משה זר ואח' נ' שר הבטחון דאז ואח'


PAGE  1

 

 

 












 

משה זר ואח'

בעניין:

התובעים


 


 


 

נ  ג  ד


 


 

מדינת ישראל


 

הנתבעת


 


 

 

פסק דין


רקע

1.         התובע מס' 1, הוא אביו של גלעד זר ז"ל, ששימש קצין בטחון במועצה האזורית שומרון ונרצח בידי מחבלים בעת מילוי תפקידו (להלן "המנוח").

 

התובע מס' 2 הוא אחיו של המנוח.

 

התובעת מס' 3 היא אלמנתו של המנוח והתובעים 11-4 הם ילדיהם.

 

(להלן "התובעים" או "משפחת זר").

 

2.         התביעה הוגשה נגד נתבעים 8-1 בגין מעשיהם כאורגנים של המדינה ו/או הפועלים כשלוחיה ו/או מטעמה. הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת הנכונה היא המדינה, לכן נמחקו הנתבעים 8-1 מכתב התביעה והתביעה נותרה  נגד המדינה בלבד.

3.         במהלך שנת 2001 זמן קצר לאחר שהמנוח נרצח,  החליטו התובעים, לפעול להנצחת זכרו והקימו בשומרון במקום בו נרצח, את "חוות גלעד" (להלן: החווה או המאחז). לגרסת התובעים, מדובר בחווה חקלאית הממוקמת על קרקע שנרכשה על ידי התובע מס' 1; בחווה נזרעו כ- 150 דונם חיטה, נשתלו כ- 200 עצי פרי, ירקות צמחי תיבול וגפנים, הוקמו אורוות סוסים, דיר עזים, לול, סככת טרקטורים, קראוונים ומחסן כלים. לצורך השמירה על החווה ותכולתה, העתיק התובע מס' 2, עם משפחתו, את  מגוריו לחוות גלעד ונעזר בשומרים נוספים.

 

4.         בתאריכים 19.10.02 – 20.10.02 נהרסו המבנים בחווה על ידי הצבא והמשטרה והמאחז פונה (להלן "הפינוי").

 

5.         בתביעתם, מבקשים התובעים, לחייב את המדינה (להלן: הנתבעת) לפצותם  בגין נזקי רכוש וגוף שנגרמו להם במהלך הפינוי וההריסה. לטענתם, הפינוי וההריסה בוצעו שלא כדין ותוך רמיסת זכויותיהם; הנזקים המתבקשים כוללים פיצוי עבור המבנים ורכוש, עבור הנזק שנגרם לרכב, עבור עגמת נפש ונזק כללי. הנזקים נאמדים בכ- 709,501 ¤.

 

6.         הנתבעת טוענת, בכתב ההגנה, כי מדובר בבניה לא חוקית, כיוון שלא ניתן לתובעים היתר לבנות. בנסיבות אלה, סווג המאחז על ידי המינהל האזרחי באיזור יהודה ושומרון כמאחז בלתי חוקי (להלן: "המנהל האזרחי"). בעקבות זאת הוצאו מכוח חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (חוק זמני) מס' (79) לשנת 1966 צווי הפסקה והריסה. לאחר שנמסרו התראות כדין על הריסה ופינוי, ולאחר שניתנה לאחראים ההזדמנות להשמיע את טענותיהם -  ואלה בחרו שלא להתייצב לשימוע שנקבע בעניינם - הוצא צו סופי להפסקת הבניה ולהריסת הקיים. למרבה הצער, בעת הפינוי, בחרו השוהים בשטח, שלא לציית להוראת הפינוי והתנגדו בכוח לכוחות הבטחון בכך, הביאו על עצמם את תוצאות מעשיהם. על כן, דין התביעה להידחות.

 

7.         להשלמת התמונה יאמר כי לאחר הפינוי וההריסה, הקימו התובעים את החווה מחדש וכעבור זמן, הנתבעת הורתה על פינוי מחודש בעקבותיו, הגישו התובעים עתירה חדשה (בג"צ 5148/03).

 

התשתית הראייתית

8.         גרסת עדי התביעה:

8.1       תובע מס' 1 מר משה זר טוען בתצהירו כדלקמן:

 

א.                הוא רכש את הקרקע עליה ממוקמת החווה בהתאם לחוקי רישום המקרקעין הירדניים החלים באזור. לצורך רישום הקרקע, השתמש בחברה ירדנית שבשליטתו – חברת הר וגיא ובע"מ.

ב.                 כיוון שהקרקע היא בבעלותו הפרטית לכן לפי סעיף 6 לחוק ההחזקה (התצריף) הירדני (חוק מס' 49 לשנת 1953) הקובע, כי בעלים רשאי להקים בית, ובמיוחד לאור תכנית המתאר המנדטורית החלה על האזור (תכנית 5 rg 15 f) המאפשרת הקמת בית אחד על כל 10 דונם חקלאיים ללא צורך באישורים כלשהם המבנים נשוא התביעה חוקיים.

ג.                   זאת ועוד, החווה הוקמה בידיעת ובאישור הרשויות, מתוך מחשבה שהמאחז מחוייב מבחינה בטחונית בהיותו ממוקם על ציר תנועה שמחבר בין גוש קדומים לגוש אלון מורה. זהו מיקום אסטרטגי המונע חדירת מחבלים. לראיה תכנית המתאר של "חוות גלעד" שהוגשה באמצעות האדריכלית רחל ולדן; קיבלה אישור של הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון ביום 15.10.01.

ד.                  בנוסף הוא פנה לסעיף 34(4) לחוק תכנון ערים כפרים ובניינים (חוק זמני) מס' (79) לשנת 1966 (להלן חוק התכנון הירדני) החל בשומרון, שלטענתו, מחריג מהמונח "בינוי" – שימוש בקרקע כלשהי למטרה חקלאית באזורים המיועדים לכך. בהקשר זה הדגיש כי חוות גלעד הוקמה כחווה חקלאית שכל מטרתה עיבוד חקלאי של הקרקע.

ה.                הצווים שהוצאו במהלך התקופה התייחסו רק למבני המגורים בעוד שבמסגרת הפינוי נהרסו  שטחים חקלאיים ללא  כל בסיס חוקי.

ו.                   הוא טוען כי מדובר בפינוי בלתי חוקי וייחס לנתבעת חוסר תום לב. בתוך כך, ציין כי במהלך חודש אוקטובר 2002 פורסמה ידיעה בתקשורת כי שר הבטחון דאז הורה לפנות עשרה מאחזים בלתי חוקיים בשטחים. מיד בסמוך, הוגשה עתירה על ידי המטה למען א"י חיפה והצפון שעניינה מתן צו על תנאי וצו ביניים המורה לנתבעת להימנע מפינוי מתיישבים יהודים ביהודה ושומרון והריסת בתיהם מבלי ליתן להם צווי פינוי והריסה כדין, הכוללים מתן זכות שימוע בטרם ביצוע ההליכים. (בג"צ 8706/02). 

ז.                  בתגובתה, אישרה המדינה כי לא יוצא צו הריסה סופי כדין מבלי שתנתן קודם לכן למחזיק המבנה או לבעליו, הזדמנות להשמיע טענותיו (נספח ה' 6 לתצהירים).

ח.                בהסתמך על התחייבות שלטונית זו, החליט בג"צ להימנע מליתן צו ביניים (נספח ו).

ט.                ביום 15.10.02  הגיש תובע מס' 2 בקשה להצטרף לעתירה.

י.                   ביום 16.10.02 הוגשה בקשה מחודשת על ידי העותרים, לצו ביניים במסגרתו נטען, כי למרות פניותיהם לקבל העתקים  של צווי הריסה אלה לא הומצאו ולא גולו.

יא.             ביום 16.10.02 ניתנה החלטת בג"צ במסגרתה המליץ לדחות את הפינויים עד לאחר שתינתן זכות שימוע למתיישבים.

יב.              באותו בוקר, פנה התובע באמצעות עו"ד גליק אל ב"כ הנתבעת שייצגה אותה בעתירה בבג"צ, בבקשה למיצוי זכות השימוע. בתגובה, נענה כי מאחר וטרם נדונה הבקשה להצטרף כצד לעתירה, מפנה את מכתבם לרשויות המתאימות. (ראה בעניין זה נספחים ח'-יא'). 

יג.                למרות האמור, החליטה הנתבעת לפעול בניגוד להצהרותיה, ומבלי שהומצאו הצווים לתובעים, והורתה על פינוי המאחז. להפתעת התובעים, עוד באותו היום הגיעו הכוחות לפנותם.

יד.              נוכח הלחץ בו היו נתונים התובעים וכדי להימנע מעימותים מיותרים, הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה התובעים יפנו את המקום מרצון ומנגד יוותרו על כנם סככה חקלאית שתי מכולות שישמשו למגורי חיילים ולמגורי יום לעובדי החווה (להלן "ההסכמה"). בין היתר, החלו בהקמת קיר מבטונדות להגנה על המבנה אשר יועד לחיילים, מפני ירי. בניית הקיר מעידה כאלף מילים כי מדובר היה בהסכמה ארוכת טווח (להמחשה מצביע על תמונות 136, 196, 199, 205  מהאלבום שסומן כמוצג מס' 1 ). בדיעבד התברר לתובעים ביום שלמחרת כאשר הגיע עם בנו לעבד את הקרקע, שבניגוד להסכמה החיילים עזבו את השטח והפקירו את רכושם של התובעים. משכך, במצב דברים זה החליט להעביר את השבת עם משפחתו בחווה כדי לשמור על הקיים.

טו.             במוצ"ש 19.10.02 באופן מפתיע ובניגוד להסכמה, מבלי שנמסרו צווים או שימוע, ניתנה הוראה לפרק את החווה בברוטליות ותוך כדי שימוש בכוח בלתי סביר.

טז.             לטענת התובע, צווי ההריסה המסומנים כא'1-כא' 3 אינם חוקיים ולא נמסרו כדין. הוא  מטיל ספק בכשרות הצווים שנמסרו בדיעבד לידיו.

יז.               ביחס לתהליך הפינוי טוען התובע כי בוצע תוך חריגה מסמכות, נהרס כל הבנוי ומרבית הנטוע. כוחות הביטחון פעלו בניגוד לחוק והפגינו אלימות כלפיו וכלפי יתר הנמצאים בחווה, ומנעו מהם את זכויותיהם הבסיסיות. בין היתר, נטען כי לא ניתנה התראה ו/או הכרזה, אנשי הבטחון לא ענדו תגי זיהוי כדי למנוע אפשרות של הגשת תלונות על פעולות אלימות וונדליזם שבוצעו במהלך הפינוי.הם סרבו להזדהות בשמם והציגו את עצמם בשם "שחר איילון"; בנות שומרות דת פונו על ידי חיילים ושוטרים ולא על ידי שוטרות וחיילות בנות מינן, דבר שגרם להן עוגמת נפש מרובה; נוכח הוראת הפינוי בשבת הוכרחו חיילים לחלל שבת ללא כל הצדקה.

יח.             לגרסת התובע, הוכה על ידי השוטרים ונזקק לטיפול רפואי.

8.2       לחיזוק גרסתו בעניין נזקיו הגופניים, הובאה עדותו של חובש מד"א פסח גולדמן שסיפר שהוזעק למקום בשל התעלפותו של התובע. מתצהירו עלה כי במועד בו הגיע, טיפל בתובע רופא משטרתי, התובע היה ער והסטרי ועל בגדיו היו כתמי דם.

 

8.3       ביחס לטראומה נפשית ממנה סובל התובע מס' 1, הובאה חוות דעתה של הפסיכולוגית מרים שפירא  (נספח כט) .

8.4       לגרסת התביעה, במסגרת הפינוי כל הרכוש והציוד שהיה בחווה נהרס ונותץ מבלי שהיתה להם אפשרות להצילו. סה"כ 138,000 ¤ כמפורט ברשימה המצורפת כנספח ב' לכתב התביעה.

 

8.5       נזקי הריסת המחוברים (מבנים כולל תשתיות חשמל, אורוות, דיר, בית כנסת ללא גג, שטחי דשא כולל מערכת השקייה, מכולות מגורים וסככה כולל מחוברי המטבח, דודי שמש ושתי משאבות מים) נאמדים                   בכ- 306,000 ¤, כאמור בחוות דעתו של השמאי קרול גדעון (נספח ל).

 

8.6       ביחס לנזק שנגרם לרכב שבבעלות התובע מס' 1 הוגשה חשבונית על 501 ¤ (נספח לב') ולגבי יתרת הנזק הוגשה חוות דעתו שמאי אסרף שלמה (נספח לב'). 

 

8.7       גרסה דומה מסרו תובעים 2 ו-3 וחיזקו את הטענה כי היה ברור להם שההסכמה עמדה על כנה והם העבירו את השבת בחווה אך ורק לצורך שמירה על הציוד והרכוש כיוון שהחיילים עזבו את המקום. רק במוצ"ש התברר להם כי הנתבעת חזרה בה מההסכמה באופן חד צדדי וללא כל הודעה מוקדמת.

 

הם תארו את הפינוי כהסתערות לילית רבת אלימות. התובעת מס' 3 מתארת בתצהירה את אשר עבר על ילדיה (תובעים 11-4) במועד הפינוי והתוצאות המלוות אותן עד למועד זה.

 

 

8.8       עדי תביעה נוספים שחיזקו גרסת התובעים לגבי ההתרחשויות בזמן הפינוי:

א.    פקד אליעזר אמיתי

ב.     אל"מ (במיל') מרדכי יוגב

ג.       מ"מ נריה מאיר

ד.     חובש צבאי איתיאל סגל

8.9       בנוסף הוגשו 3 קלטות וידאו סומנו כמוצג מס' 2 (1) 2(2) ו- 2(3) בהן קטעים מהפינוי.

 

9.         גרסת עדי ההגנה:

9.1       אל"מ דוד מנחם הצהיר כדלקמן:

א.    הוא שימש במועד הרלוונטי לכתב התביעה, כמפקד חטיבה מרחבית "אפרים", סיבר בתצהירו את הדברים שלהלן:

ב.     מתוקף תפקידו והיכרותו עם המקום על יושביו, פיקד על כוחות הצבא והמשטרה שעסקו בפינוי המאחז במהלך חודש אוקטובר 2002 על שלביו השונים.

ג.       צווי ההריסה הוצאו על ידי יחידת הפיקוח על הבניה של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון והועברו לידיו על ידי קצין המת"ק (מפקדת תיאום וקישור של המנהל האזרחי).

ד.     יום הפינוי נקבע ל- 16.10.02.

ה.    ממידע שהתקבל היתה כוונה מצד מתיישבים באזור ומצדם של גורמים בעלי מטרות פוליטיות להתנגד בכוח לפינוי. זו גם, היתה התרשמותו האישית מדברים מפורשים שנאמרו לו על ידי מתיישבים באזור. לנוכח ידיעות אלה, הקצתה הרמה הממונה כוחות נוספים בהיקף של כשלושה גדודים בנוסף על הכוחות הקבועים שמלאו את המשימות השוטפות של החטיבה. 

ו.       מתוקף תפקידו הוציא ביום 16.10.02  צו לסגירות השטח הסובב את המאחז הבלתי חוקי. גבולות השטח הסגור תוארו בגוף הצו ועל גבי מפה שצורפה לו. בצו נקבע כי למעט חייל ושוטר במסגרת מילוי תפקידו ומי שקיבל היתר מפורש לכך, לא יכנס אדם שלטח הסגור ולא ישהה בו וכל אדם שימצא שוהה נדרש לעזוב לאלתר (נספח א' לתצהירו). 

ז.      למרות זאת, הגיעו למאחז אזרחים רבים במטרה מוצהרת למנוע את הפינוי.

ח.    לפיכך, באותו בוקר, הגיע למקום ונפגש עם מספר אנשים ביניהם התובעים  1 ו-2 וראש המועצה מר הודי ליברמן. במעמד זה ניסה להבהיר כי בהתאם לפקודות שקיבל עליו לבצע את צווי ההריסה ולפנות את המאחז. לדבריו, התובע מס' 1 סרב לקבל מידיו את הצו והודיע כי בכוונתו למנוע את הפינוי. עותק נוסף שנתלה על אחד המבנים במקום נתלש ונקרע בנוכחותו על ידי אחד המתיישבים.

ט.    מהתיאור בתצהיר עולה, כי במקום היו מתיישבים רבים חלקם ניאותו להתפנות מרצון ואילו אחרים צידדו במאבק. גם התובע מס' 1 קרא למתיישבים לחדול מההתנגדות ולשוב לבתיהם. חרף התנהגותם האלימה והפרת צו הסגירה נעשה מאמץ על ידי כוחות הצבא להימנע ככל האפשר מעימות.

י.       בשלב מסויים הודיעו המתיישבים כי יתפנו מרצון.

יא. לפיכך, התקבלה הפקודה שלא לאכוף בכוח את צו הסגירה ולא להרוס את המבנים בהתאם לצו ההריסה אלא להסתפק בפינוי שני קרוואנים.

יב.  בשום שלב לא הושגה הסכמה בינו לבין המתיישבים ואף לא היה מוסמך להידבר עימם.

יג.    לאחר שפונו שני הקרוואנים פוזרו הכוחות והושאר צוות אבטחה שמשימתו היתה לאבטח את הגזרה היות ומדובר בנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית במרחב. בניגוד לטענת התובעים, הצבת החיילים אינה תוצאה של "הסכמה" כלשהי.

יד.  ביום 17.10.02 נערך להשלמת משימת הפינוי בכלל זה הסככה החקלאית שנותרה במקום. לנוכח הידיעות הברורות והמוצהרות כי מתיישבים ובכללם התובע מס' 1, מתכוונים להתנגד לפינוי הוחלט להיערך בכוחות מתוגברים. כיון שהיה מדובר בפרק זמן קצר מדי נקבע כי הפינוי יעשה במוצ"ש.

טו. משכך, הוצא צו סגירה שנכנס לתוקף ביום 19.10.02 (שבת) שעה 17:00 למשך 24 שעות (נספח ב').

טז. בינתיים, עשרות מתיישבים שנודע להם על הכוונה להשלים את הפינוי, החלו להתקדם ברגלי לעבר המאחז.

יז.   מנגד,  הכוחות תודרכו להימנע משימוש מיותר בכוח ולפעול בהתאם לנהלים המקובלים באזור.

יח. הכוחות חולקו באופן שבו חלקם הוצבו במעגלים חיצוניים שתפקידם היה לבודד את המרחב ולאבטח אותו ואילו הכוח המשטרתי ואחת היחידות הצבאיות, הוצבו במעגל הפנימי לביצוע הפינוי עצמו. אלה האחרונים, הוצבו ללא נשק וללא אמצעים לפיזור הפגנות. בין השאר, במסגרת כוחות אלה היו חיילות שתפקידן היה לפנות נשים.

יט. חלק מהמתיישבים התנגדו התנגדות אקטיבית לפינוי תוך הפעלת אלימות פיזית ומילולית כנגד כוחות הבטחון תוך גרימת נזקים כבדים הנאמד בעשרות אלפי שקלים, לציוד צבאי ומשטרתי שהיה במקום. אלימות זו חצתה את כל הקווים האדומים ביחסם של אזרחים למי שמופקדים על שמירת החוק. בנסיבות אלה, נאלצו כוחות הבטחון לפנותם בזה אחר זה תוך כדי גרירתם תוך שימוש מינמלי בכוח בעוד שהם עצמם סופגים מהלומות וגידופים מכל עבר. במהלך הפינוי שנמשך עד למחרת בצהריים, נפצעו 63 שוטרים ו- 40 חיילים שמתוכם 22 נזקקו לטיפול רפואי נוסף על זה שניתן להם בשטח ופונו מהמקום.

כ.     לנוכח הצהרות ברורות של המתיישבים ומנהיגיהם, כי הפינוי אינו חוקי ובשים לב לארועי השבוע שחלף, לא היה טעם בהצגת צווי ההריסה או צו הסגירה שכן פניהם היו למאבק.

כא.בהתייחס לנזקים הנטענים על ידי התובעים, סיפר  העד זה, כי כוחות

הבטחון התמקדו בביצוע משימת פינוי המאחז מהמבנים המיועדים להריסה בהתאם לצווים ולצורך זה, ולנוכח העובדה שהמתיישבים לא שיתפו פעולה, נאלצו הכוחות להוציא את הציוד שהיה בעיקר בסככה החקלאית והניחו אותו באופן מרוכז מחוץ למבנים, כדי לאפשר את פעולת הריסת המבנה אך בוודאי שלא פגעו במטלטלין או בציוד או נטלו אותו. עוד ציין כי על פי התכנית המקורית היתה כוונה לפנות את המכולות באמצעות מובילים ומנופים שהובאו למקום אך נוכח הנזקים שגרמו המתיישבים למובילים ולמנופים בכך שהוציאו אותם מכלל פעולה, לא היתה ברירה אלא להרוס את המכולות שבמקום.

כב. ככל שנגרמו נזקים הרי שאלה נגרמו על ידי ההמון המתפרע שהגיע למקום. 

 

 9.2      ניצב שחר איילון העיד כלדקמן:

א.  במועד הרלוונטי שימש כמפקד מחוז ש"י במשטרת  ישראל.

ב.   במסגרת תפקידו פיקד על כוחות המשטרה שהוקצו לפינוי המאחז.

ג.  הפינוי תוכנן מלכתחילה ליום 16.10.02; במועד זה הכוחות היו ערוכים לביצוע הפינוי ואף עמד בתוקפו צו סגירה שאסר על מי שלא קיבל היתר מיוחד לכך, לשהות באזור. למרות האמור, הגיעו למקום מתיישבים רבים, בהם בני נוער, מתוך כוונה מוצהרת למנוע את הפינוי.

ד.   התובע מס' 1 קרא למי שהתקבצו במקום להתפזר ולהימנע מעימות עם הצבא. בקריאתו הבהיר כי משיקולים פנימיים של המשפחה הם מבקשים לחדול מההתנגדות.

ה.  פונו שני קרוואנים ובהתאם לפקודה נקבע להיערך להשלמת הפינוי לקראת סוף השבוע.

ו.   הוא שוחח עם התובע מס' 1 על הכוונה לפנות את המאחז וזה התקומם ואמר "על גופתי המתה".

ז.   בתדריך האחרון, בטרם יצאו לביצוע המשימה, הבהיר לשוטרים להימנע מהסלמה ולפעול בצורה מתונה.

ח.  כאשר הגיעו למאחז, זמן קצר לאחר צאת השבת, היה ברור שפני המתיישבים לעימות. בני משפחת זר שהיו במקום, הלהיטו את הרוחות ועודדו התנגדות לפעילות כוחות הבטחון. למעשה, התובע מס' 1 וחלק מבני משפחתו היוו גורם מתסיס. 

ט.  בטרם נהרסה הסככה החקלאית, פינו את הציוד שהיה בתוכה והניחו אותו בצד. בתחום הסככה היה רכבו של התובע מס' 1 אשר עיכב את ביצוע המשימה. התובע התבקש להזיז את רכבו, ומשסירב להוציאו נאלצו כוחות הבטחון לדחוף את הרכב אל מחוץ לסככה. בניגוד לטענת התובע, פעולה זו לא גרמה לרכב כל נזק.

י.   לאחר הריסת הסככה גרמו המתיישבים נזק במזיד לרכב. בעודם מיידים אבנים בשוטרים נופצה שמשת הרכב וכן באמצעות דרדור הרכב לעבר השוטרים שניגשו לפנותם.

יא. כוחות המשטרה תודרכו להתמקד במשימת הפינוי ולא במעצרים ואיסוף ראיות בנוגע לפורעי החוק. עם זאת, בשל ההתנגדות הקשה והפרות הסדר שהיו חמורות וחריגות בהיקפן, נאלצו השוטרים לבצע במקום מספר מעצרים ואף הוגשו נגד חלק קטן של מפירי החוק כתבי אישום (נספחים א1-א5).

יב. בהתייחס לטענות התובעים באשר לציוד ורכוש שלהם שנפגע, הבהיר כי השוטרים שפעלו במקום לא נטלו מטלטלין השייכים לתושבי המקום וככל שנגרם נזק או אובדן ציוד הרי שיש לזקוף זאת לחובת מפירי הסדר שהיו במקום.

 

9.3       ד"ר יורי מזין העיד כדלקמן :

א.        הוא שימש רופא בצוות הרפואי המשטרתי שנערך במקום.

ב.         במהלך הפינוי, קיבל קריאה ממספר אזרחים לטפל באדם שהתמוטט, בדיעבד נודע לו כי מדובר בתובע מס' 1.

ג.         כשהגיע לתובע מצא שהוא ללא הכרה, והגיש לו עזרה ראשונה בהתאם לכללים המקובלים, והעבירו לאמבולנס המשטרתי להמשך טיפול ומעקב. 

ד.         כעבור זמן קצר שב התובע להכרתו ושאל אותו לשמו. בהתאם להנחיית מפקד המחוז הזדהה בפניו בשם "שחר איילון".

ה.        בתגובה החל התובע להשתולל ולחנוק אותו, והוא ניסה להשתחרר מאחיזתו.

ו.         התובע הוציא בעצמו את חיבור העירוי שניתן לו תוך כדי שהוא מקלל וצועק, יצא בריצה מהאמבולנס וסרב לקבל טיפול נוסף.

ז.         בשעות שלאחר מכן, התובע מס' 1 הסתובב במקום וליבה את היצרים תוך שהוא מפיץ טענה כוזבת כי אנשי הצוות הרפואי ניסו כביכול לפגוע בו.

 

 

9.4       זיו רמי העיד כדלקמן :

א.        הוא שימש בתפקיד ממונה שומרון ביחידה לפיקוח במינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון. 

ב.         בתצהירו פרט את מדיניות האכיפה באזור. כרקע כללי ציין כי ככלל, לאחר איתורה של בניה לא חוקית המבוצעת ללא היתר בניה כדין, נמסר לבעליו של המבנה הלא חוקי או למי מטעמו צו להפסיק את עבודות הבניה ולהתייצב לדיון בפני ועדת משנה לפיקוח של מועצת התכנון העליונה (להלן: "צו הפסקת עבודה").

ג.         תליית צו היא אחת מדרכי ההמצאה המקובלות.

ד.         מקים המבנה רשאי להגיש בקשה להיתר בניה לצורך הכשרתו בדיעבד.  בקשה כזו נבדקת ומובאת לדיון בפני ועדת המשנה לפיקוח. הועדה מחליטה אם להוציא צו סופי להפסקת העבודה ולהריסת המבנה לרבות החלטה על תקופת הארכה במהלכה על המחזיק לבצע הריסת המבנה ולהחזיר את המצב לקדמותו. אם לא ציית מקבל הצו להחלטה, רשאי המינהל האזרחי לנקוט בכל האמצעים החוקיים להריסת המבנה גם על חשבונו של מקבל הצו.

ה.        אין חובה לציין את המועד להריסה היות והאחראיות לביצוע ההריסה מוטלת על בונה המבנה הבלתי חוקי. יתר על כן, מסירת הודעה על מועד ההריסה עלולה להעמיד את הכוחות מבצעי ההריסה בסיכון בלתי סביר.

ו.         בענייננו העיד הממונה כי ביום 10.03.02 אותרו שתי מכולות שהוצבו בשטח החווה, במקום נכחו בני משפחת זר שטענו לבעלות על הקרקע ברם לא היו בידיהם מסמכים להוכחת טענתם.

ז.         הואיל והעבודות במבנים התבצעו ללא רישיון ובניגוד לתכניות שחלו על המקרקעין עליהם הוצבו הומצא לתובעים צו הפסקת עבודה כדין (מספרו 112096; וביום 21.07.02 הומצאו להם צווים נוספים שמספריהם 112098 ו- 112099 (נספחים ג1-ג3).

ח.        צווים אלה הודבקו על המבנים (העתקי התמונות המתארות את מסירת הצווים מסומנים ב1-3). 

ט.        צווי הפסקת העבודה הופנו לתובע מס' 1. בצווים הודע לו כי ביום 18.06.02 וכן ביום 13.08.02 תדון ועדת המשנה לפיקוח במינהל האזרחי בהריסת המבנים האמורים וכי זכותם לפנות למזכירות הועדה בבקשות ובבירורים כמפורט בצווים.

י.         התובעים לא התייצבו לדיונים האלה למרות שזומנו כדין. כיוון שלא הוגשה בקשה לרישיון בניה, החליטה הועדה, בהתאם לסמכותה, להוציא צווי הריסה (נספחים ד-ה).

יא.       בנוסחו הסופי של צו הפסקת עבודה וההריסה נקבע, כי התובע מצווה להפסיק את הפעולות והשימוש במקרקעין נשוא הצו ולהרוס את הבניה ולהחזיר את המצב בשטח לקדמותו על חשבונו (נספחים ו1-ו3). צווים אלה הומצאו לתובעים בדרך של הדבקה על המבנים המיועדים להריסה. 

יב.       גם הפעם, כחלק מהמדיניות האמורה לעיל, כדי למנוע התקהלות הפגנות ומעשי אלימות, לא הודיעה יחידת הפיקוח לתובעים על המועד המיועד לביצוע ההריסה.

 

9.5       בתגובה לטענות התובעים כי הדין הירדני חל בענייננו (ראה סעיפים 37-30 לתצהיר התובע מס' 1), הוגשה חוות דעת מקצועית מטעם הפרקליטות הצבאית, שהתייחסה בין השאר לתוקפו של הדין החל באזור יהודה בתחום דיני התכנון והבנייה (להלן:"חוות הדעת").

א.    חוות הדעת קובעת שהסייג הפוטר מהחובה לקבל היתר בניה (אליו מכוונים התובעים) מתייחס לשימוש חקלאי במובן הצר, ואין בו כדי לכלול מקרים של בנייה ממש כמו בענייננו. לכן, הקמת מבנים, אוהלים, פחונים ודירים באיזור נשוא התובענה, הנה בגדר "בנייה" הטעונה היתר לפי חוק התכנון הירדני עליו מתבססים התובעים (ראה ניתוח בסעיפים 12-6 לחוות הדעת).

ב.     חוות הדעת מתייחסת גם לדרכי המצאת התראות לפי חוק התכנון הירדני. בין היתר, מאפשר חוק זה המצאה בדרך של הדבקה במקום בולט על הנכס נשוא הליכי הפיקוח (סעיף 13 לחוות הדעת).

ג.       בנוסף, נאמר בחוות הדעת כי סעיף 6 לחוק ההחזקה  (התצריף) בנכסי דלא ניידי, מס' 49 לשנת 1953, עליו הסתמכו התובעים, נעדר נפקות לעניין עצם ההקמה של המבנה היות והחוק איננו נוגע לענייני תכנון ובנייה (אלו כאמור מוסדרים בחוק התכנון הירדני). מכל מקום, קיומן של זכויות קנייניות או אחרות במקרקעין אינו מזכה בבנייה ללא היתר בנייה כנדרש בחוק התכנון הירדני (ראה בעניין זה את פסיקת בג"צ כאמור בסעיף 16 לחוות הדעת). 

 

9.6       הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית, של השמאי יצחק דגון, מיום 24.06.03, אשר העריך את סך הנזקים לרכוש ולציוד (כולל מבנים מחוברים ומטלטלין), על פי כתב התביעה, ב- 174,880 ¤.

 

השאלות העומדות להכרעה:

10.       שלב א': האם צווי ההריסה ניתנו כדין? מה הם כללו? -

 

שלב ב': האם הושגה הסכמה או ניתנה הבטחה שלטונית לפיה לא יושלם

פינוי  החווה?, אם כן ניתנה,  האם רשאים היו התובעים להסתמך עליה ?- 

 

שלב ג': האם הפינוי נעשה כדין? או שכוחות הביטחון כשלו בביצוע      

  המשימה אם בזדון ואם ברשלנות? -

 

שלב ד': האם הוכחו נזקי התובעים וגובה הנזק?  

                          קיומו של אשם תורם ואי הקטנת הנזק.

 

דיון והכרעה

צווי ההריסה

11.       הדין החל בשטחי יהודה ושומרון הוא הדין הירדני. לפי דין זה, החקיקה בתחום דיני התכנון והבנייה באזור מורכבת משני רבדים עיקריים: הראשון - חוק התכנון הירדני והשני- תחיקת הביטחון שבמרכזה הצו בדבר תכנון ערים כפרים ובניינים (יהודה ושומרון) (מס' 418), תשל"א-1971 (להלן צו 418). עניינו של צו 418 הוא תיקון הוראות בחוק התכנון הירדני בהתאמה למציאות הביטחונית הקיימת באזור. בהתבסס על חוות הדעת שהגישה הנתבעת, ובהעדר חוות דעת נגדית או ראיות לסתור, המסקנה המתבקשת היא כי בנייה באזור טעונה היתר בנייה לפי חוק התכנון הירדני. כמו כן, קיומן של זכויות קנייניות או אחרות בקרקע אינה מזכה בזכות לבנייה ללא היתר (בעניין זה ראה גם דברי כב' הנשיא (דאז) א' ברק בבג"צ 7938/04 - אמנה - תנועת ההתיישבות של גוש אמונים - אגודה שיתופית מרכזית להתיישבות בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח' . תק-על 2004(3) 3313 ,עמ' 3315 : "הלכה היא כי "רשות תכנון אינה ניגשת לבחינת בקשה לקבלת היתר, בטרם הבהיר המבקש את זכותו בקרקע, שאם לא כן היא עלולה להיקלע למצב בו היא מתירה בנייה תוך הסגת גבולו של הבעלים" (בג"ץ 5194/03 גרוסמן נ' שר הביטחון (טרם פורסם, פסקה 4)). יש להפריד אפוא בין הטענה במישור הקנייני לפיה יש לעותרת זכות קניינית בקרקע, לבין העדרו של היתר בנייה הנדרש במישור התכנוני. גם אם יש לעותרת זכות קניינית בקרקע, הרי שאין הדבר מזכה אותה בבנייה ללא היתר בנייה כנדרש (ראו סעיף 38 לחוק הירדני והשוו סעיף 145(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965)".

 

12.       בהתחשב באמור אני דוחה את טענת התובעים, שהם פטורים מלפעול לפי דיני התכנון והבנייה הירדנים בבואם לבנות בחווה כיוון שהקרקע בבעלותם. (אין באמור כדי לקבוע שהוכחה בעלות מי מהתובעים במקרקעין נשוא התובענה. גם טענתם כי בהתאם לדין הירדני עסקה במקרקעין מתגבשת עם רכישת האדמה  או תפיסת החזקה בה לאורך תקופה ארוכה לא הוכחה). 

 

13.       אין חולק, כי למבנים שהוקמו על ידי התובעים לא ניתן היתר כדין. משכך, דינם להריסה. 

 

להסרת ספק יאמר, כי גם אם אניח לטובת התובעים, כי החלו בהליכים לקבלת היתר מתאים (בהתבסס על נספחים ה1-ה5), בהתייחס לדברים האמורים בסעיף 81 לכתב ההגנה, הרי שלא הוכח כי הליכים אלה הסתיימו באישור הרשות המתאימה. בעניין זה, מקובלות עליי טענות הנתבעת כפי שפורטו בפרק ג' לסיכומיה (עמ' 11-10).

 

14.       כאמור בסעיפים 12-9 לחוות הדעת, הסמכות להוציא צווי הריסה נתונה בידי ועדת המשנה לפיקוח וזאת בהתקיים שני תנאים – מתבצעת במקום בנייה, ללא רישיון או בניגוד לקבוע ברישיון או בהוראות תכנוניות אחרות. כפי שארע בנסיבות המקרה דנן. 

 

15.       אני דוחה את טענת התובעים כי צווי ההריסה שהוצאו, יועדו לשלושה מבני מגורים בעוד שבפועל נהרסה סככה חקלאית. סככה זו, לטענת התובעים, לא זקוקה להיתר בנייה היות וסעיף 34(4) לחוק התכנון הירדני מחריג, מהמונח "בינוי" שימוש בקרקע כלשהי למטרה חקלאית באזורים המיועדים לכך (ראה עמ' 3 לתצהיר התובע 1). זאת כיוון שלמעט אזכור בעלמא של הסייג הקבוע בחוק התכנון הירדני לא הונחה כל תשתית משפטית לביסוס הטענה.

 

16.       בחוות הדעת יש התייחסות לשאלה. בין היתר, נאמר, כי קיומו של הסייג הפוטר מחובת היתר בנייה מתייחס לשימוש חקלאי במובנו הצר בלבד. בהקשר זה צוטטה פסיקת בג"צ לפיה הקמתם של אוהלים, פחונים ודירים באזור שטח תכנית המתאר RJ5 המקבילה בהוראותיה לתכנית S15 החלה בענייננו, הנה בגדר "בנייה" הטעונה היתר על פי חוק התכנון הירדני.  

 

17.       קביעת המומחה בעניין זה מקובלת עליי. מעדות התובע מס' 2 עולה בבירור כי הסככה היתה מבנה מקורה וסגור שהיה כשיר למגורים (ראה עמ' 74 ש' 1-10 לפרו'). גם אם אניח כי מדובר בחווה חקלאית שמטרתה עיבוד חקלאי הרי שבפועל, הפכה החווה למאחז המאוכלס בקביעות כפי שהעידו התובעים עצמם (ראה סעיף 24 לתצהיר התובע 1 וכן סעיף 20 לתצהיר תובע מס' 2 וכן בעמ' 34 ש' 7-6 לפרו' ועמ' 73 ש' 24-23 לפרו'). 

בשים לב למדיניות העומדת בבסיס החלטת המינהל האזרחי להורות על פינוי המאחז כולו והריסתו יש להחיל את צווי ההריסה על כל המבנים בין אם שימשו לצרכים חקלאיים ובין אם נועדו למגורים (ראה דו"ח המינהל מיום 27.05.02 בו נרשם במפורש כי מדובר ב"2 מכולות+פיתוח+סככות" ושלב הבניה "בתנופה מתמדת" – סומן נספח ד1 לתצהיר רמי זיו). לא מתקבל על הדעת כי לכל רכיב במאחז יינתן צו אחר מה גם שהמציאות מוכיחה כי לא ניתן לפעול אחרת. כך למשל, הקמת אוהלים באישון לילה, האם נצפה מהרשויות להצמיד על כל אוהל צו הריסה?!.

 

18.       בנוסף, התובעים מלינים על כך שלא הומצאו להם הצווים כדין ולא ניתנה להם ההזדמנות להשמיע את טענותיהם.

 

19.       מעדותו של מר זיו רמי הממונה, עולה כי הוצאו שני צווי הפסקת עבודה האחד ביום 27.05.02 והשני ביום 21.07.02 (נספחים ג1-ג3 לתצהיר רמי זיו). בצווים האלה נמסרו למחזיקים המועדים בהם תתכנס ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי ותדון בהריסת המבנים הקיימים בחווה. עוד הובא לידיעתם קיומה של אפשרות פנייה למזכירות הועדה בבקשות ובירורים שונים. בתצהירו, העיד רמי זיו כי בהעדר התייצבות לדיון השימוע, ביום 18.06.02, הוחלט על הוצאת צו ההריסה שהומצא לתובעים ביום 21.07.02. אלא שבאותו מועד, איתרו הפקחים בנייה נוספת ללא היתרים לפיכך, הוצאו בו במקום שתי התראות נוספות הכוללות הזמנה נוספת לדיון בועדת המשנה לפיקוח ליום 13.08.02. ברם, גם במועד  זה לא התייצבו התובעים. לפיכך, הוצאו שני צווי הריסה נוספים אשר הומצאו לתובעים ביום 25.08.02 באמצעות תליה על גבי המבנים (נספחים ו2 ו-ו3 לתצהיר רמי זיו). 

 

20.       חשוב לציין כי הוראת סעיף 62(2) לחוק התכנון הירדני מלמדת כי תליית ההתראה במקום בולט על הנכס נשוא הליכי הפיקוח מהווה המצאה כדין.

 

21.       אין מחלוקת בין הצדדים כי עובר למתן צו הריסה יש לערוך שימוע למחזיק המבנה. בענייננו, המחלוקת ביסודה אינה משפטית כי אם עובדתית. התובעים כאמור, טוענים שהצווים לא הומצאו להם.

 

22.       למרות שהתובע מס' 1 טוען כי מעולם לא קיבל לידיו צו הריסה כלשהו ולא זומן לשימוע, אישרו התובעים 2 ו-1 כי החווה היתה מאויישת ברציפות לפחות מחודש אפריל 2002 קרי, לאחר המועד בו, לפי גרסת הנתבעת, נתלו הצווים על גבי המבנים (ראה סעיפים 9-8 לתצהיר מר רמי זיו). בנסיבות אלה, לא סביר להניח כי אף אחד מבאי החווה ויושביה לא ראה את ההתראות שהודבקו בהזדמנויות שונות. מסקנה זו מקבלת חיזוק גם בהודאת התובע מס' 2 כי ראה את אנשי המינהל בחווה "באים הרבה פעמים לאבא שלי" (ראה עמ' 77 לפרו'). לא מצאתי סיבה להטיל ספק בדיווחי המינהל.

אני דוחה את טענת התובעים כי לא הובא לעדות הפקח –חיים ארד שהיה אמון על המצאת הצווים, ועל כן יש לזקוף זאת לחובת הנתבעת, זאת כיוון שהתובעים לא מיקדו טענתם ולא ביססוה. בעיקר התרשמתי שהתובעים עצמו את עיניהם מלראות את הצווים שניתלו בחווה. 

 

23.       נקודת המוצא היא כי צווי המינהל ניתנו כדין. חזקת התקינות קובעת שכל פעולה מינהלית נעשית כדין והמבקש לסתור חזקה זו – עליו הנטל.  (ראה ספרו של רענן הר זהב, המשפט המנהלי הישראלי, עמ' 443). בעניין אחר בו הוצא צו מינהלי ונטען כנגדו כי הוא פגום מבחינה חוקית משום שעובר להוצאתו לא קיימה הרשות חובת היוועצות המוטלת עליה, נקבע בפסיקה, כי אין לדרוש מהנתבעת, כי על סמך טענה סתמית תחוייב להוכיח את כל שלבי הוצאת הצווים ולהראות כי כל שלב היה כשר למהדרין (ראה ע"פ 1088/86 מחמוד נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד (2) 417, 419).

 

24.       אכן, זכות הטיעון מהווה נדבך חשוב בכללי הצדק הטבעי לפיהם אמורה הרשות המנהלית לפעול. בבסיסה עומד העיקרון שאל לה לרשות המנהלית לקבל החלטה העשויה לפגוע באדם (או באישיות משפטית אחרת) אלא אם נתנה לו קודם לכן את ההזדמנות הנאותה להשמיע את טענותיו. ודוק, המבחן הוא אם ניתנה "הזדמנות הוגנת" לנפגע העתידי להציג עמדתו ותגובתו.מקום שמתן הזדמנות הוגנת מחייבת שמיעה בעל פה, יש לנהוג כך, אך זכותו של אדם העומד להיפגע מהמעשה המנהלי אינה להשמעת טענות בעל פה דווקא, ודי בכך שניתנה לו הזדמנות נאותה להשיג השגותיו בכתב  (ראה ספרו של רענן הר זהב, המשפט המנהלי הישראלי, עמ' 285). 

 

25.       גם אם הייתי מקבל טענת התובעים כי לא ידעו על המועדים המדוייקים בהם התכנסה ועדת השימוע, בהתחשב בעובדה שהתובעים למודי ניסיון, וזו אינה התקלותם הראשונה עם רשויות התכנון והבנייה באזור, וכפי שהעיד על עצמו התובע מס' 1 המעיד על עצמו שהוא סוחר קרקעות ועוסק בגאולת אדמות יו"ש כבר שנים, קשה להאמין כי לא היו ערים לאפשרות זו. בתשובה לשאלה האם ידע על כוונת הנתבעת לפנותם ביום 16.10.02, הודה התובע מס' 1, "אני ידעתי ולא ידעתי". אמירה זו מלמדת על השיטתיות בה נהגו התובעים. ברוח הדברים, דווקא בקשתו הפתאומית של תובע מס' 2 להצטרף לעתירה בבג"צ, סמוך למועד הפינוי,  מחזקת מסקנה זו. העובדה ש"ליווה" את אותו הליך, והיה מעודכן בפרטיו עוד בטרם בחר להצטרף אליו, מובילה למסקנה, כי היתה כאן עצימת עיניים מכוונת או למיצער, ניסיון שלא להעיר את הדוב משנתו. נקיטת התובעים בטקטיקה של "שב ואל תעשה" פן יבולע להם, התבררה כנטילת סיכון בלתי סביר והיתה בעוכריהם. 

 

26.       למסקנותי יש תימוכין גם בעדותו של ניצב שחר איילון לפיה מספר ימים לפני הפינוי שוחח עם התובע מס' 1 והודיעו על הכוונה לפנות את המאחז ותגובתו היתה "על גופתי המתה" (סעיף 7 לתצהירו). גם בעדותו חזר על הדברים והדגיש כי השיחה ביניהם התקיימה לפני ה- 16.10.02 לדבריו: "...הצווים נמשכו חודשים ארוכים ומשפחת זר ידעו על הפינוי, זה היה שבועות ארוכים בכלי התקשורת, כולם ידעו שעומד להתבצע פינוי ...ז"א בלי לנקוב בתאריך ספציפי, ידעו על הכוונה ולא ידעו על המועד" (ראה עמ' 62 ש' 23-20 לפרו').

 

27.       אל"מ דוד מנחם בעדותו מתאר תמונה דומה לפיה התובעים ביקשו להימנע, באופן ברור ומכוון, מקבלת הצווים. כך למשל, תיאר איך תלשו ממש לנגד עיניו, עותק מהצו שנתלה במקום (סעיפים 11-10 לתצהירו).  

 

28.       התרשמתי כי מדובר בעדויות אותנטיות ומהימנות אשר מלמדות בבירור כי אין מדובר אלא בטענות סרק  שכל תכליתן לסכל את ההליך הפרוצדוראלי. לא נותר ספק בליבי כי התובעים ידעו על צווי ההריסה התלויים נגד המאחז ועל הפינוי העתיד להתבצע. הם בחרו שלא לממש זכות הטיעון במועד הרלוונטי. ברור לכל כי אי התייצבות לשימוע מבחירה ובמודע, אינה יכולה להוות יתרון לבעל דין או נקודת משען לטענותיו.

 

29.       למעלה מן הדרוש יאמר כי אין בתגובת המדינה בבג"צ 8706/02 כדי לבסס את גרסת התובעים בתביעה שלפניי. לא זו בלבד, שהתובעים לא היו צד להליך בבג"צ, למיצער עד לאותו שלב שבו ניתנה ההחלטה עליהם הם מבססים את תלונותיהם (ראה פרק יב' לסיכומיהם) אלא שההתייחסות שם הנה בגדר מדיניות נהוגה ומקובלת ברשויות המינהל ביחס לפינוי מאחזים. אין בכך כדי לחזק גרסת התובעים כי הפעם במקרה שלהם, חרגה הנתבעת מהתחייבויותיה.

 

30.       על כל פנים, אין בתשתית הראייתית שהונחה כדי לסתור את חזקת כשרות פעולות המינהל במקרה דנן ועל כן היא עומדת על כנה.  

 

"הסכמה" / הבטחה שלטונית

31.       לגרסת התובע מס' 1, ביום 16.10.02 (יום רביעי בשבוע), במועד בו החלו כוחות הביטחון בפינוי החווה, הושגה הסכמה עם הנתבעת לפיה יפונו שני קרוואנים בלבד, התובעים יתפנו מהחווה וחיילי צה"ל יתאימו את המבנים הקיימים לשימוש צה"ל במקום. פירוש הדבר, החווה נמסרה לשליטת הצבא ביום רביעי בלילה. 

 

32.       גרסה זו, לא נתמכת באסמכתא ו/או בראיות אובייקטיביות.

 

33.       יתר על כן, מדובר בגרסה מעורפלת חסרה פרטים מהותיים - כמו למשל עם מי בדיוק הושגה ההסכמה, מה היה תוכנה המדוייק ובאיזה מועד התגבשה -  המלמדים על חולשתה. אף שהתובע מס' 1 העיד בבית המשפט כי שוחח על כך כמה ימים קודם לכן, עם שר הבטחון דאז – בנימין בן אליעזר (בסעיף 53 לתצהירו ייחס זאת ל"משרד הבטחון") אישר כי הדברים לא הועלו על הכתב. לא זו בלבד, שאין בשיחה זו כדי לגבש הבטחה שלטונית או הסכמה עליה ניתן היה להסתמך, הרי שגרסה זו הנה בבחינת גרסה כבושה שהועלתה לראשונה בבית המשפט, מבלי שניתן הסבר סביר לכבישתה. בנסיבות אלה, משקלה אפסי.

 

34.       הנתבעת כפרה בקיומה של הסכמה עמה.

 

35.       אל"מ דוד מנחם העיד כי באותו יום הכוחות היו ערוכים לפנות את המאחז תוך מאמץ למנוע עימותים, חרף הפרת צו הסגירה שניתן והתנהגותם האלימה של מי שהתקבצו במאחז. בשלב מסויים, החל התובע מס' 1 לקרוא למתיישבים ובעיקר לבני הנוער הרבים שהיו במקום לחדול מההתנגדות ולשוב לביתם. מנגד, עמדו גורמים מתסיסים שביקשו להלהיט את האווירה. ואז, נמסר לו על ידי הרמה הממונה עליו, כי המתיישבים הסכימו לפנות את המקום מרצון. לפיכך, קיבל פקודה שלא לאכוף בכוח את צו הסגירה ולא להרוס את המבנים במקום בהתאם לצו ההריסה אלא להסתפק בפינויים של שני קרוואנים (ראה סעיפים 13-12 לתצהירו). עוד ציין כי המתיישבים שהיו במאחז טענו בפניו כי הגיעו להסכמה שהם יפנו מרצון, ואכן תוך מספר שעות התפזרו רוב האנשים. ואולם, לאחר שפוזרו הכוחות שהוקצו לפינוי לאותו יום, הודיעו לו הממונים, כי עליו להשלים את משימת הפינוי כולל הסככה החקלאית שהיתה במקום.

 

36.       שוכנעתי כי מדובר בעדות מהימנה ואמינה. חיזוק לגרסתו קיים בעדות שחר איילון, לדבריו, התפזרו לאחר שהתרשמו מכלי התקשורת כי המתיישבים מסכימים לפנות את המאחז בעצמם (ראה עמ' 69 ש' 12 לפרו').  גרסה זו מתיישבת גם עם השתלשלות הארועים כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות הצדדים ומשתלבת בגרסת התובעים עצמם. כך למשל, התובעת 3 אישרה כי במועד הפינוי במוצ"ש, הגיעו למקום מאות אנשים, באופן חריג, כי "היו ידיעות" (ראה עמ' 15 ש' 15 לפרו'). 

 

37.       אני דוחה את טענת התובעים כי התפזרות הכוחות היא ההוכחה לכך שהושגה הסכמה. סבירה ומתקבלת יותר על הדעת, בנסיבות העניין, גרסת הנתבעת, לפיה לאחר שהביעו נכונות, והשיגו הסכמה בינם לבין עצמם, דהיינו, בין המתונים לבין המתסיסים, ניתן לתובעים חלון ההזדמנויות להתפנות מרצון ולהציל את רכושם מהריסה. משלא נעשה הדבר, חזרו הכוחות במוצ"ש על מנת להשלים את משימתם. העובדה שכוחות הביטחון ניאותו לאפשר את הפינוי העצמי אינה יכולה להוות תמיכה לטענת התובעים כי ראו בכך הבטחה שלא לפנותם. ראיה לכך, שהכוחות התפזרו רק לאחר שוידאו כי התובעים מתחילים בפינוי המאחז (כאמור, פינו שני קרוואנים).

 

38.       הלכה היא, כי הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית. כך, על הטוען להוכיח כי הבטחה כזו אכן ניתנה וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא (ראו בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, רב אלוף שאול מופז, פ"ד נח(1) 694, 706). כמו כן, עליה להינתן על ידי האורגן המוסמך לתיתה (ראו בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפורשיין בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676 ; בג"ץ 594/78 אומן, מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשיה המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469, 474).

 

39.       לאור האמור לעיל, משלא הונחה תשתית ראייתית לקיומה של הבטחה שלטונית, נדחית טענת התובעים.

 

הפינוי

40.       למעשה, בהתחשב במסקנות אליהן הגעתי עד כה, דין התביעה להידחות.

 

41.       להסרת ספק, ובשים לב לפסיקת בית המשפט העליון (אליה הפנה ב"כ התובעים בנספח א' לסיכומיהם), אדון גם סוגיית תקינות הפינוי. כאמור, התובעים העלו טענות לגבי פינוי בהפתעה ללא כל התראה, תוך חריגה מסמכות, מתן הוראות בלתי חוקיות ופגיעה בזכויות אדם (והכל כמפורט בעמ' 39-27 לסיכומיהם).  לא מצאתי ממש גם בטענות אלה.

 

42.       ראשית, אין הנתבעת מחוייבת במתן התראה על מועד מדוייק לביצוע הפינוי וזאת על יסוד הטעמים האמורים בתצהירו של רמי זיו. מה גם, שבהתחשב בכך שבמועד בו פונה המאחז הגיעו למקום רבים (כפי שניתן ללמוד גם מעדויות כל העדים), אם לבקשת התובעים ואם לאו, הרי שקשה להאמין שמדובר בהפתעה גמורה. למרבה הצער, בחרו התובעים לנצל את השהות שניתנה להם לצורך התארגנות המונית כחלק ממחאתם והתעלמו מהצורך החיוני בפינוי מטלטליהם וטפיהם.

 

43.       שנית, ביחס לטענות בדבר אי מסירת צווים כדין, שוכנעתי כי אין מדובר אלא ברובד נוסף באסטרטגיה בה בחרו התובעים באופן שיטתי, להימנע ככל שיוכלו מקבלת הצווים ולמנוע בכל דרך אפשרית מרשויות הנתבעת מלקיים את חובותיה על פי דין.  על שיטות הפעולה ניתן ללמוד מעדויות עדי הנתבעת ובעיקר עדותו של מנחם דוד אשר תאר באוזני ביהמ"ש כיצד  תלשו לעיניו את הצווים וכיצד נמנעו מלציית לצו סגירת השטח (ראה עמ' 98 לפרו').

 

44.       ביחס ליתר טרוניות התובעים בנוגע לאי נשיאת תגי זיהוי, העדר כוח אדם נשי בין כוחות הבטחון, טיפול רפואי שהוגש בזדון, חילול שבת בידי חיילים שהשתתפו במשימה וכיו"ב – לא זו בלבד שלא הונחה תשתית ראייתית להוכחתם אלא שגם לא נלמד הקשר בין הפרת זכויות אלה, אם בכלל,  לבין נזקי התובעים.

 

נזק

45.       לאור כל המקובץ לעיל, משלא הוכחה עילת התביעה הרי שממילא איני נדרש לדיון בנזקים הנטענים ו/או בגובה הנזק.

 

46.       למעלה מן הדרוש יאמר, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת דווקא לבין הנזקים הנטענים (למותר לציין, כי גם גובה הנזק לא הוכח שכן לא הורם הנטל להוכיח טענת התובעים כי רשימת התכולה שצורפה לתביעה אכן היתה קיימת במועד הפינוי). עדי הצדדים העידו, כי היתה אנדרלמוסיה, הפינוי לווה באלימות קשה ובמחזות קשים למראה ולהתמודדות. לפיכך, לא ניתן לקבוע מי מהצדדים הזיק לרכוש או לציוד התובעים.

 

47.       לא מן הנמנע כי במהלך ביצוע משימת הפינוי המלווה בהתנגדות ממשית ואלימה, יגרמו נזקים. משימה זו, בהכרח מחייבת לפעול לפי הנחיית המינהל ובהתאם לצווי ההריסה שהוצאו כדין, ובתוך כך, מחוייבת פירוק התשתית הלוגיסטית הקיימת במקום. כל זאת במטרה למנוע הקמתה מחדש. משכך הם פני הדברים, מידה של אשמה מכרעת יש לייחס לתובעים; לא על גרימת הנזק כי אם על יכולתם למנוע את הנזקים ולמיצער, לצמצם את היקפיו. מן הראיות עולה בבירור כי כוחות הביטחון עשו ככל שיכלו, להציל את מה שניתן היה להציל (הא ראיה שהגיעו עם מובילים ומנופים כדי להימנע מהריסה, תיגברו כוחות שעסקו גם בפינוי המבנים מציוד וכיו"ב), ואולם,  בסופו של יום, אולצו על ידי ההמון הסוער, להגן על עצמם תוך ביצוע משימת ההריסה שלשמה הוצאו הצווים, ובכך נמנעה מהם היכולת, שממילא מוטלת  על התובעים ולא על נציגי הנתבעת, להציל את רכוש התובעים. 

 

סוף דבר,

 

48.       התביעה על כל חלקיה, נדחית.

 

 

 

 

49.       התובעים ישאו בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ¤ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

 

            המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום י"ג בתשרי, תש"ע (1 באוקטובר 2009), בהעדר הצדדים.

מותר לפרסום מיום 01/10/09.

 

 

יחזקאל ברקלי, שופט

 

 

 

005338/04א  130 מ.ב.

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/44810170A6158D44422576420051D434/$FILE/0C7846432D774E714225763A004E4E31.html
תאריך: 
01/10/09
Case ID: 
1_0
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : יחזקאל ברקלי
יחזקאל ברקלי
Powered by Drupal, an open source content management system