"ביטון נ. רשת מלונות פרדייז בע


 

   

          מדינת ישראל


 

א  001399/05

בית משפט השלום

ב  א  י  ל  ת

 

12/10/2009

תאריך:

כב' השופט י. עדן

בפני:

 

 

 

 





ביטון שמעון

בעניין:

התובע

ליזרוביץ'

ע"י ב"כ עוה"ד:


 

 

נ  ג  ד

 


 

1. רשת מלונות פרדייז בע"מ

2. הפניקס הישאלי חברה לביטוח בע"מ

הנתבעות

שפירא

ע"י ב"כ עוה"ד:


 

פסק דין

 

1.     זוהי תביעה שעניינה טענת התובע לנזקי גוף כתוצאה מהשתתפותו בתחרות משיכת חבל במסגרת ארוע שאורגן על ידי מעבידתו, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת 2 הינה מבטחת הנתבעת.

 

2.     אין חולק כי התובע היה, בזמנים הרלוונטיים, עובד של הנתבעת, וכי בתאריך 22.09.2004, אירגנה הנתבעת יום ספורט בו השתתף התובע יחד עם עובדים נוספים.

 

         במהלך יום הספורט האמור התקיימו מספר תחרויות וביניהן משיכת חבל אשר בה השתתף התובע.

 

3.     לטענת התובע, במהלך תחרות משיכת החבל, נפל ונרמס על ידי המשתתפים בתחרות, אשר נפלו עליו.

 

         התובע טוען כי כתוצאה מהפגיעה הפסיק מיד את פעילותו ביום הספורט וחזר לביתו כשהוא סובל מכאבים בגב וברגל שמאל, ועוד מוסיף התובע, כי היה אמור להשתתף במשחק כדורגל, אולם נוכח הפגיעה הנטענת נאלץ לוותר על השתתפות במשחק ולהסתפק בצפיה מהצד בחלקו.

4.     לטענת התובע, למרות הכאבים, למחרת התאונה, חזר למקום העבודה להמשך עבודתו אם כי "רק לחצאי ימים ותוך כדי מאמץ מינימלי" וכאשר נוכח כי הכאבים לא חולפים אלא אף מחמירים פנה ביום 05.10.2004 לחדר מיון.

 

5.     התובע טוען לכאבים שהתמשכו ולכך שבעקבותיהם, פנה שוב, ביום 11.10.2004 לחדר המיון, ושוחרר עם הוראות בדבר משככי כאבים והמשך מעקב ומנוחה.

 

6.     התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, הוכר כנפגע תאונת עבודה, ונקבעו לו 5 אחוז נכות צמיתה (לאחר ערר). בהחלטת ועדת הערר נקבע, כי "נכותו אינה מונעת מבעדו לשוב לעבודתו כשף מטבח ואין מקום להפעיל תק' 15".

 

7.     התובע טוען לרשלנות הנתבעת. לטענתו מדובר בפעילות חובה שאורגנה על ידי מקום העבודה וכי הנתבעת התרשלה בכך שלא נקטה בפעולות הנדרשות לשמירת בטחון המשתתפים כמקובל בפעילויות האמורות, לא בוצעה הדרכה, לא נכחו אנשי מקצוע בתחום הספורט והרפואה, לא הוקראו הוראות בטחון, וככלל לא נבדקה כשירותם של המשתתפים והתאמתם לפעילות. ביחס לפעילות משיכת החבל, נטען כי קיימים תנאים מקובלים לתחרות זו בכל הקשור למספר המשתתפים וכללי הבטיחות וכי איש לא הקפיד על הכללים הללו, ובין היתר היה מספר המשתתפים רב מהמומלץ.

 

         לתמיכה בטענה בדבר הרשלנות הגיש התובע מסמך (נספח כ' לתצהירו), אשר הוא מכנה אותו "תקנון מקובל לתחרויות משיכת חבל". המסמך נחזה להיות תדפיס מאתר אינטרנט כלשהו.

 

         עוד הביא התובע, לתמיכה בטענתו בדבר האופן בו יש לנהל תחרות משיכת חבל והאמצעים שיש לנקוט במסגרתה, עד אשר לעדותו אתייחס בהמשך.

 

8.     התובע טוען, כי עובר לתאונה היה אדם נמרץ ובריא אשר עבד אצל הנתבעת בעבודה המחייבת מאמץ פיזי, ומאז התאונה אינו עובד כלל וספק אם יוכל לחזור לעבודה כלשהי, שכן מצבו הולך ומחמיר, וכן כי עקב כאביו, חוסר האפשרות לישון כראוי והגבלות תנועה, נפגעו באופן משמעותי ביותר איכות והנאת חייו.

 

9.     לכתב התביעה צירף התובע חוו"ד רפואית לפיה עקב הפגיעה בגבו, קיימים לו 15 אחוזי נכות ובנוסף נטען כי יש להפעיל את תקנה 15 באופן מלא.

 

10.   הנתבעות מכחישות בתוקף כל אחריות לארוע הנטען. לטענת הנתבעות לא קמה חובת זהירות קונקרטית, היתה בפועל הדרכה והיה פיקוח, האפשרות ליפול קיימת במסגרת פעילות ספורטיבית, הסיכון לפגיעה בעקבותיה ידוע לכל המשתתפים, ולא קיימת ולא צריכה להיות קיימת אחריות לצד כלשהו.

 

         לטענת הנתבעות, משחק משיכת חבל, גם כאשר הוא מתנהל לפי הכללים, כרוך בסיכונים אשר נוטלים על עצמם המשתתפים בו, ובהם התקלות שחקנים זה בזה, או נפילת שחקן אפילו ללא דחיפה, ואלו סיכונים סבירים, טבעיים ורגילים למשחק זה, ובגינם לא מתגבשת אחריות. עוד מוסיפות הנתבעות, כי מי שנוטל חלק בפעילות ספורטיבית מסוג זה צריך להיות מודע לסיכונים הרגילים במהלך משחק משיכת החבל, כי בעצם השתתפותו ניתן לראותו כמסתכן מרצון וכמסכים לשאת בתוצאות הרגילות והטבעיות הנובעות ממשחק שכזה, וכי משחק זה אינו חדש לתובע (כך על פי עדותו).

 

11.   ביחס לעד מטעם התובע, אשר העיד בדבר אופן הניהול הראוי לתחרות והאמצעים שיש לנקוט במהלכה, נטען על ידי הנתבעות כי עד זה כלל איננו עד מומחה, וכי הוא לא הציג נתונים או מסמכים מהם ניתן להסיק כי אכן רכש ידע ו/או נסיון ההופכים אותו לבר-סמכא בענייני משיכת חבל, וכי לא הוגשה חוו"ד ערוכה כדין מטעמו.

 

12.   לעניין הנזק הגישה הנתבעת חוו"ד רפואית של מומחה מטעמה לפיה לא נגרמה לתובע נכות צמיתה בתחום האורטופדי בגין הארוע האמור.  

 

13.   מטעם ביהמ"ש מונתה מומחית בתחום האורטופדי אשר בדקה את התובע, אולם עיקר התייחסותה היתה לארוע קודם. המומחית מציינת כי התובע סירב לבצע כל תנועה של עמוד שדרה מותני, ומוסיפה – "בהיעדר תמיכה אוביקטיבית לתמונה הקלינית החמורה, אותה ניסה הנבדק להציג בפניי, אין בידי לקבלה, ואני סבורה שהנבדק נמנע מלשתף פעולה בבדיקתו. לא נמצא כל נזק עצבי בגפיים התחתונות ולא הופק גירוי עצבי סכיאטי. מהתיק הרפואי עולה, שכמעט כל הסבל שנגרם במהלך השנים והקשור לגב תחתון נוצר עקב התאונה האחרונה מיום 22.09.2004 ולא עקב התאונה מיום 08.01.2001".

 

14.   לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את העדויות והראיות, באתי למסקנה כי אין להטיל על הנתבעת את האחריות לארוע הנטען, כי מדובר בסיכון שהינו סביר כתוצאה מפעילות כאמור אשר התובע השתתף בה מרצונו, ולא שוכנעתי בדבר רשלנות של הנתבעת או מי מטעמה בארגון התחרות.

 

15.   אחריות מעביד כלפי עובדיו אינה אחריות מוחלטת. אחריות זו אינה כוללת אחריות לאותם סיכונים אשר הינם בגדר סיכונים סבירים, גם אם הם צפויים.

 

 "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (למשל, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (להלן - פרשת מלון רמדה שלום [1]), וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (למשל, ע"א 165/73 עובדיה נ' יפו מור בע"מ וערעור שכנגד [2], בעמ' 351). אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' [3],בעמ' 126)."

 

         ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פד' מז (3) 345, בעמוד 349.

 

16.   יש לבצע הבחנה בין סיכון סביר וסיכון שאינו סביר, לצורך קביעת קיומה או העדרה של חובת זהירות קונקרטית.

 

17.   אין חולק כי על מעביד חלה חובת זהירות מושגית גם ביחס לפעילויות אשר הוא מארגן עבור עובדיו, בבחינת "יום ספורט", או פעילות חברתית כזו או אחרת לצורכי גיבוש, הנאה, או כהטבה לעובדיו.

 

         בקיומה של חובת זהירות מושגית לא סגי. יש לבחון האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, אשר קיומה או העדרה נבחנים על פי מבחן הצפיות ובשים לב גם לשיקולים של מדיניות משפטית.

 

18.   לא כל סיכון מקים חבות ברשלנות. גם אם סיכון מסויים הינו בגדר סיכון צפוי, עדיין יש לקבוע כי סיכון זה הינו סיכון בלתי סביר, המקים חובת זהירות קונקרטית, והאם יצא המזיק ידי חובת הזהירות כאמור.

 

בחינת קיומה או העדרה של חובת זהירות קונקרטית מתייחסת לאותו סיכון ספציפי אשר מתגבש ומוביל לתובענה.

        

19.   פעילויות ספורטיביות רבות טומנות בחובן סיכון אינהרנטי לנזק גוף. אין משמעות הדבר כי כל מארגן פעילות יחוב חובה מוחלטת בגין כל נזק גוף שייגרם למשתתפים בפעילות.

 

         מי שנוטל חלק בפעילות ספורטיבית נוטל על עצמו מכללא את הסיכון כי יכול ויפגע במסגרתה. סיכונים אלו אותם נוטל המשתתף על עצמו, הינם אותם סיכונים אשר נופלים לקטגורית הסיכונים הסבירים.

 

"פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב, שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל-כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו לבין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר". אכן, אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק, להיפצע בנפילה, בהתנגשות בשחקן אחר, במכת כדור וכולי. אולם אין הרי משחק כדורגל כ"משחק" מסוכן בנשק. משחק ספורט "רגיל" - שאת סיכוניו אנו מגדירים כסבירים - הוא כזה שסיכוניו נלווים למטרה העיקרית של המשחק, שהיא כשלעצמה אין בה סיכון: הבקעת שער ליריב בכדורגל, ניצחון במירוץ סוסים, הטלת כידון למרחק הרב ביותר, זכייה במקום ראשון בריצה וכולי. יתרה מזאת, ישנם גם משחקים בנשק שהחברה אינה מוקיעה, שכן מטרתם העיקרית תחרותית, כזו הקשורה בשיפור המיומנות של המתחרה, לדוגמה - תחרות קליעה למטרה בחץ וקשת או באקדח במטווח. היעד העיקרי הינו פגיעה במטרות דוממות, ללא חשש לפגיעה בנפש."

 

 ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פד' מח (4) 1, בעמוד 24.

 

20.   בעוד שחובת הזהירות המושגית ענינה בקטגוריות של מזיקים, ניזוקים ופעילויות, הרי שחובת הזהירות הקונקרטית ענינה בחינה של עובדות המקרה הספציפי והסיכון הספציפי, ובהתאם לכך קביעה אם קמה חובת זהירות קונקרטית, אם לאו.

 

         גם קביעה כי קיימת חובת זהירות קונקרטית אין משמעותה המיידית הטלת חבות על המזיק, אלא יש לבדוק האם נקט הוא באמצעי זהירות סבירים למנוע את הסיכון הבלתי סביר, והאם בנקיטתם יצא הוא ידי חובת הזהירות המוטלת עליו.

 

21.  

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" ..."אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60 [12], בעמ' 286). בפסקי-דין אלה נקטו השופטים לשון "קבלת הסיכון", אך דומה, כי השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח, כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע".

 

ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פד' לז (1) 113, בעמוד 126.

 

22.   אמצעי הזהירות אשר יש לנקוט בכל מקרה נבחנים באמת מידה אובייקטיבית ויש לבחון אם נהג המזיק בדרך שעל אדם סביר לנהוג. הקביעה אם ננקטו אמצעים סבירים, אם לאו, הינה ענין גם למדיניות משפטית המביאה בשיקוליה את הפעילות, טיבה, מידת הסיכון שבחובה, והאינטרס הציבורי שבה.

 

"כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין".

 

ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול פד' נ' (3) 784, בעמוד 790.

 

"מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו" (השופט זוסמן בע"א 485/60 [16], בעמ' 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (ראה: ע"פ 364/78 [17], בעמ' 632)."

 

ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פד' לז (1) 113, בעמוד 131.

 

23.   התובע מייחס חשיבות רבה לשאלה האם ההשתתפות ביום הספורט היתה חובה שהוטלה עליו על ידי מעבידתו הנתבעת. אכן, קיימת חשיבות לשאלה האם פעילות בה השתתף עובד הינה פעילות חובה או פעילות וולונטרית. פעילות אשר מעביד מחייב עובד ליטול בה חלק, יש לומר כי חובת הזהירות המוטלת עליו ביחס אליה יכול ותהיה שונה מפעילות וולונטרית. בנוסף, בבואנו לבחון את כניסת העובד לפעילות האמורה וביצועה, במבחנים של שאלת הסתכנות מרצון, תהיה חשיבות לשאלה האם כפה המעביד על העובד פעילות כאמור.

 

         בעניננו, אכן ההשתתפות ביום הספורט היתה חובה, אולם לא היתה חובת השתתפות בפועל בפעילות ספציפית כזו או אחרת במסגרתו. כך, התובע אמור היה להשתתף במשחק כדורגל. בנוסף לכך הוא נטל חלק בתחרות משיכת החבל, לעומת פעילויות אחרות בהן הוא בחר שלא להשתתף.

 

         התובע נשאל אם כל עובד יכול היה להשתתף בכל פעילות שבחר ותשובתו אינה חד משמעית "יכול להיות, אני לא יודע", אך בהמשך נשאל אם מישהו הכריחו לשחק במשיכת חבל והוא מאשר שלא (פרו' עמ' 27 שו' 20-23). עוד נשאל התובע אם נרשם למשחק משיכת החבל לפני יום הספורט ומשיב: "לא, באופן ספונטני במהלך יום הספורט" (פרו' עמ' 26 שו' 30-31).

 

         ראה לענין זה גם עדותו של מר לזר שהעיד מטעם התובע, נשאל אם מישהו מהרשת הכריח את העובדים להשתתף במשחק מסויים, והשיב "לא, זה לא היה בגדר חובה, מי שרצה השתתף" (פרו' עמ' 17 שו/ 15-16) וכן עדות מר גרשי, עד נוסף מטעם התובע, שתשובתו דומה. עד זה אף מאשר כי ההשתתפות במשחק משיכת החבל היתה ספונטנית. (פרו' עמ' 20 שו' 17-20).

 

24.   מהאמור לעיל עולה כי לא היתה כל חובה על התובע להשתתף בתחרות משיכת החבל. הוא בחר בכך מרצונו שלו בלבד. הוא אמור היה להשתתף, במשחק כדורגל והוא בחר, קודם לכן, באופן "ספונטני" כלשונו להשתתף גם במשיכת החבל.

 

25.   כחלק מטענותיו כנגד הנתבעת טוען התובע כי לא נשאל למצב בריאותו, לא עבר בדיקה רפואית כלשהי ולא התבקש להביא אישור רפואי כלשהו (סעיף 8 לתצהירו). אינני רואה כל רלוונטיות לטענות אלו לאור העובדה שהוא עצמו מאשר כי עובר לתאונה היה "אדם נמרץ ובריא בד"כ, מעולם לא אושפזתי..." (סעיף 30 לתצהירו).

 

         טענה בדבר אי קיום אמצעי כלשהו או אי ביצוע בדיקה כלשהיא אינה יכולה להטען בעלמא, אלא יש צורך בהוכחת קשר סיבתי בין אי קיום אותו אמצעי לבין הנזק. מקום שהתובע עצמו מאשר כי היה "אדם בריא ונמרץ" שמעולם לא אושפז, אין כל רלוונטיות לטענותיו האמורות לצורך תחרות משיכת חבל. 

 

26.   התובע טוען כי בתחרות משיכת החבל משכה הקבוצה היריבה את החבל בחוזקה וכתוצאה מכך הוא נפל ונפלו עליו אחרים מקבוצתו.

 

הארוע הנטען הינו ארוע אשר יכול לקרות במהלך כל תחרות של משיכת חבל.

 

נפילה במסגרת תחרות משיכת חבל הינה תוצאה סבירה שהיא חלק אינהרנטי מהתחרות עצמה.

 

יכול ותחרות משיכת חבל תסתיים בנפילת המשתתפים, והדבר סביר וצפוי.

 

         סיכון זה הינו סיכון סביר לכל תחרות של משיכת חבל ולא מצאתי כי במקרה זה הועמד התובע בסיכון שאינו סביר ואינו חלק מהפעילות הספורטיבית. פעילות ספורטיבית אשר התובע נטל בה חלק מרצונו החופשי.

 

         יש לראות את התובע, אשר בחר להשתתף בתחרות משיכת החבל, כמי שנטל על עצמו במודע את הסיכונים הסבירים כתוצאה מפעילות זו, והאירוע הנטען, ככל שהתרחש, הינו בבחינת סיכון סביר.

 

         בת.א. (שלום ת"א) 20767/07 שקלרק נ' ישמרני (לא פורסם, 2009), נדונה שאלת החבות בגין פגיעה במהלך תחרות משיכת חבל. שם נקבע קיומה של רשלנות, ואולם זאת בשל כך שמדובר היה בחבל שחובר ממקטעים באופן מאולתר, החבל ניתק והתובעת נפגעה בעינה מהחבל שניתק או ממה שהועף במסגרתו. להבדיל מענייננו, מדובר שם בסיכון אשר אינו סיכון רגיל וסביר לתחרות משיכת חבל, ונפסק כי חשיפת המשתתפים בתחרות לסכנה זו היתה מעשה התרשלות.

 

יחד עם זאת נפסק כי "תחרות משיכת חבל אמורה להיעשות כך שהסיכון מצומצם לתוצאות הרגילות של מאמץ המשיכה והנפילה בסיומו".

 

         הערה אחרונה זו ישימה לענייננו בו נחשף התובע לסיכון הרגיל והסביר שבתחרות משיכת חבל – "מאמץ המשיכה והנפילה בסיומו". זהו הסיכון היחיד אליו נחשף התובע, ולא מצאתי כי הנתבעת חשפה אותו לסיכון בלתי סביר אשר איננו חלק בלתי נפרד ורגיל של הפעילות האמורה.

 

27.   התובע זימן עד ביחס לאמצעים אשר יש לטענתו לנקוט בתחרות משיכת חבל.

 

עד זה לא היה נוכח בתחרות וגם אין הוא יודע אל נכון מה היו התנאים במסגרתה בוצעה, ולכן יש לבחון את עדותו כמתייחסת לתחרות משיכת חבל ככלל ולא לתחרות הספציפית שבענייננו.

 

         לא הוגשה חוות דעת מטעם עד זה, ועדותו, אשר ענינה למומחיות, לא הובאה בפני בית המשפט בדרך שנקבעה לענין זה בפקודת הראיות. גם לגופו של ענין ובהתעלם מפגם זה,  לא מצאתי כי יש בעדות להביא לקביעה כי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות נדרשים.

 

         העד מאשר כי אין לו וגם אין בארץ, תעודה של מומחה למשיכת חבל.

 

העד מפנה לאתרי אינטרנט בענין כללי המשחק, וגם התובע צירף לתצהירו תדפיס מאתר אינטרנט. אין בידי לקבל תדפיס מאתר אינטרנט כראיה לתוכנו או תוקפו של תקנון המתיימר להיות מחייב, או לקיומם של כללים מחייבים או נוהגים.

 

הפניה לאתר אינטרנט או המצאת תדפיס ממנו אינם ראיה להוכחת תוקפו או נכונותו של התוכן המתפרסם באתר.

 

לא הוכח בפני קיומם של כללים מחייבים ביחס לאמצעי בטיחות שיש לנקוט בתחרות משיכת חבל.

 

כך גם לא הוכח בפני כי אופן ארגון התחרות על ידי הנתבעת היה בו חריגה מכללי זהירות סבירים לתחרות מעין זו.

 

28.       טענות התובע הן כי בקבוצה היריבה היה מספר משתתפים רב יותר מבקבוצתו, כי לא היתה הקראת הוראות בטיחות, לא היתה השגחה, לא היתה הדרכה ולא היה צוות ספורט מקצועי או צוות רפואי נראה לעין.

 

         ביחס לצוות רפואי – התובע עצמו לא פנה לאיש בטענה כי נפגע, כך שתמוהה טענתו בענין זה. העד מטעמו, מר אהרוני, שעבד תחתיו, מעיד כי התובע קרא לו ואמר לו שכואב לו הגב וכואבת לו הרגל ו – "היו שם תחנות של מסז'ים לקחתי אותו לשם, חשבתי שזה יעזור".

 

         עד זה, מטעמו של התובע כאמור, מעיד כי ראה במקום עמדה של עזרה ראשונה (פרוטוקול עמ' 63 שו' 3-4). לא ברור מדוע אם כן, לא היתה פניה לעמדת העזרה הראשונה. אם לא על ידי התובע, אזי על ידי אותו עד, אשר בחר לקחת את התובע דווקא ל"תחנות של מסז'ים" ולא לעמדת עזרה ראשונה.

 

התובע לא רק שאינו הולך לעמדת עזרה ראשונה ולא פונה למי מהצוות והמארגנים, אלא שלראשונה פונה הוא לקבלת טיפול רפואי כשבועיים לאחר האירוע הנטען.

 

בנסיבות אלו בהן שבועיים ימים ממתין התובע עד לבדיקה רפואית, אין כל רלוונטיות להמצאו או היעדרו של רופא במקום. אין לטעון טענות בדבר ליקויים ללא הוכחת קשר סיבתי לנזק הנטען. טענת התובע על העדר רופא, אינה רלוונטית, שכן הוא כלל לא ביקש מאיש מהצוות לקבל טיפול רפואי. לגופו של עניין, הטענה לא הוכחה, שכן עד התובע מאשר קיום עמדת עזרה ראשונה ולא ידוע אם היה בה רופא.

 

29.   על פי תצהירי העדים לוי ואטיאס מטעם הנתבעות, בכל עמדה בה נערכו תחרויות, כמו גם בעמדת משיכת חבל, היה מדריך, כן היתה עמדת עזרה ראשונה, ושהו במקום שלושה קציני ביטחון.

 

לא נשמע מפי התובע כי פנה למי מהם.

 

העידה גם הגב' אלמוזנינו מטעם הנתבעות ועל פי תצהירה היה מנחה באירוע שהסביר לכל המשתתפים את כללי המשחקים וגם את כללי משחק משיכת החבל, ובנוסף עמד מדריך במקום המשחק שתיפקד כשופט (סעיף 8 לתצהירה).

 

העד מר אטיאס, מעיד כי היה מנחה האירוע והסביר את כללי המשחק וכי היה למשחק שופט. למיטב זכרונו של עד זה לא קרה משהו חריג.

 

עד זה העיד בחקירה נגדית כדלקמן: "אני יכול להגיד בוודאות שלשם ההגינות והחוקיות הקפדנו שישחקו 10 נגד 10, כמו שבמשחק כדורגל משחקים 5 נגד 5, זה אותו משקל, הקפדנו שקבוצה אחת לא תגיד שאין שוויון" (פרו' עמ' 52 שו' 6-5).

 

עד זה מאשר כי היה בכל התחרויות ונשאל האם וידא בכל תחרות שיש 10 משתתפים בכל צד והשיב: "אני והשופט" (פרו' עמ' 51 שו' 19-16).

 

אני נותן אמון בעדות עדי הנתבעות המפורטים לעיל, אשר עדותם לא נסתרה בחקירה נגדית.

 

30.   מעבר לניסוחים כלליים בדבר הצורך בצוות ספורט מקצועי לא הובאו על ידי התובע נימוקים של ממש לצורך בנקיטת אמצעים נוספים על ידי הנתבעת.

 

            לא מצאתי כי התממשות הסיכון הסביר שבענייננו יכולה היתה להימנע על ידי איש מקצוע מתחום הספורט. ככל שאירע האירוע – זהו אירוע סביר ורגיל בתחרות זו.

 

            מדובר בנפילה במסגרת משיכת חבל ולא התממשות סיכון שאינו חלק מהמשחק.

 

31.   התובע טוען למספר רב של משתתפים בקבוצה היריבה, דבר שגרם למשיכה חזקה ולנפילה.

 

         לא שוכנעתי, גם לא לאחר שמיעת עדי התובע, כי כך אכן היה. אוסיף כי אופן הנפילה לא הובהר לגמרי על ידי התובע.

 

         בהודעת התובע במוסד לביטוח לאומי (נספח א'4 לתצהירו) אומר התובע: "במשיכת החבל בקבוצה שלי היו 10 עובדים ובקבוצה הנגדית היו בערך 15 בערך או פחות מזה" (כך בשורות 17-20).

 

בתצהירו לא נקב התובע במספרי המשתתפים בקבוצות, למעט טענה כללית כי מספר המשתתפים היה רב מהמומלץ.

 

התובע לא זימן לעדות איש מאלו שהוא טוען כי "נרמס" על ידם.

 

מר גרשי שהעיד מטעם התובע, השתתף בתחרות, ולטענתו היו בקבוצה הנגדית כעשרים משתתפים. מעדותו נראה כי הוא לא היה בין ה"רומסים".

 

         שני העדים מטעם התובע (גרשי ואהרוני) מעידים על 10 משתתפים יותר בקבוצה האחרת, והתובע מוסר במוסד לביטוח לאומי כי היו בקבוצה הנגדית 15 (דהיינו 5 יותר) "או פחות מזה".

 

         הצטרפות של עשרה אנשים נוספים ברגע האחרון לקבוצה האחרת הינו אירוע אשר היה צריך להסב את תשומת הלב של הנוכחים והמארגנים, ולא נשמעה מפי מי מהעדים האחרים, של התובע והנתבעות, שחלקם נכחו בתחרות, כי היה אירוע חריג.

 

         אני מוצא את הגרסה האמורה בדבר מספר המשתתפים בקבוצה האחרת בלתי סבירה.

 

32.    אני מוצא את עדות התובע מגמתית, לא שוכנעתי בדבר עצם קיומו של מספר רב יותר של משתתפים בקבוצה הנגדית, ובענין זה אני נותן אמון בעדות עדי הנתבעת, ובפרט עדות מר אטיאס, המפורטת לעיל.

 

         התייחסות התובע במוסד לביטול לאומי היתה ל – 15 "ואולי פחות" בקבוצה הנגדית, ובעדות שני העדים מטעמו המפורטים לעיל תפח המספר ל – 20 משתתפים בקבוצה הנגדית.

 

אינני מקבל את הגירסה כי כאשר ניתן האות "קפצו" עוד אנשים. היא אינה נתמכת במי מהעדים האחרים, ואינה סבירה בעיניי, לאור כלל העדויות.

 

33.   ייתכן והקבוצה האחרת היתה חזקה יותר, אולם התובע לא הוכיח את הטענה בדבר מספר רב יותר של משתתפים.

 

34.   ב"כ התובע ביקש לזמן לעדות את מי שהיה שופט באירוע, מר עקה. העד הודיע לב"כ התובע מספר ימים לפני הדיון כי הוא לא יוכל להגיע עקב ישיבת דירקטוריון וכי אמנם היה שופט בתחרות משיכת החבל אולם לא זכור לו דבר בנוגע לעובד שנפל ונפגע.

 

העד לא הגיע כאמור לישיבת ההוכחות ביום 7.12.2008, וב"כ התובע הודיע בישיבה זו "אלו עדיי". מכאן שב"כ התובע, למרות שהגיש בקשה בענין מספר ימים קודם לכן, ויתר על עדותו של עד זה, ויש לתמוה על טענותיו כלפי הנתבעות כי לא הביאו עדים מטעמן. ב"כ התובע הודיע "אלו עדיי" ובכך הודיע הוא כי איננו מעוניין בהעדת עד נוסף כלשהוא.

 

לאור זאת יש לדחות את טענות ב"כ התובע בענין זה בסיכומיו.

 

35.   התובע לא רק שלא פונה לקבל טיפול רפואי, ולא רק שלא מודיע למי מהצוות על האירוע הנטען, אלא שהוא ממשיך להשתתף ביום הספורט. לטענתו לא השתתף במשחק הכדורגל בפועל, אלא רק צפה במשחק. הוא אף צעק על השוער (עדות התובע פרו' עמ' 22 שו' 23-24). יש לציין כי התנהלותו האמורה של התובע מעלה סימני שאלה ביחס למצבו בעקבות האירוע אשר הוא תיארו כדלקמן: "אחרי הנפילה הרגשתי כאבים עזים. אמרו לי שיש מקום מסויים שנמצאים שם שלושה או ארבעה מסז'יסטים שעושים מסז', אז נעזרתי באחד האנשים שאני לא זוכר מי מרוב כאבים עזים שהיו לי...ירדתי למטה בעזרת חבר ונשכבתי על המיטה....וקמתי מיד ולא הספקתי לעשות מסז' מרוב הכאבים. חזרתי בחזרה לדשא ונשכבתי" (פרו' עמ' 22 שו' 8-13).

 

נשכב, אך צפה בקבוצת הכדורגל ואף קילל את השוער.

 

36.  לאור כל האמור אני קובע כי ככל שאירע האירוע הנטען על ידי התובע, בדבר נפילתו במהלך תחרות משיכת חבל, הרי שנפילה כאמור הינה חלק מהסיכונים הסבירים שבתחרות כאמור, ולא מצאתי קיומה של חובת זהירות קונקרטית על הנתבעת ביחס לסיכון זה, שהינו סיכון צפוי אך סביר.

 

התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי היתה התרשלות של הנתבעת אשר גרמה לארוע הנטען ולנזק הנטען.

 

למעלה מן הצורך אוסיף כי בשים לב למידת הסיכון ולאופי הפעילות, די היה באמצעים הארגוניים שננקטו על ידי הנתבעת כמפורט לעיל, כדי יציאת ידי חובת זהירות, אף אם תאמר כי קיימת.

 

עוד אני קובע כי התובע, במודע ומרצון חופשי, בלא שחוייב לכך על ידי הנתבעת, בחר להשתתף בפעילות של משיכת החבל. משבחר בכך, הרי שיש לראותו כמי שבחר ליטול על עצמו את הסיכונים הסבירים הכרוכים בפעילות זו.

 

37.   לאור היעדר חבות לא אדון בשאלת הנזק בפירוט, אך אני מוצא לנכון להתייחס לכך בקצרה כדלקמן :

 

הפסקת עבודתו של התובע לא היתה קשורה לאירוע.

 

התובע לא פנה מיד לאחר האירוע הנטען למי מטעם הנתבעת, לא פנה לעמדת העזרה הראשונה, לא פנה למי מהקב"טים, לא למדריך, לא לשופט ולא לאיש מהמארגנים, נותר במקום ואף צפה בקבוצת הכדורגל (באופן "פעיל" כאמור לעיל).

 

         לטענתו, פנה לראשונה לבית חולים ביום 5.10.2004, בעוד שהאירוע הנטען הינו מתאריך 22.9.2004. 

 

         התובע פוטר בתאריך 26.9.2009, ללא קשר לאירוע הנטען. הוא עצמו טוען כי אינו יודע את סיבת הפיטורים.

 

         התובע החל לעבוד מאוחר יותר במלון בירושלים ופוטר מעבודה זו, וכשנשאל "אתה יודע למה פיטרו אותך שם?" (דהיינו מהמלון בירושלים), השיב: "לא, כמו שאני לא יודע למה פיטרו אותי פה". (פרו' עמ' 25 שו' 28-31). לענין היעדר קשר בין פיטוריו לבין האירוע הנטען ראה גם עדות מר לזר שהעיד מטעמו של התובע והיה האחראי עליו – הוא מעיד מפורשות על היעדר קשר בין האירוע הנטען לבין סיום עבודתו של התובע (פרו' עמ' 17 שו' 17-18 ו – 21-22).

 

         התובע נשאל והשיב לגבי עבודתו כיום כדלקמן :

 

"ש.   היום אתה עובד בפביליון ?

 ת.   כן, באולם כנסים ואירועים שנקרא "פביליון" בירושלים כשף.

ש.    אתה עובד שם במשרה מלאה ?

ת.    כן."

 

                                                (פרו' עמ' 25 שו' 28-31).

 

         כן יש להפנות לקביעת הועדה הרפואית לעררים לפיה נקבעו 5 אחוזי נכות בשים לב לפגיעה מ – 2001 בגב תחתון וכי מחצית יש לשייך לאירוע הנוכחי.

 

38.   לאור כל האמור התביעה נדחית.

 

התובע ישא בהוצאות הנתבעות בסך כולל של 5,000 ש"ח אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

 

ניתן היום כ"ד בתשרי, תש"ע (12 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים.

                                                                                                                      

י. עדן, שופט


זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

 

פסק הדין ישלח לצדדים בדואר רשום.

 

כפוף לשינוי ניסוח ועריכה.

001399/05א  136 קרן שטרית

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/E4A781DFE636B2B14225764D005191F1/$FILE/623B13BE0B2ABA9E422576460043EEFD.html
תאריך: 
12/10/09
Case ID: 
1399_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : י. עדן
י. עדן
Powered by Drupal, an open source content management system