ע. מגידו מיזמים נ' בית נקופה


PAGE  1

 

 

 












 

ע. מגידו מיזמים בע"מ

בעניין:

 

התובעת

ע"י ב"כ עו"ד תמר תורג'מן קדם ועו"ד רומינה מאיר-רפה    


 


 

נ  ג  ד


 


 

1. בית נקופה - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד זה שדה ואח'

2. עמותת גבעת נקופה


 

הנתבעים

ע"י ב"כ עו"ד זוהר שדה ועו"ד יפעת דוד    


 

 

פסק דין

 


רקע

 

1.         התובעת עוסקת בייזום פרוייקטים מתחום הנדל"ן. תובעת בסדר דין מקוצר, את מושב בית נקופה שהוא אגודה שיתופית לשלם לה 204,244 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "המושב" או "הנתבעת").

 

2.         ביום 14.01.92, נחתם בין הצדדים הסכם יזמות לפיתוח קרקע של המושב (להלן: "הסכם הפיתוח" צרופה א' לכתב התביעה). ההסכם כולל תוכנית להרחבת המושב בבניית שתי שכונות חדשות (להלן: "הפרוייקט"). שכונה אחת, תוכננה להיבנות על הגבעה הצפונית, לטובת בני משפחות של חברי המושב (להלן: "הגבעה הצפונית"). השכונה השניה, אמורה היתה להיבנות על הגבעה המזרחית, ומיועדת לשיווק חיצוני (להלן" "הגבעה המזרחית"). התמורה שהיתה צפויה להתקבל ממכירת יחידות הדיור בשכונה המזרחית היתה אמורה לסבסד את הוצאות התכנון הפיתוח והבנייה של הגבעה הצפונית. 

 

3.         כדי להוציא לפועל את הפרוייקט, נדרש לקבל אישורים מרשויות התכנון והבנייה. לפני שניתן אישור של הועדה לשמירת קרקע חקלאית במשרד הפנים (להלן: "הולק"ח"), פנה המושב לתובעת בבקשה לקדם את הפרוייקט ולהתחיל בביצוע העבודות בגבעה הצפונית. התחלת העבודות הותנתה במתן התחייבות להחזר הוצאות מימון הביניים במקרה שבו לא יינתנו האישורים על ידי הרשויות (ראה נספח ב' לכתב התביעה). מסיבה זאת, התחייב יו"ר ועד המושב, בשם המושב, במכתב מיום 21.03.94 (נספח ג' לכתב התביעה) שזו לשונו:

"אנו מקבלים על עצמנו להבטיח המימון הכספי לצורך ביצוע עבודות הפיתוח והתשתית במידה ולא תאושר סופית תכנית הגבעה המזרחית הקטנה שאתך חתום חוזה לביצוע הפרוייקט".

 

            (להלן "ההתחייבות").

 

4.         במהלך שנים 1994 - 1995, מימנה התובעת, כמימון ביניים, את ההוצאות בגבעה הצפונית.

 

5.         תכנית ההרחבה בגבעה המזרחית לא אושרה על ידי הולק"ח והסכם הפיתוח סוכל. 

 

6.         בהסכמת הצדדים, ערך הבורר – עו"ד אהוד גוט, זכרון דברים ובמסגרתו גובש הסדר להחזר הוצאות מימון הביניים שהוצאו על ידי התובעת בגבעה הצפונית (נספח ד' לכתב התביעה להלן: "ההסדר"). בהסדר הוסכם שבכפוף לבדיקת החשבונות על ידי המהנדס איתן עמיר (להלן: "עמיר") שיברר אם החשבונות שהוגשו על ידי התובעת, מתייחסים לגבעה הצפונית (ראה סעיף 2 לנספח ד'). בין היתר, יש התייחסות בסעיף 6 לחוב כלפי אחד מקבלני המשנה שהועסקו בפרוייקט (להלן "קלוש") ונכתב כך:

"הצדדים מודעים לעובדה כי קיים חשבון פתוח עם קבלן עבודות עפר בשם קלוש. חשבון זה ישולם על ידי האגודה ישירות לקלוש אם וכאשר יגיעו היזם וקלוש להסכם בעניין זה, או שיהיה פסק דין חלוט בעניין זה".

 

            עד כאן העובדות המוסכמות.

 

טענות התובעת

7.         לגרסת התובעת, היא פעלה בהתאם להסכמה זו, ושילמה לקלוש בנובמבר 1997, 71,710 ש"ח. התשלום נעשה באמצעות חברת שיאמ ששימשה קבלן ראשי מטעמה בפרוייקט (להלן: "שיאמ"). הנתבעת לא שילמה לתובעת את החוב הזה.

 

8.         כאמור, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת לשלם לה 204,244 ¤ נכון ליום 30.06.04 (קרן בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית חריגה כנהוג בחשבונות התובעת).

 

השתלשלות ההליך

9.         א.        בבש"א 9069/04 ביקשה הנתבעת סילוק על הסף של התביעה בטענת       התיישנותה של עילת התביעה; ביום 26.06.05 נעתרתי לבקשה    ודחיתי את התביעה על הסף.

ב.         התובעת ערערה לביהמ"ש המחוזי והצדדים הסכימו שפסק הדין יבוטל ותינתן לנתבעת רשות להתגונן. עוד הוסכם, כי אין בהסכמה האמורה כדי לגרוע מזכות הנתבעת לחזור ולטעון את טענת התיישנות לפניי אם כי לא כטענה לסילוק ההליך על הסף.

 

טענות הנתבעת

10.       הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן בבש"א 12286/04 (להלן: "בר"ל") בטענות הבאות:

א.    התיישנות – התביעה הוגשה בחלוף 9 שנים מהמועד בו התגבשה עילת התביעה. 

ב.     חוסר יריבות והעדר עילת תביעה – החוב הנטען נפרע על ידי חברת שיאמ שהנה אישיות משפטית נפרדת ואין יריבות בינה לבין המושב.

ג.       לגופו של עניין, המושב אינו חייב כספים לתובעת. ההתחייבות לשפות את התובעת בגין הוצאותיה בפיתוח הגבעה הצפונית ניתנה למגידו (התובעת) ולא לאישיות משפטית אחרת.

ד.   התובעת לא הציגה כל ראיה לכך ששילמה סכום כלשהו לקלוש או לגבי התחשבנות בינה לבין שיאמ.

ה.  בנוסף, סעיף 6 להסדר מתייחס במפורש לחוב זה. בהערות המהוות חלק בלתי נפרד מההסדר, מציין עוה"ד גוט, כי הנתבעת לא תשלם לקלוש כל סכום אלא רק לאחר שיקבלו את אישורו והסכמתו של שמש.

ו.   להשלמת הרקע העובדתי, התייחסה הנתבעת, לקשר שלה עם שיאמ:

(1)        לאחר שסוכל הסכם הפיתוח, מנהל התובעת מר עודד מגידו הציע, כי המושב יתקשר בהסכם עם חברת שיאמ עם שני משקיעים נוספים, סלומון ואפללו, וכי זו תיזום את הקמת הפרוייקט. יודגש שהוא בעל המניות בה.

(2)        ביום 30.10.96 נחתם הסכם בין המושב לבין שיאמ (להלן: "הסכם שיאמ") לפיו, הסכים המושב להעניק לשיאמ את הזכות לתכנן פרוייקט נדל"ן למגורים ולמסחר על קרקע המושב, הכל בכפוף להסכמת המינהל, וכן להסב את זכויות המושב בקרקע לגביהם תוכן תכנית הבנייה, לאחר אישור התכנית בידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה והמינהל. (הסכם שיאמ צורף כנספח ה' לבר"ל). 

(3)        לפי סעיף 11 התחייבה שיאמ לשלם למושב עבור הזכויות שהוקנו לה לפי ההסכם, 1,000,000$.

(4)        סעיף 11.1 קובע, כי מחצית מהסכום תשולם על ידי שיאמ עם אישור ההסכם על ידי האסיפה הכללית של המושב.

(5)        סעיף 11.2 קובע כי בנוסף, תשלם שיאמ עבור עבודות הפיתוח בגבעה הצפונית.

ז.   ביום 09.11.97 נערכה פגישה במשרדו של עו"ד גוט, עוה"ד של המושב. בפגישה נכחו גוט, שמש, מגידו, האחים אפללו וקלוש (להלן הפגישה המסכמת). לאחר דין ודברים הסכים קלוש להעמיד את החוב על 73,710 ¤ ומגידו ואפללו שילמו את הסכום בשם שיאמ, וזאת במסגרת מילוי התחייבויותיה לפי סעיף 11.2 להסכם שיאמ.

 

11.       בכתב התשובה טוענת התובעת את הטענות הבאות:

א.    התיישנות -  עילת התביעה התגבשה לכל המוקדם במועד בו שולם החוב לקלוש קרי, נובמבר 1997. עובדות חיוניות המגבשות את עילת התביעה, כמו קביעת גובה החוב ותשלומו על ידי התובעת, לא היו ידועות לפני מועד זה (התייחסות מפורטות ניתנה בסעיפים 25-19 לכתב התשובה).

ב.     החוב נשוא התובענה הנו חוב שהוחרג מההסדר שהושג בין הצדדים אך בשל מחלוקת שעמדה בין התובעת לקלוש שנסבה על החשבון שהגיש קלוש. לאחר ניסיונות ליישב את המחלוקת, הסכימה התובעת בסוף שנת 1997, כי זו תוכרע בידי עוה"ד גוט.

ג.       בישיבה המסכמת, במשרדו של עוה"ד גוט, בנוכחות שמש, שילמה התובעת 73,710 ¤ והצדדים סילקו את תביעותיהם. עוה"ד גוט היה זה שערך את הצהרתו של קלוש בדבר חיסול תביעות וכתב הויתור (נספח ו' לכתב התביעה).

ד.     שיאמ, ששימשה קבלן ראשי של התובעת, היא זו שהזמינה את העבודה מקלוש, והעובדה ששילמה בפועל את התשלום לקלוש אינה מעלה ואינה מורידה מהתחייבות המושב כלפי התובעת. מעורבותה של שיאמ בעניין מימון הביניים היתה ידועה היטב לשמש.

ה.    בניגוד לטענת הנתבעת, אין כל קשר בין שני ההסכמים שנחתמו עם המושב; הגבעה נשוא הסכם שיאמ הנה גבעה שונה מזו הנזכרת בהסכם הפיתוח. הסכם שיאמ בא לעולם הרבה לאחר שהתגבש החוב נשוא התובענה ואין בינו לבין החוב הנתבע ולא כלום.

ו.       כך או כך, כתב ההתחייבות עניינו הוצאות שהוצאו בגבעה הצפונית ללא הבחנה אם ההוצאות הוצאו על ידי מגידו ישירות או על ידי חברה הקשורה עמה. מדובר בניסיון התחמקות מתשלום.

 

12.       מטעם התובעת העיד מר עודד מגידו – מנכ"ל התובעת (להלן מגידו). 

 

13.       מטעם הנתבעת העיד מר שמואל שמש – יו"ר ועד ההנהלה של הנתבעת (להלן שמש).

 

דיון והכרעה

 

14.       די בתשתית שהונחה לפניי כדי לקבוע כי הורם הנטל הדרוש על ידי התובעת ולקבל את תביעתה. והכל כפי שיפורט להלן.

 

התיישנות

 

15.       סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח -1958 קובע כי:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

 

16.       ברע"א 6658/00 אבו רוקן נ. בנק לאומי פ"ד נה (4) 66 עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'ה על משמעות  המונח "עילת התובענה" ונקבע כי מדובר ב"מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע". עוד קבעה השופטת, כי מועד התגבשותה של עילת תביעה לצורך התיישנות אינו נושא משמעות טכנית בלבד אלא הוא ניזון ממגמות העומדות ביסוד מוסד ההתיישנות, תוך ניסיון לאזן ביניהן. על מגמות אלה עמד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח (4) 554, 558 :

"דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים. ... הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין את תביעתו כראוי ולתבוע את ניזקו..."

 

17.       הגדרת "עילת התביעה" ומועד גיבושה לצורך התיישנות נגזרים, אפוא, משילוב ואיזון בין המטרות שתוארו לעיל. עוד נפסק, כי את התשובה לשאלה מתי נולדה עילת התביעה יש לחפש בדין המהותי שבו מעוגנת זכותו של התובע (ראה ע"א 9371/00 אלבאשרה נ. קוסטודיו פרנציסקנה דה טרה סנקטה פ"ד נו (4) 798, 803).

 

18.       בענייננו, עילת התביעה היא עילה חוזית המבוססת על כתב  ההתחייבות (נספח ג' לכתב התביעה). ההלכה היא, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו הופר החוזה (ע"א 3599/94 יופיטר נ. בנק לאומי פ"ד נ (5) 423, 429). נכונה טענת הנתבעת כי יש לראות את כתב ההתחייבות כמועד הקובע ליצירת החיובים החוזיים ואולם, במקרה דנן, ההתחייבות אינה המועד שבו התגבשה עילת התביעה אלא מדובר בהתחייבות עתידית מותנית.

19.       לעומת זאת, ההסדר שהושג בין הצדדים, באוגוסט 1995 (נספח ד' לכתב התביעה), עשוי היה להקים את עילת התביעה ביחס לחיובי הנתבעת כלפי התובעת שכן, במועד זה, גובש מנגנון להשבת הכספים ואולם, מדובר בהסדר חלקי בלבד.

 

20.       בהתבסס על התשתית הראייתית שהונחה בפניי (ותפורט בהמשך), שוכנעתי, כי הצדדים הסכימו שפרעון החוב לקלוש, יידחה עד לאחר שתתברר המחלוקת בין קלוש לבין התובעת. בנסיבות אלה, אין זה מן הנמנע, כי גם המועד שבו קמה עילת התביעה נדחה. מועד זה, הוא המועד בו נערכה הפגישה המסכמת, קרי נובמבר 1997.

מגידו לא ידע לומר מה התאריך המדוייק בו התקיימה פגישה זו ואולם זכר כי מדובר בנובמבר 1997.

הנתבעת אינה כופרת בטענה זו, ואף מסרה מועד מדוייק לפיו הפגישה נערכה ביום 09.11.97 (ראה סעיף 27 לבר"ל).

 

21.       נוכח העובדה שהתביעה הוגשה ביום 03.11.94, הרי שטרם חלפה תקופת ההתיישנות לפי הדין. להסרת ספק, אציין כי גם אם אקפיד ואתבסס על חשבונית המס מיום 05.11.97 (שהציגה התובעת כראיה למועד בו שולם החוב והתגבשה עילת התביעה), לא יהיה בכך כדי לשנות מהתוצאה הסופית שכן טרם חלפו 7 שנים מלאות (הגם שמדובר ביומיים).

 

22.       לפיכך, אני דוחה את טענת ההתיישנות.

 

שיהוי בהגשת התביעה

 

23.       אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר שיהוי רב בהגשת התביעה (התביעה הוגשה כאמור ימים ספורים לפני חלוף תקופת ההתיישנות) המלמד על ויתור על זכויות התובעת.

 

24.       אמנם, לא ניתן שלא לתהות אחר מניעיה של התובעת בהימנעותה מהגשת התביעה תקופה כל כך ארוכה, אך בכך לא די מאחר שמדובר בתביעה כספית המעוגנת בעילה על פי דין.  יפים לעניין זה דברי כב' השופט ג' בך בע"א 410/87 - עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל נ' יונגר לאה. פ"ד מה(3), 749 עמ' 755-756).

"הכללים הקובעים את התקופה שבה רשאי אדם לישון על זכויותיו מוסדרים במסגרת דיני ההתיישנות. אם כדבר שבשיגרה ניזקק לטענת השיהוי לאחר שדחינו את טענת ההתיישנות, עלול הדבר להתפרש כעקיפת כללי ההתיישנות שנקבעו על ידי המחוקק. על כן, מקום שקיימים כללים ברורים בדבר אורך תקופת ההתיישנות, יש לנהוג משנה זהירות בקבלתה של טענת שיהוי".

 

25.       שיהוי הוא נושא השאוב מדיני היושר, ויש לו השפעה וחשיבות בבחינת התנאים המתקיימים למתן סעדים זמניים בעיקר או כאשר מדובר בתביעה להשבת כספים, אז נשקלים שיקולי צדק לאחר שמוכח שהכספים הושגו בדרך של התעשרות שלא כדין. לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח, כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.

 

26.       הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי: הנתבעת. ואולם, בהתבסס על הראיות בתיק, שוכנעתי כי לא הודחה במקרה זה התעשרות שלא כדין או ניצול לרעה של ההליך המשפטי. התובעת ניהלה לאורך השנים מגעים עם הנתבעת כולל משלוח מכתבי התראה ותזכורות על החוב הפתוח, ולכן, לא ניתן לומר כי היתה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבעת שלא להיתבע. כמו כן, לא התרשמתי שבמקרה זה נעשה שימוש המגיע עד כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת כי בשל השיהוי הרב נגרם לה נזק ראייתי המתבטא בעדותו של שמש אשר חווה ארועים מוחיים בשנים האחרונות אשר העיבו על זכרונו. שמש מסר מענה חד משמעי לשאלות הדרושות להכרעה, כמפורט לעיל.

 

27.       לסיכום, למרות השיהוי הרב מצד התובעת בהגשת התביעה, לא הוכח, כי נפגעה הגנת הנתבעת.

 

חוסר יריבות

 

28.       אני דוחה את טענת חוסר היריבות מהנימוקים הבאים:

 

29.       במערכת היחסים שבין התובעת לנתבעת אין נפקות לזהות המשלם מטעמה של התובעת אלא השאלה האמתית העומדת להכרעה היא אם קיימת עילת תביעה מכוחה זכאית התובעת להשבת הכספית, לשון אחר, האם לנתבעת התחייבות משפטית להשבת הכספים נשוא התובענה.

 

לגופו של עניין,

 

30.       סעיף 6 לזכרון הדברים (נספח ז' לכתב התביעה), מלמד במפורש על כוונת הנתבעת להשיב גם את החוב לקלוש במסגרת התחייבותה להשבת הוצאות מימון הביניים בהן נשאה התובעת בביצוע העבודות בפרוייקט. העובדה שהוא נשאר בגדר "חוב פתוח" היא מהטעם היחידי שלא הוסכם בין התובעת לבין קלוש על גובה הסכום, הא ותו לאו.

 

31.       חיזוק למסקנה זו, קיים במסמך הנלווה לזכרון הדברים, מיום 07.11.95, ובו הצעות עוה"ד גוט לתיקונים כדלקמן :

"במקום סעיפים 5 ו –6 יבוא: הצדדים מודעים לעובדה שדוד קלוש ביצע עבודות לבקשת היזם ובינו לבין היזם קיימת מחלוקת על התמורה עבור עבודות אלו, האגודה איננה צד למחלוקת זו והיא לא תשלם כל סכום בגין עבודות אלו אלא לאחר שהתקבלו אישורו והסכמתו של מר שמואל שמש" .

 

נוסח זה מלמד על כך שהסייג לתשלום מיידי בידי הנתבעת במסגרת ההסדר נובע אך ורק מהמחלוקת על גובה הסכום ולא על עצם החוב. דהיינו, מוסכם שהעבודות בגבעה הצפונית בוצעו והן בגדר "הוצאה" שהנה חלק מההתחייבות.

 

32.       זאת ועוד, אין עוררין על קיומה של הפגישה המסכמת בנוכחות שמש, בה הוסכם על גובה החוב.  דהיינו, גם לגרסתו של שמש, היה ברור כי את החוב הזה צריך להחזיר לתובעת והשאלה היחידה שעמדה על הפרק היתה מה גובה החוב (ראה עדותו בעמ' 18 ש' 3 וכן עמ' 21 ש' 16-1 לפרו'). שמש בעדותו, מספר במפורש כי השתתף במפגש כדי לאשר את גובה החוב, אם לא כך היה, מדוע היה צריך להשתתף בפגישה הזו?!  גם בהמשך הוא מודה "קיבלנו את ההסכמה שמגיע התשלום..." (ראה עמ' 21 ש' 20 לפרו').

 

33.       טענות הקיזוז מהתחייבויות שיאמ על רקע הסכם שיאמ ו/או ביטול ההתחייבות ו/או טענה בדבר אי תשלום החוב בידי התובעת כי אם בידי שיאמ, לא זו בלבד שאני מוצא אותן חסרות רלוונטיות (הן משום שמדובר באישיות משפטית נפרדת ועצמאית והן משום שההסכם עמה נחתם באוקטובר 1996 דהיינו, לאחר המועד בו התגבש החוב) וכמוהן כניסיון התחמקות אלא שמדובר בגרסה כבושה שלידתה במועד הגשת התביעה, מבלי שניתן הסבר לכבישתה, מלמדת על חולשתה ומשקלה האפסי. למעלה מן הנדרש יאמר, כי אף אם הייתי מתעלם מהעובדה שמדובר בשתי אישויות משפטיות נפרדות (שיאם ומגידו), ומניח לטובת הנתבעת כי קיים קשר חשבונאי המאפשר קיזוז התחייבויות שיאמ כלפי המושב מחיובי המושב כלפי מגידו, לא הונחה תשתית ראייתית להראות כי הסכם שיאמ ביטל התחייבות המושב ביחס לחוב לקלוש. למען הסר ספק יוער כי אין איזכור בהסכם שיאמ המתייחס להתחייבות המושב לשפות את התובעת (יצויין כי גם שמש התקשה להשיב בעדותו על השאלה מניין שואב מסקנתו בדבר ביטול ההתחייבות – ראה עמ' 22 ש' 16-15 לפרו'). 

 

34.       כידוע, הכלל הוא שנטל ההוכחה הוא על המוציא מחברו. אולם, לאחר שהתברר כי מרבית העובדות מוסכמות, בין היתר, מודה הנתבעת בקיומה של התחייבות לשיפוי התובעת על הוצאותיה בקשר לפרוייקט. כמו כן היא מאשרת את קיומו של זכרון הדברים שגיבש את הסדר תשלומים בין הצדדים. היא גם מודה בכל הקשור לפגישה המסכמת, לעובדה ששמש נטל בה חלק, אישורו על גובה התשלום ושתיקתו לגבי הידיעה כי שיאמ משלמת את החוב מטעם התובעת. לכן בשים לב למידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי - היא הטיית מאזן ההסתברויות, שוכנעתי כי די בכך כדי להעביר את הנטל לכתפי הנתבעת. יש לפעול אחר העקרון הבסיסי כי חובות יש לשלם. בנסיבות אלה, היה על הנתבעת להוכיח את טענותיה בדבר קיזוז או המחאת זכותה של התובעת "המוציאים את התובעת מהתמונה" ו/או ביטול התחייבות הנתבעת כלפיה (ראה עמ' 15-10 לסיכומי הנתבעת). על כל פנים, אני דוחה את טענת הנתבעת כי עצם התשלום בידי חברת שיאמ אינו מהווה ראיה לתשלום החוב בידי התובעת - כיוון שזו אינה טענת הגנה מפני החוב.

 

35.       משהודתה הנתבעת בעובדות המפורטות לעיל, המגבשות את גרסת התביעה וטענותיה ואולם, לטענתה "חובה שולם" הרי שמדובר בטענת 'הודאה והדחה' המעבירה את הנטל לכתפי הנתבעת המבקשת "לנקות" עצמה. (ראה דיון בעניין זה בע"א 1845/90 - רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ . פ"ד מז(5), 661 ,עמ' 682-683 ). כך, מן הראוי היה כי תביא לפניי בית המשפט את גרסת קלוש שאינו בעל עניין או את גרסת עו"ד גוט שנטל חלק פעיל בבירור העניין. הלכה היא, כי הימנעותה מהבאת ראיות אלה שהיה בכוחן להאיר את שהתרחש, נזקפת לחובתה שכן אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ראה בספרו של י. קדמי, "על הראיות" חלק שלישי, מהדורת תשס"ד - 2003 עמ' 1649. עוד נאמר שם בעמ' 1661: "התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו... הושמע העד ...- היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב" (ראה גם ע"א (חיפה) 1052/05 - פלא אלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' יוסף שלו . תק-מח 2006(1) 11196; ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760). הנתבעת העלתה טענות רבות שלא לעניין שגרמו להכבדה מיותרת על בירור התובענה. ודוק, אף אם היה ממש בטענות הקשורות בהסכם שיאמ ובמערכת היחסים הסבוכה שבין שיאמ, התובעת והמושב, נבצר מביהמ"ש מלבררן. ואין לה לנתבעת להלין אלא על עצמה.

 

36.       על יסוד הדברים דלעיל, אני מקבל את התביעה. עם זאת, אני דוחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבעת בריבית חריגה בשל טענתה כי כך נהגה בה הנתבעת (ראה סעיף 19 לכתב התביעה). טענת התובעת מתבססת על מסמך הקשור בהסכם שיאמ. בנסיבות העניין, לא זכאית התובעת לאחוז בחבל משתי קצותיו. לפיכך, אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת את הסכום עליו הוסכם בפגישה המסכמת בסך 73,710 ¤. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/11/97 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.  

 

(המועד 5/11/97 הנקוב בחשבונית נקבע לתחילת חישוב הריבית כיוון שבישיבה מיום 9/11/97 הסכימה הנתבעת להכיר בגובה הסכום לתשלום ובתשלום על ידי התובעת עבורה).

 

37.       המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

 

38.       ניתן היום כ"ג בתשרי, תש"ע (11 באוקטובר 2009), בהעדר הצדדים.

 

 

 

יחזקאל ברקלי, שופט

 

 

012286/04א  130 מ.ב.

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/2267091C8D05F8D74225764C0051C457/$FILE/CB385CAB3565BDBA4225764200481A42.html
תאריך: 
11/10/09
Case ID: 
1_0
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : יחזקאל ברקלי
יחזקאל ברקלי
עורכי דין : זה שדה ואח' זוהר שדה ו תמר תורג'מן קדם ו
זה שדה ואח'
זוהר שדה ו
תמר תורג'מן קדם ו
Powered by Drupal, an open source content management system