בתי המשפט

פסק דין

א.         כללי:

פסיקה על דרך הפשרה, על פי הקבוע בסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "סעיף 79א") ובעניין תביעה כספית לפיצויים, בגין נזקים שנגרמו לתובעת, בשל התנהגות הנתבעת והשבתת עגורן, להלן, למשך 62 יום ומנגד, תביעה שכנגד, לתשלום בגין דמי שימוש בעגורן, לתקופה הנטענת ובשל עלויות נלוות אחרות.

ב.          על העובדות הטענות וההליכים:

התובעת הינה חברה פרטית, העוסקת בין היתר, בביצוע עבודות קבלניות בענף הבנייה והפיתוח. הנתבעת הינה חברה פרטית, העוסקת בתחום רכישה, מכירה, השכרה, פירוק והרכבה של מנופים לבניין. על פי הנטען, זכתה התובעת, בחודש 6/2004, במכרז, לביצוע עבודות בנייה (להלן: "העבודות"), עבור התעשייה הצבאית לישראל בע"מ (להלן: "המזמין"). לצורך ביצוע חלק מהעבודות, התקשרה התובעת בהסכם, עם קבלן משנה, חברה בשם ל.ב.א.ש. ייזום השקעות בנייה ופיתוח בע"מ (להלן: "קבלן המשנה"), שלפיו, קיבל על עצמו קבלן המשנה, לבצע את העבודות, בשיטת גב אל גב. לצורך ביצוע התחייבויותיו, התקשר קבלן המשנה, עם הנתבעת, בהסכם (להלן: "הסכם השכירות") לשכירות עגורן צריח (להלן: "העגורן"). הסכמי ההתקשרות עם המזמין, קבלן המשנה והסכם השכירות, צורפו כנספחים לכתב התביעה (נספחים 4-1 לסיכומי התובעת). על פי הקבוע בהסכם השכירות, התחייב קבלן המשנה, לשכור את העגורן, למשך תקופה מינימלית של 12 חודשים, החל מיום 15/1/2005 ולשלם לנתבעת, דמי שכירות חודשיים, בסך השווה בשקלים ל- 2,950 דולר, בצירוף מע"מ כחוק וכן לשאת בהוצאות הובלה והרכבת העגורן בסך של 7,300 דולר וסך של 7,000 דולר, עבור פירוק והשבת העגורן, לנתבעת ודמי ביטוח בסך של 187.5 דולר. לטענת התובעת, הפר קבלן המשנה, את התחייבויותיו ולפיכך, הודיעה לו, ביום 14/12/2005, על ביטול ההסכם (נספח 5 לסיכומי התובעת) ודרשה לסלק את ידו מאתר העבודות. אין חולק כי קבלן המשנה, הפר את התחייבויותיו, גם כלפי הנתבעת ולא שילם את דמי השכירות, בגין השכרת העגורן (לפחות מחודש 6/2005). בנסיבות אלו ומאחר והתובעת היתה מעוניינת בהמשך השימוש בעגורן, לביצוע העבודות, נוהל מו"מ בין הצדדים, במהלכו, שולמו דמי שכירות, בגין חודש 12/2005. אולם, משהמו"מ נכשל ולא הבשיל לכדי הסכם, ביקשה התובעת מהנתבעת, ביום 17/1/2006, לפרק את העגורן ולהוציאו מאתר העבודות. לטענתה, הנתבעת לא עשתה כן ולפיכך, ביום 19/3/2006, פורק העגורן, על ידי התובעת. נוכח התנהגות הנתבעת, נגרמו לתובעת נזקים, בין היתר, בשל שימוש בעגורן חלופי ונזקים נוספים, שפורטו ובכלל זה, חיוב בפיצויים מוסכמים למזמין, בשל הפיגור בביצוע העבודות, נזקים שהגיעו כדי סך של  1,707,840 ¤. בשל צרכי אגרה, הועמדה התביעה, ע"ס 600,000 ¤, בלבד.

הנתבעת כפרה בטענות התובעת והוסיפה, בכתב תביעה שכנגד, כי קבלן המשנה, הפר את התחייבויותיו כלפיה ולא שילם את דמי השכירות בעגורן לתקופה הרלוונטית. הנתבעת הדגישה, כי התובעת היתה מודעת להתנהגות קבלן המשנה ואף הסכימה לקחת על עצמה את התחייבויותיו כלפיה, כפי שנטלה לידיה את התחייבויותיו כלפי ספקים אחרים. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התבקשה על ידי התובעת, להמציא חשבוניות, בגין תקופת השכירות ואף גובש הסכם שכירות חלופי (נספח ד' לכתב ההגנה), שמכוחו, היתה מוכנה התובעת, לשאת בתשלום דמי השכירות, מחודש 6/2005 ואולם חרף כל זאת, סירבה התובעת לעשות כן ולמעשה, עד לכשלון המו"מ בחודש 1/2006, נהגה התובעת שלא בתום לב, מתוך כוונה לעשות שימוש מלא בעגורן, ללא תשלום. הנתבעת הטעימה כי המו"מ עם התובעת נכשל סופית, עובר ליום 13/2/2006 ולא כפי שנטען ומיד לאחריה, פעלה לאיתור שוכר חלופי ולפירוק והובלת העגורן מהאתר, אשר בנסיבות העניין, בשים לב לגודלו של העגורן ותיאומים שנדרשו לכניסתה לאתר, בשל רגישותו הבטחונית, פרק הזמן שחלף, היה סביר. מנגד, טענה הנתבעת, כי התובעת קיבלה על עצמה, את התחייבויות קבלן המשנה, כלפיה, למשך כל תקופת השכירות, החל מחודש 1/2005, מועד בו הפר קבלן המשנה, את הסכם השכירות. לחילופין, טענה, כי התובעת הסכימה, כעולה מטיוטת ההסכם, שהוחלף בין הצדדים, לשאת בתשלום דמי השכירות, החל מחודש 6/2005. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי יש לחייב את התובעת, בגין השימוש בעגורן, בשל עשיית עושר ולא במשפט וסיכמה, כי יש לחייב את התובעת, בגין דמי שכירות העגורן מחודש 1/2005, עד למועד פירוקו והובלתו מאתר העבודות, כמו גם בגין עלויות הפירוק ההעמסה והובלת העגורן ובסך כולל של 442,451 ¤. בכתב תשובתה, דחתה התובעת את טענות הנתבעת והוסיפה, כי אף אם קבלן המשנה, לא שילם לנתבעת, את דמי השכירות, לפחות מחודש 6/2005, אין לחייבה, בגין תקופה זו, אלא על הנתבעת, לפנות לקבלן המשנה ומכל מקום, לטענתה לא השתמשה בעגורן, לפני חודש 12/2005.

בהחלטתי מיום 12/3/2008, הוריתי על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים, במועדים ובתנאים אשר נקבעו. בטרם הגשת תצהירי הצדדים, נמסרה הודעתם, ביום 16/11/2008 ולפיה, הגיעו להסדר דיוני, על יסוד המלצת בית המשפט, שלפיו, יינתן פסק הדין, בתביעה ובתביעה שכנגד, בפשרה, על פי הקבוע בסעיף 79א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד – 1984, בגבולות של עד לסך של 100,000 ¤. הצדדים הסכימו, כי בית המשפט יהא רשאי לפסוק על פי המסמכים המונחים בפניו ואלה שיוגשו בצירוף לסיכומיהם. כמו כן, ביקשו כי פסק הדין יהיה מנומק. משהוגשו סיכומי הצדדים וחלף המועד להגשת סיכומי תשובה (כמפורט בהחלטה מיום 7/9/2009), הובא התיק בפניי, למתן פסק דין, על דרך הפשרה, כדלקמן.

על עקרונות הפסיקה על דרך הפשרה, כתבתי בהרחבה במקום אחר (ת.א. (י-ם) 5437/01 ניסים חנניה נ' ניידות חב"ד להפצת יהדות ארץ הקודש – פורסם בנבו – 30/1/05) ואין צורך לשוב ולפרטם. זאת ועוד, מקום בו מתבקש בית המשפט לנמק פסק דין שניתן על דרך הפשרה, הנמקת פסק הדין, תינתן בדרך קצרה ותמציתית (ע"א (י-ם) 6143/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות ארץ הקודש נ' ניסים חנניה – פורסם בנבו – 27/10/05, רע"א 11579/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות ארה"ק נ' חנניה – פורסם בנבו – 28/11/06), "...משום שהשיקולים העומדים ביסודם של פסקי דין אלו הינם שיקולים מורכבים ומיוחדים שאינם ניתנים למשקל, למדידה" (ע"א 10838/05 שלמה זקס נ' רונית קלינגר, פיסקה 7 – פורסם בנבו – 23/3/08).

ג.          דיון והכרעה:

יאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, על נספחיהם, התרשמתי מטיעוניהם, כפי שהובאו בסיכומיהם ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטים (מבלי שיש באלה, שיפורטו להלן, כדי למצות את כולם) והערכתי את הסיכונים והסיכויים של אחד מהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את התביעה ומנגד, לקבל את התביעה שכנגד, באופן חלקי ולחייב את התובעת, לשלם לנתבעת, סך של 60,000 ¤ (כולל מע"מ כחוק). להלן, יובאו, בתמצית, השיקולים העיקריים, שעמדו ביסוד הכרעתי.

בעניין התביעה – לא שוכנעתי, בקיומה של עילה, לחיוב הנתבעת, בפיצויים וממילא, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, לביסוסה. מהראיות שהובאו בפניי, התרשמתי, נוכח טיבו של העניין, המו"מ שהתנהל בין הצדדים, עד לסיומו – גודלו של העגורן וההיערכות הדרושה, לשם פירוקו והובלתו מאתר העבודות, כמו גם התיאומים שנדרשו, לשם קבלת אישור כניסה לאתר, כי פרק הזמן שחלף, ממועד כשלון המו"מ ועד לפירוק של העגורן (על ידי התובעת) והובלתו, מאתר העבודות, היה סביר. משכך, לא נפל פגם בהתנהגותה ובענין זה, מקובלים עליי טענותיה בסיכומיה. מכאן, לא  עומדת לתובעת, בנסיבות העניין, עילה כדין, לחיוב הנתבעת, בפיצוי, בגין טענתה, לעיכוב בלתי סביר, בפירוק והוצאת העגורן. זאת ועוד, התובעת כשלה, בהנחת תשתית ראייתית, במידה הדרושה, לביסוס טענותיה, לנזקים שנגרמו לה, בשל ההשבתה והעיכוב, בפירוק העגורן והובלתו מאתר העבודות (כמפורט בס' 76-70, לסיכומיה) ולא הובאו ראיות של ממש, לביסוס טענותיה ובעניין זה, אין בחוות הדעת הכלכלית, כדי לשמש ראיה של ממש, משלא הוכחה התשתית העובדתית, העומדת ביסודה וגם כאן, הנני מקבל את טענות הנתבעת, בסיכומיה (ס' 127-122).

בעניין התביעה שכנגד – מהראיות עולה, כי לפחות בסמוך לחודש 6/2005, התובעת היתה מודעת, להפרת הסכם השכירות של קבלן המשנה, כלפי הנתבעת והחשש בשל כך, מפני השבתת העגורן, היה מוחשי וממשי ולפיכך, טענת הנתבעת, לפיה, נוהל מו"מ בין הצדדים, בשעה שהתובעת עושה שימוש בעגורן, במשך כל התקופה הרלוונטית ובמסגרתו, מוכנה היתה, לשאת ולו במקצת, מחובו של קבלן המשנה (שלא היה ממש שנוי במחלוקת – נספח ח' לסיכומי הנתבעת), הינה מסתברת, בנסיבות העניין. כעולה ממכלול הראיות, בין היתר, מטיוטת הסכם השכירות, שהוחלפה בין הצדדים ומכתבו של קבלן המשנה, מיום 17/9/2009 (נספח י"ג למסמכי הנתבעת), שוכנעתי, כי נעשה שימוש בעגורן, תוך מצג של התובעת, לשאת בתשלום ולו חלקי, בגינו. יחד עם זאת, גם הנתבעת לא השכילה להניח תשתית משכנעת, לביסוס טענתה, להמחאת זכויות וחובות קבלן המשנה כלפיה, בגין כל תקופת השכירות, כפי שנטען, הגם שלכאורה ניתן היה לעשות כן, בדרך של הגשת תצהירים מטעמה (ס' 18-17 לסיכומיה). זאת ועוד, כפי שעולה מנספח 10 למסמכי התובעת, שצורפו לסיכומיה, נדמה, כי התובעת שילמה לקבלן המשנה, חרף הפרות ההסכם (ובכלל זה, גם עבור השימוש בעגורן – כעולה מסעיף ט' לחישוב חובו של קבלן המשנה - נספח ח' למסמכים שם והחשבוניות שצורפו, הגם שלא הוברר האם סולק החוב בגין השימוש בעגורן באופן מלא). בנסיבות אלה, הנני סבור, כי באיזון הכולל, הערכת הסיכויים והסיכונים ובהתחשב בעקרון תום הלב, החל על צדדים למו"מ, דיני עשיית עושר ומשיקולי צדק, יש לקבל את טענת הנתבעת, לחיוב התובעת, בגין דמי שימוש בעגורן, בתקופה הרלוונטית, באופן חלקי, אשר במכלול הנסיבות (בשים לב לשיעור דמי השכירות החודשיים, משך התקופה הרלוונטית ומידת הסתברות טענות הנתבעת), מצאתי להעמידו, על סך של  60,000 ¤, כולל מע"מ.

ד.          סוף דבר,

התביעה נדחית.

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, כאמור ולפיה, הנני מחייב את התובעת, לשלם לנתבעת, סך של 60,000 ¤, כולל מע"מ כחוק ובתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידיה.

בנסיבות העניין ולנוכח תוצאת פסק הדין, לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום י"ב בתשרי, תש"ע (30 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים