ארט פלוס בע"מ נ. בני ונטורה


 

א  009141/05

בית משפט השלום ירושלים

 

26/10/2009

לפני: כב' השופט אברהם רובין

 

 



התובעת

ארט פלוס בע"מ

בעניין:

 

ע"י ב"כ עו"ד גרשון מאק ואח'

 


 

נ  ג  ד

הנתבעים

1. אורה ונטורה

2. דן ונטורה

3. גליה ונטורה יעבץ

 

ע"י ב"כ עו"ד ינובסקי

 

 

פסק דין

 


1.      רקע

התובעת הינה חברה העוסקת בביצוע עבודות דפוס ומנהלה הוא מר צבי יוחנן. הנתבעים הינם יורשיו של מר בנימין ונטורה ז"ל (להלן "ונטורה"), אשר שימש כיו"ר עמותת "במה – רבעון לדרמה" (להלן – "העמותה"). העמותה עסקה בהוצאה לאור של חוברות מידע על פעילות תרבות ותיאטרון בארץ, לרבות הוצאה לאור של הרבעון "במה". תקציב העמותה מומן מתמיכות כספיות שנתיות שקיבלה העמותה מעיריית ירושלים וממשרד החינוך והתרבות. החל משנת 1995 ועד ראשית שנת 2002 הדפיסה התובעת עבור העמותה את הרבעון האמור, וקיבלה את שכרה במלואו, אם כי לעיתים באיחור. החל מחודש פברואר 2002 ועד ינואר 2003 הדפיסה התובעת עבור העמותה חמישה רבעונים שתמורתם לא קיבלה את שכרה עד היום. כיוון שכך, הגישה התובעת תביעה נגד העמותה, אשר נדונה והוכרעה בפני בורר (נספח א' לתצהיר יוחנן צבי). במהלך הבוררות טען ונטורה בשם העמותה כי התשלום הופסק מפני שהתובעת גבתה מהעמותה סכומים מופרזים, לאחר שהיא שינתה על דעת עצמה את שיטת חישוב שכרה מחישוב דולרי לחישוב שקלי צמוד מדד. בפסק הבורר נקבע כי התובעת אכן שינתה את שיטת החישוב, ברם לשיטת הבורר העובדה שעד סוף שנת 2001 שילמה העמותה את שנדרש ממנה ללא טרוניה מלמדת על הסכמה לשיטת החישוב החדשה. יחד עם זאת, הבורר הוסיף ופסק כי שיטת החישוב החדשה אכן הגדילה באופן מופרז את שכר התובעת, ולכן החליט הבורר כי מהסכום שתבעה התובעת יקוזז סך של 35%. אשר על כן, פסק הבורר כי העמותה תשלם לתובעת סך של 101,960 ¤, בעשרה תשלומים חודשיים שווים החל מאוגוסט 2004. העמותה לא שילמה את סכום פסק הבורר עד היום למרות שהפסק אושר בבית המשפט המחוזי.

 

2.      התביעה וטענות הצדדים

על יסוד האמור לעיל הגישה התובעת את התביעה שלפניי נגד ונטורה ז"ל, ונגד יתר חברי ועד העמותה, אם כי בהמשך ההליך נמחקה התביעה נגד יתר חברי הועד. ונטורה ז"ל הספיק להגיש תצהיר מטעמו, ואף נחקר עליו קצרות בישיבת קדם המשפט, אך לאחר מכן הוא נפטר ויורשיו צורפו כנתבעים. לאור זאת הסכימו הצדדים כי פסק הדין בתובענה ינתן על סמך החומר שהצטבר בתיק וסיכומים שהגישו הצדדים.

 

3.   בסיכומיה טוענת התובעת כי ונטורה אחראי אישית לחובה של העמותה מפני שכאשר הוא הזמין את הדפסת החוברות בשנת 2002, הוא ידע שהעמותה לא תוכל לשלם עבורן. את טענתה מבססת התובעת על פרוטוקול ישיבת העמותה מיום 08/04/02 (נספח ד' לתצהיר יוחנן צבי), בו התריע רואה החשבון של העמותה בפני חברי הועד, ובתוכם ונטורה, כי לעמותה יש גרעון תקציבי מתמשך של 57,000 ¤, וכי: "חברי ההנהלה של העמותה עלולים וחייבים יהיו לכסות את הגרעון שמצטבר וצריך לדאוג לחסל את הגרעון בהקדם האפשרי". ונטורה, ובעקבותיו יורשיו, טוענים כי התובעת ידעה שמצבה הכלכלי של העמותה איננו שפיר, וכי היא נוהגת לשלם את המגיע ממנה באיחור רק לאחר שמתקבלות ההקצבות מהממשלה והעיריה. ונטורה טען שהוא לא שילם עבור החוברות לא מפני שלעמותה לא היה כסף, אלא מפני שהוא גילה כי התובעת גבתה עבור שרותיה מחיר מופרז. ונטורה טען, כי לאחר שניתן פסק הבורר הוא התכוון לגרום לכך שהעמותה תפרע אותו מתוך ההקצבות שיתקבלו בשנת 2005, אלא שאז נפל ונטורה למשכב, ואיש מחברי ועד העמותה לא דאג במקומו להגשת הטפסים הדרושים לשם קבלת ההקצבות. כך אירע, שמשנת 2005 ואילך לא התקבלו הקצבות ולכן החוב לא נפרע. אשר על כן, טוען ונטורה שהוא לא רימה את התובעת וממילא אין להרים את המסך נגדו.

 

4.      דיון והכרעה

עמותה הינה גוף משפטי בעל מעמד עצמאי ונפרד מזה של חברי העמותה ושל חברי ועד העמותה (ראו – ב' גרינברגר ובן תור "דיני עמותות להלכה ולמעשה" (2002)   28). כיוון שכך, ברגיל לא ניתן לחייב את חברי ועד העמותה בחובות העמותה. עם זאת, מקובל להחיל על עמותות את כללי הרמת המסך כפי שנתגבשו בדיני החברות (שם, בעמ' 37-44). לענייננו חשוב הכלל הקובע כי ניתן להרים מסך במקרים בהם בעל חברה רכש בשם החברה טובין או שירותים בשעה שהוא ידע כי החברה לא תוכל לשלם עבורם. (ראו – א. חביב – סגל "דיני חברות" כרך א' (2007) עמ' 312-   315). ד"ר חביב – סגל מביעה בספרה את העמדה לפיה יש ליישם הלכה זו רק במקרים בהם ידע בעל החברה או היה עליו לדעת כי החברה לא תוכל לפרוע את חובה, (שם בעמ' 314, וכן – ע"א 3016/90 ארנרייך נ' נאמן – לא פורסם 05/10/94), קרי במקרים בהם עובר לנטילת ההתחייבות היתה החברה על סף קריסה מוחלטת (שם, בעמ' 315). יש טעם רב בעמדה זו, שכן כל תאגיד יודע עליות ומורדות במצבו הכלכלי, ולא ניתן לצפות מבעל תאגיד שנמצא בשפל כלכלי מסויים, להפסיק להתקשר בשם התאגיד, או להתריע בפני כל שותפיו לעסקים שעליהם להיזהר. נורמה כזו תהיה מחמירה מדי, ולכן גם הפסיקה קובעת כי יש ליישם את ההלכה האמורה רק במקרים מיוחדים (ראו – ע"א (י-ם) 1390/00 חברה לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' פז (לא פורסם) מיום 15/01/01; וכן; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 המחצבות בע"מ פ"ד נח(4) 693, 700-701). ויודגש, הרציונאל העומד ביסוד ההלכות האמורות מתמקד באלמנט התרמית שבו נגועה פעולתו של בעל המניות, תרמית אשר מצדיקה את הרמת המסך או הטלת חיוב ישיר.

 

5.      כאמור, על העמותה רבץ גרעון תקציבי בסך של 57,000, כפי שעולה מדברי רואה החשבון באסיפת העמותה באפריל 2002. גרעון זה לא היה חדש אלא הוא נולד בשנת 1999. בדיון מיום 12/11/06 נשאל מר ונטורה ז"ל: "האם נכון שבמהלך שנים 2001-2003 בהן הזמנת עבודות מחברת ארט פלוס לא היה בידי במה את הכסף לשלם עבורן?", ותשובתו היתה חיובית (עמ' 6 ש' 1-3). ברם, חרף עובדות אלו אינני סבור שיש הצדקה להרים את המסך ולחייב את ונטורה ויורשיו בחובה של העמותה. העובדה שתאגיד מצוי בגירעון ואפילו גירעון מתמשך אינה הופכת אותו לגוף העומד בפני קריסה, והמקרה שלפניי יוכיח, שכן הגירעון נולד עוד בשנת 1999 ולמרות זאת בשנים 1999, 2000 ו-2001 פעלה העמותה להוצאת הרבעון לאור ושילמה עבורו, גם אם באיחור. על רקע עובדה זו ניתן להבין את האופטימיות המסויימת שהפגין ונטורה ז"ל באותה ישיבת עמותה משנת 2002, כאשר בתגובה לאזהרת רואה החשבון הודיע ונטורה ז"ל כי הוא: "פנה במכתב למשרד המדע ולעירית ירושלים וביקש מהם לעזור ולכסות את הגרעון שהצטבר עד היום". העובדה שונטורה הצליח "לגלגל" את הגרעון בתקציב העמותה משנה לשנה במהלך שלוש שנים, מלמדת שהעמותה השתמשה בהקצבות שקיבלה בכל שנה כדי לכסות את חובות השנה הקודמת, וכך התכוון ונטורה לנהוג, ככל הנראה, גם בשנים 2002 –2003 כאשר הוא הזמין את הדפסת החוברות. יצויין, כי במקביל ניסה ונטורה ז"ל לצמצם את הגרעון גם על ידי העברת הדפסת החוברות לבית דפוס אחר במחירים יותר נמוכים מאלו של התובעת. על כן, לא ניתן לקבוע שהעמותה עמדה בפני קריסה מוחלטת עובר להדפסת הרבעונים בשנת 2002, ובוודאי שלא הוכח כי ונטורה ידע מראש שהעמותה לא תוכל לשלם עבור החוברות. את דברי ונטורה לעיל לפיהם בעת הדפסת החוברות לא היה לעמותה כסף לשלם עבורן יש להבין על רקע כוונתו של ונטורה שבסוף הדרך התמורה תשולם מתוך ההקצבות שהתקבלו בשנים 2002-2003, כפי שנעשה בשנים הקודמות שבהן היה גרעון. אילו שמר ונטורה את כוונותיו לעצמו יתכן והיה ממש בטענות התובעת, ברם מתברר מעדותו של מנהל התובעת (מר יוחנן צבי), כי הוא היה ער לקשיים הכלכליים של העמותה, והוא ידע על כוונתו של ונטורה לממן באיחור את הדפסת החוברות מההקצבות שיתקבלו ממשרד החינוך והעירייה, כפי שנעשה בעבר:

"זה נכון שאמרתי בבוררות שעד זמן מסויים הוא שילם באופן מסודר אבל באיחור מעט. הוא היה צריך לקבל תקציבים ממינהל החינוך וכשקיבל שילם.. שולמו כל החשבונות עד זמן מסויים לא באופן סדיר.. התשלומים הגיעו באיחור אבל שולמו בסוף. בשלב מסוים הוא הפסיק לשלם והבטיח לשלם כשיקבל את הכסף ממינהל התרבות ותוך כדי המשכתי משום שהחוברת במה קרובה גם לליבי ולא רציתי שזה ייעצר. לא ידעתי שהוא בסך הכל מטעה אותי."

 

(עמ' 12 ש' 12-21).

 

עולה, איפוא, כי מר ונטורה לא הסתיר מהתובעת דבר, ומכאן שלא מתקיים בענייננו יסוד התרמית שהוא לב ליבה של עילת התביעה. מנהל התובעת ידע מפי ונטורה וממגעיו עם העמותה בעבר, כי העמותה מצויה בקשיים, והוא ידע שהיא "מגלגלת" את חובותיה משנה לשנה, כך שרק כאשר מתקבלת ההקצבה השנתית ממשרד החינוך פורעת העמותה את חובותיה. חרף זאת הסכים מנכ"ל התובעת משיקוליו להמשיך ולהדפיס את החוברות, תוך נטילת הסיכון שהעמותה לא תפרע את חובותיה. ויודגש, העובדה שבסופו של דבר לא שילמה העמותה עבור החוברות, אינה מלמדת על כך שונטורה ידע מראש שהעמותה לא תוכל לשלם עבורן. שכן ונטורה טען בפני הבורר שהעמותה הפסיקה לשלם בגלל המחיר המופרז שנדרש ממנה, וטענתו אף התקבלה באופן חלקי. אשר לתקופה שלאחר מתן פסק הבורר; בעניין זה לא נסתרה טענת ונטורה לפיה הוא התכוון שהעמותה תפרע את הפסק מתוך ההקצבות שיתקבלו בשנת 2005, אלא שבשל מחלתו הקשה איש בעמותה לא טיפל בקבלת ההקצבות.

 

אשר על כן אין מקום להרים את מסך ההתאגדות כמבוקש, וגם אינני סבור שיש להטיל חבות אישית על ונטורה ויורשיו.

 

6.      מעשה בית דין

לאור כל האמור אני פטור מלדון בטענת הנתבעים לפיה פסק הבורר שניתן כנגד העמותה יוצר השתק עילה המחייב את דחיית התביעה שהוגשה נגד ונטורה. ובכל זאת, למקרה ששגיתי במסקנותי לעיל אתייחס גם לטענה זו. את טענת מעשה בית דין מבססים הנתבעים על פסק הדין בעניין ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונש (פ"ד לח  (4) 797), שם נפסק כי התובע מנוע מלתבוע את חברי ועד כפר מונש לאחר שקודם לכן תבע את כפר מונש עצמו בבוררות והפסיד. אין לקבל את טענת הנתבעים מפני שבפרשת כפר מונש עילת התביעה נגד חברי הועד היתה נעוצה בפעולות שהם ביצעו במסגרת תפקידם כחברי ועד, פעולות שלפי הטענה היו מנוגדות לתקנון האגודה ונדונו בבוררות, ואילו במקרה דנא נטענה נגד ונטורה טענת תרמית, שהיא שונה במהותה מן הטענה של הפרת חוזה שנטענה נגד העמותה בפני הבורר. אשר על כן למרות הנטיה לפרש את המונח "עילת תביעה" באופן רחב יחסית (שם, בפסקה 2 לפסק הדין), דין טענת הנתבעים להידחות.

 

7.      אשר על כן, דין התביעה להידחות. התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות המשפט וכמן כן תשלם התובעת לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ¤ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום ח' בחשון, תש"ע (26 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים.

                                                                               

אברהם רובין, שופט


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/FB356BC164B08BB04225765B00517D3E/$FILE/389448F9E564060F42257638002CE59A.html
תאריך: 
26/10/09
Case ID: 
9141_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : אברהם רובין
אברהם רובין
עורכי דין : גרשון מאק ואח' ינובסקי
גרשון מאק ואח'
ינובסקי
Powered by Drupal, an open source content management system