קליינר זינובי - מיקי את עודד בע"מ


 

   

בתי המשפט





עב 003411/07

בית הדין האזורי לעבודה

בבאר - שבע

 


 

21/09/2009

תאריך:

השופט משה טוינה

בפני:

 

 














 

קליינר זינובי

בעניין:

התובע

ביטון שמעון

ע"י ב"כ עו"ד


 


 

 

נ  ג  ד


 


 


 

מיקי את עודד בע"מ


 

הנתבעת

אביטל יוסי

ע"י ב"כ עו"ד


 


 


פסק דין

 

מבוא:

 


1.         התובע יליד 1938 תושב אילת, מהנדס בהכשרתו, עבד בשירות הנתבעת מינואר 2002 ועד לאוקטובר 2006.

 

2.         הנתבעת הינה חברה פרטית הפעולה בענף הבניין.

 

3.         בתביעה שהגיש התובע באוקטובר 2007, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הסכומים הבאים:

 

הפרשי שכר עבודה  בגין תקופת העסקתו בנתבעת, בסך של 49,610 ¤;

תשלום פדיון חופשה בסך של 9,903 ¤;

דמי הבראה בסך של 9,656 ¤;

דמי חגים בסך של 15,384 ¤;

החזר הוצאות נסיעה בסך של 52,182 ¤;

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 17,395 ¤;

ופיצויי פיטורים בסך של 24,166 ¤ ופיצויי הלנה עליהם.

 

4.         בשים לב לריבוי עילות התביעה, אין בדעתי בשלב זה להידרש לטענות התובע בכל אחת מעילות התביעה ובתשובות הנתבעת ביחס לטענות אלה. זה ייעשה ככל שיהא בדבר צורך, בעת הדיון בעילות התביעה השונות להלן.

 

אשר על כן מבקש אני לפתוח בתביעת התובע להפרשי שכר עבודה.

 

התביעה להפרשי שכר עבודה:

 

5.         לטענת התובע במועד קבלתו לעבודה סיכמו הצדדים על שכר יומי גלובלי, ללא קשר למספר שעות העבודה בפועל, בשיעור של 240 ¤ נטו ליום ולא פחות מ-2,000 ¤ נטו לחודש.

 

6.         התובע טען עוד, כי בהתחשב במספר ימי העבודה שעבד מידי חודש - כמפורט בדוחות הנוכחות - הוא זכאי להפרשי שכר החל מהחודש הראשון לעבודתו, כמפורט בסעיפים 12 עד 70 לכתב התביעה, בסכום כולל בסך של 49,610 ¤.

 

7.         לגרסת הנתבעת, בתביעת התובע להפרשי שכר עבודה אין ממש. בהקשר זה טענה הנתבעת, כי תשלום השכר היומי בסך של 240 ¤ נטו ליום, מותנה בהעסקה של 8 שעות עבודה מלאות ביום.

 

            הנתבעת הוסיפה כי כפי שעולה מאותם דוחות נוכחות עליהם מסתמך התובע עצמו, עבד התובע במרבית תקופת העבודה, הרבה פחות מ-8 שעות ביום.

 

            בהתאם טענה הנתבעת ועל סמך שעות העבודה בפועל, שולם לתובע שכר מידי חודש.

 

 

 

 

 

8.         מחלוקת זו בין הצדדים מבקש אני לבחון על יסוד העובדות הבאות:

 

א.         כמצוין לעיל, מילא התובע דוח נוכחות יומי אשר במסגרתו התבקש לדווח לא על ימי העבודה בלבד, אלא גם על שעות העבודה, דהיינו שעת הכניסה והיציאה מהעבודה.

 

            ראה:

            עדות התובע, עמ' 4 לפרוטוקול מיום 4.2.09 שורות 26-29.

 

ב.         מתוך כתב התביעה ומתצהיר התובע עצמו עולה עוד, כי לכל אורך תקופת עבודתו של התובע, מבלי יוצא מן הכלל - לא שולם לתובע שכר על בסיס שכר יומי בהיקף של 240 ¤ ליום נטו. עובדה אשר מקבלת ביטוי בין היתר, בדרישת התובע להפרשי שכר בגין כל אחד מחודשי עבודתו בשירות הנתבעת.

 

ג.          מכרטיסי הנוכחות, כמו גם מעדות התובע עצמו, עולה כי התובע עבד מספר שעות משתנה מידי יום ולעיתים חריגות בלבד, עבד יום עבודה של 8 שעות.

 

            רק לסבר את האוזן, מעדות התובע עולה כי התובע היה מסיע את נכדיו לגן בתחילת יום העבודה, ובחזרה הביתה. בהקשר זה סיפר בנו של התובע כי בתקופות שונות היה התובע אוסף את ילדיו מהגן, בשעה 13:00.

 

            ראה:

            עדותו של מר אלכסנדר קליינר, עמ' 8 לפרוטוקול מיום 4.2.09, שורות 28-29.

 

ד.         אין לאורך כל תקופת עבודתו של התובע בשירות הנתבעת, עדות לפניה אחת בכתב או ראיה לפניה בעל פה, אשר במסגרתה התלונן התובע כי הנתבעת מפרה את הסכם העבודה המחייב את מלוא השכר היומי בסך של 240 ¤ נטו ליום, גם בימים בהם עבד פחות מ-8 שעות ביום; והפרשי שכר הנובעים מטענה זו.

 

ה.         יצוין כי גם במכתב ההתפטרות אין כל טענה לפיה הפרה הנתבעת את חוזה העבודה עם התובע, וכי התובע זכאי להפרשי שכר כתוצאה מהפרה זו.

 

            בהקשר זה ראוי להזכיר, כי במכתב ההתפטרות ביקש התובע "לערוך חישוב עבור כל המגיע לי על פי החוק ולשלם לי בהקדם" נספח א' לתצהיר התובע; ואין פה כל טענה להפרת חוזה או תביעה להפרשי שכר.

 

9.         יוצא מכאן כי בהתנהגותם לאורך תקופת עבודה של כ-4 שנים, גילו הצדדים את אומד דעתם לעניין התמורה לה זכאי התובע כעובד הנתבעת.

 

10.        מהתנהלות הצדדים עולה כי אין כל בסיס לטענת התובע להסכם עבודה המקנה לו את הזכות לשכר היומי המוסכם המלא, על סך של 240 ¤ ליום גם באותם ימים בהם עבד פחות מ-8 שעות ביום, ולא יותר משעות ספורות ביום.

 

11.        אוסיף רק, כי מסקנה זו ולפיה אין ממש בטענת התובע לפיה הוא זכאי לשכר היומי המוסכם בסך של 240 ¤ ליום, גם בגין העסקה בחלק מיום העבודה - הן לאור התרשמותי מהעדים בפני והן מתוך היגיון הדברים. זאת משאין זה סביר כי התובע יהיה זכאי לשכר יומי מלא, גם בגין אותם ימים בהם עבד כשעתיים ביום.

 

12.        משנפלה טענת התובע על סיכום לפיו הוא זכאי לשכר היומי המוסכם בגין כל אחד בימי העבודה ובהתעלם משעות העבודה שעבד באותו יום - התביעה להפרשי שכר המבוססת על טענה זו - דינה להידחות.

 

התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה:

 

13.        על פי כתב התביעה זכאי התובע ל-62 ימי חופשה בתשלום, עבור כל תקופת עבודתו בנתבעת, החל מינואר 2002 ועד לחודש אוקטובר 2006.

 

14.        התובע הוסיף כי ביחס לאותם 62 ימי חופשה בתשלום, חייבת הנתבעת בתשלום עבור ימי חופשה בסך של 14,880 ¤.

 

            כן טען התובע, כי במהלך תקופת העסקתו שילמה לו הנתבעת סכום בסך של 4,976 ¤ על חשבון חופשה.      

 

15.        בנסיבות הללו ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם דמי פדיון חופשה בסך של       9,904 ¤.

 

16.        את התביעה לתשלום דמי פדיון חופשה, מבקש אני לבחון על בסיס העובדות הבאות:

 

א.         בעקבות סיום העסקתו של התובע בחודש אוקטובר 2006, שילמה הנתבעת לתובע במשכורת חודש נובמבר 2006, דמי פדיון חופשה בסך של 2,239 ¤.

 

ב.         מתלושי השכר עולה כי בשלוש השנים האחרונות להעסקתו של התובע, לא יצא התובע לחופשה בתשלום.

 

17.        כמצוין לעיל, שכרו של התובע איננו משולם על בסיס חודש,מכאן שהתובע עובד על הגדרה "עובד בשכר" על פי חוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית").

 

18.        כ"עובד בשכר" זכאי התובע על פי סעיף 10 לחוק חופשה שנתית, לתשלום עבור ימי החופשה ודמי חופשה המחושב על בסיס "שכר עבודה יומי ממוצע, כפול במספר ימי החופשה".

 

19.        שכר העבודה היומי הממוצע בעניינו של התובע, הוא הסכום היוצא מחילוק רבע השנה של העבודה המלאה ביותר בשתיים עשרה החודשים שקדמו לסיום עבודתו של התובע במספר 90.

 

            ראה:

            סעיף 10(ב)(2).

 

20.        מתוך תלושי השכר לשנת 2006 יוצא כי השכר היומי הממוצע בעניינו של התובע עומד על סך של 87.5 ¤ ליום (שכר חודש אוקטובר 2006, ספטמבר 2006 ואוגוסט 2006 בסכום כולל של 7,882 ¤).

 

21.        מכוח חוק חופשה שנתית זכאי התובע לצבור זכויות לחופשה לשלוש השנים האחרונות להעסקתו.

 

            ראה:

            ע"ע 324/05, ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ, פסקה 9 לפסק דינו של כב' הנשיא אדלר.

 

22.        משאין ביטוי בתלושי השכר ליציאתו של התובע לחופשה בשלוש השנים האחרונות להעסקתו בשירות הנתבעת, ומשלא הציגה הנתבעת אישורים עלפיהם יצא התובע לחופשה בתשלום במהלך תקופה זו (שלוש השנים האחרונות להעסקתו), זכאי התובע לדמי פדיון חופשה ביחס לשנים אלה בהיקף של 44 ימים (16 ימים עבור השנה החמישית והאחרונה לעבודתו של התובע בשירות הנתבעת; ו-14 ימים בגין השנים השלישית והרביעית לעבודתו).

 

23.        בהתאם היה התובע זכאי לדמי פדיון חופשה עם סיום העסקתו בנתבעת, בסכום של 3,850 ¤ (44 ימי חופשה כפול 87.5 שכר יומי ממוצע).

 

24.        מששולמו לתובע דמי פדיון חופשה בסך של 2,239 ¤, זכאי התובע להפרשים על חשבון דמי פדיון חופשה בסכום בסך של 1,611 ¤. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.11.06.

 

 

התביעה לתשלום דמי הבראה:

 

25.        במסגרת כתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו בשירות הנתבעת, בהיקף של 34 ימים, בסכום כולל של 10,395 ¤ אשר מהם יש לנכות דמי הבראה בסך של 739 ¤ אשר שולמו לתובע במהלך עבודתו ובחודש לאחר התפטרותו.

 

            בהתאם ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה בסך של 9,656 ¤.

 

26.        על פי ההסכם הקיבוצי אשר קובע את זכותם של העובדים לקצובת הבראה, היקף הזכות לקצובת הבראה נקבע על פי שיעור המשרה של העובד.

 

בהקשר זה נקבע בסעיף 5.ג' להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה, כי "לעובדים במשרה חלקית תשולם קצובת הבראה באופן יחסי לחלקיות המשרה"

 

27.        כן נקבע בהסכם הקיבוצי, כי "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו" סעיף 7.א' להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה.

 

            הוראה דומה המגבילה את זכותו של התובע לתבוע דמי הבראה בגין תקופה שלמעלה משנתיים, מצויה בהוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה ובעבודות הציבוריות.

 

28.        יוצא מכאן כי בניגוד לאמור בכתב התביעה ובתצהיר התובע, זכאי התובע לקצובת הבראה לתקופה של השנתיים האחרונות להעסקתו בנתבעת, אשר תחושב באופן יחסי לחלקיות משרתו.

 

29.        מתלושי השכר עולה כי בשנתיים האחרונות לעבודתו עבד התובע בהיקף של 32% משרה (חישוב המבוסס על תלושי השכר המחשבים את מספר הימים המשוכללים שעבד התובע מידי חודש, שעות עבודה שמתורגמים לימים של 8 שעות ביום, סה"כ 194 ימים לתקופה של 24 חודש, שהם 8.08 ימים בחודש בממוצע, שהם 32% משרה, על בסיס חודש עבודה של 25 ימים).

 

30.        משלא שולמה לתובע קצובת הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו בנתבעת, ובהתאם לחלקיות משרתו כמפורט לעיל - זכאי התובע לתשלום קצובת הבראה על 4.5 ימי הבראה (7 ימי הבראה לכל אחד מהשנתיים האחרונות לעבודתו בחלקיות משרה של 32% ועל בסיס 318 ¤ ליום הבראה) סך הכל - 1,431 ¤.

 

31.        בחודש נובמבר 2006, לאחר סיום העסקתו של התובע, שילמה הנתבעת לתובע דמי הבראה בסך של 585 ¤; ומכאן שעל הנתבעת לשלם לתובע יתרת דמי הבראה בסך של 846 ¤ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.06.

 

התביעה לתשלום דמי חג:

 

32.        לטענת התובע חייבת הנתבעת בתשלום עבור עשרה ימי חג בשנה. בהתאם טען התובע, כי בהתחשב בתקופת עבודתו בנתבעת, הוא זכאי לתשלום עבור 69.6 ימי חגים ובסה"כ 16,704 ¤.

 

33.        בכתב התביעה נטען עוד, כי בפועל שילמה הנתבעת לתובע דמי חגים בסך של 1,320 ¤.

 

34.        בנסיבות אלה ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום היתרה בסך של 15,384 ¤.

 

35.        זכותו של עובד בשכר (עובד ששכרו משולם על בסיס שעתי או יומי), לתשלום עבור ימי חג מותנית בעבודתו של העובד בסמוך ליום החג "זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג" סעיף 7 להסכם הקיבוצי הכללי לתנאי השכר במשק הפרטי.

 

36.        כאמור בעניינו עבד התובע בהיקף חלקי. במקצת הימים הופיע התובע לעבודה ובמקצתם לא. בימים בהם הופיע התובע לעבודה, לא עבד התובע יום עבודה מלא.

 

37.        בנסיבות הללו לא הניח התובע תשתית עובדתית המקימה את זכותו לתשלום דמי חגים, משלא הראה כי עבד בסמוך ליום החג, היינו יום לפני ויום אחרי החג, אשר בגינו נתבע התשלום.

 

38.        בנסיבות אלה התביעה לתשלום דמי חגים נדחית.

 

התביעה להחזר הוצאות נסיעה:

 

39.        במסגרת התביעה להחזר הוצאות נסיעה, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות הרכב אשר שימש אותו, כך לטענתו, לצרכי העבודה.

 

40.        על פי תצהיר התובע וכתב התביעה, עשה התובע שימוש ברכבו לצרכי עבודתה של הנתבעת ובמסגרת זו השתמש ברכבו להובלת מכשירי מדידה, פטיש וגלגלת.

 

41.        על השימוש ברכב ביקש התובע לחייב את הנתבעת בסכום בסך של 1,000 ¤ לכל חודש, ובסה"כ בסכום כולל של 52,182 ¤, לאחר ניכוי השתתפות בהוצאות הנסיעה ששילמה הנתבעת לתובע, כמפורט בתלושי השכר.

 

42.        בדומה לתביעה להפרשי שכר, אין כל ביטוי לדרישת התובע להשתתפות בהחזר הוצאות הרכב במהלך תקופת העבודה, ולאחר סיומה בהודעת ההתפטרות.

 

43.        בנסיבות אלה, הדרך בה נהגו הצדדים לאורך תקופת ההתקשרות, מלמדת כי השימוש שעשה התובע ברכבו לצרכי העבודה, ללא קבלת תמורה מעבר לשכר החודשי, משקפת את הסיכום בין הצדדים.

 

44.        עוד יש לציין, כי הוראות ההסכם הקיבוצי בעניין החזר הוצאות נסיעה איננו מקנה לתובע את הזכות לדרוש השתתפות בהוצאות אחזקת הרכב אשר שימש אותו לצורך הגעה לעבודה וממנה.

 

45.        בנסיבות הללו התביעה להחזר הוצאות נסיעה נדחית.

 

התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה:

 

46.        על פי כתב התביעה הייתה הנתבעת חייבת בהפרשות לקרן פנסיה בשיעור של 6% מהשכר, הבאים על חשבון תגמולים.

 

            בפועל נטען, כי הנתבעת לא דאגה להבטחת זכויותיו של התובע לקרן פנסיה, ומכאן תביעת התובע לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לקרן הפנסיה המבוסס על שכר בסך של 4,998 ¤ לחודש, לתקופה של 58 חודשים בהיקף של 6% מהשכר, בסכום של 17,395 ¤.

 

47.        כאמור הנתבעת הינה חברה הפועלת בענף הבניין והתשתיות.

 

48.        משכך חלים על היחסים שבין הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין.

 

49.        מכוח ההסכם הקיבוצי וצו הרחבה, הייתה הנתבעת חייבת להפריש לזכות התובע כספים להבטחת זכויותיו לפנסיה.

 

50.        אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה לזכות התובע כספים לקרן פנסיה, ומשכך זכאי התובע לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לקרן.

 

51.        הפרשות המעביד לקרן הן אחוז מהשכר.

 

52.        בענייננו, משנדחו טענות התובע לעניין הפרשי שכר להם הוא זכאי, את ההפרשות לקרן יש לחשב כאחוז מהשכר ששולם לתובע בפועל, כפי שעולה מתלושי השכר המצורפים.

 

53.        מתלושי השכר עולה, כי לאורך תקופת העסקתו של התובע שולם לאחרון שכר בסכום כולל של 146,197 ¤ (נתון המבוסס על ריכוז השכר השנתי ששולם לתובע המופיע בתלושי השכר לחודשים אוקטובר 2006, דצמבר 2005, דצמבר 2004, דצמבר 2003 ודצמבר 2002, תחת הכותרת "סכומים מצטברים, שכר רגיל").

 

54.        בהתאם זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה בשיעור של 6% מהשכר הרגיל, בסכום בסך של 8,772 ¤. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.06.

 

התביעה להפרשי פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים:

 

55.        בכתב התביעה טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים על בסיס שכר בסך של 4,998 ¤.

 

56.        לפיכך ובהתחשב בתקופה של 58 חודשים, טען התובע כי היה על הנתבעת לשלם פיצויי פיטורים בסכום בסך של 24,160 ¤.

 

57.        אין חולק כי בתאריך 9.1.08 הועבר לתובע סכום בסך של 15,079 ¤ על חשבון פיצויי פיטורים.

 

58.        לפיכך תביעת התובע היום היא להפרשי פיצויי פיטורים בסך של 9,081 ¤.

 

59.        כן ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ביחס לסכום ששולם לתקופה שמיום 1.11.06 ועד למועד התשלום, ינואר 2008; ועל יתרת פיצויי הפיטורים הנתבעים, בסך של 9,081 ¤ - מיום 1.1.06 ועד התשלום בפועל.

 

60.        כמצוין לעיל, אין בידי לאמץ את טענת התובע להפרשי שכר; וכפועל יוצא מכך, את הבסיס לחישוב פיצויי הפיטורים העומד לגרסתו על סך של 4,998 ¤.

 

61.        בנסיבות אלה השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, נגזר מהשכר ששולם לתובע בפועל. על בסיס השכר ששולם לתובע בפועל (146,197 ¤), היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 12,134 ¤.

 

62.        מששולם לתובע פיצויי פיטורים בסכום בסך של 15,079 ¤, התביעה לתשלום הפרשי פיצוי פיטורים דינה להידחות.

 

63.        בהתחשב במחלוקת לעניין שיעורם של פיצויי הפיטורים ודרך התנהלותו של התובע, מקובלת עלי גרסתה של הנתבעת לחוסר שיתוף פעולה מצד התובע בקבלת פיצויי פיטורים שאינם שנויים במחלוקת.

 

64.        בנסיבות הללו ובהתחשב כי פיצויי הפיטורים שולמו בסופו של יום ביתר, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

 

סוף דבר:

 

65.        מהמקובץ עולה, כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

 

            א.         פדיון חופשה - 1,611 ¤.

            ב.         דמי הבראה - 846 ¤.

            ג.          פיצויי בגין אי ביצוע הפרשה לקרן פנסיה - 8,772 ¤.

            ד.         לסכומים כאמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.06.

 

66.        משנדחתה מרבית תביעת התובע, אין צו להוצאות.

 

67.        הערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

 

ניתן היום ג' בתשרי, תש"ע (21 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים.

 

משה טוינה - שופט

003411/07עב 734 נורית רזניק

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/9816D403E650CC92422576380051977E/$FILE/21114245543F521B4225762C0031F437.html
תאריך: 
21/09/09
Case ID: 
3411_7
Case type: 
עב
סיווגים
שופטים : משה טוינה - שופט
משה טוינה - שופט
עורכי דין : אביטל יוסי ביטון שמעון
אביטל יוסי
ביטון שמעון
Powered by Drupal, an open source content management system