בית הדין לעבודה

 

 

 

 

 

 

 

פ  ס  ק            ד  י  ן

 

 

1.       התובע הגיש לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לדמי פגיעה, בגין טענתו על כך שלקה בלבו עקב לחץ נפשי וביצוע פעולות חריגות בעבודתו, ביום 23/2/06.

 

2.       הנתבע, במכתבו לתובע מיום 11/4/08, הודיע לו על דחיית תביעתו ממספר סיבות, וטען, בין השאר, שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב עבודתו וכי לא הוכח שעבודתו גרמה להשפעה כלשהי על הליקוי שממנו סבל.

 

3.       כנגד הדחיה האמורה הגיש התובע את התובענה שבפנינו. הנתבע, בכתב הגנתו, חזר על הסיבות לדחיית התביעה, שאותן פירט פקיד התביעות במכתב הדחיה. מגרסת הנתבע התברר כי הוא חולק על גרסת התובע הן במישור העובדתי והן במישור הרפואי.

 

4.       לאור המחלוקת העובדתית בין הצדדים, הוגשו תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות. בישיבת ההוכחות שמענו את עדויותיהם של התובע ושל שני עדיו - מר גאזי דראושה ומר אמל יזבכ.

 

 

מספר הערות בקשר לקביעת העובדות

 

5.       גרסת התובע לא היתה נקיה מספקות. כך - למשל - התובע לא היה עקבי באופן שבו תיאר את הפניות לרופא ולבית החולים לאחר הארוע הנטען.

 

          כך גם - התעוררו שאלות רציניות בענין המחושים בחזהו של התובע בתקופה בת מספר שבועות טרם הארוע הנטען, שכן חלק מגרסתו לא תאם את העולה מהמסמכים הרפואיים שתיארו את מה שמסר לרופאים המטפלים בזמן אמיתי.

 

          עם זאת, לדעתנו, התיאור של הארוע בעבודה עצמו - הוא אותנטי. תיאור זה נתמך גם בעדויותיהם של שני העדים מטעם התובע. אמנם, תצהירי עדים אלה, אכן (כנטען על ידי ב"כ הנתבע), כמעט זהים בלשונם, ואינם מעוררים רושם משכנע במיוחד, אולם עדויותיהם בעל פה הביאו אותנו למסקנה שסביר מאד שגרסת התובע על מה שהיה בעבודתו ביום 23/2/06, אכן משקפת את הארועים בפועל. במיוחד התרשמנו כך מעדותו של מר אמל יזבכ, שדיבר כמשיח לפי תומו על כך שהוא ומר גאזי דראושה היו אמורים להספיק להכין את העבודה, אך לא עמדו במטלה זו, ואז התובע "בא ועזר לנו ונלחץ" ולאחר מכן - "הוא התעייף וביטל את ה?ר?צ??ף". כך, במילים ספורות, תיאר מר יזבכ את עיקר גרסתו של התובע בענין מה שארע ביום 23/2/06.

 

6.       על כן, העובדות שקבענו ואשר אותן נפרט להלן, נקבעו תוך אימוץ עיקר גרסת התובע על מה שארע לו בעת עיסוקו במשלח ידו ביום 23/2/06, ויחד עם זאת - תוך אי-קבלת גרסתו בענין כאביו בתקופה שקדמה למועד זה. נראה לנו כי בעדותו, התובע הגזים במשקל האבחנה שעשה בין הכאבים הקודמים לבין מה שהיה ביום 23/2/06. לכן, בענין הכאבים - נסתמך על המסמכים הרפואיים.

 

7.       נעיר כי הרישום הרפואי על הביקור, כביכול, במרפאה ביום 23/2/06 בשעה 11:41, אינו גורם לנו לדחות את גרסת התובע על מה שהיה לו באותה עת בעבודתו, שכן שוכנענו שרישום זה אינו מלמד על כך שהתובע עצמו היה במרפאה. סוג הביקור היה לצורך מרשם. אין מניעה שאדם אחר ממשפחת התובע היה במרפאה עם כרטיסו של התובע (או אף בלעדיו) כדי לקבל מרשם, והדבר נרשם כ"ביקור". תימוכין לכך שביקור, כביכול, של התובע נרשם ברישומי קופת החולים גם כשהתובע לא ביקר בפועל במרפאה ניתן למצוא ברישום ה"ביקור" מיום 15/3/06, שם צויין שהתובע "עדיין מאושפז", כך שברור שלא כל "ביקור" שנרשם - הוא אכן ביקור של התובע בפועל במרפאה.

 

 

אלה העובדות (כפי שנקבעו בהחלטה מיום 1/9/09):

 

8.       התובע, יליד שנת 1953, הנדסאי בנין, ניהל במשך מספר שנים עסק עצמאי לעבודות בנין שונות. הוא שימש בעיקר כקבלן שיפוצים.

 

9.       התובע עבד בדרך כלל 5 ימים בשבוע, ובממוצע 8 שעות ביום.

 

10.     התובע העסיק מספר עובדים ביניהם גם פועלים לביצוע עבודתו בניה בשטח, ובנוסף לכך, גם התקשר עם קבלני משנה.

 

11.     עיקר עבודתו של התובע, היתה לפקח על ביצוע עבודות הבניה, תוך תיאום בין הגורמים השונים האחראים על ביצוע עבודות אלו בהתאם לצורך ולקצב התקדמות העבודות. התובע נהג להגיע לאתרי הבניה, להיות נוכח בביצוע העבודות ולהשגיח על ביצוען.

 

12.     התובע לא נהג לבצע עבודות הכרוכות במאמץ פיזי.

 

13.     בחודש פברואר 2006 ואולי גם סמוך לפני כן, חש התובע, מעת לעת, כאבים בחזהו, ביחד עם תחושות דקירה ושריפה. הכאבים באו בעיקר בעת ביצוע מאמצים, וחלפו במנוחה.

 

התובע לא התייחס לאותם כאבים ברצינות, אך למרות זאת פנה מדי פעם לרופא המטפל והתלונן על כך.

 

14.     בחודש פברואר 2006, ביצע התובע עבודות בשני אתרים; בקיבוץ רשפים ובקיבוץ ניר דוד.

ביום 23/2/06, היתה העבודה ברשפים כבר בסיומה, וכל שנותר לתובע לעשות ברשפים היה לגמור את ההתחשבנות עם מזמיני העבודה.

 

15.     העבודה בניר דוד היתה בשיפוץ דירת מגורים של אדם נכה ברגליו. התובע התחייב לגמור את העבודה ולמסור את הדירה במועד מסויים, זמן מה לאחר מכן. בדירה האמורה העסיק התובע (לפחות) 2 עובדים; העדים מר דראושה ומר יזבכ.

 

מספר ימים טרם יום 23/2/06, העריך התובע שביום 23/2/06, העבודה בדירה תתקדם מספיק בשביל שיהיה ניתן להתחיל את עבודות הריצוף. לפיכך, כפי שהתובע נוהג במקרים כאלה, הוא התקשר עם ר?צ??ף שהוא קשור עמו וסיכם איתו ש?ה?ר?צ??ף יתחיל לעשות בדירה עבודות ריצוף - ביום 23/2/06.

 

16.     ביום 23/2/06 בבוקר, נסע התובע לרשפים, לשם התחשבנות עם מזמיני העבודה. משם, נסע התובע, בשעות הבוקר המאוחרות, לניר דוד. כשהתובע הגיע לניר דוד התברר לו כי הדירה טרם הגיע לשלב המאפשר את תחילת עבודות הריצוף.

 

          התובע התרגז מאד על העובדים (ה"ה דראושה ויזבכ). הוא חש לחץ נפשי בשל אי-ההתקדמות המספקת של העבודה, וחשש שמא הוא לא יוכל לעמוד במועד המסירה שעליו התחייב.

 

          כנראה לשם הפגנת הצורך בעבודה מהירה, התובע - שלא כהרגלו - נטל טוריה והחל לבצע בעצמו, בחמת זעם,  עבודות פיזיות באמצעות הטוריה. התובע עשה זאת באופן מהיר ובעצבנות.

 

          התובע גם התקשר אל ה?ר?צ??ף ואמר לו שהדירה עדיין אינה מוכנה, כך שלא יגיע אליה באותו יום, למרות הסיכום הקודם.

 

17.     במהלך התרגזותו האמורה של התובע ובמהלך העבודה המאומצת עם הטוריה, חש התובע כאבים שורפים בחזהו. התובע חש גם קשיי נשימה והתכסה בזיעה קרה. התובע הפסיק את העבודה ונח במשך זמן מה.

 

18.     לאחר המנוחה, נסע התובע לביתו, אך בהיותו בדרך - הוא טלפן לרופאו - ד"ר מוחמד עומרי. התובע סיפר לרופאו על הכאבים שתקפו אותו בעבודה. ד"ר עומרי אמר לתובע לבוא להיבדק במרפאתו.         התובע לא שעה לעצתו של ד"ר עומרי, אלא נסע לביתו.

 

          כשהגיע לביתו, סיפר התובע לאשתו על מה שהיה בעבודה. לאחר מכן - הלך התובע להתקלח.

 

          כשהתובע היה במקלחת, טלפנה אשת התובע אל ד"ר עומרי, אשר שוב ביקש שהתובע יגיע למרפאה.

 

19.     התובע היה במרפאתו של ד"ר עומרי באותו יום בסביבות השעה 19:00. ד"ר עומרי בדק את התובע ונתן לו הפניה אל בית החולים הסקוטי בנצרת.

 

          למרות זאת, התובע לא פנה מייד לבית החולים, אלא שב לביתו.

 

          בבית, הלכה תחושתו של התובע והורעה, עד אשר הסכים לפנות לבית החולים. בנו של התובע הסיע אותו לבית החולים, שם הוא התקבל בחדר המיון סמוך לאחר השעה 21:00.

 

20.     בחדר המיון אובחן התובע כמי שסובל מתעוקת לב, והוחלט על אשפוזו. התובע אושפז בבית החולים הסקוטי, וביום 27/2/06 - הועבר משם לביה"ח רמב"ם בחיפה לשם ביצוע צנתור. הצנתור הדגים צורך בניתוח מעקפים, שאותו עבר התובע ביום 8/3/06.  בבית החולים רמב"ם אובחן התובע דווקא כמי שלאחרונה לקה באוטם.

 

21.     בשל מצב לבו, היה התובע בלתי מסוגל לעסוק במשלח ידו וגם לא בעבודה מתאימה אחרת, החל מיום 24/2/06, ולפחות במשך פרק הזמן המרבי לתשלום דמי פגיעה (נעיר כי בתעודה הרפואית לנפגע בעבודה שהוצאה לתובע לאחר זמן, נרשם בטעות כאילו מדובר בשנת 2007, בעוד שהמדובר בשנת 2006).

 

 

ארוע תאונתי

 

22.     בסעיף 6 לכתב ההגנה, טען הנתבע, בין השאר, כי לא אירע לתובע ארוע תאונתי. אין אנו מקבלים טענה זו. עצם העלאת הטענה על ידי הנתבע, מצדיקה חזרה מסויימת על מושכלות ראשונים, כדי למנוע טעויות כאלה מצד הנתבע. נזכיר כי התובע אובחן כמי שלקה באוטם בשריר הלב (לבחינת אבחנה זו היה צורך למנות מומחה רפואי וכך אכן עשינו). האוטם עצמו, הוא בבחינת ארוע תאונתי. דרישת ה"תאונתיות" (כלומר - הדרישה לקיומו של ארוע פתאומי, הניתן לאיתור בזמן ובמקום), במקרים כגון זה של התובע, אינה אמורה להיות מוסבת כלפי הארוע החיצוני בעבודה. די שהיא תתרחש בגופו של האדם.

 

23.     בפסק דינו הותיק מאד של בית הדין הארצי לעבודה, דב"ע לא/5-0 ושדי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200. נביא כאן חלק ממה שנפסק שם:

"המבחן של 'פתאומיות', כשמדובר במחלה בא ללמד כי 'את ראשיתה של המחלה יש לייחס לגורם מוגדר או בודד ... המזוהים בזמן ובמקום'.

...

נפסק כבר מזמן, עוד תוך פירוש פקודת הפיצויים לעובדים משנת 1927, בעקבות פירוש החוק האנגלי, כי ייתכן וייתכן שמחלה תהווה 'תאונת עבודה', אך ברור שכל כולה של ההזדקקות למונח 'תאונה', ולגורם הפתאומיות לא באה אלא כדי להבחין בין המקרה שבו ראו מחלה כמזכה לגימלה, ובין המקרה שבו לא יראוה בתור שכזאת.

האמור על כל מחלה חל גם על מחלת לב. יש ויראו מותו של אדם כתוצאה ממחלת לב, כמוות פתאומי (תאונתי), ויש ויראוהו כמוות כתוצאה מתהליך תחלואתי שאין בו גורם הפתאומיות.

לא הרי מוות כתוצאה מאוטם שריר הלב, ... שמעצם מהותו ייתכן וייתכן שיהיה בו גורם ה'פתאומיות', כהרי מחלת לב שאין במהותה גורם הפתאומיות, להבדיל מהתפתחות הדרגתית. ..."

[שם, 206-205].

 

 מכאן, שגם באותו פסק דין, ראה בית הדין הארצי לעבודה את האוטם ככזה ש"מעצם מהותו" כולל את גורם הפתאומיות. בענין זה הוא הבדיל בין אוטם לבין תעוקת לב מתמשכת.

 

24.     אכן, זמן לא רב לאחר מכן, בפסק דין ותיק אחר - דב"ע לא/66-0 אשכנזי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג 47, קבע בית הדין הארצי לעבודה (תוך הסתמכות על דב"ע לא/5-0 הנ"ל) כי לא יכול להיות חולק שאוטם הוא ארוע תאונתי. כך נאמר שם:

"משלושה הרכיבים של המושג 'תאונת עבודה' - היות האירוע פתאומי, בואו 'תוך העבודה', ובואו 'עקב העבודה' - לא היתה מחלוקת על כך, ולא יכלה להיות מחלוקת על כך, ששני הראשונים קיימים במקרה העומד לדיון. המנוח נפטר כתוצאה מאוטם בשריר הלב, היינו, סגירה של עורק כלילי ראשי על ידי טרומבוס. ו'אוטם' אפשר לראות כאירוע פתאומי (דיון לא/5 - 0)..." [שם, 51].

 

מכאן שכבר בתחילת דרכו של בית הדין לעבודה, נקבעה ההלכה הפסוקה שכאשר מתרחש "אוטם" (כלומר - סגירת עורק כלילי על ידי קריש) - לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמדובר בארוע פתאומי.

 

25.     הלכה זו - לא בוטלה עד היום.

 

להמחשה, נביא את אשר נאמר בעב"ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי -  מכלוביץ', פד"ע לח 461:

"דרישת ה'פתאומיות', כחלק מ'האירוע התאונתי', אינה מתייחסת כלל לאירוע החיצוני בעבודה שאותו מנסים לקשור לאירוע הלבבי, אלא לאופן קרות המגע בין האירוע החיצוני לגוף שמיד לאחריו הוא ניזוק. תכלית אותה דרישה הינה לאבחן בין מצב של מגע וחשיפה ממושכים לגורמים חיצוניים, או מצב תחלואי מתמשך, לבין נזק הנגרם מיידית כהמשכו הישיר של האירוע החיצוני." [שם, 469].

 

26.     מכאן, שכאשר עוסקים בבחינת טענתו של מבוטח כי אוטם בשריר הלב הוא תוצאה של תאונת עבודה, אין צורך לבחון אם היה בעבודה איזה ארוע פתאומי.

 

על כן - כאמור לעיל - דחינו את טענת הנתבע בכתב ההגנה בענין העדרו של ארוע תאונתי. טענה, אשר לא היתה אמורה להיות מועלית כלל.

 

 

ארוע חריג

 

27.     מה אם כן יש לבדוק, מבחינה עובדתית, כאשר בוחנים טענה של מי שלקה באוטם, כי האוטם הוא תוצאת פגיעה בעבודה? הבדיקה העובדתית הרלוונטית היא לגבי קיומו של ארוע חריג בעבודה, אשר ניתן לקשור אותו, לפחות לכאורה, כארוע שגרם לבואו של האוטם במועד שבא.

 

28.     בפסק הדין בענין מכלוביץ', שהובא לעיל (עב"ל 481/99 הנ"ל), קבע בית הדין הארצי, מה משמעותו של הארוע החריג שאותו יש לבחון. כך נאמר שם:

"על-פי רוב 'עובדה תאונתית' אשר גורמת לחבלה פיזית נחשבת לתאונת עבודה. כך למשל, עובד שאצבעו נכרתה על-ידי מכשיר בו השתמש, המכה שהעובד קיבל מהמכשיר היא 'העובדה התאונתית' ואילו כריתת האצבע היא ה'חבלה'.

אוטם שריר הלב שונה מתאונה רגילה במובן זה שהופעתו אינה כרוכה בפגיעה פיזית הנגרמת על-ידי אירוע חריג פתאומי הניתן להגדרה בזמן ובמקום. האוטם הוא מצב רפואי, בה מידה שאובדן אצבע או עין הוא מצב רפואי. המצב הרפואי - האוטם - אינו ה'חבלה' אלא תוצאה להתפתחות טבעית של מחלה אשר לעתים מופיעה כתוצאה מדחק נפשי בלתי רגיל או מאמץ גופני בלתי רגיל.

מהי אפוא 'העובדה התאונתית' במקרה של אוטם? הגורם המשרה הוא 'העובדה התאונתית' אשר מביאה לתוצאה, שהיא האוטם. אם כן, מהו המנגנון המוביל לאוטם, על-פי מונחי חוק הביטוח הלאומי? המבוטח חולה בטרשת העורקים הכליליים ומשכך חשוף להופעת אוטם, הן באופן טבעי והן בשל גורם משרה שיכול לא להיות קשור לעבודה או כן להיות קשור לעבודה. הגורם המשרה, 'העובדה התאונתית', דוגמת האירוע החריג, גורם להתכווצות או הרחבת העורקים ו/או גורם לקרע ברובד השומני, אשר מתפתח לאוטם, שהוא הפגיעה הפיזית. לכן, האוטם אינו 'החבלה' אלא תוצאתה." [שם, 478].

 

          כלומר - יש לבחון אם היה ארוע חריג שהוא בבחינת "גורם משרה" אשר היה יכול, לכאורה, להביא - מבחינה רפואית - לקרות האוטם.

 

29.     בסיכומיו, טען ב"כ הנתבע כי התובע לא הוכיח את קיומו של ארוע חריג במהלך עבודתו ביום 23/2/06.

 

          אולם, על סמך העובדות שנקבעו על ידינו לעיל, הבענו בהחלטתנו מיום 1/9/09, את דעתנו על כך שנכון לקבוע שהיה ארוע חריג בעבודתו של התובע ביום 23/2/06.

 

          מתיאור הנסיבות שהובא לעיל עולה כי היו אף מספר ארועים חריגים:

 

א.      העובדה שהעבודה לא היתה מוכנה לצורך כניסת ה?ר?צ??ף להתחיל בעבודותיו, גרמה לתובע להתרגזות חריגה בעוצמתה.  התרגזות אשר באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא דיבר אל שני העובדים בדירה וגם בכך שהוא לקח את הטוריה והחל לעבוד עבודה פיזית בעצמו, בהפגנתיות.

 

ב.       העובדה האמורה לעיל, גרמה לתובע גם למתח עקב חששו שמא לא יוכל לעמוד בזמנים שעליהם התחייב.

 

ג.       מעבר לדחקים הנפשיים האמורים בס"ק א' ו-ב' לעיל - התובע, שלא כהרגלו, עבד עבודה פיזית קשה ומאומצת במיוחד עם הטוריה.

 

כל אחד מהדברים האמורים בס"ק א'-ג' לעיל הוא ארוע חריג לכשעצמו והצטברותם - מביאה לכך שביום 23/2/06 היה לתובע ארוע חריג במיוחד.

 

30.     לפיכך - היה עלינו לדון במחלוקת הרפואית שבין הצדדים ולשם כך מינינו מומחה-יועץ רפואי מטעמנו. נעיר כי אף אם היינו רק בספק אם היה ארוע חריג בעבודתו של התובע, היינו ממנים מומחה רפואי, וזאת בהתאם להלכה הפסוקה כפי שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 176/99 גרץ -  המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), שם נאמר:

"יש להתיר למשפטן, קרי לבית הדין - במקרה של ספק בהערכת חריגותו של האירוע, למנות מומחה יועץ רפואי. כאשר אין בעצם מינוי זה משום קביעה פוזיטיבית, בשלב זה של הדיון, שהוכח קיומו של 'אירוע חריג' בעבודתו של המבוטח-התובע. ".

 

 

המומחה

 

31.     בהחלטה מיום 1/9/09 מינינו את פרופ' אלון מרמור לשמש מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (הוא ייקרא להלן: "המומחה").

 

32.     המומחה נתן את חוות דעתו.

 

          מחוות דעתו של המומחה עולה כי לדעתו התובע סבל ממחלה כלילית שהתפתחה אצלו במשך שנים רבות. התובע סבל מטרשת עורקים על רקע גורמי סיכון רבים; יתר לחץ דם, השמנת יתר ועודף שומנים בדם. אולם, מחלה זו קיננה אצלו במשך שנים רבות בלא לתת סימנים שאובחנו.

 

המנגנון של התרחשות האוטם - אשר אף הוא בא על רקע המחלה הכלילית, שונה. מנגנון זה יכול להיות מושפע ממתח נפשי פתאומי או ממאמץ גופני פתאומי, המלווים בשחרור של הורמונים כגון אדרנלין ונוראדרנלין, הממריצים את זרימת הדם, המרצה העלולה להביא לערעור הרובד הטרשתי היציב, ולכך שקריש יחסום את הזרימה בעורק הכלילי.

 

          התובע סבל מאוטם בחלק התחתון של הלב, בשל חסימת העורק על ידי קריש. במשך כ-3 שבועות לפני הארוע, סבל התובע מתעוקה, שנגרמה בשל התערערות הרובד הטרשתי. נוצר קרע בציפוי הפנימי של הרובד הטרשתי, גדלה ההיצרות בעורקים, אך לא היתה סתימה שלהם. במצב כזה כל מאמץ חריג או מתח חריג - יכולים להביא לחסימה מוחלטת של העורק. כך כנראה ארע אצל התובע, דבר שניתן ללמוד גם מכך שמייד לאחר הארוע הרחגי בעבודה הופיעו אצלו כאבים עזים בחזרה, עם קשיי נשימה וזיעה קרה.

 

בלא קיומו של הארוע החריג בעבודה, היתה סבירות של 90% שהתובע לא היה מפתח אוטם בלב במשך 10 השנים הבאות, כך שההשפעה של הארוע החריג בעבודה על בואו של האוטם במועד שבא - עלתה בהרבה על גורמי הסיכון שהיו אצלו.

 

33.     חוות דעתו של המומחה סבירה, מפורטת ומנומקת. היא מבוססת על העובדות שנקבעו בהחלטתנו מיום 1/9/09, על הידע המקצועי של המומחה ועל החומר הרפואי שהיה בפניו. בנסיבות אלה, אנו מאמצים את חוות הדעת.

 

 

גורל התביעה

 

34.     לאחר שחוות דעתו של המומחה הומצאה לצדדים, הודיע הנתבע שהוא חוזר בו והוא מסכים לקבלת התביעה.

 

35.     הן נוכח אימוץ חוות דעתו של המומחה והן לאור השינוי בעמדת הנתבע, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי ביום 23/2/06 ארעה לתובע תאונת עבודה שגרמה לו לאוטם בשריר הלב.

 

          על הנתבע לשלם לתובע דמי פגיעה בעד 91 הימים שמיום 24/2/06.

 

36.     נותר לנו לדון בשאלת הוצאות המשפט. הנתבע השאיר זאת לשיקול דעתנו, וב"כ התובע ביקש להביא בחשבון את ההליכים שהיו בתיק ואת העובדה שחוות הדעת הרפואית מטעם התובע חייבה תשלום שכר טרחה למומחה מטעמו, ואומצה בסופו של דבר על ידי המומחה מטעמנו.

 

          לדעתנו, ראוי ללכת בעקבות פסיקת בית הדין הארצי לעבודה על קביעת הוצאות לפי בסיס של כפל התעריף החל על הסיוע המשפטי שאותו ניתן לעגל בתיאומים סבירים (ראו: דב"ע מד/0-130 המוסד לביטוח לאומי - גולדפרב, פד"ע טז 310, דב"ע מט/151-04 המוסד לביטוח לאומי - סורסקי, פד"ע כא 130, דב"ע נא/88-0 מירב - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) וכן עב"ל 127/99 עזבון גויטע ז"ל - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).

 

          אין אנו סבורים שנכון להביא בחשבון את ההוצאות שהתובע הוציא לצורך קבלת חוות דעת רפואית מטעמו. התובע היה יכול להימנע מכך. שיטת המומחים הרפואיים הנהוגה בבית הדין לעבודה באה - בין השאר - כדי לחסוך מהמבוטחים את הצורך לפנות למומחה רפואי מטעמם. משהתובע בחר שלא לחסוך זאת מעצמו, אין מקום לחייב את הנתבע לשאת בהוצאות בענין זה.

 

          בתיק זה היה צורך בלימוד הנושא וקויימה ישיבת הוכחות אחת.

 

לפיכך ועל בסיס כפל התעריף שנקבע בתוספת השניה לתקנות הסיוע המשפטי, התשל"ג-1973, על הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,700 ¤, בתוספת מע"מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/1/10, אם לא ישולמו לפני כן.

 

 

 

ניתן היום, כ"ד בחשון תש"ע, 11 בנובמבר 2009, בהעדר הצדדים.

 

     _______________             ________________                __________________             

    חיים ארמון - שופט           נציג ציבור (עובדים)              נציגת ציבור (מעבידים)