צרפתי נ' ועדת הזכאות


 

   

בתי המשפט

ע"א 002373/08

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 

 

 

בפני: כבוד השופטת יהודית צור - סגנית נשיא

 

 

 



 

צרפתי יוסף ו-40 אח'

ע"י ב"כ עו"ד ניל סמולט ואח'  

בעניין:

המערערים

 

 


 

 

נ  ג  ד

 

 


 

ועדת הזכאות בהתאם לחוק יישום תכנית ההתנתקות

ע"י ב"כ עו"ד ליאורה חביליו

מפרקליטות מחוז ירושלים

 

המשיבה

 

 


 


 

 

פסק דין

 

1.         לפניי ערעור שהגישו יוסף צרפתי ו-40 אחרים (להלן – "המערערים") על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט משה סובל) מיום 16.5.08. המערערים הינם תושבי האזור המפונה של גוש קטיף וצפון חבל עזה, אשר פונו מבתי מגוריהם לפי החוק ליישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן – "חוק ההתנתקות" או "החוק") בשלהי חודש אוגוסט 2005.

2.         המערערים הגישו לוועדת הזכאות (להלן – הוועדה או המשיבה) תביעות לפיצויים בהתאם לחוק ההתנתקות. הוועדה קבעה למערערים את גובה הפיצויים להם הם זכאים עבור שטחי בתי המגורים שהיו ברשותם, וקבעה כי שטח המרפסות המקורות שבבתי המערערים אינו חלק מ"השטח העיקרי" כהגדרתו בחוק, ועל כן אין המערערים זכאים לפיצוי עבורו. ערעורים שהגישו המערערים על החלטות הוועדה נדחו בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט השלום (וע 132/05 ו- 22 תיקים נוספים), עליו הוגש הערעור שבפני.

 

3.         מוקד המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלה אם שטח המרפסות המקורות הצמוד למעטפת בית המגורים, נחשב כחלק מ"שטח הבית" כמשמעו בסעיף 1 לתוספת השניה לחוק, המזכה את המערערים בפיצוי בהתאם לסעיף 2 לאותה תוספת.

סעיף 1 לתוספת לחוק ההתנתקות מגדיר "שטח בית":

"שטח המחושב לפי השטח למטרה עיקרית כמשמעותו בתקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992 שהיה בנוי בפועל ביום הקובע...".  

 

המערערים טוענים כי לפי תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992 (להלן – "תקנות חישוב שטחים" או "התקנות"),  יש לסווג את השטחים המקורים כשטחים למטרה עיקרית. הוועדה קבעה כי מאחר והשטחים המקורים הם בקומת הכניסה של בתי המערערים ומתוחמים בלא יותר משני קירות, יש לראותם כשטחי שירות על פי תקנות חישוב שטחים ולפיכך הם אינם מזכים בפיצוי לפי החוק. 

בית משפט השלום קיבל את פרשנות הוועדה בעניין זה.

 

4.         בערעור חוזרים המערערים על מכלול הטענות שהעלו בפני בית משפט השלום. לטענתם, הפרשנות הנכונה של ההוראות הרלוונטיות בתוספת השניה לחוק ההתנתקות היא כי יש להחשיב את שטח המרפסות המקורות, הצמוד למעטפת בית המגורים, כ"שטח למטרה עיקרית" ולפיכך יש לפצות את המערערים עבורו. לטענת המערערים, התכלית המרכזית של חוק ההתנתקות היא מתן פיצויים הוגנים וראויים למפוני גוש קטיף וצפון חבל עזה, ובהתאם לתכלית זו מתחייבת המסקנה כי יש לראות את המרפסות המקורות כשטחים למטרות עיקריות. לטענתם, דיני התכנון והבנייה עוסקים בהיבט הפיסי של הבנייה והשימוש בה ולא נועדו להיבט של פיצויים הוגנים וראויים למפוני גוש קטיף. לטענתם, הפיצוי עבור בית מגורים נקבע בחוק ההתנתקות כתרופה לפגיעה בזכות הקניין של המפונים ולכן יש לפרש את הוראות החוק באופן המצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בזכות זו באופן שהמפונים יוכלו לרכוש ולבנות בית דומה חדש.

 

5.         המערערים טוענים כי משהוצגו בפני בית משפט השלום שתי פרשנויות סבירות לתקנות אליהן מפנה חוק ההתנתקות ולאחר שהתברר כי ועדות התכנון השונות בארץ נהגו על בסיס פרשנות סותרת ושונה, היה על בית המשפט לבחור באפשרות הפרשנית הפוגעת פחות בקניינם של המערערים. לטענתם, טעה בית המשפט  בהחילו על חוק ההתנתקות שיקולים שאינם מצויים בגדרו ואף מנוגדים לו ומונעים את הגשמת מטרותיו.

 

6.         המערערים טוענים כי תקנה 4(ט) לתקנות חישוב שטחים, עליה השתית בית המשפט את החלטתו, כפופה לתקנה 9 המגדירה מהו שטח עיקרי ומהו שטח למטרות שירות. לטענת המערערים, בהתאם לתקנות מהוות המרפסות המקורות שטח עיקרי ולא שטח למטרות שירות. המערערים טוענים כי לכל הפחות יש לומר כי זה היה הדין במועד הקובע על פי החוק, הוא המועד המחייב מבחינת הדין החל על המערערים. לחילופין טוענים המערערים כי תקנה 4(ט) לתקנות חישוב השטחים עוסקת בבניין רב קומות ואינה חלה על מבני המערערים שהינם בתים צמודי קרקע אשר לא להם נועדה תקנה זו, כך לטענתם.

 

7.         לחילופי חילופין מוסיפים המערערים ומעלים טענה חדשה שלא הועלתה בבית משפט השלום: לטענתם, מדובר בבנייה שבוצעה מכוח הוראות תכניות בנין ערים שאושרו בטרם הותקנו תקנות חישוב השטחים, ולפיכך התקנה הרלוונטית לעניינם היא תקנה 13 לתקנות הכוללת הוראת מעבר ומתייחסת לתכניות שקדמו למועד התקנת התקנות. העותרים טוענים כי הוראת המעבר בתקנה 13 קובעת במפורש כי כל השטחים המותרים לבנייה יראו כשטחים למטרות עיקריות. 

8.         המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור ולהשאיר על כנו את פסק הדין המפורט והמנומק של בית משפט השלום שאישר את ההחלטות שקיבלה הוועדה וקבע כי פרשנות מילולית ותכליתית של החוק והתקנות המובילה למסקנה כי יש לראות בשטחים המקורים שטחי שירות.

 

9.         המשיבה טוענת כי טענת המערערת בנוגע לתקנה 13 לתקנות חישוב שטחים הינה טענה חדשה המהווה שינוי חזית מובהק ולא עלתה בדיון בפני הוועדה או בבית משפט השלום. לטענתה, המערערים לא הציגו כל ראיות עובדתיות לתמיכה בטענה זו ואף התנגדו להגשת חומר ראייתי הנוגע לתוכניות שחלו על בתיהם. המשיבה טוענת כי משעה שלא הוגשו לבית משפט השלום התוכניות וההיתרים שחלו על בתי המערערים, אין כל בסיס ראייתי לטענתם כי השטחים המותרים לבנייה או אחוזי הבנייה נקבעו בתכניות אשר חלו עליהם ללא פירוט אופן חישובם, כאמור בתקנה 13(ב)(1). לטענתה, לא ניתן גם לבחון אם הסיפא של תקנה 13 חלה במקרה זה, היינו - אם קיימת הוראה מפורשת אחרת בתוכניות הנוגעות לבתי המערערים, אם לאו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הוראות המעבר הקבועות בתקנה זו אינן רלוונטיות לעניינם של המערערים שכן לשיטתם, תקנות חישוב שטחים מעולם לא חלו על התכניות באזור ההתנתקות.

 

10.       לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את פסק הדין של בית משפט השלום את המסמכים שבתיק ואת המצב המשפטי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

 

11.       פסק הדין של בית משפט השלום מקיף, יסודי ומנומק היטב ויש בו דיון מעמיק בכל אחת מהטענות שהעלו העותרים. המימצאים העובדתיים שקבע בית המשפט - כמו גם מסקנותיו המשפטיות - נכונים ומבוססים היטב ולא מצאתי טעות בפסק הדין המצדיקה התערבות של ערכאת ערעור.

 

12.       אשר לפרשנות התקנות לחישוב שטחים, מסכימה אני לקביעת בית המשפט כי  הפרשנות המילולית, כמו גם הפרשנות התכליתית של התקנות, מחייבת את המסקנה שיש לסווג את השטחים שבמחלוקת כ"שטחי שירות", ולעומת זאת האפשרות הפרשנית שהציעו המערערים, אינה נראית לי סבירה.

בית משפט השלום ניתח נכונה את ההיבט הלשוני של תקנה 4(א) ותקנה 9 לתקנות חישוב שטחים וקבע בצדק כי יש להחיל את תקנה 4(ט) גם על השטחים המקורים החיצוניים בקומות הקרקע של בתי המערערים.

 

13.       תקנה 4(א) לתקנות חישוב שטחים קובעת את אופן חישוב השטח הכולל המותר לבנייה לאמור:



 

"4. (א)   לענין תקנות אלה, השטח הכולל המותר לבניה, בבנין פלוני, הוא הסכום, במטרים רבועים, של השטחים המקורים בכל קומותיו, בין אם שטחים אלה נמצאים מעל פני הקרקע ובין אם הם מתחתיה, הכל בכפוף להוראות האחרות שבתקנות אלה."

 

תקנה זו היא תקנה כללית שאינה עוסקת בסיווגו הספציפי של שטח המותר לבנייה, ומלשונה נלמד במפורש כי הוראתה כפופה ליתר ההוראות שבתקנות חישוב שטחים ובפרט להוראות הקבועות בתקנה 9 ובתקנה 4(ט) לתקנות, כפי שקבע בצדק בית המשפט קמא.

 

14.             תקנה 9 לתקנות קובעת כי בכל תכנית המייעדת קרקע לבנייה יש לעשות הפרדה בין השימושים העיקריים שיעשו בקרקע (שטחים למטרות עיקריות) לבין השימושים הנלווים שיעשו בה לשם השגת המטרות העיקריות (שטחי שירות). יחד עם זאת תקנה 4(ט) עוסקת בשטח שירות ספציפי.

                  בית משפט השלום קבע, בצדק, כי כאשר קיימת בתקנות התייחסות ספציפית למעמדו של שטח מסויים בבניין כשטח למטרה עיקרית או כשטח שירות התייחסות זו היא הקובעת. מאחר ותקנה 4(ט) קובעת הסדר פרטני ביחס לשטחים המקורים בקומת הכניסה לבניין, הרי שהוראותיה חלות בעניינינו וגוברות אף על הוראותיה הכלליות יותר של תקנה 9.

 

15.       יש לדחות את טענת המערערים כי תקנה 4(ט) לתקנות חישוב שטחים נוגעת לבנייני דירות שבהם יש קומת כניסה בלבד ולא לבניינים צמודי קרקע כמו שלהם. גם בעניין זה צדק בית משפט השלום בקובעו שקומת הקרקע בבית חד-קומתי או דו-קומתי באה אף היא בגדר "קומת כניסה לבניין". מסקנה זו מבוססת על פרשנות נכונה של התקנות הרלוונטיות ובכלל זה תקנה 4(ה) לתקנות חישוב שטחים ויש לקבלה.

16.       אשר להיבט התכליתי של פרשנות החוק, בית המשפט קבע כי פרשנות הוועדה הרואה בשטחים המקורים החיצוניים שטחי שירות ולא שטחים למטרות עיקריות מביאה גם לתוצאה הראויה שבה מלאי השטחים העיקריים המותרים בבניה על פי תכנית המתאר אינו מתבזבז על חשבון שטחים מקורים הסגורים בפחות משני קירות. פרשנות זו של בית משפט השלום נכונה והגיונית ואין כל מקום להתערב בה. בהקשר זה יש לזכור כי חוק ההתנתקות בחר שלא להגדיר באופן עצמאי מהו שטח בית המזכה בפיצוי, אלא הפנה לעניין זה להגדרה של "שטח בית" כפי שהיא מופיעה בתקנות חישוב שטחים בהגדרה של שטח למטרה עיקרית. לפיכך צדק בית משפט השלום בדרך הפרשנית בה בחר, המשיגה גם את ההרמוניה הנדרשת בין דברי החקיקה השונים. זאת ועוד, גם בבחינת התכלית העומדת ביסוד חוק ההתנתקות בחר בית משפט השלום פרשנות המשרתת נכונה תכלית זו. בית המשפט קבע, בצדק, כי העמדה הפרשנית של המערערים אינה עולה בקנה אחד עם התכלית של חוק ההתנתקות להעניק פיצויים מאוצר המדינה לזכאים לכך לפי החוק. בית המשפט ציין, בצדק, כי לאור העובדה שהשטחים מושא העתירה אינם נחשבים למטרה "עיקרית" לפי היתר הבניה, הרי תשלום פיצויים עבור שטח כזה אינו מתיישב עם עקרון ההדדיות וההגינות החל בין האזרח למדינה.

 

17.       עד כאן באשר לטענות השונות שהעלו המערערים בפני בית משפט השלום. כמפורט לעיל, יש לקבל את קביעותיו ונימוקיו של בית משפט השלום ביחס לטענות אלה ואין כל מקום להתערב בהם.

בערעור שלפניי העלו המערערים טענה נוספת וחדשה לפיה התקנה הרלוונטית לענייננו היא תקנה 13, המתייחסת לתכניות שקדמו למועד התקנת התקנות, וממנה עולה – כך לטענת העותרים – כי יש לראות במרפסות המקורות כשטח למטרה עיקרית. טענה זו דינה להידחות.

18.       ראשית, מדובר בטענה חדשה שהועלתה לראשונה בערכאת הערעור ולא נטענה  בהליכים שהתנהלו בפני הוועדה או בבית משפט השלום וכבר מטעם זה דינה להידחות.

 

19.       מעבר לצורך, דין הטענה להידחות גם לגופה. תקנה 13 קובעת לאמור:

"(ב) לגבי תכניות שהופקדו או אושרו לפני תחילתן של התקנות המתקנות יחולו ההוראות דלקמן:

(1)   נקבעו שטחים המותרים לבניה או אחוזי בניה ללא פירוט אופן חישובם, יראו את השטחים כשטחים למטרות עיקריות וניתן יהיה להוסיף עליהם שטחי שירות; והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בתכנית;".

 

לטענת המערערים, תכניות בניין עיר שהיו בתוקף ביישוביהם אושרו לפני שהותקנו תקנות חישוב שטחים ועל כן יש להחיל עליהם את הוראת המעבר הקבועה בתקנה 13(ב)(1). אולם המערערים כלל לא הגישו את התוכניות והיתרי הבנייה הרלבנטיים לעניינם לוועדה או לבית משפט השלום. מכאן שאין כל בסיס ראייתי לטענתם כי השטחים מושא ערעורם נקבעו כשטחים המותרים לבניה ללא פירוט אופן חישובם. בנוסף לכך, מאחר והמערערים לא הגישו את תכניות בניין העיר הרלבנטיות, לא ניתן לדעת האם קיימת בהן הוראה מפורשת אחרת הנוגעת לשטחים מושא הערעור, כאמור בסיפא לתקנה 13(ב)(1) לתקנות חישוב שטחים.

זאת ועוד, צודקת המשיבה בטענתה כי חוק ההתנתקות מפנה לתקנות חישוב השטחים רק לצורך חישוב שטח הבניין הספציפי ואין חולק כי לתקנות עצמן אין תחולה על תכניות בניין עיר באזור ההתנתקות. למעלה מן הצורך יצויין כי קבלת הפרשנות של המערערים תביא לתוצאה לפיה כל בניין שנבנה לפני שנת 1992 (מועד התקנת תקנות חישוב שטחים), אין לו שטחי שירות וכי יש לראות את כל  שטחי השירות כשטחים עיקריים. פרשנות שכזו אינה סבירה ואינה מוצדקת ודינה להידחות.

לאור האמור יש לדחות את טענת המערערים גם בעניין זה.

 

20.       לבסוף יש לדחות את טענת המערערים כי אין להחיל עליהם את הפרשנות של פסק הדין של בית משפט השלום, מאחר ומדובר בדין חדש שראוי לחול מכאן ולהבא. מחומר הראיות שהוצג בבית משפט השלום עולה כי הוועדות המקומיות ברחבי הארץ פרשו בצורה שונה את תקנות חישוב שטחים ונוצרה אי אחידות פרשנית בין הרשויות השונות. בית משפט השלום הכריע בין פרשנויות סותרות אלו ולדעתי, כפי שציינתי, העניק לתקנות חישוב שטחים את הפירוש המילולי והתכליתי הנכון והראוי. לפיכך יש לדחות את טענת המערערים כי מדובר בדין חדש שלא ניתן להחילו עליהם.

 

20.       לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות ושכ"ט המשיבה בסכום של 5,000 ¤.

            המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, י"ב טבת תשס"ט (08 ינואר 2009), בהעדר הצדדים. 

                                                                               

יהודית צור, סגנית נשיא

 

אירית

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/551110B47CAD9B81422575380055E3F5/$FILE/347922C4636D060242257521003E0552.html
תאריך: 
08/01/09
Case ID: 
2373_8
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : יהודית צור
יהודית צור
עורכי דין : ליאורה חביליו ניל סמולט ואח'
ליאורה חביליו
ניל סמולט ואח'
Powered by Drupal, an open source content management system