בתי המשפט





עפ 007679/09

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


 

21/10/2009

תאריך:

כב' השופטת ד' ברלינר, נשיאה – אב"ד

כב' השופט ז' המר, סג"נ

כב' השופטת ת' שפירא

בפני:

 

 












 

בנימין לוי

בעניין:

המערער

ע"י ב"כ עו"ד איתי בן-נון


 


 

נ  ג  ד


 


 

מדינת ישראל


 

המשיבה

ע"י עו"ד אייל כהן מפרקליטות מחוז ת"א (פלילי)


 

 


המערער שהובא ע"י השב"ס וב"כ עו"ד בן נון

ב"כ המשיבה עו"ד כהן

נוכחים:

 


 פסק-דין

 

            המערער הועמד לדין בבית-משפט קמא בעבירת של התפרצות לדירת מגורים, עבירה על סעיף 406(ב) לחוק העונשין, וכן עבירת גניבה, עבירה על סעיף 384 לחוק. בית-משפט קמא, כב' השופטת ז' הדסי-הרמן, ס"נ (כתוארה אז) הרשיעה את המערער בעבירת התפרצות לאחר שמיעת ראיות, וזיכתה אותו מחמת הספק מעבירת הגניבה. על המערער הוטלו העונשים הבאים: מאסר בפועל של 18 חודש בתיק הנוכחי; הופעל מאסר על תנאי בן 12 חודש שהיה תלוי ועומד נגדו, כך שסך הכל תקופת המאסר שעליו לרצות הינה בת 30 חודש; עוד הוטל על המערער מאסר על תנאי של 12 חודש וקנס בסך 1,000 ¤, וכן חוייב המערער גם לפצות את המתלוננת בסכום של 1,500 ¤.

 

            על הכרעת הדין וגזר הדין הערעור בפנינו.

 

            טענתו העיקרית של ב"כ המערער הינה, כי מסכת הראיות בתיק זה, המורכבת מראיות נסיבתיות, איננה מביאה לכלל מסקנה אחת, ואחת בלבד, כי אכן המערער התפרץ באותו יום לדירת המתלוננת. משכך, היה מקום לתת לו ליהנות מהספק ולזכות אותו גם מעבירת ההתפרצות ולא רק מעבירת הגניבה.

 

            התביעה מצידה מסכימה, כי ניתן היה לנהל את החקירה בתיק זה בצורה מלאה ושלמה יותר, עדיין היא סבורה כי צדק בית-משפט קמא כאשר סבר, שהראיות הנסיבתיות משתלבות זו בזו עד כדי יצירת מערך שלם וחד-משמעי, ולפיו המערער אכן התפרץ לדירת המתלוננת.

           

            העובדות הרלבנטיות הן כדלקמן:

            השוטרים עקבו אחרי המערער, המוכר להם בשל היותו פורץ, בתאריך 30.4.08, כאשר הוא עובר מבית לבית במרכז תל-אביב. בשלב מסויים נכנס המערער לבית ברחוב העבודה 14 בתל-אביב, ויצא ממנו לאחר כ- 15 – 20 דקות. מיד עם צאתו מבית זה, עלה המערער על מונית, ובהמשך, כאשר הבחין בשוטרים, פתח את דלת המונית ונמלט ממנה כל עוד נשמתו בו. שוטר שהגיע לאותו בית שמדובר בו, מצא כי נפרצה בו דירה, על-פי הנטען. בעלת הבית הוזעקה והודיעה לשוטרים, לאחר שבדקה את הדירה, כי חסר סכום של כ- 8,000 שקל שהיה מצוי במגירה מסויימת בבית. המגירה צולמה ותמונתה הוגשה כמוצג ת/1 לבית-משפט קמא.

 

            המערער נחקר כשבועיים לאחר האירוע, שהרי בזמן אמת נמלט מהמקום, אך לא סיפק כל גירסה, לא באשר להימצאותו במקום ולא בכל נושא אחר. גם בבית המשפט לא סיפק המערער גירסה כלשהי, למעט גירסה כללית, כי הוא עבר במקום הסמוך למקום האירוע, משום שהוא עובד בסביבה אצל דודו במכירת ארטיקים. לא ניתן כל הסבר לשהותו ברחוב העבודה 14, שזוהי הכתובת של הדירה בה בוצעה ההתפרצות.

 

            בית-משפט קמא סבר, כאמור, כי שילוב העובדות ובהן, העובדה שהמערער נראה באותו בית ויצא ממנו לאחר 20 דקות, העובדה שמהדירה נגנב כסף, ההימלטות מהדירה, התבטאויות שונות של המערער, כגון, אמירות לשוטרים: "התפרצתי אבל לא רצחתי" "כולה התפרצות מסכנה", כאשר אמירות אלה מהוות ראשית הודייה או קרוב מאד לכך, די בהן, כאמור, כדי להביא להרשעתו.

 

            הסניגור טוען, כי לא היה מקום להסתפק בראיות אלה. לטענת הסניגור, לא הוכחה כלל העובדה שהיתה התפרצות לדירה ואם לא היתה התפרצות, מה לנו הדיון בשאלה אם המערער הוא הפורץ. כדי להבהיר, ההתפרצות, לכל הדעות, לא בוצעה באמצעי אלימות אלא, על-פי הנטען, תוך שימוש במפתח שהונח בארון החשמל. מה שהיה בפני בית-משפט קמא הינן עדויותיהם של השוטרים, כי אכן מצאו מפתח בקירבת מקום, השטיח בכניסה לדירה היה מוסט ממקומו. כך היה גם במקומות אחרים, שבהם ביקר המערער באותו יום ואשר השוטרים עקבו אחריו ובדקו את המצב באותם מקומות.

 

            בעלת הדירה, כך לטענת הסניגור, מסרה אמנם בהודעתה במשטרה, שהוגשה בהסכמה, כי נגנב סכום של 8,000 שקל, אולם לא נחקרה בשאלה מתי ראתה לאחרונה סכום זה והאם היה במגירה, באותו בוקר עובר ליציאתה מהדירה. בנסיבות אלה, אין הצלבה, כלשונו של הסניגור, בין היעלמות הכסף לבין ההתפרצות הנטענת באותו יום. קיים גם פער בשעות בין המועד בו שהה המערער באותה כתובת, על-פי הנטען, ובין המועד בו הוזעקה המתלוננת לדירה. לא ברור מה התרחש באותו פרק זמן, וגם בנתון זה יש כדי לכרסם במשקל המסקנה, ולפיה הכסף נגנב באותו בוקר. לראייה מפנה הסניגור לכך, שגם בית-משפט קמא מצא לנכון לזכות את המערער מעבירת הגניבה, והרי הגניבה היא הראייה לכך שבוצעה התפרצות. ההתבטאויות של המערער בפני עצמן, אין בהן ראשית הודייה וניתן להבינן על רקע מיהותו של המערער שלו הרשעות רבות בעבירות רכוש.

 

            שקלנו את טיעוניו של הסניגור, ודעתנו היא כי הכרעת הדין מבוססת דיה ואין מקום להתערב בה.

 

כפי שציינו לעיל, גם התביעה הסכימה, כי ניתן היה לחקור טוב יותר, עדיין מחדלי החקירה בתיק הנוכחי אינם מביאים אותנו לכלל מסקנה, כי יש בהם בפני עצמם כדי להקים ספק ממנו זכאי ליהנות המערער.

 

אלה הראיות העיקריות עליהן מושתתת החלטתנו:

 

1)                 השוטרים, כאמור, עקבו אחרי המערער, כאשר זה האחרון שוטט מבית לבית באיזור שבו מצוייה גם הדירה שנפרצה, על-פי הנטען. בכל אותם בתים נמצאו ארונות חשמל פתוחים וכן שטיחים הפוכים. כיוון שהשוטרים ראו את המערער באותם בתים, ניתן היה לצפות כי יסביר את הימצאותו בהם, אלא שהמערער, כאמור, לא סיפק כל הסבר. העובדה שנמצא שטיח הפוך גם בדירתה של המתלוננת, קושרת את המערער גם למקומות הקודמים, זאת לצד עצם המעקב אחריו והעובדה שהשוטרים ראו אותו נכנס לאותם בתים. כדי להבהיר כל ספק נציין, כי לא היתה מחלוקת של ממש באשר לאמינותם של השוטרים ולכך שאכן ראו את אשר העידו עליו.

 

2)                 המערער שהה, כאמור, שלא כמו בבתים האחרים, שהייה ארוכה, של כ- 20 דקות בבית ברחוב העבודה 14, כאשר בדיעבד יש טענה כי מבית זה נגנב רכוש. במצב זה עובר אל המערער לפחות הנטל הטקטי, אם לא נטל השכנוע, להסביר מה עשה באותו בית ומדוע שהה בו כ- 20 דקות. המערער לא סיפק גם לכך כל הסבר. כפי שציינו לעיל, גם בבית המשפט, שלא לדבר על חקירתו במשטרה, כל שידע לומר הוא כי הוא עבר בסביבה. אין כל התייחסות לכניסתו לבית זה או אחר, אין כל טענה כי ביקר דייר אחר באותו בנין וכיו"ב. לא זו אף זו, המערער למעשה מכחיש את הימצאו בבית, שהרי כל שהיה מוכן להודות בו הינו הימצאותו בסביבת אותו איזור מגורים, בהבדל מכניסה לבית עצמו. בהינתן העובדה שבית-משפט קמא נתן אמון בעדות השוטרים לענין כניסתו לבית, הרי דברי המערער הם בבחינת שקרי נאשם העומדים בקריטריונים שנקבעו לכך בפסיקה, ומצטרפים לראיות הקיימות.

 

3)                 הכניסה לבית זה היתה האחרונה בשורה ארוכה של כניסות ויציאות מבתים באותו איזור, ואחריה, כאמור, עלה המערער למונית, ממנה נמלט סמוך לאחר מכן. גם בנושא זה התכחש המערער להתפתחויות שתוארו לעיל, גם הפעם ללא כל הסבר. אין צורך לומר, כי עצם העובדה שאחרי הביקור בבית זה השלים את מלאכתו לאותו יום, עולה בקנה אחד עם המסקנה העולה מהצטברות הראיות, כי מצא רכוש באותו בית. מכל מקום, גם אם לא ניתן לנתון זה כל משקל, הרי בריחתו מהמונית משהבחין במעקב אחריו, מהווה ראייה נסיבתית בעלת משקל של ממש.

 

4)                 באשר לטענתו של הסניגור לענין חוסר ההצלבה בין המועד בו ראתה המתלוננת לאחרונה את הכסף לבין ההתפרצות הנטענת – כפי שציינו, החקירה אכן היתה רשלנית. צריך היה לשאול את המתלוננת בזמן אמת, דהיינו – בעת שנגבתה הודעתה במשטרה, מתי ראתה את הכסף לאחרונה, ובכך היו מוסרים כל סימני השאלה בנושא זה. יחד עם זאת, את אשר החסירה המתלוננת בהודעתה הכתובה שהוגשה, השלימה בדבריה לחוקר המשטרה, עת/3 היימן ברקאת. עד זה, שהיה בלש בתקופה הרלבנטית והוא, בין היתר, איש המשטרה, שעקב אחרי המערער שבפנינו. לדברי העד,  לאחר שאיבד קשר עין עם המערער, כשהאחרון ברח, חזר העד לדירה ברחוב העבודה 14. על-פי עדותו, "כל הארונות היו פתוחים. היה שם מפתח". שכן הזעיק למקום את בעלת הדירה, וזו האחרונה אמרה מיד כי נגנב ממנה אותו סכום כסף: "איך שנכנסנו לדירה הבעלים אמרה ...  שיש לה במגירה מעטפה עם כסף. ישר רצנו למגירה והיא ראתה שאין כסף". בחקירה נגדית משנשאל העד לענין זה הוסיף ואמר: "הכוונה שהיה בלאגן בחדר. בעלת הדירה אמרה שיש בלאגן בדירה ושפרצו לה. ש: כשאתה אומר פרוצה, זה בגלל שהיה בלאגן בחדר? ת: כן, ושהבעלים אמרה שהיא לא השאירה את הדירה כך ... איך שנכנסנו לדירה היא אמרה לי זאת. אני זוכר, אותו ארון שממנו נגנבה המעטפה היה פתוח". העובדה שבעלת הדירה אמרה מיד כי נגנב אותו סכום כסף מהמגירה שנמצאה פתוחה, מצביעה על-כך כי הכסף נגנב לאחר שעזבה את הדירה. מכל מקום, אם חלק הסניגור על כך, היה עליו לחקור בנקודה זו. אנו ערים לכך כמובן, שדבריה של בעלת הדירה לחוקר המשטרה הם בבחינת עדות מפי השמועה, אולם משלא היתה התנגדות בזמן אמת להשמעתם והעד נחקר עליהם, הרי שהוכשרו מכוח זה. עדותה של בעלת הדירה סוגרת את המעגל וקושרת בין ההתפרצות לבין גניבת הכסף. פרק הזמן של הפער בין הגעתה לדירה לבין מועד הפריצה, איננו יכול ליצור ספק, שהרי מהעדויות עולה כי בפרק זמן זה היתה במקום משטרה, עד אשר הגיעה המתלוננת למקום.

 

לכל האמור לעיל מצטרפות גם אמרותיו של המערער, שצוטטו על-ידי בית-משפט קמא. לענין זה אנו רואים עין בעין עם בית-משפט קמא, ואף לשיטתנו מדובר באמרות המהוות הודייה או ראשית הודייה.

 

באשר לטענתו של הסניגור לענין העובדה שבית-משפט קמא זיכה את המערער מעבירת הגניבה, היה מקום אולי להרשיע את המערער גם בעבירה זו. משראה בית-משפט קמא לנקוט במדיניות של זהירות יתר ולא להרשיעו, אין בכך כדי לכרסם במשקל היש ולהביא לכלל מסקנה שקיים ספק גם באשר לעבירת ההתפרצות.

 


סוף דבר, הראיות הנסיבתיות עולות לכדי תמונה חד-משמעית. המעט שניתן לומר עליהם כי הם העבירו את הנטל הטקטי אל כתף המערער, ונטל זה לא הורם. אנו מפנים לענין זה ע"פ 435, 384/80 טובול נ' מ"י, פ"ד לה(1) עמ' 589, מפי כב' הנשיא ברק "... אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות ...".

 

התוצאה היא שאנו דוחים את הערעור לענין הכרעת הדין.

 

באשר לענישה – גם הסניגור טען בחצי-פה ולא בכדי. למערער הרשעות קודמות רבות. נראה שעבירות הרכוש עבורו הן דרך חיים. גם המאסר על תנאי לא היה בו כדי להרתיעו. בהתחשב באלה, העונש שהטיל עליו בית-משפט קמא הוא עונש ראוי ומידתי.

 

הערעור כולו נדחה.

 

ניתן היום, ב' בחשון, תש"ע (20 באוקטובר 2009), במעמד הצדדים.

 

                                                                                





תחיה שפירא, שופטת


 

זאב המר, סג"נ


 

דבורה ברלינר, נשיאה

אב"ד

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/C559D821B0B6800D422576560051DD27/$FILE/CD372C78302A8AFB4225765500496B27.html
תאריך: 
21/10/09
Case ID: 
7679_9
Case type: 
עפ
סיווגים
בתי משפט : בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
שופטים : דבורה ברלינר
דבורה ברלינר
עורכי דין : אייל כהן מפרקליטות מחוז ת"א איתי בן-נון
אייל כהן מפרקליטות מחוז ת"א
איתי בן-נון
Powered by Drupal, an open source content management system