מיכאל ביידר נ. הוליס מטל


 

   

בתי הדין לעבודה





עב 002199/06

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת


 

13/12/2009


 

כב' השופטת ורד שפר, נשיאה

נציג ציבור (עובדים): מר סאלח בדר

נציג ציבור (מעבידים): מר יצחק תלם

בפני:

 

 

 














 

מיכאל ביידר

 בעניין:

התובע

דוד קליימן

ע"י ב"כ עו"ד


 


 

 

נ  ג  ד


 


 


 

הוליס מטל אינדסטריז בע"מ


 

הנתבעת

איתן ברקוביץ ואח'

ע"י ב"כ עו"ד


 


 


פסק דין

 


1.         התובע, יליד 1938, עבד במפעלה של הנתבעת כעובד ייצור מיום 21.10.90 ועד ליום 31.10.05, אז פרש מעבודתו עקב מחלה קשה שבה לקה.

            בסמוך לאחר תום עבודתו חתם התובע על כתב קבלה והודעת סילוק ובו הצהיר כי קיבל מהנתבעת סך מסוים בגין השלמת חיובה להפרשות למבטחים, וכן כי אין לו כלפיה כל טענה באשר לחבותה עבור זכויות כלשהן.

בתקופת עבודתו הועסק התובע בהיקף משרה מלאה, ובתביעה שבפנינו עתר לקבלת הפרשים שונים שלטענתו חבה לו הנתבעת בגין עבודתו בשירותה (בהקשר זה יוער כי הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי מסמך זה משתיק את התובע מלתבוע כספים נוספים כלשהם אולם טענה זו נזנחה בשלב הדיון בתביעה, וטוב שכך).

            הרכיבים הנתבעים מבוססים הן על הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה (להלן: "ההסכם בענף המתכת"), והן על חוקי העבודה השונים.

לצורך בחינת זכאותו של התובע לרכיבים השונים נכריע תחילה במחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים ושעניינה הגדרת עיסוקה של הנתבעת ושאלת חלותו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה על מערכת היחסים בינה לבין עובדיה.

ככל שייקבע מקור זה, ייבחנו הרכיבים השונים להם עתר התובע בכתב התביעה שהגיש.

            לאחר מכן נבחן את זכאותו של התובע לרכיבים המבוססים על חוקי העבודה.

 
הגדרת המפעל ובחינת המקור הנורמטיבי החל עליו

 

2.         שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים      שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז–    1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של           המעביד (דב"א נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158).

            בהקשר זה נפסק כי המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו יש לקבוע מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד (ע"ע 18/99 אפרימי - לילה עבד לעיל, עבודה ארצי לג (23) 24).

מבחן נוסף שיושם בהקשר זה מתמקד בשאלה מהו התחום שבו עוסקים מרבית עובדי המפעל, ואז הדין הוא כי חל עליהם צו ההרחבה שהתייחס ליחידת המיקוח הגדולה מבין קבוצות העובדים (וראה ע"ע 324/05 אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ לא פורסם, 27.3.06, ומאמרו של כבוד נשיא בית הדין הארצי, השופט סטיב אדלר הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום ספר בר ניב 32).

עוד נפנה לכך שהלכה היא כי לבחינת השאלה אם צו ההרחבה חל על משלח יד או ענף, ניתן ורצוי להיזקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הסיווג האחיד), המשמש כראיה משמעותית לצורך הסיווג (ר' דב"ע לו/5-6 מבטחים בע"מ - מרדכי סקילי פד"ע ח 321) וכן על הסיווג בתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד – 1954 (דב"ע תשן/7-1 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כג 45).

בית הדין הארצי הוסיף ופסק כי כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו ההרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולפסוק על פיו (דב"ע נב/4-6 קרן הביטוח של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות - חברת תריסי חן בע"מ, פד"ע כה 137).

 

3.         התובע טען בכתב התביעה כי הנתבעת היא חברה העוסקת בייצור מוצרי מתכת לבינוי, כולל וילונות, תריסים וחלונות הצללה, ומשכך יש להחיל עליה את ההסכם בענף המתכת.

            בתצהירו הסביר התובע כי פעילותה העיקרית של הנתבעת היא ייצור מוצרי התריסים, הוילונות והצלונים ממתכת ומחומרי אלומיניום. כך, הצהיר התובע, הוא אישית הועסק במחלקת מכבשים שבה הפעיל מכונה שתפקידה היה לחרר סרטי אלומיניום. בסמוך הופעלה מחלקת צבע שתפקידה היה לצבוע את טו?נו?ת סרטי האלומיניום המעובדים במפעל.

התובע צירף לתצהירו פרוספקטים של הנתבעת (נספחים ד' – ו'), שמהם ביקש להוכיח שעיקר פעילות הנתבעת היה ייצור מוצרים מאלומיניום.

בחקירתו אישר התובע שהנתבעת ייצרה תריסים גם מפלסטיק, מעץ, מפי.ו.סי, וכן וילונות מבד. התובע לא ידע לומר באיזה היקף  נמכרים תריסים מעץ במפעל וכמה עובדים מועסקים במחלקה זו. גם בנוגע למחלקת הפלסטיק העריך התובע שמועסקים בה כעשרים עובדים, אך לא ידע לנקוב במספר המדויק (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, ש' 6- 11).

התובע הופנה לנספח ה4 לתצהירו (תמונה של חדר במפעל שבו מייצרים את פסיסי האלומיניום) ונשאל אם נכון שזהו רק חדר אחד בבניין שלם. התובע התחמק מהשיב על השאלה וחזר על גרסתו ולפיה "זהו הקונבר העיקרי של המפעל והתוצרת העיקרית של המפעל זה תריסים מאלומיניום וזה הקונבר העיקרי שבו מעבדים את כל כמות האלומיניום וצובעים את האלומיניום באותו מקום ואחר כך עושים מהאלומיניום הזה את התריסים" (שם, ש' 25 - עמ' 12 לפרוטוקול הדיון, ש' 2).

לאחר שבא כח הנתבעת חזר מספר פעמים על שאלתו אישר התובע לבסוף כי זהו הבניין העיקרי ויש עוד בניינים במפעל.

            מטעמו של התובע הוגש תצהירו של מר קרסיק מיכאל (להלן: "מר קרסיק"), שעבד בשירות הנתבעת החל מיום 1.8.02 ועד ליום 8.5.07.

            מר קרסיק הצהיר אף הוא כי עיקר פעילותה של הנתבעת הוא בייצור מוצרים ממתכת, כשלדבריו נתון זה מתקבל הן "לפי חלקה של הפעילות בהכנסות של החברה ולפי כוח האדם שהועסק בפעילות זאת"(סעיף 6).

            לדבריו, בישיבות עובדים שנערכו במפעל הדגישה הנהלת הנתבעת במקרים רבים כי מחלקת הצבע העוסקת בצביעת סרטי האלומיניום (ובה הועסק מר קרסיק), היא ליבו של המפעל.

מר קרסיק נחקר אודות תצהירו.

בדבריו בעדותו הוא אישר כי הנתבעת מייצרת תריסים מעץ ומפלסטיק, וילונות מבד ומוצרים מפי.וי.סי. 

            מר קרסיק נשאל מהו חלקם של המוצרים העשויים ממתכת מתוך כלל ההכנסות של הנתבעת ממכירת מוצריה, והשיב כי הוא יכול לעשות חישוב על הנייר. מר קרסיק אישר שאינו יודע מה היו ההכנסות של הנתבעת הואיל והיה רק מפעיל (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 14). בהמשך, בחקירה החוזרת, נשאל מר קרסיק איך הגיע למסקנה שהתוצרת העיקרית של המפעל היא מתכת, והשיב: "אני יודע שאלומיניום זה מתכת מאוד יקרה" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, ש' 10). לאחר מכן חישב ומצא שבנתבעת מיצרים מידי יום 8 טון אלומיניום.

            הנה כי כן, מר קרסיק לא ידע מהן ההכנסות של הנתבעת, לא ידע מה אחוז הרווחים של הנתבעת מייצור המוצרים מאלומיניום וקביעתו (או שמא סברתו) שהתוצרת העיקרית שלה היא מתכת הושתתה על הנחתו לפיה עלות האלומיניום גבוהה מעלויות חומרי גלם אחרים.

            מר קרסיק נשאל מה אחוז העובדים שעוסקים בנתבעת במתכת והשיב שלדעתו בין 70 ל-80 אחוז. מר קרסיק עומת עם נספח א' לתצהירו של מר משה גנזי, מנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר גנזי"), שבו הוצגה טבלה של מספרי העובדים במחלקות השונות בין השנים 2000-2005, ושממנה עלה בבירור כי העובדים במוצרי המתכת אינם מהווים אחוז כה גבוה מכלל העובדים. מר קרסיק הסביר כי הטבלה מייצגת עובדים השייכים הן לתעשייה העיקרית והן לתעשייה העוזרת, ולא ניתן ללמוד ממנה על מספר האנשים המועסקים בייצור החומר שממנו נגזרת התוצרת העיקרית של הנתבעת. מר קרסיק חזר והבהיר כי "כל המחלקות האלה שהראית הם לא עושים אפילו 20 אחוז מהרווח שמקבל המפעל מהמתכת. ככה אמרו לנו בכל החגים, בכל השנים, אמרו לנו בפירוש שאנחנו שעובדים בעבודות מתכת אנו נותנים 80 אחוז מהרווחים של המפעל. אי אפשר להשוות טונה אחת של אלומיניום עם איזה בד או פלסטיק או עץ" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, ש' 17-21).

            מר קרסיק נשאל אם הוא יודע כמה עולה טון אלומיניום ואם הוא יודע אם זה עולה פחות מטון בד או חוטים, והשיב שאינו יודע. הוא גם לא ידע בכמה נמכר טון אלומיניום.

עדותו של מר קרסיק לא הייתה כזו שניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים כלשהם.

מעבר לכך - מחד גיסא העיד מר קרסיק בבטחון מלא כי עיקר תוצרתה ופעילותה של הנתבעת הוא האלומיניום, וביסס זאת על מספר העובדים המועסקים בייצור מוצרים מאלומיניום ועל הרווחים שגורפת הנתבעת ממכירתם. מאידך גיסא לא ידע כמה עובדים מועסקים בנתבעת בכלל, מה אחוז העובדים המועסקים במתכת, מהן העלויות השונות של כל חומר גלם, ומהם הרווחים שהנתבעת מרוויחה ממכירת מוצרי המתכת אל מול הרווחים שמפיקה ממכירת מוצריה האחרים.

           

4.         מטעמה של הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר גנזי ושל גב' פרלה גלם, חשבת השכר של הנתבעת (להלן: "גב' גלם").

            הגרסה העולה מתצהירו של מר גנזי היא כי הנתבעת מייצרת כמוצר סופי (וכמוצר מדף) תריסים וניציאניים, וילונות ורטיקאליים ווילונות גלילה. הנתבעת אף עוסקת בייצור חומרי גלם עבור ייצור מוצרי ההצללה ובכלל זאת  צביעת מוצרי אלומיניום, צביעת בדים, ציפוי בדים, ייצור פרופילים של אלומיניום, ייצור אביזרים מפלסטיק, כבישת מתכת, צביעת שלבים מעץ, וייצור שלבים מ-P.V.C.

            לגרסתו, הצללה אינה מנויה בין ענפי הכלכלה השונים ואין ענף מסוים שבו מתמקדת עבודתה של הנתבעת באשר היא עוסקת בחומרים שונים ומגוונים המתחלפים תדיר בהשפעת האופנות  המתחדשות.

            מר גנזי סקר את חלוקת כח האדם במפעל ולדבריו, כפי שעולה מנספח א' המצורף לתצהירו, כח האדם שעסק במחלקות השונות העוסקות בחומרים ממתכת נע בין 15 ל-16 אחוזים בלבד (סעיף 8).

            מר גנזי קבע בתצהירו כי עיקר פעילותה של הנתבעת בהתאם לטבלת כח האדם מתמקדת במחלקות הקסטום, הפלסטיקה וההרכבות.

            מר גנזי צירף אף הוא לתצהירו פרוספקטים שבהם מופיעים מוצרים המיוצרים בנתבעת ומשווקים על ידי חברות אורגון וצלון, ושמהם ניתן להתרשם כי התריסים המיוצרים על ידי הנתבעת מיוצרים בעיקר מעץ, מפלסטיק ומבד.

            מר גנזי נחקר אודות תצהירו, גרסתו נותרה בהירה ועקבית, והתרשמנו שדבריו משקפים נכוחה את עיקר פעילותה של הנתבעת.

            מר גנזי העיד כי הנתבעת מייצרת מוצרים העשוים מחומרים שונים, והיטיב לתאר את הכמויות של החומרים, וכן את יעודם. כך למשל הסביר מר גנזי כי הנתבעת מיצרת רכיבים שונים מפלסטיק המשמשים למגוון גדול של מוצרי הצללה לרבות התריסים הוניציאניים. הנתבעת מייצרת גם שלבים מפי.ו.סי וכן מעץ.

מר גנזי הדגיש כי התריס הוניציאני, שהשלבים המרכיבים אותו עשויים מאלומיניום, אינו המוצר המוגמר העיקרי שמיוצר בנתבעת, אך ייתכן ומבחינת יחידות הוא נמכר יותר ביחס למוצרים מוגמרים אחרים (עמ' 27-28 לפרוטוקול הדיון).

            מר גנזי נשאל באשר להיקף המכירות והסביר כי הגם שהייצוא של המוצרים לחו"ל מהווה כ-75% מכלל המכירות, הרווח ממכירת המוצרים בישראל תחת חברות הבת אורגון וצלון, מהווה נתח יחסי גדול מהרווחים, הואיל והם גם מייצרים את חומרי הגלם וגם משווקים ישירות, לעומת המכירות לחו"ל שנעשות באמצעות מכירה ליצרנים או למשווקים, הנוגסים ברווח באופן משמעותי (עמ' 30-31 לפרוטוקול הדיון).

מסיכום דבריו של מר גנזי, שכאמור מצאנו לנכון לקבלם כמתארים את הנסיבות לאשורן, עולה שאכן ייחודיותה של הנתבעת הוא בייצור מוצרים מחומרים שונים, כשגם אם יש למוצרים ולרכיבים העשויים ממתכת משקל משמעותי בין שאר המוצרים והרכיבים שמייצרת הנתבעת, הרי לא ניתן להגדיר את עיקר פעילותה בייצורם דווקא, ובלשונו שלו בחקירתו:

"הפעילות שלנו באלומיניום היא לא 80% מהפעילות הכללית. הפעילות באלומיניום היא פעילות יחסית עם רווח גולמי נמוך. חלק אחד משבע מחלקות או שמונה מחלקות שונות במפעל כשכל מחלקה ומחלקה חשובה באופן יחסי למוצר המוגמר ולפעילות שלנו" (עמ' 32 לפרוטוקול הדיון, ש' 14-17).

 

5.         בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שיצא מטעמה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נקבעה כענף ראשי (28) "תעשיית מוצרי מתכת (למעט מכונות

וציוד)", הכולל:

"ייצור מוצרי ברזל ומתכות אל-ברזליות ותיקונם, כגון: מבנים ממתכת, מכלי מתכת, תריסים, ציפוי מתכות ...".

בענף משנה 280 מצוינת "תעשיית מוצרי מתכת לבינוי, מכלים ודודי קיטור", ולרשימת תתי הענפים משויך תת ענף 2802 המכונה "תעשיית תריסים", וכולל לפי התיאור: "ייצור תריסים וצלונים בלי ציון החומר", כשמודגש שאינו כולל: תריסים מעץ.

            מדברים אלה משמע שתריסים וצלונים העשויים מעץ, וככל הנראה תריסים העשויים מחומרי פלסטיק (או p.v.c), אינם חלק מאותה תעשיית מתכת.

           

בדברי המבוא לסיווג של ענפי הכלכלה, הוגדר "מפעל" כיחידה כלכלית העוסקת בפעילות כלכלית אחת או בפעילות עיקרית אחת, כשפעילות זו היא הפעילות התורמת את עיקר "ערך המוסף" למפעל.

בדברי המבוא הודגש כי התפוקה של מפעל על פעילויותיו העיקריות והמשניות היא "מוצרים למכירה בשוק, לחלוקה ללא תשלום או לשימושים אחרים". דהיינו: המוצרים המוגמרים שנעשים במפעל.

לצורך קביעת עיקר הפעילות בוחנים את חלקו של הפדיון בפעילות ובהעדר מידע זה – את מצבת כח האדם.

            מדבריו של מר גנזי, אותם, כאמור, קיבלנו, עולה כי עיקר הפדיון של הנתבעת הוא לאו דווקא מייצוא מוצרי המתכת אלא משיווק בשוק המקומי של מוצרים שונים, שאינם בהכרח מוצרי ההצללה העשויים ממתכת.

גם בעניין כח האדם דבריו של מר גנזי לא נסתרו, זאת על אף שנחקר אודות נתונים אלה. התובע בסיכומיו טען שגם לשיטתו של מר גנזי, אם נפריד מכלל המחלקות את מחלקות הקסטום וההרכבות, שבהן (אף לשיטת מר גנזי) הורכבו מוצרים מחומרים שונים המיוצרים במחלקות אחרות של הנתבעת, יימצא כח האדם במחלקות העוסקות במתכת עולה על זה שבשאר המחלקות.

            הנתבעת בסיכומיה אישרה, אמנם, שאם אכן אין לוקחים בחשבון את מחלקות הקסטום וההרכבות, מספר העובדים העוסק במתכת הוא הגדול ביחס לעובדים העוסקים בסוג חומר אחר.

יחד עם זאת לטענתה, המקובלת אף עלינו, שיטה זו חוטאת להבנת עיקר עיסוקה של הנתבעת, כפי שהיא עצמה טוענת לאורך כל כתבי טענותיה, שהוא הרכבת מוצרי הצללה מחומרים שונים, הנעשית במחלקות הקסטום וההרכבות.

 

התובע הפנה למכתב מראש אגף כספים ומנהל בהתאחדות התעשיינים בישראל מיום 4.9.07, ובו אישר ראש האגף כי הנתבעת חברה בהתאחדות התעשיינים מפברואר 2000.

            כך גם מופיע רישומה של הנתבעת באתר האינטרנט של ההתאחדות (נספח ט' לתצהירו).

התובע אף הפנה למסמך בו נערכו סקירות ענפיות מטעמו של משרד התמ"ת משנת 2006, ובו צוין תחת ענף "תעשיות אלומיניום ומתכות אל ברזליות" את תעשיית עיבוד האלומיניום, כשלגביה נכתב: "הבולטת בייצוא מבין מפעלי האלומיניום הוא של חברת הוליס מטל אינדוסטריז, המייצרת תריסים וניציאניים מאלומיניום".

            כן הפנה התובע למספר פסקי דין שבהם נדון עניינם של עובדים בשירות הנתבעת. האחד אל מול קרן הפנסיה מבטחים (עב 2325/03, מותב בראשות השופט ארמון, בית הדין לעבודה נצרת – נספח י"א לתצהיר התובע) והשני אל מול חברת הביטוח הפניקס (ת.א. 625/99 בית המשפט המחוזי נצרת, הנשיא (דאז) אברמוביץ – נספח י"ב לתצהיר התובע), שבהם צוין כי הנתבעת מייצרת תריסי אלומיניום, ואף נכתב כי חלים עליה ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף המתכת.

            מר גנזי נשאל באשר לכיתובים השונים במשרדי הממשלה ובהתאחדות התעשיינים והסביר כי כל הסיווגים לא נעשו בתיאום עם החברה. לדבריו, בשנת 1982 הם קיבלו את המפעל "הוליס מטל" בירושה מפעילות עסקית שהייתה בזמנו עם חברה הולנדית, כשמטרתה הייתה לייצר סוככים ממוטות אלומיניום. כשמשפחת גנזי קיבלה לידיה את המפעל היא המשיכה להשתמש בשם המיתולוגי והישן, והחברה נרשמה כחברה עם הטבות לייצוא. מגמת החברה הייתה לייצר מוצרי הצללה מוגמרים בשוק המקומי ולייצוא, כשבמסגרת השנים החברה אף בנתה קו צבע לצביעת פסי אלומיניום כדי להתבסס על אספקה מקומית ולא על ייבוא. מכאן, לטענת מר גנזי, שם החברה הכולל את החומר המתכתי ("מטל"), הושלך על אופי התעשייה שלה ולא על אופי הפעילות (עמ' 33 לפרוטוקול הדיון, ש' 16-27).

            הסבר זה מקובל עלינו, ומכל מקום לא נסתר כלל ועיקר.

התובע, שנטל ההוכחה עליו, הסתפק בעדותו שלו ובעד מטעמו, ועל שתיהן לא ניתן היה לבסס קביעות לפיהן עיקר עיסוקה של הנתבעת הינו כנטען.

אמנם, איננו מצפים מפועלי יצור, ותיקים במפעל ככל שיהיו, לספק מידיעתם האישית נתונים אודות הכנסות המפעל, עלויות של חומרי גלם או חלוקת כוח האדם שבו (דבר שהתובע והעד מטעמו התיימרו, אגב לעשות, אלא שלא סופקה גירסה עקבית כמפורט לעיל).

            גם ההפנייה לפסקי הדין אין בה ממש, הואיל והנתבעת לא הייתה צד להליך שם וממילא הקביעות התבססו על דברי הצדדים ללא שדבריה נשמעו, מה עוד שכלל לא ברור אם לשאלת תחולת ההסכמים הקיבוציים בענף זה או אחר הייתה נפקות לשאלות שנדונו במסגרת התביעות המשפטיות שם, ועל כן אין מקום לקבוע קיומו של מעשה בית דין ביחס אליהם.

 

            לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי לא הוכח בפנינו שעל הנתבעת חלים ההסכמים הקיבוציים או צו ההרחבה בענף המתכת, כפי שביקש התובע לטעון.

            אנו גם דוחים את טענתו של התובע כפי שהופיעה בסיכומיו (סעיף 79) כי כחלופה בלבד יש להחיל על הנתבעת את ההסכם הקיבוצי בענף הפלסטיק, הואיל ולא הוכח בפנינו הטעון הוכחה בהקשר זה, ויפים הדברים שנאמרו לעניין ענף המתכת גם לתחום הפלסטיק.

 

            מקביעות אלה עולה כי אין לקבל את תביעת התובע בכל הנוגע לרכיבים שנתבעו מכח  ההסכמים או הצווים בענף המתכת או הפלסטיק.

בשל כך נדחית תביעתו לתשלום גמול תוספת משמרות ולתשלום גמול שעות נוספות, ככל שהתבססו על הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המתכת. כן נדחים רכיבי התביעה בגין תוספת ותק, תוספת משפחה ותשלום דמי חגים, הנשענים אף הם על הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המתכת.

 

6.         תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות -

 

א.        בכתב התביעה טען התובע כי על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") השכר הרגיל המשמש בסיס לחישוב גמול בגין עבודה בשעות נוספות כולל את כל תוספות השכר שמעביד משלם לעובדו, לרבות תוספת משמרות.

            לגרסתו, הנתבעת לא נהגה כך בתקופה שמחודש אוקטובר 1999 ועד פברואר 2002 ולא כללה את "תוספת המשמרות" ששילמה לו עבור משמרות הלילה בגדר התשלום ששילמה לו כתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות שבהן עבד.

            התובע השתית טענתו לפיה יש לכלול בשכר הקובע לצורך חישוב תוספת התגמול בגין עבודה בשעות נוספות את תוספת המשמרות הן מכוח ההסכם הקיבוצי והן על בסיס הטענה לפיה שולמה בפועל כחלק מהשכר הרגיל.

            מובן כי נוכח קביעותינו שלעיל, ככל שרכיב התביעה שבכותרת מושתת על התוספת יציר ההסכם הקיבוצי - אין בו ממש.

עם זאת, עדיין יש להידרש לנתון לפיו הנתבעת, הגם שלא הייתה חייבת בתשלום תוספת משמרות על יסוד הסכם קיבוצי או צו הרחבה, דווקא נהגה לעשות כן (וראו דבריה של גב' גלם מטעמה של הנתבעת, שאישרה בתצהירה שהנתבעת נהגה לשלם לתובע ולשאר העובדים בשירותה תוספת משמרות בשיעור 142.5% ואף למעלה מכך, ראו עמ' 16 לפרוטוקול הדיון, ש' 9-13).

 

בכתב ההגנה טענה הנתבעת, והדברים נשנו בתצהירה של הגב' גלם ובחקירתה אודותיו, כי יום עבודה במשמרת לילה על פי חוק שעות עבודה ומנוחה הוא בן 7 שעות ומני אז ואילך זכאי התובע לתוספת בגין עבודה נוספת בהתאם להוראות החוק.

לגרסתה של גב' גלם במשך כל תקופת עבודתו של התובע נכללה תוספת המשמרות בגין עבודה במשמרת לילה בשכר הרגיל של התובע  ששימש בסיס לצורך חישוב תוספת התגמול בגין עבודה בשעות נוספות, לרבות בתקופה שקדמה לפברואר 2002 (סעיף 19 לתצהיר גב' גלם).

אלא שבעדותה בפנינו במסגרת חקירתה הבהירה הגב' גלם כי את תוספת המשמרות קיבל התובע רק בגין השעות הרגילות שביצע, ואילו התמורה בגין  השעות הנוספות שביצע חושבה על בסיס השכר ללא אותו מרכיב של תוספת המשמרות (ראו דבריה בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון, ש' 20-22; וכן עמ' 17 ש' 7-13).

 

קודם שנכריע באשר לזכאות התובע לרכיב תביעה זה, נדון בטענות מקדמיות ודיוניות שהועלו לגביו בכתבי הטענות של הצדדים.

 

ב.         טענת ההתיישנות-

            בין הצדדים ניטשה מחלוקת אשר המועד שבו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות.

            מוקד המחלוקת נעוץ בעובדה שהתובע הגיש את כתב התביעה המקורי ביום 13.1.06, אולם הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ביום 10.10.07, וזו התקבלה ביום 6.11.07.

            בעוד שהתובע טען כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום הגשת כתב התביעה המקורי, טענה הנתבעת כי יש למנותה החל מיום הגשת כתב התביעה המתוקן.

            דעתנו במחלוקת המוזכרת היא שהדין עם התובע.

            לעניין זה נזכיר, ראשית, כי כל שביקש התובע בבקשתו לתיקון כתב התביעה המקורי היה שינוי המילים "יום שישי" ל"יום שבת". מילים אלו הופיעו בשני סעיפים בכתב התביעה המקורי בהקשר לתביעה לגמול בגין עבודה בשבתות. מדובר בתיקון נקודתי לעניין רכיב אחד מכלל התביעה, שלא יצר  עילה חדשה.

לא זאת אף זאת - בהחלטת בית הדין מיום 06/11/07, בה הותר תיקון התביעה (חרף התנגדות הנתבעת), לא הוגבל התיקון והוכפף לתקופת ההתיישנות, ויוער כי התנגדותה של הנתבעת לתיקון היתה ביחס להיבטים טכניים בלבד, דוגמת עיתוי הגשת הבקשה והעובדה שלא נתמכה בתצהיר, ולא היה זכר לטענה לפיה יש לקבוע כי מניין תקופת ההתיישנות ביחס לרכיב המתוקן או למי מבין הרכיבים בתביעה יחל ממועד מתן הרשות לתיקון התביעה, להבדיל ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן.

 

אמור מעתה - מניין תקופת ההתיישנות יעשה ביחס למועד הגשת כתב התביעה המקורי.

 

ג.         נטל ההוכחה בדבר היקף העבודה של התובע, ויומני העבודה של הנתבעת -

 

            כרטיסי הנוכחות של העובדים בשירותה של הנתבעת נשמרו במערכת למשך שנה ולאחר מכן "התאפסו", כך שלא ניתן לראות את דוחות הנוכחות שלו למעט לתקופה של שנת 2005, שנת עבודתו האחרונה של התובע.

            התובע טען כי דוחות הנוכחות לשנת עבודתו האחרונה (נספחים ט1-ט10 לכתב התביעה) משקפים כמעט לגמרי את תבנית העסקתו במהלך כל תקופת עבודתו. לשיטתו, נטל ההוכחה על הנתבעת להמציא את הדוחות ומשלא עשתה כן יש לקבל גרסתו האמורה ולהחיל את מתכונת ההעסקה העולה מהתיעוד שנשמר ביחס לשנת 2005 על כל תקופת העסקתו. 

            הנתבעת התנגדה לכך וטענה כי לא חלה עליה החובה לשמור את דוחות הנוכחות למשך למעלה משנה. לשיטתה, העובדה שהדוחות לא נשמרו אינה מביאה לקבלה אוטומטית של טענות התובע אלא לכל היותר מעבירה את נטל ההוכחה לכתפיה להוכיח מה היו שעות עבודתו של התובע (סעיף 80 לסיכומיה).

 

            הצדדים הפנו להוראות סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), כאשר התובע ביקש להשית על הנתבעת את נטל ההוכחה לשעות הנוספות, ואילו הנתבעת טענה כי חובה זו חלה עליה על פי האמור בסעיף קטן ב', רק במקרה בו העובד תובע תשלום בגין שעות נוספות שמניינן אינו עולה על 15 שעות נוספות בשבוע, מה שאינו ממין הטענה במקרה דידן, ומכאן שלא מוטל עליה נטל ההוכחה.

 

            כבר כעת נאמר כי מוצאים אנו שאין לטענות אלה של הצדדים כלל מקום ביחס לתביעה שלפנינו הואיל ותיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר שבמסגרתו הוסף סעיף 26ב לחוק, חל רק מיום 1.2.09 ואילך ואינו חל על המקרה מושא דיון זה.

 

            באשר לחובה לשמור דוחות נוכחות, הרי שמגמת ההלכה הפסוקה כפי שעולה מפסק הדין בעניין ימית (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, לא פורסם, מיום 12.11.08) היא להעביר את נטל הראיה לכתפי המעבידה במקרים של תביעות הנוגעות לשעות עבודתו של העובד, ושאין בנמצא רישומי נוכחות כמתחייב מהוראות חוק הגנת השכר לניהול פנקס שכר:          

"אכן, בעבר נקבע בפסיקה כי אי ניהול פנקס שכר אינו מעביר את נטל הראיה למעביד [דב"ע נה/21 – 2 איזידור עבו – יעקב הרוש; לא פורסם, 12.3.96; דב"ע נה/193 – 3 זומרפלד – מלון זוהר בע"מ; 13.5.1956]. זאת, בשונה מהפסיקה לעניין אי ניהול פנקס חופשה שנתית, כאשר בהתאם לפסיקה העדר תיעוד בדבר ניצול ימי החופשה והימנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעבירים אל המעביד את נטל הראייה להוכחת יתרת החופשה של העובד  [דב"ע לא / 22 - 3 ציק ליפוט  - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219].

אולם, מאז נפסקה הלכה זו, חלו שינויים הן בפסיקה והן בחקיקה, המצדיקים בחינה מחדש של הלכה זו, והם:

מגמת הפסיקה בשנים האחרונות לפיה יש להגמיש את כללי נטל הראייה בהוכחת התביעה לשעות נוספות, כמפורט לעיל.

             מגמת החקיקה להעביר את נטל הראיה אל המעביד, עת המעביד מפר חובות רישומיות המוטלות עליו...

מעבר לכך, בחלק מהמקרים, כאשר מדובר בעובדים הנמנים עם קבוצות העובדים החלשות במשק, הטלת נטל הראייה על העובד להוכיח במדויק את היקף עבודתו בשעות נוספות,  מטילה על העובד נטל בלתי סביר,  ומשמעותה עלולה להיות סיכול האפשרות של העובד לממש את זכויותיו על פי חוקי המגן.

תכלית החובות הרישומיות המוטלות על המעביד על פי חוקי המגן היא לאפשר לעובד לדעת מה הן זכויותיו, לאפשר לו לעקוב אחר תשלום זכויותיו על פי החוק ולבדוק אם משולמות לו מלוא זכויותיו, ולסייע באכיפתן של זכויותיו. המחוקק אף קבע בשנים האחרונות חובות רישומיות חדשות החלות על מעבידים (חובה למסור הודעה בכתב על תנאי העבודה, על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002; חובה למסור לעובד אישור העסקה על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001; חובה לערוך הסכם בכתב עם עובד קבלן כוח אדם על פי חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו – 1996). אין להתעלם מכך, כי בשנים האחרונות חל גידול בהיקף התופעה של אי ציות לחוקי המגן, וכי מעבידים רבים מתעלמים מהחובות הרישומיות המוטלות עליהם. על בית הדין להתאים את פסיקתו למציאות המשתנה, ולקבוע נורמות אשר יצקו תוכן ומשמעות להוראות החוקים המטילות על המעבידים חובות רישומיות, יגשימו את תכליתן ויגבירו את אכיפת חוקי המגן. 

כללו של דבר: לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק.

לאחר כתיבת חוות דעתי ובטרם נחתם פסק הדין, תוקן חוק הגנת השכר [חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) התשס"ח – 2008], בו נקבע (בסעיף 26ב) כי בהתקיים תנאים מסויימים יועבר נטל ההוכחה אל המעסיק ועליו יהיה להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות העבודה הנוספות השנויות במחלוקת. לנוכח העובדה כי החוק אינו חל על המקרה הנדון, אין מקום לדון במסגרת הליך זה בפרשנותו ובאופן יישומו" (ההדגשה אינה במקור).

 

            מסקנת הדברים היא שאי שמירת דוחות הנוכחות על ידי המעביד מעבירה את הנטל על כתפי המעביד – היא הנתבעת – להוכיח כי העובד לא עבד בשעות נוספות בהיקף הנטען על ידיו, והעולה לכאורה מראיותיו.

            אמנם במקרה שנדון בפסק הדין שצוטט לעיל המעבידה השמידה את היומנים בחלוף חודש, ואין הדבר דומה לפרק זמן של שנת עבודה, אולם איננו רואים סיבה שלא לצפות מהמעביד לשמור את המסמכים לפרק הזמן המחויב על פי תקופת ההתיישנות הרלבנטית. הנתבעת עשתה דין לעצמה בהחליטה להשמיד את החומר הראייתי הנמצא ברשותה, וברשותה בלבד, תוך פרק זמן שאינו מאפשר לתובע למצות את זכויותיו בבקשו לעשות כן. ונזכיר כי אחת מתכליות תקופת ההתיישנות היא הקושי של הנתבע להתגונן, בהעדר חומר ראייתי שאינו נשמר לתקופה העולה על שבע שנים.

           

 

ד.         מתכונת עבודתו של התובע -

            התובע הצהיר (סעיף 22) כי במהלך כל תקופת עבודתו הוא עבד במשמרות בנות 12 שעות ביום. שבוע אחד בימים א-ה במשמרת יום, בין השעות 7:00 ל-19:00 (כולל שעה ורבע הפסקות ללא תשלום) וביום ו' בין השעות 7:00-13:30 (ולפעמים עד 19:00). שבוע לאחר מכן במשמרת לילה משעה 19:00 ועד השעה 7:00, בכללן שעת הפסקה ללא תשלום.

            לדבריו רק בשנה האחרונה עבד מספר ימים בודדים במשמרות בנות 8 שעות (וראו פירוט בסעיף 82 לסיכומיו), אך בשאר הימים, שהם הרוב המוחלט, עבד באותה מתכונת.

הנתבעת התייחסה לטענתו של התובע כי הוא הועסק במשמרות בנות 12 שעות וטענה כי בהתאם לדוחות הנוכחות לשנת 2005, שהתובע ביקש לראות בהם כמשקפים את מתכונת העסקתו בכללה, ניתן לראות כי התובע הועסק רק 4 ימים בלבד מבין כל ימות השנה במשמרות בנות 12 שעות ויותר, ואילו בשאר הימים הועסק, כמופיע בדו"ח, במשמרות בנות 10.75, 11 או 6 שעות.

           

איננו מקבלים את עמדת הנתבעת, ונטעים דברינו.

בתצהירה לא התייחסה גב' גלם לדבריו של התובע אודות שעות עבודתו, אולם בחקירתה נשאלה על כך והעידה שהתובע "לא כל הזמן הוא עבד מ-19:00 עד 7:00" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-23).

גב' גלם לא ידעה לבסס את דבריה על דוחות נוכחות רק הסבירה כי "כל עובד מדפיס כרטיס ועל פי הדפסת הכרטיס אנו יודעים כמה העובד עבד, לפי הצרכים של המחלקה, אי אפשר להפעיל אדם כל יום 12 שעות" (שם, ש' 25-26).

גב' גלם אישרה כי אין בידי הנתבעת את דוחות הנוכחות.

אלא, שבהמשך עדותה הסבירה גב' גלם כי דוחות הנוכחות אינם משקפים את זמן עבודתם בפועל של העובדים, לרבות התובע, ולדבריה "לעובד אין זכות להיכנס למחלקה לפני השעה 7:00 בדיוק וב-19:00 יש לו אישור לצאת מהמפעל".

גב' גלם נשאלה: "אז הדוחות האלה לא לפי איך שהעובד עבד?"

והשיבה: "לא, זה לפי ההוראות שהעובד קיבל והוא מקבל הוראה לא לעבוד לפני 7:00 ולא לצאת אחרי 19:00" (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-3).

גב' גלם נשאלה מה היה מישכה של משמרת היום שלו ומה מישכה של משמרת הלילה, והשיבה בנוגע למשמרת היום כי: "השעות שהוא היה במפעל הוא היה 12 שעות אבל הוא עבד 10 ו-3/4 שעות". גב' גלם אישרה שבלילה הוא עבד 11 שעות בפועל כי בבוקר יש הפסקה נוספת (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון, ש' 6-15).

גב' גלם נשאלה אם התובע נמצא במפעל 12 שעות, והשיבה (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-19):

"ת: כן, עובד בפועל זה שונה מנמצא במפעל.

ש: גם ביום וגם בלילה הוא נמצא 12 שעות?

ת: לא כל הזמן".

 

הנה כי כן, לאור דבריה של גב' גלם ניתן לקבוע כי אכן התובע נכח במפעל, במשמרות היום והלילה, למעט בימי שישי, 12 שעות בכל משמרת.

הנתבעת הציגה גרסה התואמת את גרסתו של התובע, ואישרה למעשה כי התובע ביצע פעמים רבות משמרת בת 12 שעות אלא שבפועל קיבל הפסקות כמופיע בדו"ח, שבהן חויב להישאר במפעל.

יודגש, כי התובע לא עתר לתשלום בגין מלוא שעות הנוכחות ובגין ההפסקות שבהן חויב להישאר במפעל אלא ביקש לשלם לו את ההפרשים לתקופה שמאוקטובר 99' ועד פברואר 02', שבהם אישרה גב' גלם, שלא שולם לו גמול עבודה בשעות נוספות על יסוד השכר הקובע הנכון, שהיה עליו לכלול את תוספת משמרת הלילה, למשמרת עבודה בת 11 שעות.

הנתבעת לא הביאה עדויות או ראיות לסתור את טענת התובע לפיה מתכונת עבודתו לאורך כל תקופת עבודתו (ולפחות זו מושא התביעה הייתה זהה לזו העולה מהרישומים בגין שנת העבודה האחרונה, ולא הרימה את נטל הראיה שהועבר אל כתפיה, ומשכך אנו קובעים שמתכונת העבודה שפורטה לעיל - נהגה לכל אורכה של התקופה מושא התביעה.

 

ה.        השכר הקובע לצורך גמול עבודה בשעות נוספות

 

            המחוקק קבע בסעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה כי שכר רגיל לצורך גמול עבודה בשעות נוספות "כולל כל התוספות שמעביד משלם לעובדו".

            התובע הפנה להלכה הפסוקה אשר התייחסה במישרין לתוספת משמרות וקבעה כי היא כלולה בדיבור "כל התוספות" (וראו: דבע לט/24-3 בתי הזיקוק לנפט בע"מ – זאב למפל פדע י 421; בג"צ 613/79 בתי הזיקוק לנפט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לד(2) 317).

            אלא מאי - שבאותו העניין נקבעה זכאות העובד לתוספת המשמרות מכוח היותה קבועה בהסכם קיבוצי החל במערכת היחסים שבין הצדדים - ולא היא בענייננו.

יחד עם זאת, יש להפנות לאותם הדברים שנאמרו על ידי בית הדין בהתייחס להוראות סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, כדלקמן:

"המטרה והטעם הם שכר גדול יותר בעד שעות עבודה נוספות מאשר בעד שעת עבודה שבתחום החוק. "השכר הרגיל" הוא, איפוא, זה שמשתלם בעד שעת "עבודה רגילה", היינו שעת עבודה שאינה נוספת. לשון אחר, "השכר הרגיל" הוא השכר המשתלם בעד כל אחת מהשעות שבתחום "הנורמה" של שעות שקבע המחוקק, שמונה ליום עבודה מכוח סעיף 2(א) לחוק ושבע בעבודת לילה או ביום שלפני חג (סעיף 2(ב) לחוק. מי שעובד בערב חג שמונה או תשע שעות ולא שבע שעות, השעה השמינית והתשיעית הן נוספות, והגמול בעדן מחושב לפי השכר שבעד כל אחת משבע השעות שקדמו לשעות הנוספות. הוא הדין אם השעות הנוספות הן שעות לילה".

 

בענייננו, הרי צויין לעיל כי הגב' גלם אישרה שלאורך תקופת העבודה מושא רכיב תביעה זה, דהיינו בין השנים 1999 ו - 2002,  שולמה לתובע, דרך קבע, תוספת משמרות כחלק מהשכר הרגיל, ודי לנו בכך.

משמדובר ברכיב, יהא כינויו אשר יהא, שמהווה חלק מהשכר הרגיל ומשולם דרך קבע, ללא תנאי מתלה כלשהו, בגין כל אחת משעות העבודה - מן הראוי לקחתו בחשבון כחלק מהשכר הקובע לחישוב תוספת התגמול בגין העבודה בשעות הנוספות.

            מכאן, שאכן התובע זכאי להפרשים הנתבעים על ידו.

 

התובע הציע שלש חלופות לעניין חישוב הסך שיש לפסוק לו בגין רכיב זה. בסיכומיו הסביר כי הוא ערך את התחשיב הראשון על יסוד שיטת הנתבעת ולפיה בתקופה שעד פברואר 2002 שולם לתובע שכר רגיל בגין 5.55 שעות ולאחר מכן שילמה לו הנתבעת בגין שעתיים נוספות 125% ובגין 3.45 שעות 150% (וראו דבריה של גב' גלם בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון, ש' 9-13).

ברם, שיטת תשלום זה נועדה לבטא את תוספת המשמרות שהנתבעת ביקשה לשלם לעובדים בשירותה, ובכללם לתובע, בגין שבע שעות עבודתם הראשונות במשמרת הלילה, ולכן שולמו 1.45 שעות כשעות נוספות על אף שהן היו שעות רגילות.

ממילא אנו מאמצים את החלופה שהציע התובע בתצהירו, נספח כ"א, ולפיה הוא זכאי לקבל את ההפרש בגין ארבע שעות: שעתיים ראשונות נוספות בהן הגמול ששולם הוא בשיעור 125% ושעתיים נוספות בהן הגמול ששולם היה בשיעור 150%.

 

התובע לא הסביר כיצד הגיע לתחשיב שכר שעה רגילה, שהרי חלוקת השכר הרגיל המופיע בתלוש השכר ב-8 שעות עבודה מוביל לשיעור פחות מהשכר שאותו ציין כשכר שעתי. אולם לעניין זה העידה גב' גלם, משנשאלה על פער השכר השעתי העולה מתלושי השכר לזה המופיע כשכר המינימום לאותה תקופה, כי לשכר היסוד יש להוסיף את תשלום הפרמיה המופיע בתלושי השכר, שעל פי חוק שכר מינימום שחל באותה תקופה יכול היה לבוא במקום 20% משכר היסוד (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון, ש' 7-12).

הנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי לזה שהציג התובע, ובית הדין לא מצא טעם שלא לקבלו, לאחר שעיין בו.

 

משכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 12,673 ¤ בגין הפרשים הנובעים מאי כלילת תוספת המשמרות ששולמה על ידיה עבור עבודה במשמרות לילה לגמול עבודה בשעות נוספות.

 

7.         התביעה להפרשים בגין גמול עבור עבודה בימי המנוחה השבועית

 

            התובע עתר לתשלום הפרשים שלטענתו חבה לו הנתבעת בגין עבודתו בשעות המנוחה שבועית, הן תוספת של 100% על פי האמור בהסכם הקיבוצי, והן גמול מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה

 

א.        באשר לתביעה בגין עבודה בימי המנוחה השבועית -

התובע הצהיר כי הוא עבד במשמרת יום ששה ימים ברציפות, כשהעבודה הסתיימה ביום שישי בשעה 13:30. בשבוע שלאחר מכן, הוא עבד במשמרת לילה, והחל את עבודתו בשבת בשעה 19:00. הואיל ועל פי סעיף 7 לחוק, אורכה של המנוחה השבועית היא בת 36 שעות, הרי שעבודתו של התובע בין השעות 19:00 בשבת ועד 01:30 שביום ראשון היא עבודה במנוחה השבועית, שבגינה על הנתבעת לשלם לו גמול עבודה בשיעור של 150% כמתחייב לפי סעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

            ראשית יאמר כי דינה של התביעה לתשלום תוספת בשיעור 100% לשעות שבהן הועסק התובע במנוחה השבועית על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, להידחות, זאת לאור קביעתנו דלעיל כי זה אינו חל על הצדדים.

            ברם, עדיין יש לבחון את התביעה לתשלום תוספת בת 50% מכח העבודה בשעות 19:00 עד 01:30 שחלו בימי המנוחה השבועית, ככל שהיא מעוגנת בחוק שעות עבודה ומנוחה.

            לדברי גב' גלם בתצהירה (סעיף 26) בשבוע שבו החל התובע את עבודתו בשעה 19:00 בשבת (או במוצאי שבת), סיים הוא את משמרתו ביום שישי בשעה 7:00 ולכן קיבל את מלוא המנוחה השבועית שלה הוא זכאי על פי חוק.

            דא עקא, שנתונים אלה אינם מתיישבים במלואם עם דוח הנוכחות לשנת 2005, שאף הנתבעת אישרה כי הוא משקף נכוחה את מתכונת העסקתו של התובע בשנים שקדמו לה, ושאין בנמצא רישומים המתארים אותה מתכונת.

            מהדוח עולה כי התובע הועסק מספר פעמים בימי שישי עד השעה 13:30 ולאחר מכן החל את עבודתו במוצאי שבת (ואולי אף בשבת עצמה) בשעה 19:00, כשלמעשה הוא לא קיבל את מלוא המנוחה השבועית לה היה זכאי.

            אמנם מדוחות הנוכחות לשנת 2005 לא ניתן ללמוד על מתכונת ברורה של עבודה, והמעיין בהם ימצא שוני בין החודשים, אך די בהם כדי לקבוע שאכן היו שבועות במהלך שנת העבודה שהתובע לא קיבל את הגמול המגיע לו בגין עבודה בשעות שנכללו במסגרת המנוחה השבועית שלה היה זכאי.

            להלן פירוט המשמרות שבהן עבד התובע בשנת 2005 (ינואר – ספטמבר) במוצאי שבת החל משעה 19:00 לאחר שביום שישי שקדם לו סיים את עבודתו בשעה 13:30:

ינואר – שבוע אחד

פברואר – שבוע אחד

מאי – שבועיים

יולי – שבועיים

אוגוסט – שבועיים.

            מפירוט זה עולה שלא הוכחה גרסת התובע כי הנוהג במקום עבודתו היה להעסיקו בקביעות שבוע משמרת בוקר לרבות יום שישי עד השעה 13:30 ושבוע לאחר מכן בשבת החל בשעה 19:00.

            במקרה מעין זה, לא ניתן להעביר את הנטל לכתפי הנתבעת לסתור גרסה זו, ואין לחייבה לשלם מעבר לשעות העבודה במנוחה השבועית בשנת 2005.

           

            מתלושי השכר לחודשים ינואר ופברואר 05' עולה כי ערכה של שעת עבודה בשיעור 150% עמד על 27.38 ¤, דהיינו, הגמול רק בגין עבודה במנוחה השבועית הוא 9.13 ¤ לשעה.

            בשאר חודשי השנה עמד ערכה של שעת עבודה בשיעור 150% על 28.07 ¤, והגמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועית הסתכם ב -9.356 ¤ לשעה.

לפי פירוט עבודתו של התובע בשנת 2005, אם כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב תביעה זה סך כולל של 484 ¤.

 

ב.         באשר לתביעה לתשלום "הפרשי גמול שעות נוספות בשבת"-

            התובע טען כי הואיל והשעות שבהן הועסק בשבתות עצמן היו מעל למכסה של 43 שעות המותרת לעבודה בשבוע עבודה אחד, הוא זכאי לקבל בגינן גמול עבודה בשעות נוספות.

            הנתבעת טענה כי התובע קיבל בגין עבודתו בימי המנוחה גמול של 200%, הכולל את גמול העבודה בימי המנוחה הקבוע על פי החוק (150%) וכן תוספת בת 50% המבטאת הרבה מעבר לתוספת בגין שעות נוספות שזכאי היה התובע לקבל.

            התובע ציטט את דבריה של גב' גלם בחקירתה בפנינו ולפיהם התשלום בגין 200% ששילמה הנתבעת תובע כללה 150% בגין עבודה במנוחה השבועית ו-50% תוספת שאינה גמול עבור עבודה בשעות נוספות, כי בדרך כלל אין שעות נוספות בשבת (וראו דבריה בעמ' 20 לפרוטוקול הדיון, ש' 16-20), אלא גמול נוסף שבחרה הנתבעת לשלם לעובדים בימי המנוחה השבועית ללא קשר לשעות הנוספות.

 

בפסק הדין בעניין דניאל כהן (ע"ע 300175/97 דניאל כהן – עיריית נהריה פדע לז 49), קבע בית הדין שיש לשלם לעובד המועסק בימי המנוחה השבועית במשמרת העולה על שבע השעות הנקובות בחוק גם תוספת בגין עבודה בשעות נוספות:

"מי שעובד בערב חג שמונה או תשע שעות ולא שבע שעות, השעה השמינית והתשיעית הן נוספות והגמול בעדן מחושב לפי השכר שבעד כל אחת משבע השעות שקדמו לשעות הנוספות. הוא הדין אם השעות הנוספות הן שעות לילה".

בית הדין קבע ששיטת התשלום הנכונה היא חיבור הגמול בגין עבודה במנוחה השבועית לגמול המתווסף על ערך שעה רגילה בגין עבודה בשעות נוספות, כך ש-

"מי שעבד שעתיים נוספות בשעות המנוחה השבועית בנסיבות בהן ה'שכר הרגיל', לדוגמא, הוא 100% יסתכם ערך שעת עבודה שלו ב-175% על פי החישוב הבא:

125%=125% (גמול שעה נוספת אחת)  X100% (השכר הרגיל)

50%=50% (התוספת עבור עבודה במנוחה השבועית) X 100% (השכר הרגיל)

סה"כ – 175%= 50% + 125%.

 

התובע טען כי הוא זכאי לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות לכל השעות שביצע בימי השבת (ודוק: לא במוצאי השבתות שבהם התחיל לעבוד בשעה 19:00, כמפורט בפסקה הקודמת), בנימוק שבהן הוא הועסק מעבר לתחום שהוגדר בחוק כתחום השעות לשבוע עבודה.

כך פירט התובע בנספח כ"ג לתצהירו את השעות שבהן הועסק בשבת (על פי הכרטיסים האישיים שצורפו כנספחים ג1-ג6 לתצהירו). הואיל ולטענתו כל משמרת הייתה בת 12 שעות, חישב התובע את מספר המשמרות הנוספות בחלקו את מספר השעות הכולל בכל חודש ב-12. לשיטתו, בכל משמרת כזו, שנעשתה מעבר ל-43 השעות המוגדרות כשבוע עבודה, הוא זכאי לתוספת גמול עבודה בשעות נוספות בשיעור של 125% עבור השעתיים הראשונות, ובשיעור 150% בגין כל אחת מהשעות שלאחריה.

 

אנו מקבלים את פרשנותו המשפטית של התובע ולפיה עבודה מעבר ל-43 השעות המוגדרות כתחום שבוע העבודה, מזכה בתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות החל מהשעה הראשונה.

סימוכין לכך ניתן למצוא בסעיף 5 לצו ההרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי (מיום 16.8.90), שבו הוגדרה שיטת התשלום ליום העבודה ה"פנוי", קרי, אותו היום שלאחר חמשת ימי העבודה בשבוע העבודה המקוצר, כדלקמן:

"א.       שעות עבודה מעבר ליום העבודה הרגיל של 9 שעות נחשבות לשעות נוספות עבורן תשולם תוספת של 25% עבור השעתיים הראשונות ו-50% החל מהשעה השלישית והלאה.

ב.         עבור עבודה ביום הפנוי ישולם לעובד שכר שעות נוספות בהתאם לאמור בסעיף קטן א', ואולם עבודה בשעות נוספות ביום הפנוי תחשב כך רק אם עבד העובד במשך אותו שבוע 45 שעות עבודה רגילות (לצורך סעיף קטן זה הכוונה היא ל-45 שעות עבודה בשבוע, אשר בהן עבד העובד בפועל או נעדר, אך היה זכאי לתשלום עבור היעדרותו)".

 

הנה כי כן, עובד המועסק בשבוע עבודה מספר שעות "רגילות" המגיע למקסימום השעות המותרות לעבוד בשבוע (ולענייננו – 43 שעות), זכאי לקבל ביום הפנוי שלו גמול בגין עבודה בשעות נוספות, ללא כל קשר לשעות הנוספות ששולמו לו בגין כל יום עבודה נפרד.

אלא שחרף זאת דעתנו היא כי גרסתו של התובע בכל הנוגע לזכאותו לקבל את הגמול בהיקף כפי שפירט, לא הוכחה.

מהרישומים המופיעים בפנינו לשנת 2005, ושמהם ביקש התובע ללמוד על מתכונת העסקתו בשאר השנים (והנתבעת קיבלה השוואה זו), עולה כי השעות שבהן עבד התובע בימי השבת לא נעשו בדווקא לאחר מילוי מכסת השעות הרגילות לאותו שבוע.

התובע עבד שני ימי שבת בשנה זו: בחודש מאי ובחודש ספטמבר.

במאי עבד התובע באותו שבוע בימים א-ג 11 שעות כל יום. הואיל ומדובר על משמרות לילה הרי השעות הרגילות לעניין זה הן 7 שעות ובסך הכל, 21 שעות. ביום ד' התובע נעדר ללא כל דיווח. ביום חמישי היה יום חג ומשכך יש לזקוף לחשבון עוד 8 שעות. ביום שישי הועסק התובע 11.5 שעות שלצורך החשבון נמנות כ-8 שעות, כך שבסך הכל עבד התובע באותו שבוע עד לשבת 37 שעות שעות רגילות. בשבת עבד 12.13 שעות, כשלמעשה מתוכן יש למנות את 6 השעות הראשונות כשעות עבודה בשכר רגיל, שהרי הן בתחום 43 השעות המותרות בהעבדה בשבוע אחד, ורק את השאר יש להחשיב כשעות נוספות על פי שיעורי הגמול הקבועים בחוק.

גם בחודש ספטמבר עבודתו של התובע ביום השבת נעשתה לאחר שבימים ראשון ושני הוא היה בחופשה, ולצורך חישובנו נמנה זאת כ-16 שעות. בימים שלישי עד חמישי הוא עבד במשמרות לילה, כך שיש למנות 21 שעות. ביום שישי הוא לא עבד, ומשכך , בדומה לחודש מאי, גם כאן 6 שעות עבודתו הראשונות בשבת היו במסגרת 43 השעות המהוות את תחום העבודה השבועי, והוא אינו זכאי בגינן לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

לאור נתונים אלה ניתן לשער כי ככל הנראה הועסק התובע בשבתות דווקא באותם שבועות שבהם הוא לא עבד במתכונת הקבועה של 6 משמרות בנות 11, 12 או 6 שעות. נתונים אלה מדגישים כי גרסתו של התובע שהוא עבד בכל תקופת העסקתו 6 ימים בשבוע במשמרות בנות 12 שעות, אינה מדויקת דיה למצער בכל הנוגע לחיובה של הנתבעת בתשלום שעות נוספות בגין עבודה שבתות.

משכך, למעט ככל שהדבר נוגע לשנת 2005, דינו של רכיב זה להידחות.

בגין עבודתו בשבתות בשנת 2005, תשלם הנתבעת לתובע סך של 95 ¤, זאת  עבור השעות הנוספות שביצע בכל אחת משתי הפעמים שבהן עבד בשבת, מעבר לשש השעות הראשונות שהיו בכלל תחום שבוע העבודה.

 

8.         התביעה לפדיון חופשה ולהפרשים בגין דמי חופשה ופדיון חופשה -

 

א.        בכתב התביעה עתר התובע לתשלום פדיון חופשה בגין 42.5 ימים. לטענתו, עליה חזר בתצהירו, הוא היה זכאי על פי החוק ל- 314 ימי חופשה אך בפועל הוא קיבל 239 ימים (בכתב התביעה מופיע 259 ימים, אך חישוב פשוט שם מגלה כי נפלה טעות וכי מדובר, כפי שצוין בהמשך, ב-239 ימים), ושולם לו בתום עבודתו פדיון חופשה בגין 32.5 ימים נוספים.

בכתב ההגנה דחתה הנתבעת את טענת התובע ולשיטתה הוא קיבל את כל ימי החופשה המגיעים לו על פי חוק.

מכל מקום טענה הנתבעת להתיישנות הזכאת לחופשה בגין התקופה שקדמה ל-6.11.04.

 

            זכאותו של התובע על פי החוק היא ל-273 ימים בגין כל תקופת העסקתו שנפרסה על פני 15 שנה.

            כך עולה מהוראות החוק שפורטו נכונה בתצהירה של גב' גלם.

            בסיכומיו אישר התובע כי הנתבעת שילמה לו בגין 271.5 ימים (239 ימים חופשה בפועל ואילו 32.5 ימים נוספים כפדיון חופשה), אלא שטען כי גם בהתאם להוראות החוק הוא זכאי לפדיון חופשה בגין 29 ימים נוספים.

            לא זו בלבד שטענתו זו של התובע לא הוכחה, אלא שגם לא מצאנו לה כל בסיס. תלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע מלמדים כי הנתבעת פעלה כדין וניהלה את פנקס החופשה כמתחייב על פי החוק.

בתלוש השכר האחרון לחודש ספטמבר 05'  נותרה ייתרת חופשה בגין 30.5 ימים, ובגין חודש אוקטובר (שבו שהה בחופשת מחלה), נוספו לו יומיים, כך שהפדיון ששולם לו משקף את מלוא זכאותו ודין תביעתו להידחות.

             

ב.         התובע עתר אף לתשלום הפרשים בגין דמי חופשה ופדיון חופשה ששולמו לו מבלי שנכללו בהם הפרמיות שקיבל במסגרת שכר עבודתו.

בכתב התביעה הפנה התובע להוראות ההסכם הקיבוצי בענף המתכת, אך אלו אינן רלוונטיות בהתחשב בקביעה כי ההסכם אינו חל בענייננו.

מנגד, השתית התובע בסיכומיו את זכאותו על ההסכם הקיבוצי הכללי להכללת הפרמיות בדמי החופשה (הסכם מיום 24.3.67), שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה מיום 1.1.68 על כל העובדים והמעבידים בתעשייה ובמלאכה      (י"פ 1423, התשכ"ח, 651).

בסיכומיה לא התייחסה הנתבעת למקור חלופי זה שהציג התובע.

 

על פי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית מוגבלת זכאותו של התובע לשלש השנים המליאות האחרונות לעבודתו. אמנם התובע טען כי הנתבעת לא העלתה את טענת ההתיישנות במועד הראשון, אך המעיין בכתב ההגנה המקורי כמו גם זה המתוקן יראה כי הנתבעת כתבה בבירור ש"אין להזדקק לרכיבים בתביעה אשר חלה עליהם התיישנות לפי כל דין" (סעיף 8 לכתב ההגנה המקורי; סעיף 8 לכתב ההגנה המתוקן).

משכך, יש לבחון את זכאותו של התובע לתקופה שמאוקטובר 2002 ועד לאוקטובר 2005.

 

בהוראותיו של צו ההרחבה הוגבלה הפרמיה המתווספת לשכר הרגיל לפרמיה ששיעורה אינו עולה על 30% מהשכר הקבוע.

כן קבע הצו ש"פרמיות המשתלמות בעד יום עבודה רגיל פירושן, הפרמיה הממוצעת שקיבל העובד ב-90 הימים שלפני צאתו לחופשה תוך יום עבודה רגיל (ללא שעות נוספות) בתנאי שלא תובא בחשבון הפרמיה העולה על 30% ליום משכרו הקובע".

התובע קיבל פרמיות בשיעור משתנה שבחישוב פשוט אינו מגיע לכדי 30% משכרו היומי, כך שאין מניעה מלהוסיפו לשכר הרגיל לצורך חישוב דמי חופשה.

התובע צירף לסיכומיו (נספח י"ד) טבלה המפרטת את דרך התחשיב להפרשי דמי החופשה ופדיון הופשה. התובע ערך את חישוביו החל מחודש אוקטובר 99', בהתאם לטענתו כי לא נטענה טענת התיישנות, אולם לאור קביעתנו כי יש לצמצם את טווח הזכאות בהתאם לתקופת ההתיישנות כנ"ל, אנו נתייחס לתקופה שהחל מאוקטובר 02'.

עיינו בטבלה ובתלושי השכר ומצאנו כי היא משקפת נכוחה את הנתונים העולים מתלושי השכר וכן את המתווה של צו ההרחבה לחישוב הכללת הפרמיה בשכר הקובע. הנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי ומשכך אנו מקבלים את האמור בתחשיבו של התובע, וקובעים כי הוא זכאי להפרשים בגין דמי חופשה ובגין פדיון חופשה לתקופה שמאוקטובר 2002 בשיעור של 2,351 ¤.

 

9.         התביעה לתשלום פיצוי בגין דמי גמולים שהועברו בחסר למבטחים -

 

בכתב התביעה טען התובע כי השכר שממנו הפרישה הנתבעת למבטחים היה נמוך מזה שהייתה חייבת להפריש בגינו.

התובע הפנה אותנו להסכם הקיבוצי המיוחד מיום 6.2.97 (להלן: "ההסכם הקיבוצי המיוחד", נספח כ"א לכתב התביעה) שבו הוסכם בין הנתבעת, בין ההסתדרות כנציגת העובדים ובין מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ומבטחים קרנות פנסיה בע"מ, כי הנתבעת תשלם לקרן הפנסיה מבטחים 14.33% מהשכר המבוטח – 6% ע"ח פיצויי פיטורים, 6% תגמולים ו-2.33% לקופת הפיצויים, כשהגדרת השכר המבוטח על פי האמור בהסכם הקיבוצי המיוחד הוא "השכר כהגדרתו בהסכם העבודה ובתקנות מס הכנסה".

בסעיף ההגדרות בהסכם הקיבוצי המיוחד הוגדרו כתקנות מס הכנסה: תקנות מס הכנסה (כללים לניהול ולאישור קופות גמל), התשכ"ד-1964 (להלן: "התקנות").

בתקנות, טען התובע,  הוגדרה "משכורת" כך:

"משכורת" – כל אחד מאלה:

(1)   לענין קופת גמל לתגמולים או לקצבה – הכנסת עבודה למעט שוויו של שימוש ברכב שהועמד לרשותו של העובד;

(2)   לענין קופת גמל לפיצויים או לדמי מחלה – הכנסת עבודה, למעט תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו ולמעט שוויו של שימוש ברכב שהועמד לרשותו של העובד".

על הנתבעת, כך טען התובע, היה להפריש לגמל ולפיצויים בגין כל שכר העבודה שלו, שהרי הוא לא קיבל רכב או החזר הוצאות כלשהו.

 

הנתבעת טענה מנגד כי השכר המבוטח הוא זה אשר הוסכם בין הצדדים כי ממנו יופרשו התגמולים. מבטחים וההסתדרות אישרו כל העת את גובה ההפרשות, הצדדים התכוונו להפרשת השכר הבסיסי בלבד והתובע לא הציג כל ראיה משפטית ו/או עובדתית לגבי כוונה אחרת של הצדדים.

בתצהירה הסבירה גב' גלם כי ההפניה בסעיף 4 להסכם הקיבוצי המיוחד לתקנות מס הכנסה היא לעניין הגדרת "השכר המבוטח", וכוונת סעיף 4 היא שהשכר המבוטח כפי שנקבע בהסכם העבודה יהיה מוגבל לתקרה המוכרת לצורך זיכוי במס לפי תקנות מס הכנסה, שכן מעבר לכך יחויב העובד בתשלום מס בגין ההפרשה.

 

במחלוקת האמורה אנו מעדיפים את פרשנותה של הנתבעת על פני זו של התובע, ונטעים דברינו.

 

סעיף 4 להסכם הקיבוצי המיוחד קובע כדלקמן:

4.         שכר מבוטח:

4.1               השכר המבוטח בקרן הפנסיה יהיה השכר כהגדרתו בהסכם העבודה ובתקנות מס הכנסה.

4.2               עלה השכר על תקרת ההכנסה המבוטחת הקבועה בתקנות ותקנות מס הכנסה (להלן – התקרה), תופקד ייתרת דמי הגמולים בקופה.

4.3               הודיעו החבר והמעסיק בכתב על רצונם להצטרף לתכנית משלימה יבוטח השכר מעל לתקרה בהתאם למוסכם עם החבר.

 

התובע לא הציג הסכם עבודה שבו נקבע גובה השכר לעניין הפרשות.

גם מר קרסיק, שהעיד מטעמו של התובע, לא התייחס לסוגיה זו, והתובע לא הציג כל נתון אודות מי מהעובדים בשירות הנתבעת שמפרישים בגין שכר שכולל את כל מרכיבי התשלום ששולמם לעובדי הנתבעת .

לזאת נוסיף את העובדה (שאין בה כשלעצמה כדי להוות נימוק לשלילת הזכות, ככל שהיינו קובעים את קיומה) שבמהלך כל השנים לא הלין התובע על הפרשות אלו ולא פנה למי מבין אנשי ההסתדרות שייצגו את העובדים בהסכם החתום, בתביעה לבדוק אם מפרישים לו כשורה אם לאו.

גב' גלם הסבירה בעדותה כיצד חושב בסיס השכר המבוטח (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון, ש' 2-7),  ואישרה כי לצורך חישוב השכר המבוטח נלקח רק שכר היסוד בלבד, כפי "שמחייב החוק" (עמ' 21 לפרוטוקול הדיון, ש'    24), ולפנים משורת הדין חושבה גם פרמית התפוקה.

 

התובע ביקש ללמוד מתקנות מס הכנסה על כך שהגדרת השכר המבוטח הוא כהגדרת המשכורת שהיא כל הכנסת העבודה.

פרשנותו של התובע אינה משוללת יסוד, אולם בהתבסס על הקשרו של סעיף 4.1 להסכם הקיבוצי המיוחד, אנו מעדיפים כאמור את פרשנותה של הנתבעת דווקא.

המעיין בסעיפים קטנים 4.2 ו-4.3 למד כי הסעיף אכן עוסק במגבלה הקיימת להפקדת כספים בקרן. לא מדובר בחוזה אישי בין התובע לבין מבטחים, שאז בוודאי היינו מפרשים את הסעיף לטובת עמדתו של התובע, שהרי אז היה ברור שלא דובר על שכר היסוד של התובע, שבוודאי נמוך מהתקרה המבוטחת, כהגדרתה בתקנות.

מדובר על חוזה בין מבטחים, בין הנתבעת ובין ההסתדרות המייצגת את כלל העובדים בשירותה של הנתבעת, ובהם גם שכירים המשתכרים בשכר היסוד שלהם סכומים שעשויים להימצא בבעיה של תקרת ההתפקדה, כאמור בסעיפים 4.2, 4.3.

 

בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964, הוגדרו ההגדרות הבאות:

 

"שכר חודשי ממוצע לעובד שכיר" – השכר הממוצע כפי שהוא מחושב לצורך גמלאות ודמי ביטוח, לפי סעיף 2(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, כפי שמפרסם המוסד לביטוח לאומי מזמן לזמן;

...

"תקרה חודשית של השכר המבוטח" – תקרה חודשית לשכר המבוטח בקרן חדשה מקיפה בגובה של פעמיים שכר חודשי ממוצע לעובד שכיר, ומחושבת על פי הנוסחה שבתוספת השביעית;"

 

הנה כי כן, הביטוי "השכר המבוטח" אוזכר בהקשר של התקרה החודשית להפקדה ונתון זה תואם את מיקומו ואת הקשרו בסעיף 4 בהסכם הקיבוצי המיוחד.

 

משכך, נדחית תביעתו של התובע בגין רכיב זה.

 

10.       סוף דבר

 

            לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים את התביעה בחלקה הקטן, ומורים לנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

 

סך של 12,673 ¤ בגין הפרשים הנובעים מאי כלילת תוספת המשמרות ששולמה על ידי הנתבעת בשכר הקובע לצורך חישוב תוספת התגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

 

            סך של 484 ¤ בגין הפרשים עבור גמול עבודה בימי המנוחה השבועית בשנת 2005.

           

            סך של  95 ¤ בגין הפרשים עבור גמול עבודה נוספת בשבתות בשנת 2005.

 

            סך של 2,351 ¤ בגין הפרשים עבור דמי חופשה ופדיון חופשה לתקופה שמאוקטובר 2002 ועד לסיום תקופת העבודה.

 

            לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום סיום יחסי העבודה בין הצדדים, 01/11/05, ועד מועד התשלום בפועל.

 

כל יתר רכיבי התביעה נדחים.

 

נוכח הפער הקיים בין סכום התביעה בכתב התביעה לבין זה שנפסק, תשלם הנתבעת לתובע שכר טרחה בשיעור של 2,000 ¤ בלבד בצירוף מע"מ כחוק. 

 

11.       במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.

 

 

ניתן היום כ"ו בכסלו, תש"ע (13 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים.

                                                         


___________________            ______________            _______________

        ורד שפר, שופטת                  נציג ציבור (עובדים)           נציג ציבור (מעבידים)           

                 נשיאה

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/ACE33761DF10C0234225768B00516B5B/$FILE/8DECE7A9048FF7634225765D0028C660.html
תאריך: 
13/12/09
Case ID: 
2199_6
Case type: 
עב
סיווגים
שופטים : נשיאה
נשיאה
עורכי דין : איתן ברקוביץ ואח' דוד קליימן
איתן ברקוביץ ואח'
דוד קליימן
Powered by Drupal, an open source content management system