פואד סלימאן עא נ. חברת עומר אי


 

   

בתי המשפט






 

ע"א 3307/09

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים


 

15/10/2009

 

כב' השופט יצחק ענבר

כב' השופט יוסף שפירא

כב' השופטת נאוה בן-אור

בפני:

 

 

 














 

פואד סלימאן עארף

על-ידי עו"ד אברהים נאסר

בעניין:

המערער

 

 


 


 

- נ  ג  ד -


 


 


 

חברת עומר אינטרנשיונאל בע"מ

על-ידי עו"ד האני טנוס


 

המשיבה


 

 


 


 

פסק-דין

 

            לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רובין), בת"א 12997/06, שלפיו נצטווה המערער לפנות את דירת המגורים שברח' הנביאים 16 ירושלים, וכן על החלטת הביניים שלפיה דחה בית-משפט קמא את טענת עיכוב ההליכים שהעלה המערער, לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.

 

            אין מחלוקת, כי בשנת 1988 נחתם בין הצדדים הסכם למכירתו של הנכס הנ"ל למשיבה. בהסכם נקבע שעל המערער לדאוג להוצאת צווי ירושה שונים כדי שניתן יהיה להשלים את רישום העסקה. כמו כן נקבע, כי עד להשלמת העסקה תהיה רשאית המשיבה לשפץ את הנכס ותיחשב כשוכרת בנכס (להלן – "ההסכם" או "ההסכם המקורי").

 

            ביום  27/5/91 נחתם על-ידי המערער יפוי כוח בלתי חוזר (להלן – "יפוי הכוח"). ביפוי הכוח אישר המערער, בשמו ובשם אחיו ואחיותיו, כי הוא מייפה את כוחו של עו"ד יונתן כותאב מירושלים להעביר ולמכור למשיבה את מלוא זכויותיו וזכויות אחיו ואחיותיו בנכס הידוע כ"בניין אלעארף" בשכונת מוסרארה בירושלים, וכי "קיבלתי את מלוא התמורה במזומן ולא נותרה לי שום דרישה או בקשה ...".

 

            אין חולק, כי במועד מסוים לאחר חתימת ההסכם, עזב המערער את הנכס והמשיבה קיבלה בו חזקה.

 

            המשיבה טענה בכתב תביעתה, כי חרף האמור ביפוי הכוח חזר ותפס המערער, במועד לא ידוע, חזקה בדירה בשטח 190 מ"ר, המצויה בקומה הראשונה של הנכס, והוא מחזיק בה עד להגשת התביעה. לטענת המשיבה, ביפוי הכוח אישר המערער את דבר מכירת כל זכויותיו בנכס למשיבה ואת קבלת מלוא התמורה, ועל-כן הינו חייב לפנות את הנכס.

 

            המערער טען, מנגד, כי יפוי הכוח כפוף להסכם המכר משנת 1988, אשר הופר על-ידי המשיבה בכך שלא שיפצה את הנכס, ולפיכך יפוי הכוח בטל. כמו כן טען המערער, כי המשיבה אינה בעלת הזכויות בנכס, שכן לו עצמו יש לכל היותר 1.3% מהזכויות בנכס.

 

            בית-משפט קמא ראה לקבל את גרסתה של המשיבה, שלפיה יפוי הכוח מגלם בחובו עיסקה עצמאית-חדשה, המנותקת מההסכם משנת 1988, וזאת, בין היתר, לאור הצהרתו של המערער כי הסכם המכר בוטל בהסכמה. מעבר לדרוש קבע בית-משפט קמא, כי לא שוכנע שהמשיבה הפרה את הסכם המכר. חיזוק לעמדתו מצא בית-משפט קמא בעובדה שהמערער הודה בסיכומיו כי עזב את הנכס וחזר אליו רק בשנת 1999, כאשר ביני לביני הפעילה המשיבה בנכס מערכת עיתון, עובדה המלמדת שהמערער קיבל את כל אשר הגיע לו לפי ההסכם ושאין לו דרישות וטענות. אשר לטענתו של המערער, כי המשיבה אינה בעלת מלוא הזכויות בנכס, קבע בית-משפט קמא, כי טענה זו אינה רלבנטית, שהרי המערער מצידו העביר למשיבה את מלוא זכויותיו שלו, וככל שטענתו היא שקיימים בעלי זכויות אחרים שהירשו לו להחזיק בנכס, הרי מדובר בטענה בעלמא שלא הוצג כל הסכם או מסמך לביסוסה.

 

            בהחלטת ביניים שניתנה בשלבים המקדמיים של המשפט, דחה בית-משפט קמא טענת עיכוב הליכים שהועלתה על-ידי המערער, ואשר התבססה על תניית בוררות שהופיעה בהסכם משנת 1988. על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה (על-ידי כב' השופט נ' סולברג).

 

            בטיעונו המקיף בכתב ובעל-פה חזר המערער על עיקרי הטענות שהועלו על-ידו בבית-משפט קמא. המשיב, מנגד, תמך בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

 

            בסופו של דבר מתמקד הערעור בתקיפת ממצאו של בית-משפט קמא, שלפיו קודם לחתימת יפוי הכוח הסכימו הצדדים על ביטולו של ההסכם המקורי משנת 1988, וכן בתקיפת הממצא כי ההסכם המקורי לא הופר על-ידי המשיבה. דא-עקא, אלו הן שאלות שבעובדה, אשר בית-משפט שלערעור מתערב בהן רק במקרים מיוחדים – יוצאי דופן. לאחר ששקלנו את טענותיו של ב"כ המערער הגענו למסקנה, כי בנסיבות העניין אין עילה להתערב בממצאים אלו, המעוגנים היטב בחומר הראיות שהובא בפני הערכאה הראשונה, ובכללו הצהרה שיצאה מפיו של המערער עצמו.

 

            זאת ועוד: יפוי הכוח, אשר עליו בוססה התביעה, נחתם כשלוש שנים תמימות לאחר חתימת ההסכם המקורי והוא כולל הצהרה מפורשת של המערער, שלפיה קיבל את מלוא התמורה המגיעה לו מהמשיבה וכי לא נותרה לו "שום דרישה או בקשה" נגדה. הצהרה זו מדברת בעד עצמה ובה בלבד יש כדי להצדיק את המסקנה שאליה הגיע בית-משפט קמא. העובדה שהמערער עזב את הנכס לשנים ארוכות, לאחר שמסר את החזקה בו למשיבה, אשר הפעילה בו מערכת עיתון, כאשר במהלך כל אותה תקופה לא הועלו על-ידי המערער טענות כלשהן, מחזקת מסקנה זו.

 

            מסקנתו של בית-משפט קמא, כי יפוי הכוח כונן עיסקה עצמאית בין הצדדים, חורצת לשבט את טענת עיכוב ההליכים שהעלה המערער, שהרי טענה זו אינה מבוססת אלא על תניית בוררות שהופיעה בהסכם המקורי שבוטל.

 

            יתר טענותיו של ב"כ המערער זכו למענה הולם בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

 

            הערעור נדחה.

 

            המערער ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

 

הפקדון יועבר למשיבה באמצעות בא-כוחה.

           

ניתן היום, כ"ז בתשרי תש"ע (15 באוקטובר 2009), בהעדר הצדדים.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

 

 





ש  ו פ ט ת


 

ש ו פ ט


 

ש ו פ ט

 


003307/09עא 053 ציפורה בן שבת

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/CAD459C0242EAA6C422576500061C051/$FILE/9F71E00C49FF557C4225765000404793.html
תאריך: 
15/10/09
Case ID: 
3307_9
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : כב' השופטת נאוה בן-אור
כב' השופטת נאוה בן-אור
עורכי דין : אברהים נאסר האני טנוס
אברהים נאסר
האני טנוס
Powered by Drupal, an open source content management system