מריו כהן נ. מדינת ישראל


 

 

 בתי המשפט

עפ"א 000130/09

בבית המשפט המחוזי בנצרת

על תיק פ' 1136/06

27/10/2009

תאריך:

כב' השופטת אסתר הלמן, אב"ד

כב' השופט יונתן אברהם

כב' השופט דני צרפתי

בפני:

 

 





מריו כהן -דורא

בעניין:

המערער


 

נ  ג  ד


 

מדינת ישראל

המשיבה


 

בשם המערער עו"ד עדי קידר.

בשם המשיבה עו"ד אליה אקרמן-זוהר.

המערער בעצמו.

נוכחים:

 

- ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בנצרת, (כב' הנשיא ת. כתילי), בת.פ. 1136/06, מיום 17/12/08 -

 

פסק דין

 

השופטת אסתר הלמן, אב"ד:

 

1.       זהו ערעור על הכרעת הדין, במסגרתה הורשע המערער בביצוע עבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי המתלוננת, בעת היותה מועסקת על ידו בחנות, שהמערער היה אחד מבעליה. לחלופין, מבקש המערער להתערב בגזר הדין ולהקל בעונשים שהושתו עליו.

 

2.       עובדות כתב האישום, שהוגש כנגד המערער בבית משפט השלום בנצרת, בתמצית, מייחסות לו ביצוע העבירות, במהלך החודשים פברואר-אפריל 2004. בתקופה זו עבדה המתלוננת, מ.ב. ילידת שנת 1981 בחנות שהמערער הינו אחד מבעליה (להלן: "החנות") והשוכנת בשוק העירוני בטבריה.

 

על פי כתב האישום, אמר המערער למתלוננת, כי הוא התאהב בה. במהלך תקופת עבודתה בחנות, המערער נהג לספר לה בדיחות בעלות אופי מיני והעיר לה הערות בעלות אופי כזה. המתלוננת נהגה לבקש מהמערער כי יחדל ממעשיו, אך הוא לא שעה לבקשתה.

          החל משבועיים לאחר מועד תחילת עבודתה בחנות, או בסמוך לכך, ובמספר הזדמנויות, נהג המערער לגעת בחזה של המתלוננת, גם מתחת לחולצתה, וזאת לשם גירוי, ביזוי וסיפוק מיני.

 

          כתב האישום מפרט מקרה ספציפי, שהתרחש בחודש אפריל 2004, במהלכו, חלף המערער ליד המתלוננת ונגע בגופה, ובהמשך הכניס את ידו לתוך מכנסיה מאחור.

 

          בהזדמנות נוספת, שהתרחשה לפי כתב האישום, ביום 22/04/04 בשעת אחר הצהריים, כשהמערער והמתלוננת שהו לבד בחנות, נעל המערער את דלתות החנות וקרא למתלוננת לעזור לו בעבודתו במחסן. כשהגיעה המתלוננת למחסן, אחז בה המערער, אמר לה שהוא אוהב אותה ונשק לה. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער מעליה, אך הוא אחז בה בחוזקה. המתלוננת אמרה לו, כי תספר על מעשיו לשותפו ולאשתו, אך המערער אחז בה, הכניס ידו אל מתחת לחולצתה ונגע בחזה וכן נשק לה בצווארה ובחזה; כל זאת בעת שהמתלוננת ביקשה ממנו כי יניח לה ויפתח את הדלת, ללא הועיל.

 

3.       המערער כפר בכל עובדות כתב האישום. בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות הצדדים, ובסופו של דבר, בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא, כי הוא מעדיף את ראיות התביעה על פני גרסת ההגנה, ושוכנע מהן מעבר לכל ספק סביר באשמתו של המערער. לפיכך, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

4.       מטבע הדברים, עמדו בפני בית המשפט קמא שתי עדויות מרכזיות; עדות המתלוננת ומולה עדות המערער, באשר לאירועים שהתרחשו בחנות, ללא נוכחותם של אחרים.

 

5.       עדותה של המתלוננת הותירה על בית המשפט קמא רושם מהימן, והוא נימק היטב מדוע בחר להעדיף אותה על פני עדותו של המערער. לפי קביעתו (סעיפים 9+10 להכרעת הדין);

         

"המתלוננת מסרה את גרסתה ברצף ובפשטות, ללא הפרזות או הגזמות. עדותה של המתלוננת היתה עקבית ובהירה והיא תאמה את דבריה בעימות שנערך בינה לבין הנאשם... המתלוננת עמדה בחקירה נגדית צולבת, מבלי שהוסטה מגרסתה, היא מסרה גרסה אחידה והומוגנית לאורך כל עדותה, היא תיארה את מעשי הנאשם בפירוט והעידה בצורה אסרטיבית. המתלוננת נטעה בלבי רושם אמין ומהימן ושוכנעתי כי היא דיברה אמת בפני ומסרה את הדברים כהוויתם".

 

6.       בית המשפט קמא מצא, בנוסף, כי גרסת המתלוננת נתמכת על ידי גרסתה של אמה, אשר העידה, כי בחודש 04/04, סיפרה לה המתלוננת, שהמערער מטריד אותה. לפי עדות האם, באותו שלב, לא הייתה המתלוננת מעוניינת להגיש תלונה במשטרה נגד המערער, בכדי לא לפגוע בבני משפחתו, עד שביום מסוים הגיעה כשהיא בוכה ונסערת וסיפרה לה שהמערער דחף את ידו לתחתון שלה. המתלוננת הסתגרה מאוחר יותר בחדרה ובכתה שם במשך כשעתיים, ולאחר שדנו בנושא החליטה להגיש תלונה במשטרה.

 

האם הותירה על בית המשפט קמא רושם מהימן, הוא שוכנע מדבריה, כי היא דוברת אמת, גרסתה הייתה עקבית וסדורה ולא נטתה להפרזות או מגמתיות.

 

7.       לעומת האמון שרחש לעדויות התביעה, קבע בית המשפט קמא, כי עדותו של המערער איננה ראויה לאמון.

 

8.       על פי הכרעת הדין, המערער הכחיש את המיוחס לו, אך לא הציג גרסה אלטרנטיבית. הוא טען, כי המתלוננת רקמה כנגדו עלילה, אולם, לא הצביע על בדל של מניע, שבכוחו היה לגרום לה לעשות כן.

 

רק בעדותו העלה לראשונה טענה כי המתלוננת עזבה עבודתה, מאחר והוא ושותפו רצו להסדיר את עבודתה באמצעות תלושי שכר, בעוד שהיא הייתה מעוניינת להמשיך לקבל דמי הבטחת ההכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. בית המשפט קמא הטיל ספק בסבירותו של ההסבר, ציין כי המערער לא העלה אותו קודם לכן, גם לא בעת העימות עם המתלוננת, ולא טרח לזמן את שותפו למתן עדות, בכדי שיתמוך בגרסתו זו.

 

9.       בנוסף, בית המשפט קמא עמד על כך שקו ההגנה של המערער התמקד בטענתו כי איננו מבין עברית. יוער, כי הדיונים בבית משפט קמא וכן הדיון בערעור התנהלו בסיוע של מתורגמנית לשפה הספרדית, על פי בקשת המערער ובנימוק שאיננו שולט בשפה העברית.

בית המשפט קמא קבע שאיננו מאמין לטענת המערער כי הוא איננו דובר את השפה העברית, מכל מקום, מדובר בטענה היכולה להתעורר כנגד חקירתו במשטרה ולא מהווה הגנה מפני ביצוע המעשים.

 

על פי הכרעת הדין, חקירתו של המערער במשטרה נערכה ברובה בשפה הספרדית וחלקה בשפה העברית, כאשר החוקר העיד, כי המערער יודע לדבר עברית, אם כי לא על בוריה.

 

10.     לשאלה מהי מידת השליטה שיש למערער בשפה העברית יש משמעות, הן לעניין חקירתו במשטרה, לרבות העימות שנערך בינו לבין המתלוננת, והן באשר לשיחה שנערכה בינו ובין המתלוננת, ואשר הוקלטה על ידה בסתר, ולכך אתייחס בהמשך.

בנוסף, הוגשה לבית המשפט קמא הקלטת שיחה בין המתלוננת והמערער, שנערכה כחלק מפעולות החקירה.

 

11.     בשיחות המוקלטות מצא בית המשפט קמא ראשית הודיה, בכך שהמערער מצא לנכון להתנצל בפני המתלוננת. בנוסף, קבע בימ"ש קמא, כי ניתן להיווכח מהקלטות כי המערער מסוגל לנהל שיחה בשפה העברית.

 

12.     המתלוננת העידה, כי למערער לא היה קושי לשוחח עימה בשפה העברית ובית המשפט קמא התרשם באופן ישיר מידיעתו את השפה, כאשר המערער ענה במהלך עדותו בעברית, למרות שעדותו כולה הובאה בשפה הספרדית ותורגמה לעברית.

 

13.     הראיה העיקרית שחיזקה את התרשמותו של בית המשפט קמא מאמינות המתלוננת, הייתה קלטת העימות שנערכה בין המתלוננת והמערער.

 

14.     על סמך כל האמור, והתרשמותו מן המערער, קבע בית המשפט קמא בהכרעת הדין, כי:

 

"עדות המערער בפני הייתה חמקמקה ומתפתלת, לעומת גרסת הנאשמת (כך במקור - הכוונה כמובן למתלוננת - א.ה.) שהייתה קונסיסטנטית, בהירה ואמינה, התגלתה גרסת הנאשם כגרסה רעועה ומפוקפקת. התרשמתי כי הנאשם ניסה לדקלם בפני גרסה בה הוא היה קורבן תמים למעשים יזומים ואף זדוניים של המתלוננת, ללא הצגת בדל של מניע למעשים אלה" (סעיף 31 להכרעת הדין).

 

נימוקי הערעור על הכרעת הדין:

 

15.     לצורך הכרעת הדין במקרה זה, נדרש בית המשפט קמא, אך ורק להכרעה בעניינים שבעובדה. כך גם הערעור שבפנינו, רובו ככולו נסוב אודות קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי.

 

16.     בעניין זה ההלכה הינה ידועה :

 

"הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים...

31.  לצד ההלכה האמורה נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08)]" (ע"פ 1275/09 - פלוני נ' מדינת ישראל).

 

17.     טעמים אלו מקבלים יתר חיזוק בעבירות המתבצעות, בדרך כלל, בצנעה, ללא נוכחותם של אנשים נוספים, מלבד המתלוננת והנאשם:

 

"בית משפט זה הדגיש לא אחת כי כאשר עסקינן בעבירות המתבצעות בצנעה, בסביבה מבודדת וללא עדים - מאפיינים טיפוסיים כאמור למקרים של אלימות בתוך המשפחה - הרי שבמקרים רבים העדות היחידה למעשים הינה עדותו של הקורבן, ולכן יש חשיבות מוגברת ליתרון שערכאת הערעור אינה נהנית ממנו - התרשמות בלתי אמצעית מהעדים.... בשל כך, ההתערבות בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בתיקים מסוג זה תהיה, כאמור, במקרים חריגים בלבד". (סעיף 32 -  בע"פ 1275/09 - פלוני נ' מדינת ישראל).

 

18.     המערער קובל בהודעת הערעור על כך שבית המשפט קמא לא נדרש להוכחת כל אירוע ואירוע מפרטי האישום ולא נימק כדבעי, החלטתו לסמוך על עדות המתלוננת, כעדות יחידה. לעמדתו, בית המשפט קמא התעלם מכך שהמשיבה לא עמדה בנטל הבאת הראיות בהוכחת מועדי ביצוע המעשים וכי לא הובאו כלל ראיות באשר לחלק מן האירועים. כן התעלם בית המשפט קמא, לפי הנטען, ממחדלי חקירה עליהם הצביע המערער.

 

19.     בהודעת ערעור מנומקת ומפורטת, בה לא הותיר ב"כ המערער אבן על אבן, הוא מפרט את הסתירות אשר נתגלו, לטענתו, בגרסת המתלוננת.

 

לטענת המערער, הוברר כי חקירת המתלוננת זוהמה, במהלך ראיון שנערך לה על ידי הפרקליטות, לקראת עדותה, שבמהלכו רוענן זכרונה. חומר החקירה המתעד את הראיון הוצג לעיון הסניגוריה רק בשלב מאוחר, בעקבות ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי. בנוסף, להגנה נודע, כי המתלוננת טענה כי הוטרדה מינית בעבר, אך לא התלוננה או סיפרה על כך לאיש. לטענת ב"כ המערער, גילוי המידע באיחור והסתרתו, יש בהם כדי לפגום במהימנות החקירה והמתלוננת.

 

בנוגע לשיחות המוקלטות, שנעשו ביוזמת המשטרה, לאחר הגשת התלונה ובטרם נחקר המערער, נטען בהודעת הערעור כי בית המשפט היה ער לקושי שבתוכנן, למרות זאת קבע כי הן מחזקות את עדות המתלוננת. לטענת ב"כ המערער, נותן המערער הסבר לאמור בשיחות אלו, ואין בהן התנצלות או הודאה בדבר. עוד הפנה לגרסת המתלוננת לפיה המערער התנצל בפניה, למרות שבקלטות לא שומעים התנצלות כזו.

 

ב"כ המערער טוען עוד, כי בית המשפט קמא לא התמודד עם הטענה, לפיה תמוהה העובדה שהמתלוננת המשיכה לעבוד אצל המערער, אחרי המעשים שתיארה, וכי לפי תיאורה, המעשה החמור יותר, התרחש כשבועיים לפני הגשת התלונה.

 

ביחס לקלטת העימות בין המתלוננת והמערער, טוען ב"כ המערער בהודעת הערעור, כי בית המשפט קמא לא ביסס את מסקנותיו והתעלם מן הטענות שהועלו באשר להעדר מתורגמן. לטענתו, בית המשפט קמא לא דק פורתא כאשר הסתפק בטענה שהחוקר תרגם למערער את הדברים וזה אישר כי הבינם, בעוד שהמערער אישר כי הבין את דברי החוקר ולא את דבריה של המתלוננת, אשר דיברה מהר. בנסיבות אלה, לא יכול היה להתעמת עימה ולהגיב על דבריה.

 

בהתייחסו להודעת המערער במשטרה, הדגיש ב"כ המערער את העובדה שזו נערכה בשפה העברית, המערער סירב לחתום עליה מאחר ואיננו שולט בשפה העברית על בוריה ואיננו יודע לקרוא אותה. המערער לא נחקר בשנית, אלא הוזמן לעימות, כשנה לאחר מכן.

 

ב"כ המערער הפנה להסברים שנתן המערער באשר לתגובותיו בשיחות שקיים עם המתלוננת, והשערתו ביחס למניע שהביא את המתלוננת להגשת התלונה. לטענתו, לא מדובר בעדות כבושה, אלא בנחקר שבקושי הבין מה רוצים ממנו ולכן לא העלה את הגרסה בחקירתו. לעומת זאת, המתלוננת מסרה גרסאות סותרות, בשאלה האם רצתה למסד את עבודתה ולקבל תלוש שכר, אם לאו.

 

ב"כ המערער ייחד פרק למחדלי החקירה, שבאו לידי ביטוי, לטענתו, באי קיום הוראות חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) תשס"ב-2002, שכן המערער איננו שולט בעברית ונחקר בעברית ובספרדית על ידי חוקר, שאיננו שולט בשפה הספרדית, וחקירתו לא תועדה.

 

ב"כ המערער מפנה להודעה שנגבתה מן המערער, לדו"ח העיכוב (נ/1) ולקלטת העימות, וטוען כי ניתן לראות בהם כי המערער לא הבין את השאלות שהופנו אליו.

עוד נטען, כי המערער לא הוזהר בפתח העימות וכי המתלוננת עצמה אישרה כי איננו יודע טוב עברית.

 

מחדלי חקירה נוספים, לפי הנטען, באים לידי ביטוי בכך שהחוקרים לא ביקרו כלל בזירת האירוע, לא חקרו שכנים למקום, לא ערכו שחזור, לא ניתנה למערער זכות הוועצות בעורך דין, החקירה נוהלה על ידי חוקרי תחנת המשטרה, בה עובד אביה של המתלוננת כחוקר. עובדה זו נודעה להגנה רק במהלך שמיעת המשפט.

 

ב"כ המערער מבקש לקבוע, כי עדותה של האם לא מחזקת כלל את גרסת המתלוננת, ואף מעוררת תמיהות וסותרת את גרסת המתלוננת.

 

בנוסף, ב"כ המערער מבקש לקבוע, כי הימנעות מהעדתו של אריאל, השותף, לא הייתה צריכה לשמש לחובתו, ואם היה צורך בהעדתו, הרי התביעה היא זו שנמנעה מלהעידו, למרות שנחקר במשטרה.

 

ב"כ המערער מפנה להוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, המחייבת הנמקה לגבי הסתמכות על עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, ומבקש לקבוע, כי הסתמכותו של בית המשפט קמא על עדות האם כמחזקת את גרסת המתלוננת הייתה שגויה.

 

20.     ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לטענתה, מבקש המערער לקיים משפט מחודש, כאשר הוא מעלה טענות, שלא הושמעו בפני בית המשפט קמא. המשיבה מדגישה את ההלכה, לפיה בית המשפט של ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים שבעובדה, שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, ולהלכה באשר לחשיבות שיש להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הראשונה בעבירות מין.

 

באשר לטענה בנוגע להעדר הנמקה - נטען, כי טענת המערער שגויה, שכן גרסת המתלוננת נתמכה בראיות חיצונית אובייקטיבית, כגון התבטאויות המערער בשיחה שהוקלטה שלא בידיעתו, שם הוא מצטער על מעשיו ומבטיח שלא לחזור עליהם. בנוסף, נתמכה גרסתה בעדות האם, באשר למצבה הנפשי.

 

ב"כ המשיבה הפנתה לעדות המתלוננת וטענה כי אין בסיס לטענת המערער, כאילו לא הוכח מועד ביצוע העבירות, הדברים הובאו בעדותה של המתלוננת וממילא אין מחלוקת לגבי החודשים בהם הועסקה בחנות.

 

המשיבה ביקשה לדחות את הטענה כי עדותה של המתלוננת לא הייתה מהימנה, והוסיפה כי המתלוננת העידה כשלוש שנים ויותר ממועד התרחשות האירועים, ועדותה נקטעה עקב אילוצי בית המשפט וחודשה כעבור כ-9 חודשים, כך שלא ניתן היה לרענן זיכרונה לפני המשך העדות.

 

לטענת המשיבה, בית המשפט קמא התרשם מידיעת השפה על ידי המערער ולכן למובאות עליהן הסתמך המערער בטיעוניו אין רלבנטיות למקרה זה, מה גם שהמערער נחקר בספרדית ובעברית, והתשובות הוקראו לו בעברית והוא אישר אותן.

 

ב"כ המשיבה מבקשת לדחות את הטענות באש למחדלי חקירה, וטוענת כי ממילא לא די בקיומו של מחדל כדי להביא לזיכוי המערער.

 

עוד נטען כי הטענה באשר לזיהום החקירה ע"י הפרקליטות הוא "סיפור בדים", לא הוכח מניע שיסביר מדוע תפליל המתלוננת את המערער, המערער נמנע מלהביא עד, אשר לגרסתו, יכול לתמוך בגרסתו בנוגע למניע להגשת התלונה, ועדותו הייתה פתלתלה ומתחמקת. בנוסף, בהקלטת השיחות עם המתלוננת קיימת ראשית הודיה במעשים שביצע.

 

לסיכום, מבקשת המשיבה לקבוע כי הכרעת הדין מבוססת על תשתית ראייתית מוצקה ויציבה, כפי שפורט בנימוקי הכרעת הדין, ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.

 

דיון והכרעה

 

21.        לאחר שבחנתי את הראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא, שוכנעתי כי אין זה המקרה החריג בו תתערב ערכאת הערעור בממצאיו של בית המשפט קמא.

           

22.        בפני בית המשפט קמא הובאו עדויות הצדדים, כשהעדויות העיקריות, מטבע הדברים,

היו עדויותיהם של המתלוננת והמערער. המתלוננת תיארה בעדותה את המעשים שביצע בה המערער, ועדותה הותירה רושם מהימן על בית המשפט קמא. אמנם, בגרסאות המתלוננת במשטרה ובעדותה נמצא בלבול וחוסר עקביות בכל הנוגע לסדר שבו התרחשו האירועים, אך בית המשפט נתן דעתו לעובדה זו והסביר מדוע הדבר לא פגע ברושם המהימן שהותירה עליו עדותה של המתלוננת.

 

23.        כאמור, התרשמות הערכאה הדיונית מעדותן של קורבנותיהן  של עבירות המתבצעות בצנעה, הינה בעלת חשיבות רבה, שכן לעיתים עדותן היא העדות היחידה להוכחת המעשים. הדברים נכונים אף ביתר שאת לגבי התרשמות הערכאה הדיונית מעדותן של קורבנות עבירת מין, לגביהן נקבע כי:

 

" במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 יורי בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419 , 424-425 וכן ראה ע"פ 5869/07 פלוני נ' מדינת ישראל).

 

24.        המתלוננת הועסקה על ידי המערער במשך כחודשיים - שלושה בלבד, במהלך שנת 2004. פרק הזמן בו התרחשו האירועים הוא מצומצם, מעשי ההטרדה החלו בסמוך לאחר שהחלה בעבודתה והסתיימו עם הגשת התלונה. לגבי מסגרת הזמן שבה התרחשו האירועים מסרה המתלוננת גרסה עקבית, כך גם באשר לתיאור המעשים בכל אחת מן ההזדמנויות.

 

25.        הבלבול בגרסתה נוגע רק לסדר הכרונולוגי שבו התרחשו הדברים. מתוך חקירתה הנגדית של המתלוננת בבית המשפט עלה כי בהודעותיה במשטרה, היא מסרה גרסאות שונות בשאלה מה היה האירוע האחרון, שבסמוך לאחריו התלוננה במשטרה. לפי גרסה אחת, האירוע האחרון שהוביל להגשת התלונה היה זה שהתרחש במחסן, ולפי גרסה אחרת, היה זה האירוע שבמהלכו הכניס המערער את ידו לתוך מכנסיה. הודעותיה של המתלוננת במשטרה לא הוגשו לבית המשפט על ידי ההגנה, ולא ניתן לראות את ההקשר שבו נמסרו הגרסאות השונות. יחד עם זאת, אין כנראה מחלוקת שהמתלוננת לא מסרה גרסה  עקבית בעניין זה בחקירתה ובעדותה.

 

26.        בית המשפט קמא היה ער לשוני בין הגרסאות אך  קבע כי בלבול זה מתגמד ביחס למכלול עדותה של המתלוננת, כאשר בנוגע לתיאור האירועים עצמם היא מסרה גרסה אחידה וסולידית.

 

27.        לא מצאתי כל פגם בכך שבית המשפט קמא לא ראה בקושי של המתלוננת לתאר באופן עקבי את סדר הדברים כטעם לדחיית עדותה כבלתי מהימנה. יש לזכור כי המתלוננת הייתה נערה צעירה מאוד, קורבן עבירות מין, שנאלצה להתמודד עם החוויה הקשה שעברה, כמו גם עם הקושי להגיש תלונה נגד מעסיקה, בידיעה שהדבר עלול לפגוע בו ובמשפחתו. מעדותה של המתלוננת ומעדות אמה ניתן ללמוד כי המתלוננת לא מיהרה להגיש תלונה נגד המערער, היא קיוותה כי יחדל ממעשיו ורק לאחר שהתברר לה כי הוא איננו מפסיק, ניגשה למשטרה. על פי עדותה הייתה נרגשת ונסערת במהלך החקירה. יש לציין, כי בהודעתה הראשונה, סמוך לאחר המקרה האחרון מסרה כי אירוע המכנסיים היה האחרון, גרסה אותה אישרה כנכונה בעדותה. רק בעדות השנייה, התכוונה כטענתה "לעשות סדר" ואז התהפך לו סדר הדברים אבל בהמשך תיקנה עצמה המתלוננת, וחזרה לגרסה הראשונית.

 

28.        המתלוננת העידה למעלה משלוש שנים לאחר שהתרחשו האירועים ועדותה נפרסה על פני  

שתי ישיבות, כך שאין זה מפליא שהתקשתה לזכור את סדר הדברים באופן מדויק ולא את הנסיבות בהן מסרה את גרסאותיה בחקירה.  

 

29.        עדותה של המתלוננת לא עמדה בפני עצמה. היא נתמכה בעדותה של אמה, שהעידה על מצב רוחה של המתלוננת לפני הגשת התלונה, מה הניע את בתה להתלונן ועל כך שלא הייתה זו ההזדמנות הראשונה בה סיפרה לה בתה על ההטרדות המיניות. אמה של המתלוננת העידה  כי עוד לפני כן,  סיפרה לה המתלוננת כי המערער הטריד אותה, סגר עליה את הדלת וכיוצ"ב. עדותה של המתלוננת נתמכה גם בראיות נוספות, מהן התרשם בית המשפט קמא, ואף אנו כערכאת ערעור יכולנו להתרשם מהן, כמו הקלטות השיחות בין המערער והמתלוננת והעימות שנערך ביניהם, כל אלו תמכו בגרסת המתלוננת והצביעו  על מהימנותה.  במכלול הנתונים שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט קמא הוא שוכנע כי  גרסתה של המתלוננת היא גרסת אמת, ובמסקנה זו אין מקום להתערב.

 

30.        ב"כ המערער מפנה ומבקש להסתמך על דברים שנאמרו בפסק הדין שניתן בע"פ (נצרת) 1173/06 מדינת ישראל נ' אילת יוסף, שם זוכה הנאשם מעבירות מין שיוחסו לו, לאחר שגרסת המתלוננת הותירה רושם בלתי מהימן על בית המשפט ששמע את עדותה, לא רק משום שלא ידעה לתאר את סדר התרחשותם של  הדברים, אלא בשל שורה של נימוקים נוספים, לרבות תיאוריה המופרזים וקושי לתאר את המעשים עצמם. כפי שניתן להבין מן האמור, אין במה שנאמר שם כדי להועיל למערער כאן. יתרה מכך, גם באותו עניין נקבע כי להתרשמותה של העראה הדיונית ששמעה את המתלוננת, יש חשיבות רבה ובית המשפט של ערעור לא יתערב בנקל בממצאים שנקבעו על סמך התרשמות זו.

 

31.        ב"כ המערער מבקש להטיל ספק במהימנות המתלוננת שכן לפי גרסתה בעדות, האירוע שבעקבותיו החליטה להגיש תלונה במשטרה הוא לכאורה פחות חמור מן האירוע שהתרחש לפניו, דהיינו האירוע במחסן. אין בטענה זו כדי להפחית ממהימנות גרסתה של המתלוננת שכן היא הסבירה בעדותה, והסברה נתמך בעדות האם, כי לא הייתה מעוניינת להגיש תלונה כנגד המערער. היא סיפרה לאמה  שהמערער מטריד אותה ואף סיפרה לה כי סגר עליה את הדלת אבל העדיפה שלא לפגוע במערער ולתת לו הזדמנות לחדול ממעשיו. לפי הסבריה, שנתקבלו על דעתו של בית המשפט קמא, כאשר התברר למתלוננת כי המערער איננו מפסיק, ולמרות שמדובר היה הפעם באירוע פחות חמור לכאורה, פנתה למשטרה.

 

32.        בית המשפט קמא נימק היטב בהכרעת הדין מדוע מצא לנכון להסתמך על עדותה של המתלוננת ומה הם החיזוקים שמצא לעדותה. אלה נמצאו לא רק בעדות האם, שהעידה על מצבה הנפשי הרגשי טרם הגשת התלונה אלא ובעיקר בשיחות המוקלטות המחזקות ותומכות בעדות המתלוננת.

 

33.        כך למשל שיחת הטלפון היזומה שהוקלטה ע"י המשטרה (ת/3), במהלכה הטיחה המתלוננת במערער את האשמות לגבי התנהגותו כלפיה. המערער חזר והביע בשיחה זו את אי הנוחות שיש לו לנהלה, מאחר והיו אנשים נוספים בחנות. ניתן להבין כי מסיבה זו הוא לא התבטא באופן חופשי בתשובותיו לטענות הקשות שהועלו כנגדו. תגובתו המינורית וטון הדיבור של המערער, מעידים עם זאת, כי טענות המתלוננת לגבי מעשיו הפוגעים, לא הפתיעו אותו כלל, ואף לא קוממו אותו.

 

34.        בשיחה המוקלטת ת/3א', במהלכה שוחחו המתלוננת והמערער פנים אל פנים, נמצאה תמיכה מוצקה לטענות המתלוננת ואף ראשית הודיה. גם כאן, טון הדיבור ותגובותיו של המערער רק מחזקים את גרסת המתלוננת. בתגובה להצהרת המתלוננת כי תחזור לעבודה רק בתנאי שהמערער יבטיח לה כי לא יחזור על מעשיו, אמר המערער פעם אחר פעם, "די", "זהו" והבטיח לה כי הדבר לא יקרה עוד פעם (עמ' 3 לתמליל).

 

בתגובה לחלק מן הטענות שהעלתה כנגדו המתלוננת, ניסה המערער לומר כי רק שאל ולא עשה דבר מעבר לכך, אך בהמשך אמר למתלוננת כי אין לה מה לפחד, או ביטויים כמו "אם אני רוצה, מה אני לא יכול?" " לא שטויות, חס וחלילה, אם אני רוצה חזק, אני יכול", בסופו של דבר התנצל המערער בפני המתלוננת, חזר ואמר "נגמר מצטער" והציע לה כי בכך יבוא העניין לסיומו. לאחר "פיוס" זה חזר המערער והתלוצץ עם המתלוננת באומרו "רק בפה"... "שאלתי! מה אני נתתי נשיקה?".

 

כלומר, בתגובה לטענות שהעלתה נגדו המתלוננת על כך שהוא מדבר אליה בשפה לא ראויה ומבצע בה מעשים מגונים, הבטיח המערער שלא יחזור על הדברים,  ניסה להתלוצץ עם המתלוננת בהמעיטו מהם ובטענה כי לא ניסה לנשקה או לגעת בה אלא רק שאל. באותה גישה ממש המשיך בשיחה זו, תוך שימוש ברמזים והיתממות למה שאלותיו מכעיסות את המתלוננת.

 

35.        למערער אין הסבר מניח את הדעת לתגובותיו המוקלטות, אשר אינן עולות בשום אופן בקנה אחד עם תיאוריה של הפללה ועלילת שווא. המערער מנסה להיתלות באי הבנת השפה העברית, לטענה זו אתייחס בהמשך, אך אומר כי מן השיחות המוקלטות ניתן ללמוד כי המערער מנהל שיחה בשפה העברית ללא כל קושי, גם אם איננו שולט בה ברמה של שפת אם או ברמה טובה מאוד, ובמהלך השיחות עם המתלוננת לא ביקש ממנה כי תסביר לו על מה היא כועסת ולא טען כי איננו מבין במה היא מאשימה אותו.

 

36.        מטעם המערער הובאה חוות דעת מומחה נ/2 אשר הצביעה על טעויות שנפלו לעמדתו בתמליל השיחה ת/3. בית המשפט קמא קבע כי גם בהנחה שיש לקבל את חוות דעת המומחה מטעם ההגנה היא איננה משנה מתוכן השיחה באופן מהותי. לא מצאתי כי נפלה טעות במסקנה זו.

 

37.        קלטת העימות שנערכה בין המתלוננת והמערער מהווה נדבך נוסף המחזק את אמינותה של המתלוננת. בית המשפט קמא ראה בעימות ראיה חשובה והסתמך על התרשמותו מהתנהגות המערער במהלך העימות, ולא רק מהדברים שאמר המערער, בתגובה להאשמות שהטיחו בו.

 

38.        העימות נערך בשפה העברית. החוקר, מוטי קדוש, אשר ערך את העימות, העיד כי הוא מבין ספרדית, זו שפת אמו, אבל הוא לא משתמש בה, ובעימות לא נזקק לידיעת השפה.  לפי עדותו, במהלך העימות, החוקר חזר על שאלות המתלוננת לאט ושאל את המערער האם הוא מבין. בתגובה השיב המערער על הדברים, וגם אישר כי הוא הבין אותם. החוקר הסביר בעדותו, כי במהלך העימות הוחלפו מילים בסיסיות, שהמערער לא התקשה להבינן. ניסיונו של המערער להסביר את תגובותיו בעימות, כנובעות מחוסר ידיעת השפה, נדחו על ידי בית המשפט קמא, וגם לכך יש בסיס סביר בהחלט בחומר הראיות, הן בקלטת העימות עצמה והן בראיות הנוספות באשר לשליטתו של המערער בשפה העברית.

 

39.        אין ספק כי מוטב היה לו נערך העימות בסיוע מתורגמן, יחד עם זאת, לא מצאתי פגם במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה הרושם הבלתי מהימן מהתנהגות המערער בעימות איננו נובע מקשיי השפה. כבר בפתח העימות הגיב המערער על דברי המתלוננת באמירה כי איננו מבין עברית, למרות שהמתלוננת חזרה על דברים שהטיחה כלפיו בשיחות המוקלטות שניהלה עמו, ואז לא נזקק המערער לשום הסברים לגביהם. בעימות, כמו גם בשיחותיו של המערער עם המתלוננת, נעשה שימוש במילים בסיסיות, המערער הגיב על הדברים בקצרה ובתמציתיות, אך ניכר כי הבין במה מדובר.

 

מעבר לכך, בית המשפט קמא נימק את מסקנותיו מן העימות, בין היתר, בהסתמך על התנהגותו של המערער, בזמן ההפסקה שנערכה בעימות, במהלכה יצא החוקר מן החדר והותיר את המערער והמתלוננת לבדם. בעוד המתלוננת ממשיכה להטיח בו את ההאשמות, התקשה המערער להביט בעיניה.

 

שליטתו של המערער בשפה העברית:

 

40.        ב"כ המערער הרחיב בטיעוניו, באשר לכך שהמערער, שהיה בעת האירוע עולה חדש, שעלה ארצה כשנתיים לפני כן, לא ידע היטב את השפה העברית, למרות זאת, נחקר בעברית ובספרדית, הודעתו נרשמה בשפה העברית והוקראה לו, אך הוא סירב לחתום עליה, כיוון שאיננו יודע לקרוא עברית, ופעולות החקירה, כמו העימות, בוצעו מבלי שהמערער יכול היה להגיב כראוי על דברי המתלוננת.

 

41.        סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002, (להלן: "חוק חקירת  חשודים"), קובע, כי: "חקירת חשוד תתנהל בשפתו או בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה, לרבות שפת סימנים".

 

סעיף 8 לחוק חקירת  חשודים קובע, כי:

 

"לענין שפת התיעוד של חקירת חשוד בתחנה יחולו הוראות אלה: 1)    תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה; 2)  לא ניתן לתעד בכתב חקירתו של חשוד בשפה שבה היא מתנהלת, תתועד החקירה בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי; ואולם אם התנהלה החקירה בשפת סימנים, תתועד בתיעוד חזותי בלבד;... "

42.        במקרה זה, לפי הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, וכפי שניתן ללמוד מקלטות השיחות עם המתלוננת ומעדותה, המערער לא שלט באופן מלא בשפה העברית, אך ידע לדבר והבין עברית ברמה שאפשרה לו לתקשר עם אחרים, כמו לקוחותיו בחנות והמערערת עצמה, שאיננה דוברת ספרדית.

 

43.        בהיותו עולה חדש, שאיננו שולט היטב בשפה העברית, מוטב היה לו נחקר המערער בשפתו, ספרדית, לו נרשמה הודעתו באותה שפה ולכל הפחות, היה תהליך גביית ההודעה מתועד חזותית בדרך שתאפשר לבית המשפט להתרשם מן הדרך בה נמסרו תשובותיו של המערער בחקירה. אולם, החוקר שגבה את ההודעה מן המערער היה דובר ספרדית, ולפי עדותו החקירה התנהלה בשפה העברית והספרדית. החוקר העיד כי ההודעה נרשמה אמנם  בעברית, אך הוא הקריא למערער את הדברים בעברית והמערער אישר אותם. כלומר, גם אותם דברים שנאמרו על ידי המערער בספרדית תורגמו על ידי החוקר לעברית והמערער אישר אותם, כפי שנרשמו.

 

44.        בע"פ 677/06 פלוני נ' מדינת ישראל, נדון מקרה דומה, בו נחקר חשוד שלא בשפת אמו  ונטען לפגם בחקירתו.שם נאמר:

 

"אף שאר טענותיו של הסנגור בדבר פגמים בחקירתו של המערער דינן להידחות. תיעוד חזותי אכן היה רצוי וראוי במקרה דנן. עם זאת, אין כל חובה חוקית לביצוע תיעוד כזה. החובה לתעד תיעוד חזותי בעבירות חמורות אשר קבועה בחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 טרם נכנסה לתוקפה... באשר לטענה לפיה המערער נחקר בעברית ולא בשפת אימו - אמהרית, הרי שכעולה מעדויותיהם של החוקרים, אשר אחת מהן דוברת אמהרית, מהודעותיו של המערער במשטרה וכן מעדותו בבית המשפט, המערער מבין עברית בצורה טובה וברמה שאפשרה ניהול חקירה תקין. כמו כן, כפי שציין בית המשפט קמא, ניתן לראות שכשהמערער אינו מבין מה הוא נשאל, הוא מביע זאת בפני החוקר".

 

45.        גם אם נאמר, כי מדובר בהודעה שלא נרשמה בשפה שבה התנהלה החקירה, ולא תועדה  כנדרש, אין לפגם זה השלכה ממשית על הכרעת הדין, במקרה זה.

 

46.        ב"כ המערער לא התנגד להגשת ההודעה שנגבתה מן המערער והסתפק בהצהרה כי  יטען רק למשקלה. בנסיבות אלו, גם אם הופר חוק חקירת חשודים, להפרה או למחדל זה יכולה להיות השלכה רק על משקלה של ההודעה שנגבתה מן המערער (ת/4) כראייה ולא לקבילותה.

 

בעניין זה נאמר בע"פ 3687/07, טוכלי מוהנד נ. מדינת ישראל:

 

"לא מצאתי מקום גם לקבל את טענתו של המערער, לפיה יש בעובדה שחקירתו וחקירת מחמוד במשטרה נעשו בשפה הערבית אך נרשמו בעברית, כדי להסביר את הסתירות שנפלו בגרסאותיהם ולשקם את חוסר המהימנות שיוחסה להם.

אמנם, כפי שמורה סעיף 8(1) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) התשס"ב-2002, "תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה". משלא נעשה כן  בענייננו, ייתכן והיה מקום לבחון את קבילותן של האמרות. אלא שמשהוגשו אלו לבית המשפט המחוזי בהסכמת המערער, אשר היה מיוצג על ידי סניגור, אין מקום לבחינה זו בשלב בו אנו מצויים. משכך, יש לבחון את השפעתו של פגם זה לגופו של עניין".

 

47.        בענייננו, המערער לא הודה במיוחס לו במסגרת חקירתו, ולפיכך, להודעתו במשטרה, גם אם היה נקבע כי משקלה נמוך או אפסי, אין השלכה לעניין הרשעתו. מה גם שלגופו של עניין, המערער לא חולק על כך שהתשובות שנרשמו מפיו בהודעה אכן נאמרו על ידו, למעט הסתייגות מתשובה אחת או שתיים, שגם בהתעלם מהן, אין הדבר ישפיע על המסקנה בדבר אשמתו של המערער.

 

48.        באשר לשלב העימות, גם כאן, כאשר ביקש המערער מתורגמן לשפה הספרדית, מן הראוי היה כי המשטרה תמלא אחר בקשתו, כדי שיוכל להגיב בשפתו לטענות שהוטחו בו, בפרט שהמערער שב וציין מס' פעמים, כי איננו מבין את דבריה של המתלוננת. יחד עם זאת, כאשר חזר החוקר על הדברים לאט ובשפה פשוטה, השיב עליהם המערער בצורה עניינית, וגם אישר כי את דברי החוקר הוא מבין. לכן, אין המערער יכול להיתלות בקשיי השפה כעילה לדרך שבה השיב לטענות שהופנו אליו בעימות, ממילא, המשיך המערער להכחיש גם בשלב זה את טענות המתלוננת. בית המשפט קמא התרשם בעיקר מתגובותיו של המערער בעימות, בפרט בעת שהושאר ביחידות עם המתלוננת, הרכין את ראשו ולא הישיר מבט אליה. בית המשפט קמא אמנם הגדיר את קלטת העימות כראיה הקרדיאלית, אך למשמע תגובותיו של המערער בשיחות המוקלטות, שקיים עם המתלוננת, ניתן לומר כי גם אם משקל העימות כראיה איננו קרדינאלי, כפי שראה זאת בית המשפט קמא, די בשיחות המוקלטות, ובפרט בת/3א.  בכדי לחזק ולתמוך בעדותה של המתלוננת. כאמור, המערער ניהל עם המתלוננת את השיחות בעברית, הבין היטב מה היא מייחסת לו, והשיב לה ללא כל כעס או התקוממות על האשמות שהוטחו בו, בניסיון לפייס את המתלוננת, להרגיעה ולשכנע אותה לשוב לעבודה, תוך שהוא מבטיח, כי  לא יחזור על המעשים ומתנצל. לא יהא מיותר לומר, כי אין זו התגובה המצופה ממי שבאמת לא ביצע את המעשים החמורים הנ"ל ומוטחות בו אשמות שווא.

 

49.        ב"כ המערער ביקש לקבוע, כי הגרסה שהעלה המערער לראשונה בעדותו, באשר למניע שהיה למתלוננת להאשימו באשמות שווא, איננה גרסה כבושה, והיא לא הועלתה על ידי המערער בחקירתו, מאחר ולא הבין מה רוצים ממנו. לא ניתן לקבל טענה זו, כפי שאפרט להלן, וגם לו הייתה נכונה, ממילא אין בה כדי להשפיע על הכרעת הדין.

 

ראשית, אין כל בסיס לטענה, כי המערער לא ידע כלל במה נחשד, הוא הבין זאת עוד משיחותיו עם המתלוננת. שנית, המערער יכול היה להעלות את הטענה בעת שנגבתה ממנו ההודעה על ידי חוקר הדובר ספרדית, גם אם החוקר לא שלט בשפה הספרדית על בוריה, לא הייתה מניעה כי המערער יפרט בפניו בספרדית מה הניע את המתלוננת להגיש כנגדו תלונת שווא, ואין חולק כי המערער לא עשה כן. ההיפך הוא הנכון, כאשר שאל אותו החוקר בתום החקירה האם יש לו מה להוסיף, אמר המערער: "לא מבין מה קרה לה".

 

50.        מעבר לכך, גם אם אצא מתוך הנחה כי הקביעה שמדובר בגרסה כבושה איננה נכונה, ממילא, מדובר בהשערה בלבד של המערער, באשר למניע שהביא את המתלוננת להגיש נגדו תלונת שווא, וכפי שקבע בית המשפט קמא, מדובר בהסבר בלתי סביר. אף אם כטענת המערער, המתלוננת התנגדה לכך שעבודתה תוסדר באמצעות תלושי שכר, בכדי להמשיך ולקבל תקבולים מהמל"ל, יכולה הייתה פשוט לעזוב את העבודה, כפי שעשתה בסופו של דבר, ולא הייתה כל סיבה, שתרצה להעליל על המערער עלילת שווא. בפרט שאין למערער הסבר מדוע תעליל דווקא עליו ולא על שותפו, שלפי גרסת המערער, הוא זה שטיפל בעניין משכורתה.

 

51.        באשר ליתר הטענות שמעלה המערער לא שוכנעתי כי מדובר במחדלי חקירה, אך גם  בהנחה כי היו כאלו, ההלכה בנוגע למחדלי חקירה, היא כי : "עצם קיומו של מחדל חקירתי לא די בו כדי לבסס ספק סביר באשמת הנאשם שתוצאתו זיכוי. נדרש כי יהא זה מחדל מהותי היורד לשורשו של עניין" (ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל).

 

בע"פ 6040/05 פלוני נ' מדינת ישראל, (פסקה 10) נקבע כי :

 

"מחדלי חקירה עשויים להביא בסופו של דבר לזיכויו של נאשם (ראו אך לאחרונה, ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.6.2006). עם זאת, ברי כי לא כל מחדל יביא לתוצאה של זיכוי. המחדלים ייבחנו בידי בית המשפט. ייבדק החשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם, וכמובן, הבחינה תיעשה על רקע מכלול הראיות, כאשר גם טענותיו של הנאשם והספקות שהוא מעורר יישקלו מנגד..." .

 

המערער לא הצביע על מחדל חקירתי שצריך היה להביא לזיכויו.

 

52.        טוען המערער כי לא נערך ביקור בחנות ולא נבדק אם יש בו מחסן המהווה חלל סגור בכלל. ספק אם מדובר במחדל חקירתי, שכן המערער לא העלה בחקירתו את הטענה כי לא קיים מחסן או חלל אחר סגור בחנות. ספק אם מדובר בשאלה שיש לה השלכה על מהימנות הגרסאות, שכן אם כטענת ההגנה, למחסן אין דלתות הניתנות לסגירה, מדובר גם לפי גרסה זו בחלל פנימי, והמתלוננת הסבירה בעדותה כי התכוונה שהמערער נעל את דלתות החנות, ולא את דלתות המחסן. יתרה מכך, לו רצה המערער להוכיח את גרסתו בעניין זה,  יכול היה לעשות כן, בין היתר, באמצעות העדת שותפו.

 

53.        בנוגע להפרת זכות ההיוועצות עם עורך הדין, טוען ב"כ המערער, כי אף שהחקירה בוצעה לפני שפורסם פסק הדין בעניין יששכרוב (ע"פ 5121/98), הלכה זו רק חידדה את הוראות החוק, וברור כי החקירה לא הייתה הוגנת. בדומה לטענות שהועלו באשר לתיעוד החקירה, גם טענה זו לא יכולה להועיל למערער, שכן, בהודעתו לא נכללו אמרות מפלילות, והכרעת הדין איננה מבוססת על אמרותיו בחקירה (ראה בעניין זה ע"פ 1250/07 זייד אבו סולב נ. מדינת ישראל), וכפי שנאמר ב-ע"פ 10357/06 אבו דיב נ. מדינת ישראל

 

"עיון בהודעות המשטרתיות מעלה, כי בפני המערערים כולם צוין מפורשות כי הם חשודים בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות ודי היה בכך כדי לעמוד בחובת האזהרה. מכל מקום, אף אם הייתי מקבל את טענת המערערים בעניין זה, הסעד המקסימאלי לו היו זכאים בגין הפרת זכויותיהם כנחקרים היה הסעד של פסילת הודעותיהם (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם). והשוו: ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5004/06 לטישב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכיוון שהרשעתם התבססה על דחיית הגרסה המובאת באותן הודעות - ממילא לפסילתן לא היתה יכולה להיות השפעה על הרשעתם של המערערים בדין".

 

54.        המערער טוען, כי נודע לו רק במהלך המשפט, כי אביה של המתלוננת הוא שוטר בתחנת טבריה, התחנה בה נוהלה החקירה. המשיבה איננה חולקת על טענה זו, אך טוענת כי האב לא היה מעורב בשום דרך בחקירה, ובתו אפילו לא רצתה לשתפו ולערבו בעניין התלונה.

 

במקרה כזה, מן הראוי היה כי החקירה תועבר לגורם אחר, ולו בכדי שהצדק גם יראה ולא רק יעשה. קשה להבין את התנהלות המשטרה, כאשר לא פעלה להעברת החקירה לתחנה אחרת. מכל מקום, מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא עלה, כי החקירה לא נוהלה בלהיטות יתר, ואף ההיפך הוא הנכון.

 

בית המשפט צריך להזהיר עצמו לבחון ביתר זהירות את הראיות שהובאו בפניו בנסיבות אלה, אך שעה שהכרעת הדין מתבססת בעיקר על האמון שנתן בית המשפט קמא בעדות המתלוננת ואמה ועל התנהגות המערער עצמו בקלטות אודיו ווידאו, מהן ניתן היה להתרשם באופן ישיר, מהעדר אמינותו, אין בעובדה זו, שהחקירה נוהלה על ידי התחנה בה עובד אבי המתלננת, כדי לגרוע או להשמיט את הקרקע תחת הראיות המפלילות;

 

55.        אמה של המתלוננת תמכה בגרסתה. לפי עדותה, כחודש לפני הגשת התלונה, סיפרה לה המתלוננת על ההטרדות המיניות מצד המערער, אך לא היתה מעוניינת להתלונן כנגדו, כדי שלא לפגוע בו ובמשפחתו, ולגבי מצבה הנפשי לפני הגשת התלונה. לא מצאתי סתירות מהותיות בעדותה של האם ולא שוכנעתי כי קיימים טעמים בגינם לא היה יכול בית המשפט קמא להתרשם מכנות עדותה והסבריה של האם.

 

56.        מבלי לפגוע בכל האמור לעיל, באשר לקביעות המהימנות של העדים שהופיעו בפני בית המשפט קמא, צודק ב"כ המערער בטענתו כי לא הוכחו בפני בית המשפט קמא עובדות סעיף 5 לכתב האישום, המתלוננת לא העידה עליהם בעדותה הראשית וב"כ המאשימה לא  הפנתה אליה שאלות בנושא זה ולא ביקשה לרענן את זכרונה. קביעה זו איננה משנה מהכרעת הדין, שלפיה הורשע המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו, שכן עבירות אלו הוכחו באמצעות המעשים האחרים שביצע המערער, אם כי היא צריכה להישקל במסגרת הערעור על חומרת העונש.

 

57.        לסיכום, בפני בית המשפט קמא עמדו ראיות עליהן יכול היה באופן סביר לבסס הרשעתו של המערער ולפיכך, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

 

הערעור על גזר הדין:

 

58.        בגזירת דינו של המערער, שקל בית המשפט קמא את חומרתם של המעשים שביצע המערער במתלוננת, בנצלו את מעמדו כמעסיקה, והפגיעה שגרם לנפשה של המתלוננת הצעירה. בעניין זה הובאה בפני בית המשפט קמא הצהרת נפגעת עבירה, בהתאם לסעיף 18 לחוק זכויות נפגע עבירה, בה פרטה המתלוננת את תחושותיה ואת נזקקותה לקבל טיפול נפשי, בעקבות המעשים.

 

59.        בית המשפט קמא נתן דעתו גם לתסקיר שרות המבחן, בפניו דבק המערער בחפותו, לא לקח אחריות למעשיו, לא הביע נזקקות טיפולית ולא גילה כל חמלה כלפי המתלוננת.

 

60.        בנוסף, נשקלה העובדה שהמערער בחר לנצל את זכותו לנהל את ההליך עד תום, ולפיכך, איננו יכול להנות מן ההקלה השמורה עם מי שמודים, וחוסכים מהמתלוננת את הצורך להעיד על מה שקרה לה.

 

61.        מול שיקולים אלו, נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של המערער, עברו הנקי ומצבו הנפשי.

 

62.        מכלול הנסיבות, ובפרט יחסו של המערער לביצוע העבירה והתנערותו מאחריות, הובילו את בית המשפט קמא למסקנה, כי אין להעדיף את האינטרס השיקומי והשיקולים האינדיבידואליים על פני שיקולי ההרתעה, ולפיכך דן את המערער לעונשים שפורטו לעיל.

 

63.        גזר הדין מאוזן ומידתי, לוקח בחשבון את כל השיקולים הנדרשים ולא מצאתי בטיעוני המערער עילה להתערב בו. ראשית, יש לזכור כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בגזר הדין של הערכאה הראשונה, אלא אם נפלה בו טעות של ממש או שהוא חורג במידה משמעותית ממידת הענישה הראויה (ראה ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל).

64.        בית המשפט קמא שקל כראוי את חומרתם וכיעורם של המעשים שביצע המערער, יליד 1965, כלפי מתלוננת צעירה ממנו בשנים. המתלוננת לא מיהרה לפנות למשטרה, כדי לא לפגוע במערער, וכדבריה נתנה לו הזדמנות נוספת לחדול ממעשיו, בכדי שתוכל להמשיך לעבוד במחיצתו, אלא שהוא לא הפנים את החומרה שבהתנהגותו, המשיך באותה גישה, ולא חדל מכך גם כאשר המתלוננת הביעה את מצוקתה ואת רצונה לעזוב את העבודה, אם הדבר לא יפסק (ראה ת/3א).

 

המערער לא קיבל עליו אחריות, המשיך לדבוק בחפותו ולהטיל דופי במתלוננת, גם לאחר שבית המשפט קמא שוכנע באשמתו.

 

נוכח עמדותיו של המערער, הוא לא הביע נזקקות טיפולית בפני שרות המבחן, וכפי שנאמר בגזר הדין, בכך סתם את הגולל על האופציה השיקומית.

 

65.        דומה, כי הפגיעה בנפשן של קורבנות עבירות מין איננה זקוקה להוכחה. במקרה זה הובאו בפני בית המשפט קמא, תחושות המתלוננת ועוצמת הפגיעה שנגרמה לה, במסגרת הצהרת נפגעת עבירה. טענת ב"כ המערער כנגד הגשתה של ההצהרה לבית המשפט קמא, מוטב לולא הועלתה במסגרת הערעור, שעה שהוא הסיר התנגדותו להגשת ההצהרה בעת הדיון בבית המשפט קמא.

 

66.        בית המשפט קמא לא שקל לחובתו של המערער את ניהול ההליך, כנטען, אך ציין, ובצדק, כי הוא לא חסך העדת המתלוננת והסבל הכרוך בכך, ולכן איננו יכול להנות מן ההקלה הניתנת למי שמודה, חוסך זמן שיפוטי ומייתר העדת קורבנו.

 

67.        בית המשפט קמא לא התעלם מעברו הנקי של המערער ומנסיבותיו האישיות, אך איזן שיקולים אלו מול שיקולים הנעוצים באינטרס הציבורי.

 

68.        בית המשפט קמא יצא אמנם מתוך הנחה שהוכחו בפניו כל עובדות כתב האישום, לרבות המעשים שיוחסו למערער בסעיף 5 לכתב האישום, וכאמור לעיל, מצאתי טעם בטענת ב"כ המערער כנגד קביעה זו. למרות האמור, העונש שהוטל על המערער איננו חמור במידה המצדיקה הפחתתו, גם בהתחשב בזיכויו מביצוע המעשים הנ"ל, שאיננה משנה באופן מהותי מחומרת המעשים שביצע בכללותם.

 

69.        לאור האמור, לא מצאתי, כי העונש שהוטל על המערער בנסיבות שבהן בוצעו העבירות, הרקע לביצוען, גילה של המתלוננת, ותוך איזונם מול נסיבותיו האישיות של המערער, מופרז לחומרא, ביחס למדיניות הענישה הנוהגת במידה המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור.

 

כך לשם השוואה, המערער הורשע בביצוע מעשים מגונים, במהלך תקופה של כחודשיים, ובהטרדה מינית. ברע"פ 4284/07 אלבז נ. מדינת ישראל, נדון נאשם שביצע שתי עבירות של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, ברף דומה לזה שביצע המערער, כלפי קטינות אמנם, ל-10 חודשי מאסר בפועל, וערעורו נדחה על ידי בית המשפט העליון. (ראה גם ע"פ (נצרת) 1381/05 ע' בן מ' ב' נ. מדינת ישראל).

 

70.     דין טענת המערער כנגד גובה הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת להידחות, הן לגופו של  עניין, מן הטעם שהפיצוי איננו גבוה במידה המצדיקה התערבותנו, והן מן הטעם הדיוני שהמתלוננת לא צורפה כצד להליך ולא נתבקשה עמדתה לאפשרות כי נתערב בגובה הפיצוי.

 

71.     סוף דבר, הייתי מציעה לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, למעט זיכוי המערער מביצוע המעשים שיוחסו לו בסעיף 5 לכתב האישום, ולהותיר על כנה את הרשעתו בעבירות שיוחסו בכתב האישום, כמו גם העונשים שהוטלו עליו בגזר הדין.

 

____________________

אסתר הלמן, שופטת, אב"ד

 

השופט יונתן אברהם:

מסכים.

­_______________

יונתן אברהם, שופט

 

השופט דני צרפתי:

מסכים.

______________

דני צרפתי, שופט

 

 

הוחלט, איפוא, פה אחד, לדחות את הערעור על הכרעת הדין, למעט זיכוי המערער מביצוע המעשים שיוחסו לו בסעיף 5 לכתב האישום, ולהותיר על כנה את הרשעתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כמו גם את העונשים שהוטלו עליו בגזר הדין.

 

 

ניתן היום, ט' בחשון, תש"ע (27 באוקטובר 2009), במעמד הנוכחים.

                   





דני צרפתי, שופט


 

יונתן אברהם, שופט


 

אסתר הלמן, שופטת, אב"ד

 

 

 

ב"כ המערער: מבקשים עיכוב ביצוע למשך כשבועיים ימים, לצורך התארגנות וכן ללימוד החומר. יש ערבויות לעיכוב ביצוע.

 

ב"כ המשיבה: אין התנגדות.

החלטה

 

בשים לב לטיעוני המערער ולעמדת המשיבה, אנו נעתרים ומורים על עיכוב ביצוע תחילת המאסר בפועל עד ליום 15/11/09 לצורך התארגנות. במועד זה עד השעה 12.30 יתייצב המערער לריצוי עונש המאסר בהיכל המשפט בנצרת.

 

כל הערובות והבטוחות שהופקדו להבטחת התייצבותו של המערער וקיום תנאי השחרור, ישארו על כנן בתקופת העיכוב.

                   





דני צרפתי, שופט


 

יונתן אברהם, שופט


 

אסתר הלמן, שופטת, אב"ד

 


חנה                                                                                          

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/071A6665FE58CC784225765C007234B0/$FILE/AF7449AD3AD0D6FA42257645003B22F1.html
תאריך: 
27/10/09
Case ID: 
130_9
Case type: 
עפא
סיווגים
שופטים : אסתר הלמן
אסתר הלמן
Powered by Drupal, an open source content management system