בתי המשפט





עפ 007710/09

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


 

26/10/2009

תאריך:

כב' השופטת ד' ברלינר, נשיאה – אב"ד

כב' השופט ז' המר, סג"נ

כב' השופטת ת' שפירא

בפני:

 

 












 

מדינת ישראל

בעניין:

המערערת

ע"י עו"ד דניאל בן טולילה מפרקליטות מחוז ת"א (פלילי)


 


 

נ  ג  ד


 


 

שמואל (בן  בשי) קומרי


 

המשיב

ע"י ב"כ עו"ד לודלמיה פורמנוב ממשרד עו"ד  דוד גולן


 

 


עו"ד  בן טולילה בשם המערערת

המשיב וב"כ עו"ד לודמילה פורמנוב

נוכחים:

 


פסק-דין

 

            המשיב הורשע בבית-משפט קמא על-סמך הודייתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, ביחד עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961.

 

הודייתו של המשיב ניתנה לאחר שכתב האישום תוקן. העובדות הרלבנטיות, על-פי כתב האישום המתוקן הם כדלקמן: בתאריך 27.5.08 נהג המשיב במונית, ברח' יונה הנביא בבני-ברק והוריד נוסעים. הכביש ברחוב יונה הנביא הוא כביש דו-סטרי. לאחר הורדת הנוסעים הסיע המשיב את המונית לאחור. בכתב האישום נאמר כי ההסעה לאחור היתה "שלא לצורך לאורך כיברת-דרך". בהמשך כתב האישום מצויין כי מדובר בכיברת-דרך "משמעותית". תנאי הראות בכיוון הנסיעה של המשיב היו טובים, אור היום ושדה הראייה היה פתוח. ברחוב יונה הנביא מסומן מעבר חצייה להולכי-רגל. בעת שהמשיב נסע אחורנית, חצה את הכביש במעבר החצייה הולך רגל עמר משה ז"ל, יליד 1944. המשיב בנסיעתו לאחור, לא הבחין מבעוד מועד במנוח, לא איפשר לו לחצות את מעבר החצייה ופגע בו פגיעה אנושה בראשו. המנוח נותח ואושפז במצב קשה בבית-חולים. כ- 8 חודשים לאחר מכן, ביום 14.1.09 נפטר המנוח, לאחר אישפוז ממושך ורצוף מיום הפגיעה ואילך.

 

הרשלנות שיוחסה למשיב התבטאה בכך, שנסע אחורנית כיברת-דרך משמעותית שלא לצורך, לא שם ליבו לדרך, לא איפשר למנוח לחצות בביטחה את הכביש, נהג בקלות ראש ובאופן כללי לא פעל כפי שנהג סביר היה פועל כדי למנוע את התאונה.

 

בית-משפט קמא, לאחר שהרשיע את המשיב, היפנה אותו לקבלת תסקיר של שירות המבחן, והתסקיר מונח בדיעבד אף בפנינו. בסופו של יום הטיל בית המשפט קמא על המשיב את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 6 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי של 6 חודשים; פסילה למשך 6 שנים; פסילה על תנאי של שנה אחת למשך שלוש שנים; וקנס בסך 4,000 ¤ . עוד הורה בית-משפט, כי המשיב יצטרף לקבוצה טיפולית מטעם שירות המבחן למשך שנה.

 

על גזר הדין מערערת המדינה בפנינו. לטענת המדינה, הענישה שהוטלה בתיק זה איננה משקפת את נורמת הענישה הראוייה והמתבקשת בהתייחס לעובדות כתב האישום שבהן הודה המשיב, כאמור לעיל. בהנמקתו של בית-משפט קמא לענין גזר הדין נפלו מספר שגיאות שהוליכו את בית-משפט קמא, בסופו של יום, לענישה שאיננה מידתית ואין בה כדי לשקף את חומרת העבירה, הן בפן התוצאתי והן באשר לנסיבות ביצועה.

 

על אלה שמה המדינה את הדגש:

 

א)                בית-משפט קמא קבע, כי נסיעתו אחורנית של המשיב הינה בגדר "פעולה שגרתית, שנהגי מוניות נאלצים לעשות חדשות לבקרים, עקב חובתם להוריד נוסעים במקום הקרוב ביותר ליעדם", ועל בסיס קביעה זו, קבע כי הרשלנות של המשיב איננה גבוהה. המדינה מפנה לכך, שעל-פי העובדות בהן הודה המשיב, הורדת הנוסעים קדמה לנסיעתו הרשלנית אחורנית, שעל-כן היא איננה יכולה לשמש הסבר, כפי שסבר בית-משפט קמא.

ב)               משגה נוסף אליו מפנה המדינה, עניינו הנמקתו של בית המשפט לענין "גולגלתו הדקה" של המנוח.  כדי להבהיר, מטעם הסניגוריה הוגשה תעודה רפואית, ממנה עולה כי המנוח היה עיוור בעינו השמאלית. על בסיס תעודה זו, אמר בית-משפט קמא "תוצאות התאונה במקרה זה כה קשות הינן עקב גולגלתו הדקה של המנוח, שכן המנוח לא ראה בעינו השמאלית. סביר להניח כי אילו היה רואה בעינו השמאלית, היה מבחין ברכב הנאשם בעוד מועד ...".

 היבט נוסף של הגולגולת הדקה, אליבא דבית-משפט קמא, עניינו חולניותו של המנוח. המנוח לא היה אדם בריא ולא נפטר מיד, אלא רק 8 חודשים לאחר-מכן. בית-משפט קמא ראה גם בכך נימוק לקולא.

            לטענת המדינה, לא הוכח קשר בין ראייתו הלקוייה של המנוח לבין התרחשות התאונה. הדבר לא נטען בכתב האישום שבעובדותיו, כאמור, הודה המשיב.

 

ג)                 המדינה מדגישה, כי המנוח חצה את הכביש במעבר חצייה, ולשיטתה "משחצה המנוח את הכביש במעבר חצייה ... הכיצד תוכל להישמע הטענה, כי קיימת אחריות כלשהי מצד המנוח לקרות התאונה" (סעיף 3א להודעת הערעור).

לענין מצב בריאותו של המנוח, טוענת המדינה, כי גם נושא זה לא בא זיכרו בעובדות כתב האישום שבהן הודה המשיב ואין בהם כדי להקל עימו. אדרבא, למנוח נגרם סבל רב ומתמשך טרם מותו.

 

ד)               באופן כללי טוענת המדינה, כי צירוף הנסיבות שפורטו לעיל מצביע על רשלנות המצוייה ברף העליון. המשיב הכניס עצמו באופן מודע למצב הרשלני, בכך שנסע לאחור כיברת-דרך משמעותית. בית-משפט קמא קבע, כי מדובר בכיברת-דרך קצרה, וגם זאת בניגוד לנטען בכתב האישום שבו הודה. המשיב נהג כך בחוסר זהירות, לא האט ולא עצר בהתקרבו למעבר החצייה, ומשום כך יש, כאמור, לדרג את רשלנותו ברף הגבוה.

ה)               הענישה ההולמת את רמת רשלנותו של המשיב היא מאסר בפועל, ולענין זה היפנתה המדינה למדיניות הפסיקה.

הסניגור מצידו עותר שלא להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא. הסניגור מפנה לכך, שהמשיב הוא יליד 1961, מזה כ- 35 שנה נוהג, ובשנים האחרונות כנהג מונית, ואין בעברו הרשעות קודמות. לשיטתו של הסניגור, נתון זה בפני עצמו יש בו כדי להטות את הכף לטובתו ולהצביע על-כך, שהענישה משקפת רמה ראוייה ומידתית.

 

הסניגור סבור, כי צדק בית-משפט קמא כאשר קשר בין מצב ראייתו של המנוח לקרות התאונה. הולך הרגל חצה את הכביש, המונית הגיעה משמאלו, הכיצד זה לא הבחין המנוח במונית המתקרבת. לטענתו, תקנות התעבורה מחייבות גם הולכי-רגל שעוברים במעבר חצייה, לבדוק את מצב הכביש בטרם חצייתם. נראה, שהמנוח לא נהג כך.

 

הסניגור מפנה לאותם פסקי-דין שאליהם היפנה גם בבית-משפט קמא. לטענתו, הגיש לבית-משפט קמא לא פחות מ- 41 פסקי-דין שבהם, בדרגות שונות של רשלנות הסתיימה הענישה בעבודות שירות, כפי שהטיל בית-משפט קמא במקרה הנוכחי. עוד מפנה הסניגור למצב בריאותו של המשיב, לכך שהוא מצוי בפוסט-טראומה, כעולה מתסקיר שירות המבחן, ומאז התאונה הפך להיות שבר-כלי.

 

שקלנו את טיעוני הצדדים, ודעתנו היא כי ערעור זה בדין יסודו.

 

נתחיל ברמת הרשלנות. מקובל עלינו כי רמת הרשלנות אמורה להיקבע על-פי עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה המשיב, ככתבן וכלשונן. על-פי עובדות אלה, המשיב נסע אחורנית כיברת-דרך משמעותית ללא צורך. בית-משפט קמא אמר בגזר הדין, כי המשיב נסע לאחור מספר מטרים כדי לצאת מהסימטה. לא ברור לנו על מה נשענת הקביעה כי מדובר במספר מטרים. לא ברורה לנו גם קביעתו של בית-משפט קמא, כי הנסיעה לאחור מספר מטרים היתה כדי לצאת מהסימטה. מדובר ברחוב דו-סטרי ללא מוצא, שעל-כן, הדעת נותנת כי ניתן היה להסתובב ולא לנסוע אחורנית כיברת-דרך משמעותית. מקובלת עלינו גם השגתה של התביעה, ביחס לקביעותיו של בית-משפט קמא בנושא הגולגולת הדקה על שני ההיבטים שנמנו על ידו כדלקמן:

 

באשר לעיוורונו של המנוח בעינו השמאלית, אין די בעובדה זו כדי להביא לכלל מסקנה שקיים קשר סיבתי בינה לבין הקביעה שלא הבחין במונית. המשיב הוא שצריך היה להסביר, הכיצד זה לא הבחין במנוח שחצה, כאמור, במעבר חצייה ולא היפוכו של דבר.

 

נראה לנו גם, כי לא היה מקום לאמירתו של בית-משפט קמא, כי "גולגלתו הדקה" של המנוח, ככל שהדבר אמור במצב בריאותו עובר לתאונה, תרמה למותו, ובכך יש משום נסיבה לקולה. המנוח היה באישפוז רצוף מיום התאונה ועד מותו. הרשלנות היא אותה רשלנות. לרוע המזל, בדרך לתוצאה הקטלנית, נגרם למנוח סבל נוסף מיום התאונה ועד למותו. ובכך בוודאי אין שום נסיבה לקולה באשר למשיב.

 

בית-משפט קמא לא התייחס כלל לנתון המשמעותי והחשוב, כי המנוח חצה את הכביש במעבר חצייה, ולא ברור לנו מה ראה להתעלם מכך. מדובר בנתון, שמהותי ממנו קשה להעלות על הדעת. נאמר כבר לא אחת, כי מעבר החצייה הוא מבצרם של הולכי הרגל. אכן, כפי שציין הסניגור, אין בכך כדי להכשיר רשלנות מצד הולכי-רגל, אולם יש בכך כדי לבטא את נורמת הזהירות הנדרשת מנהג המתקרב למעבר חצייה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנהג המתקרב למעבר חצייה בנסיעה אחורנית.

 

יש ממש גם בהשגתה של התביעה לענין הקשר בין הצורך של נהגי-מוניות להוריד נוסעים במקום הרצוי להם לבין הנסיעה אחורנית. כנתון עובדתי נאמר בכתב האישום שבו הודה המשיב, כי הנסיעה אחורנית היתה לאחר הורדת הנוסע. מכל מקום, אם מדובר בנורמה רשלנית הנוהגת בין נהגי המוניות, יש לגנותה ובוודאי שאין בכך כדי להכשיר אותה.

 

באשר לנסיבותיו האישיות של המשיב, מקובל עלינו כי העובדה שלמשיב אין הרשעות קודמות היא נסיבה משמעותית, שצריכה להילקח בחשבון בעת שבית המשפט גוזר את דינו. עדיין, אין בה כדי להוות משקל-נגד למכלול הגורמים לחומרה שצויינו לעיל. היעדר הרשעות קודמות צריך להילקח בחשבון לענין תקופת המאסר בפועל שתושת על המערער, וכך אכן בדעתנו לנהוג. המשיב בנהיגתו הרשלנית קיפח חיי-אדם, וראויים חיי-אדם שינתן להם המשקל המתאים. היעדר הרשעות קודמות, איננו יכול לאיין את המשמעות של רשלנות שהסתיימה במותו של אדם.

 

באשר למצב בריאותו, גילו והפוסט-טראומה שבה שרוי המשיב בעקבות התאונה – כל אלה גם יחד אינם חריגים ואינם יכולים להכתיב את נורמת הענישה.

 

עיינו גם בפסקי הדין אליהם היפנה הסניגור. הפסיקה, כדרכה של פסיקה, ניתן למצוא בה פנים לכאן ולכאן. מרבית המקרים אליהם היפנה הסניגור אינם דנים ברשלנות שעניינה נסיעה אחורנית, כמו המקרה הנוכחי, ואין בהם כדי לתרום תרומה של ממש לענין רמת הענישה כאן.

 

הזדמן לנו לומר את דברנו בנושא זה לפני ימים ספורים בלבד, בע"פ (ת"א) 7607/09 שאדי שבאט נ' מ"י (לא פורסם, מיום 19.10.09), שם אמרנו, כי "עצם ההחלטה במקרה זה להסיע את הרכב אחורנית, היא החלטה שמבטאת רמת רשלנות שאיננה מבוטלת. מדובר בהחלטה תועלתית, ששירתה את האינטרס של המערער והוא העדיף את האינטרס הזה על-פני השיקול הבטיחותי, שחייב היה להכתיב נסיעה קדימה לכיוון התנועה, ולא נסיעה אחורנית בניגוד לכיוון התנועה".

 

דברים שאמרנו שם נכונים גם למקרה הנוכחי. כאמור, מדובר ברחוב דו-סטרי. החלטתו של המשיב לנסוע אחורנית, כשהוא מתקרב למעבר חצייה, יש בה רשלנות מובהקת.

 

התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור. תוך שאנו נותנים משקל לעברו הנקי של המשיב, אנו מטילים עליו 9 חודשי מאסר בפועל ומעמידים את תקופת הפסילה על 8 שנים.

 

המדינה עתרה בהודעת הערעור לחייב את המשיב בפיצויים למשפחת המנוח. בית-משפט קמא נימק את החלטתו להימנע מפיצויים במקרה זה, משום ש"סנקציה מעין זו מיועדת למקרים בהם מדובר ברשלנות רבתי של הנאשם ואין זה המקרה, מה עוד שהנאשם ביטח את עצמו בגין נזקים מעין אלה ואין עליו לשלם תשלום נוסף מעבר לכך, בנסיבות המקרה" (פיסקה 8 לגזר הדין). הנמקתו של בית-משפט קמא אינה מקובלת עלינו. סעד הפיצויים אינו שמור רק למקרים של רשלנות רבתי. ומכל מקום, הרשלנות במקרה זה היא אכן רשלנות משמעותית, כפי שהוסבר לעיל. גם הביטוח איננו עילה להימנע מפיצויים.

 

בהיותנו ערכאת-ערעור שאיננה נוהגת למצות את הדין עם משיבים ומשום שהחמרנו ברכיבי הענישה הנוספים, אנו מחייבים את המשיב לפצות את משפחת המנוח בסך 10,000 ¤, שישולמו עד לתאריך 1.4.10.

 

ניתן היום, ז' בחשון, תש"ע (25 באוקטובר 2009), במעמד הצדדים.

 

                                                                               

עו"ד לודמילה פורמנוב:

מבקשים עיכוב ביצוע לחודש ימים.

 

עו"ד בן טולילה:

משאיר לשיקול דעת.

 

החלטה

 

            המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 22.11.09 עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב. הערבויות שהופקדו בתיק ישמשו להבטחת התייצבותו לריצוי המאסר. צו עיכוב יציאה מהארץ ישאר על כנו.

 

ניתנה היום, ז' בחשון, תש"ע (25 באוקטובר 2009), במעמד הצדדים.

 

                                                                               





תחיה שפירא, שופטת


 

זאב המר, סג"נ


 

דבורה ברלינר, נשיאה

אב"ד

 

 

 


 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/D5E45EAC25D5EEDD4225765B00394E9C/$FILE/E72AA28753209DDF4225765A0047D9E0.html
תאריך: 
26/10/09
Case ID: 
7710_9
Case type: 
עפ
סיווגים
בתי משפט : בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
שופטים : דבורה ברלינר
דבורה ברלינר
עורכי דין : דוד גולן דניאל בן טולילה מפרקליטות מחוז לודלמיה פורמנוב ממשרד
דוד גולן
דניאל בן טולילה מפרקליטות מחוז
לודלמיה פורמנוב ממשרד
Powered by Drupal, an open source content management system