמה.

 

80.       הפער בין עלויות המומחים ניכר. מהעדויות שהובאו עולה ספק ביחס ליעילותה של התותבת התפקודית ומידת השימוש שהתובע יעשה בה, אם תירכש. בנסיבות אלו ולנוכח הספק שהועלה, הפיצוי עבור תותבת היד יעמוד על סך של 11,000 ¤ ויחושב על בסיס החלפתה אחת ל- 4.5 שנים (לפי ממוצע השנים בחוו"ד פרבר).   לסכום זה יוסף הסך של 600 ¤ לשנה עבור כפפת היד ובנוסף פיצוי בגין אחזקת התותבת, בסך של 900 ¤ לשנה ובסה"כ – 115,629 ¤.

יוער, כי העובדה לפיה הנתבעים שילמו בעבר עבור תותבת היד סך של כ- 20,000 ¤, אינה מלמדת על גובה הפיצוי.

אביזרים נוספים לשימוש בתותבות

81.       מר ויטמן פירט בחוות דעתו רשימה של עזרים הנלווים לשימוש בתותבות; תחתוני תותבת, מטליות לניכוי הגדם, תחליב לגדם, גרביים לידיים, אשר עלותם מגעת לסך של כ- 5500 ¤ לשנה.

 

82.       הגב' שיפמן בחוות דעתה, ציינה פריטים מתכלים נוספים, להם התובע זקוק, כמו חומרי סיכה והגיינה לפרוטזות, מטליות חיטוי, גרב גדם, גרב ניילון וגרב סיליקון הנאמדים על ידה בסך של כ- 800 ¤ לחודש.

 

83.       ד"ר פרבר דחתה את גישתה של המומחית מטעם התובעים וציינה ביחס לחלקם, כי אין בהם  צורך ממשי וביחס לחלק האחר, כי הפריטים נמכרים ביחד עם הפרוטזה ולחילופין, ניתן להשתמש בחומרים רגילים כגון קרם מכל סוג שהוא.

 

84.       בנסיבות האמורות יש לקבוע פיצוי בגין האביזרים הנוספים על דרך האומדנא בסכום גלובאלי של 65,000 ¤.

כסא גלגלים להובלה ביד שמאל

85.       ד"ר פרבר קבעה כי התובע זקוק לכסא גלגלים להובלה ביד השמאלית, (ובנוסף לכרית כסא גלגלים) שיש להחליפו אחת ל- 5 שנים .

ד"ר פרבר ציינה, כי אין צורך בכסא רזרבי, שכן, עם החלפתו של הכסא הראשון, הוא ישמש ככסא רזרבי. ד"ר פרבר הוסיפה, כי על כסא הגלגלים להיות מצויד במנגנון המונע את התהפכותו וכן בידיות טלסקופיות, הניתנות לפירוק (עמ' 144 לפר'). ביחס לכרית הכסא, היא ציינה, כי מקובל להשתמש בכרית מסוג טמפור, המועדפת על פני כרית מסוג jay לצורך מניעת פצעי לחץ.

 

86.       גב' שיפמן קבעה בחוות דעתה, כי עלות כסא גלגלים, הכולל מנגנון המונע התהפכות, וידיות טלסקופיות ומנגנונים נוספים, נאמדת בסך של 13,190 ¤ ויש להחליפו אחת ל- 5 שנים. עלותה של כרית ישיבה מסוג jay הוערכה על ידה בסך של 2,070 ¤ וכרית גב מאותו סוג בסך של 1,740 ¤.

 

87.       מר האס הציג בחוות דעתו נתוני מחירים לכיסאות גלגלים "מהדור החדש" כדבריו, אשר יש להחליפם אחת ל- 5 שנים. מחירו של הכסא הזול ביותר עומד על סך 3,694 ¤ ומחיר כסא יקר עומד על 6,000 ¤. אף הוא גרס, כי במהלך השנים  הכסא הישן הופך לכסא רזרבי, עם רכישתו של החדש. מר האס לא התייחס בחוות דעתו לעלות כריות הכסא.

בעדותו ציין מר האס, כי מנגנון מונע התהפכות לכסא גלגלים מוערך בסך של     150 ¤. הוא אישר, כי הוצאות אחזקתו של הכסא מדי שנה נאמדות בכ- 10% מעלותו.

 

88.       על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי עלות רכישת כסא גלגלים, המצויד בידיות טלסקופיות, ובו מנגנון למניעת התהפכות, בצירוף עלות כרית ישיבה וכרית גב יעמדו על סך של 10,000 ¤. סכום זה כולל אף עלות אחזקתו של הכסא, אשר יוחלף מדי חמש שנים ובסכום כולל של 60,430 ¤.

כסא שירותים

89.       ד"ר פרבר קבעה שהתובע זקוק לכסא שירותים, שיש להחליפו אחת ל- 5 שנים.

הגב' שיפמן העריכה עלותו של כסא זה בסך 2,200 ¤ אשר יש להחליפו כל 3 שנים.

מר האס הציע שני כסאות שירותים, האחד, בהנעה על-ידי מטפל, במחיר של  1,180 ¤ + מע"מ והאחר, בהנעה עצמית בסך של 2680 ¤ + מע"מ. בנסיבות אלו, עלות הכסא תעמוד על סך של 2,200 ¤ כפי שהציעה הגב' שיפמן וזה יוחלף כל 5 שנים, באופן שהפיצוי הכולל יעמוד על סך של 21,525 ¤.

 

קלנועית

90.       ד"ר פרבר המליצה על קלנועית לשימוש למרחקים בינוניים בתוך ישוב מגורי התובע, לניידות בקרבת מקום מגוריו.

מר קצין, המומחה לניידות מטעם התובעים, העריך בחוות דעת מיום 06.08.2003, את עלות השימוש החודשית בקלנועית בסך של 321 ¤. בהערכתו הסתמך מר קצין על קלנועית שעלותה 15,500 ¤ ושאותה יש להחליף מדי 5 שנים. לסכום זה הוסיף עלויות נוספות בגין, תיקונים, חלפים, מצברים חשמל וביטוח.

מר מוגילבקין, המומחה לניידות מטעם הנתבעת, העריך את עלות השימוש החודשית בקלנועית בסך 200 ¤ לחודש, בהתבססו על קלנועית שמחירה 10,000 ¤, אשר אורך חייה, לשיטתו, בלתי מוגבל.

 

91.       בנסיבות אלו, הפיצוי בגין הקלנועית יעמוד על סך של 250 ¤ לחודש ובסה"כ סך של

84,212 ¤, בצירוף עלות קלנועית בסך 15,000 ¤ ובסה"כ סך של 99,212 ש"ח.

 

מיטה

92.       ד"ר פרבר ציינה בחקירתה בבית המשפט, כי התובע  אינו זקוק למיטה חשמלית, אשר מטרתה, למעשה, להקל על עבודת המטפל בהרכבת והסרת תותבת הרגל.

הגב' שיפמן נקבה בחוות דעתה בעלות מיטה מתכווננת בסך 15,500 ¤ ועלות אחזקה בסך 200 ¤ לחודש.

מר האס נקב בעלות מיטה חצי פאולר בסך 5,577 ¤ אשר יש להחליפה מדי 10 שנים.

 

בנסיבות אלו, התובע יפוצה בגין מיטה חצי פאולר, אשר תוחלף מדי עשר שנים ויעמוד על סך כולל של 18,094 ¤  (על בסיס מחיר מיטה בסך 5,577 ¤, כולל הוצאות אחזקתה.

 

פרוטזת רחצה

93.       ד"ר פרבר שללה את הצורך של התובע בפרוטזת רחצה, מאחר ולשיטתה אין התובע יכול לשחות עם יד אחת בלבד. ד"ר פרבר הוסיפה כי ייתכן והתובע כלל לא ירצה לחשוף עצמו ברבים במומו.

הואיל ולא הוצגו מטעם התובעים נתונים אודות מידת השימוש בפרוטזת רחצה בקרב נכים הנעזרים בפרוטזה והואיל והתובע לא העיד וממילא לא הציג עמדתו בעניין הרחצה בבריכה או בים, ממילא, אין לפצותו בגין ראש נזק זה.

 

זחליל לשימוש במדרגות

94.       הצורך בזחליל לשימוש במדרגות הודגש בחוות דעתה של ד"ר פרבר לתקופת לימודיו של התובע בבית הספר.

בחקירתה בבית המשפט ציינה ד"ר פרבר כי משסיים התובע את לימודיו, מבלי שעשה שימוש בזחליל, הרי שאין הוא זקוק לו. משכך, אין לפצותו בגין ראש נזק זה.

 

מיזוג אוויר

95.       ד"ר פרבר ציינה במכתב תשובותיה לשאלות הבהרה אשר נשלחו אליה על-ידי ב"כ התובעים, כי "רצויה מערכת מיזוג אוויר" בחדרים בהם ישהה התובע. יחד עם זאת, בהינתן העובדה שהתובע חי באזור גיאוגרפי חם ושכרו היה השכר הממוצע במשק, יש להניח, כי כך או כך, היה רוכש מזגן. לפיכך, יש לפצותו אך ורק בגין ההוצאות העודפות שייגרמו לו, עקב שהייתו הממושכת בביתו, שכן, אין הוא יוצא לעבוד.

מר קצין ציין בחוות דעתו, כי עלות חודשית למזגן בעל כוח של 1.25 כ"ס, למשך תוחלת חיי  התובע ועד לגיל 62.5 שנים, הינה 223 ¤ ועלות חודשית למזגן בעל כוח של 2 כ"ס עומדת על 282 ¤. לשיטתו של מר קצין, התובע זקוק לשני מזגנים, שעלותם החודשית עומדת על סך של 505 ¤ לחודש.

 

מר מוגילבקין, המומחה מטעם הנתבעת, ציין כי מזגן אחד בעל כוח של 2.5 כ"ס, או דו-מזגן לחדר שינה ולחדר מגורים (מזגן עילי כפול) אמור לספק את  צרכיו של התובע.

את עלות אחזקתו החודשית הממוצעת של מזגן העריך מר מוגילבקין בסך של     268 ¤.

 

בנסיבות אלו ובהתחשב בעובדה שהתובע זכאי לפיצוי אך ורק בגין ההוצאה העודפת, הוא יפוצה בראש נזק זה על דרך האומדנא, בסכום גלובאלי בסך    35,000 ¤.

 

ביקורת רופא שיקום אחת לחצי שנה

96.       מאחר והתובע זכאי במסגרת שירותי קופת החולים בה הוא חבר, לביקור אצל רופא שיקום, אין הוא זכאי לפיצוי בגין רכיב זה. זאת ועוד, לא הוצגו ראיות לכך שהתובע ביקר אצל רופא שיקום בעבר ועל כן, ספק רב אם יעשה כן בעתיד.

 

פיזיותרפיה

97.       ד"ר פרבר ציינה בחוות דעתה כי התובע זקוק ל- 16-20 טיפולי פיזיותרפיה בשנה עד הגיעו לגיל 18-20.

בחודש נובמבר שנה זו, ימלאו לתובע 19 שנים. אין מחלוקת, כי התובע לא עבר טיפולי פיזיותרפיה עד כה ועל-כן ספק אם ישתמש בשירות זה בעתיד הקרוב, עד הגיעו לגיל 20.

בנסיבות אלו, אין לזכותו בפיצוי בגין ראש נזק זה.

 

ריפוי בעיסוק

98.       לא הוכח שהתובע זקוק לריפוי בעיסוק ועל כן, ראש נזק זה אינו בר- פיצוי.

 

טיפול נפשי

99.       לא הוכח שהתובע זקוק לטיפול נפשי, הגם שד"ר פרבר ציינה בחוות דעתה, כי היא מעריכה שהצורך בטיפול שכזה קיים, לנוכח הפגיעה הקשה בגופו, למצער עד גיל 18 – 20, אחת לשבוע.

דא עקא, התובע בחר שלא להעיד וממילא, לא ניתן היה להתרשם ממצבו הנפשי ולעמוד על צרכיו. על כן, אין מקום לקביעה כי הינו זכאי לפיצוי בגין טיפול נפשי.

 

דיור לעבר ולעתיד

חוות דעת המומחים

 

100.    ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה, כי התובע זקוק לדירה בקומת קרקע מותאמת לכסא גלגלים, קרי, שפתחיה רחבים וחדרי הרחצה והשירותים מרווחים. בנוסף, יש צורך בחדר למטפל.

 

101.    עם שחרורו של התובע מאשפוזו, אביו בנה עבורו יחידת דיור בקומת עמודים מפולשת שהיתה בביתו, ללא שימוש וכן, הכין עבורו שביל גישה. האב טוען כי שילם עבור בניית יחידת הדיור סך של 50,000 ¤, בערכי 6/00. אין ראיה להוצאה הנטענת. עתה, טוענים התובעים, מחובת הנתבעים ליתן פיצוי שיאפשר לתובע בנייתה של יחידת דיור נפרדת, המותאמת לצרכיו וכן, לשאת בהוצאות הריסת הבנייה שבוצעה בבית ההורים, אשר מלכתחילה נבנתה לפי צרכי התובע ועל כן, לא ניתן לנצלה לצרכים אחרים ויש להרסה בתמורה לסך של 7,143 ¤. הנתבעים דוחים את טענת התובעים ביחס להוצאות ה"הריסה" ובאשר לבנייתה של יחידת דיור עבור התובע, הוצע כפיצוי סך של 15,000 ¤.

 

102.    הגב' שיפמן תיארה בחוות דעתה את יחידת הדיור בה מתגורר התובע, בקומת הקרקע בבית הוריו, אשר מעליה קומת הכניסה לבית ההורים, אליה מטפסות 9 מדרגות. לחדרו של התובע מובילות מן החצר שתי מדרגות.

ביחידת הדיור, חדר לתובע, חדר מגורים בו מתגוררת אחותו, הינד ובו מחשב ושולחן עבודה המשמשים את התובע. התובע נעזר בשני אנשים לצורך המעבר בין מפלסי הבית.

 

103.    הגב' שיפמן המליצה על בניית בית עבור התובע, צמוד קרקע בשטח כולל של 135 מ"ר, בעל מפלס אחד, ללא מדרגות, עם גישה ישירה לחנייה ולחצר, המאפשרת נגישות לכסא גלגלים. על הבית להיות מותאם לכסא גלגלים, בעל חדרי רחצה ושירותים מרווחים וצמודים לחדר השינה וכן, לכלול חדר למטפל וחדר רחצה צמוד, חדר מגורים (סלון), מטבח, פינת אוכל, חדר עבודה/טיפולים, מרפסת שירות, מרפסת כניסה מקורה וחנייה מקורה.

 

104.    בחוות דעת שהוגשה מטעם התובעים, על ידי מר אליהו טלמון, שמאי מקרקעין, ציין מר טלמון, כי יחידת הדיור בה התובע מתגורר, אשר גודלה כ- 60 מ"ר, נותנת  מענה זמני וחלקי לצרכיו, שכן אין היא כוללת מטבח וחדר אוכל. היחידה הקיימת כוללת חדר מגורים רחב ידיים, חדר שינה, חדר רחצה ורחבה מרכזית וכן מחסן. עלות בנייתה, בקומת העמודים המפולשת בבית הורי התובע, הוערכה על ידי מר טלמון בסך של 125,000 ¤. עלות פירוקה ופינויה הוערכה על ידי מר טלמון בסך של 6,644 ¤ (כיום 7,143 ¤).

 

105.    מר טלמון העריך עלות הקמת בית מגורים חדש לתובע בסך של 536,366 ¤ ועלויות קידום הבנייה, עקב הצורך בבניית בית בגילו הצעיר של התובע, שהינו כבן 19, בסך של 237,000 ¤. המחירים הנקובים מבוססים על מחירון דקל, לפיו, עלות בניית מטר רבוע עומדת על סך 2,820 ¤.

 

106.    הנתבעים הגישו חוות דעת הנדסית מטעם מר ברגמן יגאל, אשר קבע כי ניתן להתאים את יחידת הדיור הקיימת, בה מתגורר התובע לתוכנית שהוצעה על ידי הגב' שיפמן, בעלות של 42,600 ¤ (נכון לחודש פברואר 2006).

מר ברגמן גרס, כי חוות דעתו של מר טלמון שגויה, שכן התובע אינו זקוק לבנייתו של בית חדש, שהרי ניתן להתאים את היחידה הקיימת לצרכיו.

 

107.    המחלוקת הנטושה בין הצדדים מרחיקה לכת, בהינתן ההלכה הפסוקה, לפיה התובע זכאי לפיצוי, אך ורק, בגין ההוצאות העודפות שייגרמו לו עקב נכותו, קרי, בניית חדר עם שירותים צמודים למטפל. הא ותו לא. לפיכך, אין נפקא מינא, אם התובע ימשיך להתגורר ביחידת הדיור הקיימת, אשר תותאם לצרכיו, או שמא יבחר בבניית בית חדש. כך או כך, התובע זכאי לפיצוי אך ורק בגין תוספות הבנייה המפורטות, לרבות התאמת הבית לצרכיו המיוחדים. בגין תוספות אלו, יש לפצות את התובע בפיצוי גלובאלי, על דרך האומדנא, בסך 100,000 ¤.

 

108.    באשר ליחידת הדיור הקיימת, טענת אבי התובע, כי הינו זכאי להוצאות הריסתה, מוטב היה אלמלא הועלתה. ברי, כי בנייתה של יחידת הדיור השביחה את מקרקעי הורי התובע ועל כן, אין הם זכאים לתמורה עבור הריסתה, לכאורה. האב זכאי לפיצוי בגין בנייתה, אשר יעמוד על סכום גלובאלי בסך 20,000 ¤.

 

ניידות לעבר ולעתיד

109.    התובע זכאי לפיצוי עבור ניידות עקב נכותו הקשה. מוסכם בין הצדדים, כי הרכב המתאים לתובע הינו מסוג סיאט טולדו וכי הפיצוי יחושב על בסיס היקף נסיעה של 1000 ק"מ בחודש, המהווה את היקף הנסיעות הממוצע החודשי של אדם במדינת ישראל.

 

110.    המחלוקת הנטושה בין המומחים הינה, ביחס לבסיס החישוב של העלות החודשית, הנגזרת ממחירי הדלק בתקופות השונות ואשר נעה בין 1,370 ¤ לחודש לבין 1800 ¤ לחודש.

 

111.    דין הפיצוי בגין ניידות, כדין הפיצוי בגין הוצאות דיור, קרי, התובע זכאי לפיצוי אך ורק עבור הוצאות נסיעות עודפות שתגרמנה לו עקב נכותו. בהינתן העובדה שהתובע לא יידרש לנסוע למקום עבודה ונסיעותיו בתחום הישוב תבוצענה לרוב באמצעות קלנועית וכן בהתחשב בכך שהתובע אינו זקוק לטיפולים רפואיים כאלה ואחרים באורח קבוע, הרי שספק רב, אם נסיעותיו תעלינה באורח ניכר על ממוצע הנסיעות של אדם בישראל. בנסיבות אלו, יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנא, לעבר ולעתיד, בסכום גלובאלי בסך 250,000 ¤.

לסכום זה יש להוסיף את הסך של 80,000 ¤ בגין רכישת רכב בפטור ממסים ובסה"כ סך של 330,000 ¤.

 

112.    בנוסף, יש לפצות את התובעים בגין נסיעותיהם לבית חולים לווינשטיין בסכום גלובאלי בסך 40,000 ¤.

סה"כ הפיצוי בגין ניידות, לעבר ולעתיד, יעמוד על סך כולל של 370,000 ¤.

 

כאב וסבל

113.    הפיצוי בגין כאב וסבל נכון להיום עומד על-סך 220,607 ¤.

 

סיכום

 

114.    הנתבעים ישלמו לתובע את הפיצויים לפי המפורט להלן (הסכומים לעבר כוללים תשלומי רבית כחוק):

הפסדי שכר                                                                               2,055,800

הפסד פנסיה                                                                             175,000

עזרת הזולת בעבר                                                                     435,000

עזרת הזולת בעתיד                                                                    3,360,082

דיור                                                                                           120,000

ניידות                                                                                        370,000

עזרים וטיפולים                                                                           641,272

הוצאות לעבר                                                                             25,293

מיזוג אוויר                                                                                  35,000          

כאב וסבל                                                                                  220,607

 

          סה"כ                                                                                           7,438,054¤

 

         ניכויים ידועים:

115.  תשלומים תכופים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית                             852,122 ¤  

         נכון ליום 1.1.09 (הניכוי כולל תוספת רבית)

         גמלאות ילד נכה ליום 31.1.09 (עד גיל 18.3)                                  276,434 ¤

         קצבת ניידות עד ליום 31.1.09 (עד גיל 18.3)                                  232,600 ¤

 

         הקפאת קצבות מל"ל     

116.  הצדדים הסכימו, כי סכום קצבאות העתיד, אשר טרם הוגשה לגביו בקשה על ידי התובע למל"ל, יופקד בחשבון נאמנות  ע"ש באי כוח שני הצדדים והכספים יושקעו לפי שיקול דעתם.

מובהר בזאת לתובע, כי עליו לנקוט בכל הצעדים הנדרשים למיצוי מלוא זכויותיו במל"ל, לרבות זכויות בוועדות ערר, ככל שהדבר יידרש, לצורך קבלת קצבת נכות כללית, קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות. על התובע לפעול בתום לב ובין היתר, להציג בפני המל"ל כל מסמך שיידרש, לרבות חוות דעת רפואיות וחוות דעת שיקומיות שניתנו ע"י המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט . לאחר קבלת ממצאי המל"ל ועל פי ממצאיו, יועברו הכספים מחשבון הנאמנות למל"ל ובמידה ותיוותר יתרה, היא תועבר לידי ב"כ התובע, בצירוף פירותיה ואלו יהיו זכאים לגבות מתוכו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק.

          הסכום שיוקפא בחשבון הנאמנות כאמור לעיל, יעמוד על סך של 1,700,000 ¤. 

 

117.  הנתבעות ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי כפי שנקבע לאחר ניכויי תגמולי הביטוח הלאומי, באמצעות הקפאת הסכום שצוין לעיל.

התשלומים התכופים  ינוכו אף הם מסכום הפיצוי כפי שנקבע.

הסכום שיוותר לתשלום ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 

הנתבעות ישלמו הוצאות משפט כמפורט בסעיף 106 לסיכומי התובעים, בכפוף להמצאת קבלות ולאלו יתווספו הפרשי הצמדה ורבית, מהמועדים הנקובים בקבלות כמועדי התשלום.

          הצדדים יגישו פסיקתא לחתימת בית המשפט.

 

ניתן היום י"ט באלול, תשס"ט (8 בספטמבר 2009).

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ו. מרוז - שופטת

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/25E6E159315A24774225762D0051F499/$FILE/114BB4889D14B5D2422576250063ADA2.html
תאריך: 
10/09/09
Case ID: 
1211_2
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : ו. מרוז - שופטת
ו. מרוז - שופטת
עורכי דין : אלטרמן מיכאל לוי עוזי
אלטרמן מיכאל
לוי עוזי
Powered by Drupal, an open source content management system